הסתיים לו השבוע השני של אתגר הצפייה של עין הדג שבו צפינו בסרטים שזכו באוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. הנה הדברים שאתם ראיתם וכתבתם עליהם באתר / בקבוצת פייסבוק.
משחקים אסורים
1940, צרפתים בורחים מהנאצים, כולל ילדה קטנה שבמהלך סצנת פתיחה קשה מאבדת את מי שקרובים אליה ביותר – אימה, אביה, וכלבה. בניסיון לעכל את הזוועה, היא מרחיקה את עצמה ממות הוריה ומתמקדת במות הכלב – עוקבת אחריו במורד הנהר שאליו הוא נזרק עד שמגיעה למשפחה חוואית שמנסים לעזור ולטפל בה, בעוד היא מגלה תפיסה פשטנית למדי בנוגע למוות ומתחילה אובססיה כלשהי לנושא שתוביל לבעיות עבור כל המעורבים בדבר.
לרוב אני די יודע אם העובדה שהסרט משתמש באלמנט כלשהו כדי לסחוט דמעות הוא מעצבן ומלאכותי או אותנטי ומרגש בעיניי. אבל משהו ב"משחקים אסורים" תעתע בי, והיה לי פשוט קשה איתו. מצד אחד, היה משהו אפל וציני בדרך שבה הסרט מציב את הילדים נגד העולם. מצד שני, היה משהו קל ורגשני. מצד שלישי, יש איזה שהיא תחושה שרק כך אפשר לספר סיפור, אולי, על ילדות בצל מלחמת העולם השנייה.
בקיצור, מדכדך מאוד למי ששוקל לצפות. אני פשוט לא יודע עדיין אם טוב או לא (יהונתן צוריה)
ההתנקשות
הסרט עוקב אחרי אנטון במשך כ-40 שנה בתקופות שונות בחייו. לילה אחד, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, כאשר אנטון היה נער בן-12, משת"פ נאצי בכיר נרצח אל מול חלונות ביתו בידי פרטיזנים מקומיים. אירועי אותו הלילה משנים את חייו ומלווים אותו אל כל אורכם. בכל האחת מהאפיזודות (1952, 1952, 1960, 1966, 1980, 1983) הוא פוגש באופן מקרי דמות שקשורה באופן זה או אחר למאורע, מוסיפה אליו פרטים שאנטון לא ידע וכך דוחפת אותו רגשית למקומות שונים.
פונס ראדמייקס הוא במאי הולנדי וותיק, ו"התנקשות" היה כבר הפעם החמישית בה ייצג את הולנד והוא לחלוטין מרגיש מיושן, אפילו לשנות ה80. הסרט מבוסס על רב-מכר מקומי משנות ה80 של הארי מוליש (שאף תורגם לעברית), גם זה מורגש, לרעה, בסרט עם קטעי קריינות שמשלימים את הפערים בחייו בין התקופות. כך כל הקשרים בעיקר מתרחשים מאחורי הקלעים.
אומנם הפתיחה שלו די אפקטיבית (בכל זאת קשה לשבש סצנות שקשורות לחיי אזרחים תחת כיבוש נאצי), אך חלק ניכר של מה שמתרחש לאחר מכן הוא ארוך למדי, הנסיון לייצר מעין "ראשמון" ממושך די כושל, כמוהם גם ההקשרים להתרחשויות בעולם באותו התקופה (מלחמת קוראיה, פלישה סובטית לבודפשט, מלחמת ויאטנם ועוד)… אלו מובאים למסך בשחור-לבן.
