רשמים מאתגר הצפייה של עין הדג 2023: שבוע 3

עברנו כבר חצי מאתגר הצפייה של עין הדג, כשהשבוע צפינו בסרטים שיש בהם מעט מאוד נוכחות של גברים, אם בכלל. הנה הדברים שאתם ראיתם וכתבתם עליהם באתר / בקבוצת פייסבוק.

תופסת (2015) | Tag

זה קצת רמאות לבחור סרט של סיון סונו ואז להגיד "מההההההה" אז אנסה להימנע מזה, ובמקום זה אנסה לתאר את הסרט בלי לספיילר כלום, מה שיהיה קצת קשה.

זה סרט שהוא מעין פרוטו-"הכל בכל מקום בבת אחת", ביקורת על הייצוג הנשי במדיה (תוך כדי שלל שוטים של נשים בתחתונים, אם כי בהחלט פחות מחפיץ מסרטים אחרים), ותחושת חרדה של "אין לי מושג מה הולך לקרות עכשיו". לא בקטע המלחיץ של סרט שהקצב שלו הוא "בכל רגע זורקים עליכם הפתעה" – מדי פעם הסרט מאט לחלוטין, נרגע, מכניס אותך למקום בטוח וכאילו מתגרה בך לחשוב מתי הכל הולך להתחרפן, רק בשביל להמשיך להציג תרחיש רגוע לחלוטין.

כאמירה קוהרנטית, לא בטוח שהסרט מציב ביעדים של עצמו, ואפשרי שאחד מהטוויסטים הרבים שלו דווקא יורה לעצמו ברגל. אבל כחוויה של סרט? נהדר ונפלא, ומאוד מאוד הולם את "שבוע ללא גברים" (כלומר, הוא אשכרה מתקשר ומדבר על כל המתח הזה בקולנוע ובמדיה). מומלץ, אבל אולי שווה להכיר כמה דברים אחרים של סונו לפני. (יהונתן צוריה)

נשים במדים | Girls in Uniform

מדובר לא רק בסרט "חשוב" (אהוב מבקרים והיסטריוני קולנוע בהיותו סרט מבוים על-ידי במאית, קצת לפני עליית הנאציזם) אלא גם טוב, ולהפתעתי לא מאד מיושן.

מנואלה, בת לקצין בצבא פרוסיה (הסרט מתרחש לפני מלחמת עולם הראשונה) שאמה נפטרה בילדותה, נשלחת לפנימיית בנות המנוהלת ביד קשה על-ידי הצוות בעידוד מנהלת מזדקנת. היחידה שאינה מוכנה לישר קו עם דרישותיה של המנהלת היא גב' פון ברנבורג, מורה צעירה ודעתנית שמבחינתה יחס אישי לתלמידות הצעירות הוא חשוב ביותר. כל הבנות שהיא מדריכה אוהבות אותה. מנואלה, נואשת לתשומת לב וחיבה מתאהבת גם היא בגב' פון ברנבורג, אך לעומת שאר הבנות לוקחת את העניין ברצינות רבה.

העניין של לסביות מאד מרומז בסרט ולמרות שלא ניתן לפספס אותו (בטח עם עין עכשווית) הוא אינו הנושא המרכזי אלא שני עולמות חינוך (והשפעה על דור ההמשך). הראשון מיוצג על-ידי המנהלת הדוגלת בדיסציפלינה נוקשה ורוח פרוסית ("בעזרת השם יהיו אימהות לחיילים") וכנגדה גב' פון ברנבורג שמאמינה באהבה והגישה האינדיבידואלית כלפי הילדות.

השפעה של האקספרסיוניזם הגרמני נוכחת בסרט, אבל לעומת סרטי הגל, סרטה של סאגן ראליסטי לחלוטין ומיקומו בפנימיית הבנות מקבל גוון עדין. (איליה גינצבורג)

אז ועכשיו | Now and Then

הסרט מספר על ארבע נשים שהיו חברות ילדות ומתאחדות כי… אה… משהו??? הנשים המבוגרות לא באמת חשובות וקצת מיותרות לסיפור מעבר להדגמת יכולת ליהוק המדהימות. רוב הסרט הוא בעבר בסיפור התבגרות של קיץ אחד ומשמעותי והוא על טהרת החברות הנשית וגילוי מה האופי שלך ומי את רוצה להיות אבל גם בעיניים שלי היום כמעט גנרי מידי. הסרט הזה לא עשה שום דבר רע, אבל גם לא השאיר בי חותם וכנראה אשכח ממנו בעוד שבועיים. (אור ענבר)

סרט פושר למדי, וקצת עצבן אותי – כי עד שהשקעתם בליהוק, באווירה, במוסיקה ובכל דבר, אז למה כמויות הקיטש והדיאלוגים המיותרים? הילדות לא היו אמינות רוב הזמן (אולי חוץ מאחת מהן, "הילדה המעצבנת" שבאמת הצליחה לשכנע בתפקיד), והתעלומה לא תרמה. בשביל פרמיס נחמד, באסה. (רבבה שץ לוז)

כשמארני הייתה שם

סרט אנימציה מבית היוצר של סטודיו ג'יבלי, על נערה צעירה עם אסטמה שעוברת לבית הדודים שלה לקיץ ומגלה שם אחוזה מפוארת, בה חיה נערה מסתורית בשם מארני. מדובר באחד הסרטים הפחות מוכרים של ג'יבלי, אך מדובר בפנינה שחבל שאנשים יפספסו – מבחינתי זהו אחד הסרטים הכי יפים ומרגשים שהם הוציאו.

כראוי להפקה של ג'יבלי, זה סרט אנימה מהמם, עם רקעים עמוסים ויזואלית שיכולתי לבהות בהם שעות. זה סטודיו שתמיד מתעלה על עצמו, וגם בסרט שקט ומלנכולי כמו זה, הם מצליחים למצוא דרכים להרשים. אין ספק שיש בסרט קצת האדרה לחיי הכפר היפניים, אבל קשה להאשים אותו כשהם נראים כל כך מזמינים.
עליי להודות שהסיפור בנוי טוב, אך הסרט מרגיש ארוך מדי. ועבורי היה חלק באקט השני שבו הוא כמעט איבד אותי – בעיקר בהתחשב בפעולות של הדמויות והחיבורים בין הסצנות השונות. אולם עד סוף הסרט אני לא חושב שתישאר עין יבשה, והוא מצליח להסתיים בדרך שסיפקה אותי.

באשר לדמויות, אנה כדמות ראשית היא נערה שאמנם מעצבנת בתחילה אבל קל להזדהות איתה ולהבין את המועקה שלה. היתרון הגדול שלה הוא שהיא באמת מתנהגת כמו ילדה, גם אם הסרט לוקח את ההתנהגויות האלה לקיצון לפעמים. עד סוף הסרט, כבר הייתי בצד שלה. לעומתה, מארני עושה רושם נהדר כדמות חייכנית ומלאת אנרגיה שסוחפת אפילו את הצופה בהתלהבות שלה מהחברות עם אנה, אם כי עדיין מורגש שרגשות פחות חיוביים מבעבעים מתחת לפני השטח.
וזה החוזק הגדול של הסיפור הזה: הוא מציג מערכת יחסים מלאה עומק ומורכבות בין שתי נערות בזמן די קצר, ומייצר הרבה אכפתיות כלפי שתיהן וכלפי הקשר ביניהן. נוצרת דינאמיקה מעניינת ומסקרנת שרוצים לחוות ממנה עוד.

סך הכל, מדובר בסרט מקסים עם מסר יפה, ואני לא יכול להגיד שלא התרגשתי. גם עם הבעיות שלו, אני חושב שהוא שווה צפייה, ובהחלט ראוי לעמוד בגאווה לצד שאר הפילמוגרפיה האיכותית של סטודיו ג'יבלי. (idoma98)

דיוקן של נערה עולה באש

יש סרטים שאפשר לצפות בהם בחצי עין או לשים ברקע בזמן שעושים משהו אחר ועדיין להבין מה קורה, אולי כי הכל נאמר ע"י הדמויות ואין ממש סאבטקסט, או כי הסיפור לא מאוד מורכב. "דיוקן של נערה עולה מאש" הוא חד משמעית לא אחד מהם.

