מעבר לגבול הסכנה

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 31 בינואר 2001Posted in: ביקורות

במקור: Vertical Limit
במאי: מרטין קמפבל
תסריט: רוברט קינג, טרי הייס
שחקנים: כריס או'דונול, רובין
טוני, ביל פקסטון, סקוט גלן

"איפה יש רופא קרוב?" זועק השותף שלי לדירה, כשהוא ניסה להכין צ'יפס ובמקום זה חתך את האצבע כמעט עד לעצם; "אתם רוצים בחירות? אני מוכן לבחירות" מזמזם הרדיו לידי; "האם העיתונות בישראל היא מקצוע? מהי פרופסיה?" שאלו אותי במבחן; "מיאו, מיאו, WoarrrWargh!" מנג'סת החתולה: "אוכל!". כאילו שאין לה. רק טענות!

אז מה הפלא שאני רוצה לנקות את הראש עם איזה סרט חורף קליל ולא מחייב. סרט חורף, להשכלתכם הכללית, הוא בדיוק כמו סרט קיץ קליל, הוא רק מצריך הכנה מוקדמת, למשל: להפעיל את מאחה הדיסק של המחשב לפני שעוזבים את הבית.

מבין מה שהיה לעולם להציע לי, "Vertical Limit" ("מעבר לגבול הסכנה") היה נשמע כמו האופציה הכי שפויה: מתח! פעלולים! קרחונים! אולי בסוף אפילו תהיה הופעה של קוסם.
אז בשביל ההכנה הנפשית הלכתי למטבח וצפיתי בחרמון. אבל בדיוק היה ערפל, אז הלכתי לשחק Worms בקרקע קרחונית, ואח"כ שקעתי לי בשנת חורף.
"לא רצית סרט"? העירו אותי השותפים שלי לדירה תוך שהם גררו אותי בדש החולצה. נו, אז היתה לי ברירה?

ומה אני אגיד לכם? – נהניתי.
"ורטיקל לימיט" הוא לא סרט מטופש כ"כ כמו שצפוי לחשוב. כלומר, הוא כן מטופש, וגם היה בו קטע התפייסות קלישאתי אחד, שגרם לי לחפש בהיסטריה את השלט-רחוק ולשים Forward, אבל בגדול – אחלה. יצאתי בנאדם חדש.

כריס או'דונל הוא פיטר גארט היפיוף, צלם נשיונל ג'אוגרפיק, שפעם גם טיפס על הרים. למה פעם? כי ביום שבת אביבי אחד, כשכל משפחה שפויה בדעתה עושה מנגל, פיטר ומשפחתו (לא כולל החתול) טיפסו להנאתם על צוק, בצילום שמזכיר מאוד את סצינת הפתיחה של "משימה בלתי אפשרית 2". לו רק הם היו לומדים מאיתן האנט – הסוכן השרמנטי מטפס על הר ללא עזרי בטיחות כלשהם, ולפי ההיגיון ההוליוודי, שומדבר לא יכול לקרות לו. אבל משפחת גארט הם מטפסי הרים מקצועיים. די ברור שהשימוש בחבל בטיחות הוא שגרם לטרגדיה: הם נותרו תלויים בין שמים לארץ, כשרק חבל בטיחות בודד מפריד בינם לבין המוות המוחץ. פה אמור לבוא הקטע בו אני מנסה להימנע מספוילר, ולכן כותבת את הקלישאה "טראומה מעברו, שבגללה אחותו ברוגז איתו לעולם!", אבל עזבו – זה ממילא היה בתחילת הסרט, וזה לא יקלקל: במטרה להציל את עצמו ואת אחותו, פיטר נאלץ לחתוך את החבל של אבא שלו.
סמאק!

השנים חולפות ביעף (יעני, כתובית שאומרת "כעבור 3 שנים"), ופיטר מגיע למחנה למרגלות הר ה-K2 בפקיסטן. מה יש שם? תותחים שמפציצים את הודו, גנרל פקיסטני שמכור לתה הודי (או כמו שהוא הסביר לפיטר: "התה הכי טוב. אנחנו אולי נלחמים בהם, אבל זו לא סיבה להגזים"), מטפס הרים מיליונר שרוצה לכבוש את פסגת ה-Y2K כחלק מגימיק שיווקי, ואנני גארט – אחותו המנומשת והאימפולסיבית של פיטר.
ווי, ווי, כמה שהיא מנומשת.

עכשיו, פיטר כידוע, הוא צלם של הנשיונל ג'אוגרפיק. בהתאם לכך, הסרט כולו מרהיב כמו כתבה של הנשיונל ג'אוגרפיק. כל קרחון – פורשיה דה רוסי, כל אוהל – בראד פיט. ופה נכנס לתמונה (לא באמת. בכאילו, כזה) דיוויד טאטרסאל, הצלם של הסרט (מעבודותיו הקודמות: 'מלחמת הכוכבים I' ועוד מעט גם II, 'גרין מייל', ו'קון אייר').