בפעם המי-יודע-כמה אני גם מנסה להבין את ההיגיון של ליהוק שחקן שמבוגר ביותר מעשור (ונראה כך) לדמות שבמהלך מחצית הסרט צעירה. כך דארק דה-לינט עושה עבודה טובה, אבל ראבק, הוא היה בן 35 כאשר הוא גילם נער בן 19 וגבר בן 23 ו27 (עם 32 עוד איכשהו אפשר לחיות). (איליה גינצבורג)
רומא
"רומא" הוא סרט חשוב מהסיבה שהוא צריך לשמש תזכורת לכל במאי שעם צילום טוב ולא הרבה דברים אחרים, אי אפשר לעשות סרט טוב. (גל שווד)
סרט יפהפה ויזואלית שהיה לי קצת קשה להתחבר אליו. אני יכול להרגיש את האהבה של קוארון לילדות שלו ולאנשים שהיו חלק ממנה, אבל מעבר להנאה מהנראות של הסרט, היה לי קשה למצוא במה להיאחז – הסרט לא נותן לנו כצופים להבין את הדמויות לעומק, אלא רק מציג את החוויות שלהן באופן די מרוחק. אז למרות שהתפעלתי מהמיומנות הקולנועית, אני לא חושב שהוא עבד עבורי לחלוטין. אם כי אני כן חייב לציין לטובה את חצי השעה האחרונה של הסרט, שהצליחה לרגש אותי למרות האדישות הכללית שלי עד אז. (idoma89)
זוכה האוסקר מהונגריה מלווה את שאול, יהודי בזונדרקומנדו שמטפל בפינוי גופות מתאי גזים, איסוף חפצי ערך שנותרו מאחור וסילוק אפר. כשהוא רואה ילד שלא מת מיד מהגז, הוא נעשה אובססיבי לגבי הצורך להעניק לו קבורה ראויה ומתחיל לחפש אחר רב בזמן שמתחת לפני השטח מתארגנת התקוממות.
הסרט מכיל הרבה שוטים ארוכים שממחישים את הלחץ בו שאול נמצא. הוא תמיד מוקף באנשים, עם מעט מאוד זמן או רשות לדבר. ברגע שמסיימים משלוח אחד של קורבנות, כבר מחכה משלוח נוסף וכל מי שיש לו טיפה סמכות, משתמש בה בכדי לאיים או להעביר אנשים בין יחידות בהתאם לצורכיו. הבמאי לאסלו נמש הושפע מעדויות אמיתיות על מנת לבסס סרט סביב משהו כמו יממה בחייו של אדם שמוקף מוות מכל עבר ויודע שזה רק עניין של זמן עד שיפטרו גם ממנו.
כמו הבמאי, גם השחקן הראשי (גזא רריג), הגיע לצילומים בלי נסיון קודם בסרטים באורך מלא, אבל השתלט בקלות על התפקיד. בתור שאול, יש בו משהו מרוחק ופרגמטי, אבל אותו ילד מעורר בו שינוי מיידי שגורם לו לפעול פחות למען ההשרדות שלו ויותר למען איזה תיקון שהוא מרגיש חייב לבצע. לפעמים זה קצת מוגזם, כשנראה ששאול מקבל חופש לנוע או להפסיק משהו באמצע יותר מדי פעמים, אבל הבימוי והמשחק מפצים על כך. (אביעד שמיר)
סרט דני בו ארבעה מורים חברים פוצחים בניסוי לשתייה מבוקרת של אלכוהול. זה מוביל את חלקם להתמודד עם שדים אישיים, עוזר לחלקם להתנער מקיפאון, ובסוף גם מתדרדר, כשהסרט משאיר אותנו עם הרבה סימני שאלה לגבי מהו בדיוק תפקיד האלכוהול בסיפור הזה.
אז אם נביט בו מנקודת המבט של מי שאוהבת את האלכוהול שלה אחרי טרנספורמציה למשהו שאפשר לאכול עם סכו"ם, יש מימד מעניין של זרות בחווית הצפייה. הסרט מספר לי עד כמה האלכוהול יכול לשפר את הכריזמה של אדם; איך הוא סוחף איתו גם למקומות של איבוד שליטה; איך התלות בו יכולה גם להפוך לקטלנית – ואחרי כל זה מגיעה סצנת הסיום וגורמת לי לתהות בנוגע לפרשנות הסופית של הסרט. האם היא באמת חוננת מעט את האלכוהול וחוגגת את הקיום שלו, לטוב ולמוטב – או שהיא מציגה את הגורל המפוקפק של הגיבורים שלנו, שתמיד יחזרו אליו (לכאורה במעטה של שליטה) אבל לעולם לא יצליחו להיפרד ממנו באמת?
אני אולי משוחדת לכיוון השני, ולו בשביל לשמור על הסדר – אבל הסרט בהחלט מרמז לכיוון הראשון, ועם המסר המורכב והאנושי הזה הוא הופך למעניין ביותר לצפייה. (רבבה שץ לוז)
אחת הקלישאות המאוסות ביותר בקולנוע היא נוכחות של גברים. שמתם לב שיש כזאת כמעט בכל סרט? למה בכלל צריך אותם? לכן השבוע באתגר נצפה בסרט שגברים בקושי נוכחים בהם, אם בכלל.
"תופסת" (Tag) מ-2015
זה קצת רמאות לבחור סרט של סיון סונו ואז להגיד "מההההההה" אז אנסה להימנע מזה, ובמקום זה אנסה לתאר את הסרט בלי לספיילר כלום, מה שיהיה קצת קשה.
זה סרט שהוא מעין פרוטו-"הכל בכל מקום בבת אחת", ביקורת על הייצוג הנשי במדיה (תוך כדי שלל שוטים של נשים בתחתונים, אם כי בהחלט פחות מחפיץ מסרטים אחרים), ותחושת חרדה של "אין לי מושג מה הולך לקרות עכשיו". לא בקטע המלחיץ של סרט שהקצב שלו הוא "בכל רגע זורקים עליכם הפתעה" – מדי פעם הסרט מאט לחלוטין, נרגע, מכניס אותך למקום בטוח וכאילו מתגרה בך לחשוב מתי הכל הולך להתחרפן, רק בשביל להמשיך להציג תרחיש רגוע לחלוטין.
האם זה סרט טוב? לא יודע. הסיום שלו קצת סובל ממשהו שהוא חסר משמעות אחרי כל שבא אחריו, ואפילו עם ההסבר מניח את הדעת, אני אצטרך לחשוב על האם זה באמת הופך את הסרט לטוב. אבל כחוויה של סרט? נהדר ונפלא, 85 דקות, ומאוד מאוד הולם את "שבוע ללא גברים" (כלומר, הוא אשכרה מתקשר ומדבר על כל המתח הזה בקולנוע ובמדיה). מומלץ, אבל אולי שווה להכיר כמה דברים אחרים של סונו לפני.
צפיתי בסרט "כשמארני הייתה שם"
סרט אנימציה מבית היוצר של סטודיו ג'יבלי, על נערה צעירה עם אסטמה שעוברת לבית הדודים שלה לקיץ ומגלה שם אחוזה מפוארת, בה חיה נערה מסתורית בשם מארני. מדובר באחד הסרטים הפחות מוכרים של ג'יבלי, והוא יחסית חדש (2014), כך שהוא לא ממש נחשב חלק מההיסטוריה הענפה שלהם. למרות זאת, מדובר בפנינה שחבל שאנשים יפספסו – מבחינתי זהו אחד הסרטים הכי יפים ומרגשים שהם הוציאו.
כראוי להפקה של ג'יבלי, זה סרט אנימה מהמם, עם רקעים עמוסים ויזואלית שיכולתי לבהות בהם שעות. זה סטודיו שתמיד מתעלה על עצמו, וגם בסרט שקט ומלנכולי כמו זה, הם מצליחים למצוא דרכים להרשים. אין ספק שיש בסרט קצת האדרה לחיי הכפר היפניים, אבל קשה להאשים אותו כשהם נראים כל כך מזמינים.
עליי להודות שהסיפור בנוי טוב, אך הסרט מרגיש ארוך מדי. ועבורי היה חלק באקט השני שבו הוא כמעט איבד אותי – בעיקר בהתחשב בפעולות של הדמויות והחיבורים בין הסצנות השונות. אולם עד סוף הסרט אני לא חושב שתישאר עין יבשה, והוא מצליח להסתיים בדרך שסיפקה אותי.
באשר לדמויות, אנה כדמות ראשית היא נערה שאמנם מעצבנת בתחילה אבל קל להזדהות איתה ולהבין את המועקה שלה. היתרון הגדול שלה הוא שהיא באמת מתנהגת כמו ילדה, גם אם הסרט לוקח את ההתנהגויות האלה לקיצון לפעמים. עד סוף הסרט, כבר הייתי בצד שלה.
לעומתה, מארני עושה רושם נהדר כדמות חייכנית ומלאת אנרגיה שסוחפת אפילו את הצופה בהתלהבות שלה מהחברות עם אנה, אם כי עדיין מורגש שרגשות פחות חיוביים מבעבעים מתחת לפני השטח.
וזה החוזק הגדול של הסיפור הזה: הוא מציג מערכת יחסים מלאה עומק ומורכבות בין שתי נערות בזמן די קצר, ומייצר הרבה אכפתיות כלפי שתיהן וכלפי הקשר ביניהן. נוצרת דינאמיקה מעניינת ומסקרנת שרוצים לחוות ממנה עוד.
סך הכל, מדובר בסרט מקסים עם מסר יפה, ואני לא יכול להגיד שלא התרגשתי. גם עם הבעיות שלו, אני חושב שהוא שווה צפייה, ובהחלט ראוי לעמוד בגאווה לצד שאר הפילמוגרפיה האיכותית של סטודיו ג'יבלי.
מוסיף לפה גם את "בלו ג'ין" שראיתי בפסטיבל ירושלים
סרט על לסבית בארון בשנות השמונים בריטניה (קרי, תחת תאצ'ר) שמתמודדת עם תפקיד מורכב בהיותה מורה בתיכון , שמסתבך כאשר אחת התלמידות שלה נכנסת לבר לסביות שאותו היא פוקדת.
לשמחתי, הסרט מתרחק מאזורי "קרא לי בשמך" פינת "רמז לסקנדל" ויותר עוסק בתפקיד שלה כמורה לא כפוטנציאל לפיתוי נערות או משהו שכזה, אלא בתפקיד של הדרכה ודוגמא אישית. במציאות שבה הרדיו מדבר על אנשי ממשל שמנסים לחוקק חוקים שיבטלו "אפשרות להזכיר באופן חיובי הומוסקסואליות" בבתי הספר, התפקיד של מורה לסבית הופך למורכב יותר וחונק יותר.
זה עובד אחלה, כאשר הבעיה העיקרית היא שהשעה הראשונה מרגישה בעיקר כמו סרט אווירה שכזה, בלי הרבה התקדמות עלילתית. אלא שאז, בעשרים דקות האחרונות, הסרט שולף את כל הניואנסים שהיו חסרים לו ושחבל שלא היו מפוזרות בשעה וקצת הקודמות. זה עובד, ושווה צפייה… אפילו אם חבל שלא ערוך קצת יותר טוב.
"דיוקן של נערה עולה באש"
יש סרטים שאפשר לצפות בהם בחצי עין או לשים ברקע בזמן שעושים משהו אחר ועדיין להבין מה קורה, אולי כי הכל נאמר ע"י הדמויות ואין ממש סאבטקסט, או כי הסיפור לא מאוד מורכב. זה לא שהעלילה של "דיוקן" מסובכת במיוחד, פשוט הסרט הזה לא מתבסס על מילים, אלא על מבטים. הם נוכחים בסצינות מפתח בסרט, בשזירת הסיפור של אורפיאוס בעלילה ובשוט האחרון שגרם לי לרצות לצעוק על המסך "תסתובבי!" כאילו זה סרט סלאשר והרוצח מופיע מאחורי אחת הדמויות.. מי שמפספס את המבטים האלה, מפספס לא מעט מהרגש של הסרט.
וגם מעבר למבטים, זה סרט שעשוי לעילא. אדל האנל ונעמי מרלן מופלאות, וסלין סיאמה יוצרת לא מעט שוטים מרהיבים. מה שנקרא, Every frame a painting.