זה לא שהעלילה של "דיוקן" מסובכת במיוחד, פשוט הסרט הזה לא מתבסס על מילים, אלא על מבטים. הם נוכחים בסצינות מפתח בסרט, בשזירת הסיפור של אורפיאוס בעלילה וגם בשוט האחרון עוצר הנשימה. מי שמפספס את המבטים האלה, מפספס לא מעט מהרגש של הסרט.

מעבר למבטים, זה סרט שעשוי לעילא. אדל האנל ונעמי מרלן מופלאות, וסלין סיאמה יוצרת לא מעט שוטים מרהיבים. (מתן בכר)

הנשים | The Women

סרט שנחשב לאחת הסיבות ש-1939 היא שנה קולנועית מופלאה, לצד מספר קלאסיקות אחרות כמו "חלף עם הרוח", "הקוסם מארץ עוץ" ו"מר סמית הולך לוושינגטון".

אני לא מסכים עם הדעה הזו. לא רק שהנשים התישן ממש רע, הוא איכשהו די שוביניסטי. למרות צוות שכולל 135 שחקניות, ותסריט שעובד בידי שתי נשים ממחזה שנכתב בידי אישה, הדבר היחיד שמעסיק את הדמויות הוא גברים. העלילה עוסקת באשת חברה מכובדת שמגלה שבעלה בוגד בה עם מוכרת בשמים. את הבעל לא רואים על המסך, אבל השחקניות מדברות עליו לכל אורך הסרט. במעט הזמן שהן לא עוסקות בגברים שבחייהן, הנשים פה מתפנות לעסוק בדברים כמו בגדים, רכילות ו… זהו. בכנות הייתי מופתע לגלות שהתסריט לא נכתב בידי גבר עם ראיה סטראוטיפית של המין הנשי.

הגבר הבולט שכן מעורב ביצירת הסרט הוא הבמאי ג'ורג' קיוקור, שנשכר בין השאר בזכות המוניטין שלו כבמאי שטוב בעבודה עם נשים. אני לא מוריד מהעבודה שלו על סרטים אחרים, אבל בהתחשב בכך שהיה למעשה מעורב (באופן זמני) בשתיים מהקלאסיקות שהזכרתי קודם, אפשר היה לצפות לבימוי יותר יצירתי כאן. הקטע המפורסם ביותר בסרט הוא תצוגת אפנה, שבניגוד לשאר הסרט, צולמה בצבע. קיוקור מודה, וכאן אני מסכים איתו, שהסצנה הזו לא מוסיפה לסיפור וקיימת רק בשביל להרשים את הקהל. ההבדל הוא שקיוקור היה מוותר רק על הסצנה הזו, בעוד אני הייתי מוותר על רוב הסרט. (אביעד שמיר)

בלו ג'ין

סרט על לסבית בארון בשנות השמונים בריטניה (קרי, תחת תאצ'ר) שמתמודדת עם תפקיד מורכב בהיותה מורה בתיכון , שמסתבך כאשר אחת התלמידות שלה נכנסת לבר לסביות שאותו היא פוקדת.

לשמחתי, הסרט מתרחק מאזורי "קרא לי בשמך" פינת "רמז לסקנדל" ויותר עוסק בתפקיד שלה כמורה לא כפוטנציאל לפיתוי נערות או משהו שכזה, אלא בתפקיד של הדרכה ודוגמא אישית. במציאות שבה הרדיו מדבר על אנשי ממשל שמנסים לחוקק חוקים שיבטלו "אפשרות להזכיר באופן חיובי הומוסקסואליות" בבתי הספר, התפקיד של מורה לסבית הופך למורכב יותר וחונק יותר.

זה עובד אחלה, כאשר הבעיה העיקרית היא שהשעה הראשונה מרגישה בעיקר כמו סרט אווירה שכזה, בלי הרבה התקדמות עלילתית. אלא שאז, בעשרים דקות האחרונות, הסרט שולף את כל הניואנסים שהיו חסרים לו ושחבל שלא היו מפוזרות בשעה וקצת הקודמות. זה עובד, ושווה צפייה… אפילו אם חבל שלא ערוך קצת יותר טוב.(יונתן צוריה)

לכבוד האירוע הקולנועי של השנה, שהאינטרנט העניק את השם "ברבנהיימר", השבוע נצפה או באחד הסרטים של "ברבי" או בסרט אסונות / אפוקליפסה (מי שרוצה לצפות באחד מכל אחד מוזמן, כמובן).