ומה אתם חושבים שקורה? אנני המעצבנת נופלת לבור, שולפת דוקרן קרח מתיק האיפור, ומחסלת את יטי איש השלג.
מה, לא?
אה נו… אז היא סתם ממשיכה לעצבן, הפעם בתוך הבור. והיא לא לבד.
ופיטר שלנו, שבסתר ליבו אוהב אותה ורוצה לגלות לה אריות שלג (אוף אתכם. למה אני חייבת להיצמד לעלילה המקורית?), מוכרח להציל אותה. איך? הוא מתכנן לטפס על ההר ממש ממש מהר, ולזרוק לה ניטרוגליצרין על הראש. לא, באמת! עכשיו אתם נזכרים לא להאמין לי?!

הוא אפילו מצליח לגייס למשימה עוד כמה חבר'ה, ביניהם מוסלמי שתקן ועז מבט, שמוכיח לנו שתפילות הן לא תחליף למזל. גם לא לשכל. וכן שחקן אופי משובח ומוערך (סקוט גלן) שבכלל מתברר שהוא מטפס הרים איטר, פיסח, ועיוור בעין אחת.
אוי נו, אז מה אם הוא סתם מטפס הרים זקן? באוניברסיטה לימדו אותי שלאמת פנים רבות. בואו נתפשר על צולע.

בשלב הזה של הסרט יש פחות צילומים אומנותיים, ויותר פעלולים, כולל מפולת שלג שאי אפשר בלעדיה (נראה לי שיש רק צילום אחד כזה, ופשוט מוכרים אותו סדרתית לכל סרט שאיכשהו קשור בשלג).
עוד בעיה של מטפסי הרים מקצועיים-שהם-לא-איתן-האנט, היא שהם גם לא ג'יימס בונד. לבונד יש מין כדור מתנפח כזה, שמציל אותו מפעלולי מפולת שלגים. אולי אני אקנה להם אחד כזה ליומולדת.

אנני הפרציפלוחה כבר הספיקה בינתיים לחטוף בצקת ראות, שזה אומר – על פי ההיגיון של יוצרי הסרט – שהיא אמנם מתנשמת בכבדות ויורקת דם (בשביל הדרמה), אבל גם מסוגלת לקפץ כנדיה קומנצ'י בנעוריה. רק המיליונר ממשיך לשמור על בריאות תקינה. ככה זה כשאתה מיליונר – יש לך כסף להשתיל אדמנטיום בכל הגוף.
שוב תפסתם אותי.
בגלל שאנני היא כזאת מעפנה, המיליונר אפילו לא רואה בה אובייקט מיני. מצד שני, יכול להיות שלא עומד לו כי כל-כך קר.
היא מצידה, ממשיכה לקשקש איך אח שלה המגניבי עומד להציל אותה כל רגע. לאח שלה, לעומת זאת, היא אומרת שלא יבוא. חבל לו על הזמן.
בנות. Go Figure.

אח שלה המגניבי לא חושב שחבל לו על הזמן. כלומר, יש לו מחסור חמור בזמן, אז הוא שולח חיוך של משחת שיניים לקרחונים, משתלשל מחבל, והמצלמה עוברת להתמקד במיכל ניטרוגליצרין תועה.
"בוורמס אם מתפוצץ מוקש – החבל נקרע", קפצתי מהכיסא מול הקהל ההמום. ואכן, משהתפוצץ לו הניטרוגליצרין בבום על קולי שקרע את הרמקולים מעל הקיר (ואגב, הסרט מנצל כל רמקול סראונד אפשרי), גיליתי לאכזבתי שהפיטר צונח לו מטה-מטה, מבלי שיזכור שבגלגול קודם הוא היה רובין וידע לעוף!

אבל אל תדאגו. סוף טוב – הכל טוב. אחרי שלמדנו על מהות ההקרבה העצמית, החבריה העליזה גולשת להנאתה למטה (איי, איזה סלאלומים שהם עושים), פוצחת באורגיה סוערת על רקע השקיעה המדממת, עד שבאה משטרת הגבולות ואוסרת אותם בעבותות ברזל, מלקה את הגברים, מוחה את דמעותיהן הענוגות של הנשים, ובא לציון גואל.
סרט קליל, כבר אמרתי?

"מעבר לגבול הסכנה" סובל אמנם מעלילה נדושה וארועים חסרי היגיון (ניכרת השתדלות, אבל איפה האורגיה? הבטחתי לקוראים אורגיה!), אך כל זה עטוף בפעלולים משובחים, צילומים עוצרי נשימה והאמ-אמא של סאונד שמפציץ בסראונד.

– מה את עושה? שאלו אותי השותפים שלי כשחזרנו.
– מטפסת על פסגת ה-K300.
– אבל זו רק קוביית קרח!
– נו ו…?

תגיות: