חוכמת הרחוב אומרת שיש שני סוגי סרטים: לפסטיבלים, ולקהל הרחב. חוכמת הרחוב היא לא תמיד הכי חכמה, אבל אין ספק שנגיד, אף אחד לא ייתן את הפרס הראשי באחד מפסטיבלי הקולנוע הכי גדולים בעולם לאיזה סרט גיבורי על. נכון? לא נכון.
אז, אממ, כן. אחרי ש"האביר האפל" עיקם לאוסקרים את היד והרחיב את מספר המועמדים בפרס הסרט, אחרי ש"הפנתר השחור" היה סרט גיבורי העל הראשון שהיה מועמד לאוסקר, ואחרי ש"סוף המשחק" שם את גיבורי העל בראש טבלת שוברי הקופות, עכשיו הגיבורים כובשים עוד יעד: את קהל הפסטיבלים האמנותי.
"ג'וקר", סרטו החדש של טוד פיליפס (שלום, הבמאי של טרילוגית ה"הנגאובר" הוא עכשיו במאי זוכה פסטיבלים), שלוקח את דמותו של הג'וקר וממציא לו סיפור מקור אפל, מדורג R, ולקוח ישירות מסרטים של סקורסזה, זכה בפרס הגדול בפסטיבל ונציה. אולי הכותרת הנכונה היא יותר "סרט נבלי על", אבל השורה התחתונה היא דומה – "ג'וקר", על פי כל הסימנים (שני הזוכים הקודמים בפרס הנ"ל בונציה: "צורת המים" ו"רומא"), הולך להיות להיט – אם לא בקופות, אז בעונת הפרסים. כאשר כבר נראה שהקרב בין די.סי ומארוול נגמר בהכרעה לקפטן אמריקה וחבריו, וורנר שלפו.. אממ.. ג'וקר מהחפיסה. והקרב ממשיך.
עוד תקדים (עד כמה שהצלחתי להבין), אבל כזה שפחות מושך את העין הוא זכייתו של "No.7 Cherry Lane", סרט האנימציה ההונג קונגי, בפרס התסריט.
שאר הזוכים בפסטיבל הם הרבה יותר סרטי פסטיבלים: בפרס השני זכה סרטו החדש של רומן פולנסקי על משפט דרייפוס (קצין ומרגל), נושא עליו אני לא מעוניין להרחיב, אם אפשר; פרס הבמאי הלך לרוי אנדרסון, האנדרסון למיטבי לכת אפילו יותר מפת"א, על סרטו החדש "About Endlessness", שממשיך את הקו של סרטיו הקודמים ומציג סצנות קצרות שמתגבשות לאמירה כללית על החיים; בפרסי המשחק זכו אנשים על סרטים צרפתיים שאני לא מכיר ועל פי הביקורות אני לא בטוח שדווקא עכשיו כדאי לי להתחיל (כן כדאי לציין שרבים ציפו לצפות את חואקין פיניקס זוכה פה, אז מדובר בהפתעה מסוימת); ובפרס מיוחד של חבר השופטים, זכה הסרט עם השם המדהים "המאפיה היא כבר לא כמו שהיא הייתה פעם" (The Mafia is No Longer What It Used to Be), שעל פי ויקי הוא "סאטירה דוקומנטרית", שזה גם מגניב. בפרס הזה שנה שעברה זכה "הזמיר", שבדיוק הוקרן בפסטיבל ירושלים ועוד רגע יוקרן בהקרנת עין הדג (ספויילרים!).
בקיצור, לראשונה בתולדות הז'אנר, סרט גיבורי על (נבלי על, מה שלא יהיה) יוכל להתהדר בפוסטר שלו בכיתוב "זוכה פרס אריה הזהב בונציה". מגניב.
הסרט הזה בחיים לא יצליח לעמוד בציפיות שמציבים לו
יש עוד חודש עד שהסרט הזה יוצא וכולם כבר באוברהייפ פסיכי. אני חשבתי שזה כנראה יהיה סרט מוצלח עוד מהטיזר הראשון, אבל בשלב הזה אני חושב שאם זה לא יהיה לפחות פי שתיים האביר האפל אנשים יצאו מאוכזבים. הייתי באמת מעדיף שהוא היה הפתעה לטובה בקולנוע, במקום כל הבילד אפ המסיבי הזה למה שכנראה יהיה בסופו של דבר רק סרט נחמד.
אני מוכרח להגיד שלא הבנתי את ההקבלה ל"האביר האפל"
איך הציפיות הלא אנושיות מ"האביר" שנמשכו חודשים ושנים לפני היציאה שוות לציפיות מסרט שחודש לפני היציאה שלו לא היו ממנו ציפיות מיוחדות (מכל מיני סיבות) ובקושי דברו עליו עד עכשיו?
אני לא זוכר הייפ מטורף לאביר
הוא יצא אחרי באטמן מתחיל, שהיה סרט סבבה לגמרי, יש שיאמרו מעולה, אבל לא כזה שייצור אחריו הייפ. אם כבר אז לעלייתו של הייתה התרגשות מטורפת, שבאמת לא הצליחה להחזיק מים
לא יודעת אם הייפ זו המילה
אבל בהחלט היתה תכונה שהיתה קשורה, בין השאר, לליהוק של הית' לדג'ר בתור הג'וקר, והסיפורים מאחורי הקלעים לאופן שבו הוא התכונן והתנהל בזמן הצילומים, וכמובן למותו בטרם עת.
אז אולי הייפ זה לא המילה, אבל בהחלט היה עניין תקשורתי נרחב.
'האביר האפל' היה סרט-ההייפ האוליטמטיבי*
אני לא זוכר תופעה דומה באף סרט אחר, אפילו בסיומים דרמטיים של סדרות ענק (כמו 'הארי פוטר' או 'הנוקמים'). מחלקת השיווק של 'האביר' עשתה עבודה מדהימה בשיווק אינטרנטי, כל זה ב-2008, שנה בה הרשתות החברתיות לא היו קרובות להיות מה שהן היום.
מה שעוד יותר מדהים הוא שכל זה היה קיים עוד לפני מותו המסתורי של השחקן הראשי ומוקד כל אותו ההייפ.
לקצת טעימה מהעבר, שווה לקרוא את הפסקה האחרונה בדו"חקו הזה מיולי 2008.
איזה חמוד, פתיחה של 150 נחשבה להרבה.
(ל"ת)
זה עוד כלום, בפתיחה כתוב ש-"הקיץ הזה מוזר ונפלא. ריכוז גיבורי העל מעולם לא היה גבוה יותר".
מה שנקרא, beware what you wish for.
אני עומד מתוקן
לקריאה נוספת ציפו לו מאוד כבר אז
לא כל האנשים באים עם הררי ציפיות לסרטים שהם רואים
תרשה לי לנחש שרובם, כמוני, לא יתאכזבו אלא ישמחו לראות סרט שהוא "רק" מוצלח.
וגם יזכה בפרס תרגום ה-tagline הכי מוצלח לעברית
של put on a happy face ל"תנו חיוך, הכל לטובה".
אוי, זה מעולה
(ל"ת)
אוף
אני מוכרח להודות שהתיוג של הסרט הזה כ'סרט גיבורי על' מפריע לי. יותר ממה שהפריע לי התיוג של 'צורת המים' כסרט פנטזיה (תגובתי להתרגשות של גיירמו דל טורו מהענין בטקס האוסקר: פחחחחחחחחח).
סרט גיבורי על הוא משהו מאד מסויים, שאנשים מצפים ממנו למשהו מסויים. ב'גוקר' לא נראה שיש אקשן, לדוגמה. הוא לא סרט גיבורי על במובן המקובל שלו. זה שהמקור שלו הוא מחוברות של גיבור על לא הופך אותו לסרט כזה, מצטער.
ולא, לא להגיב בדוגמאות מיוחדות. קחו את כל סרטי גיבורי העל הפופולריים ותבדקו אם ג'וקר משחק באותו מגרש.
ברוב המקומות התייחסו אליו כסרט קומיקס הראשון שזכה
שזה יותר מתאים גם לדעתי.
כלומר, זה אולי טכנית נכון (ואפשר לריב על זה)
אבל זה טכנית ביטוי ריק. הנה סרטי קומיקס (וסדרה אחת) לאורך השנים: העולם שבפנים, הדרך לפרדישן, היסטוריה של אלימות, אמריקן ספלנדור, יומנה של מתבגרת, קיטצ'ן, חברי הטוב דאהמר, אבדון, המתים המהלכים. קומיקס זה לא ז'אנר. אין לו מוסכמות כלשהן. גיבורי/נבלי על, זה ז'אנר, גם עם אחד רחב יותר, והשאלה האם "ג'וקר" עומד בו או לא תלויה באוויר עד שנראה אותו.
אבל אם אחד מהסרטים האלה היה זוכה בפסטיבל, זה לא היה מעורר כותרות, כי זה היה נראה בדיוק כמו סרט פסטיבלים, אפילו אם זה מבוסס על קומיקס. ההבדל כאן הוא בדיוק בזה שזה ג'וקר, וקשור לגיבורי על.
אם תגדיר את 'ג'וקר' כסרט גיבורי על
מהר מאד גם הביטוי הזה יהפוך לביטוי ריק.
קודם כל, תן לראות את הסרט
שנית כל – רגע עם המדרון החלקלק. כשנגיע ליום שנצטרך לשפוט האם "מחזמר שמתקיים בשנות ה-50 ומדבר על הפלות, אבל בכיכוב של גיבורי על" הוא סרט גיבורי על או לא, נגיע ליום הזה. כרגע, סרט על דמותו של הג'וקר (אחת הדמויות המוכרות ביותר בז'אנר) שעושה.. דברים שהג'וקר עושה (על פי הטריילר) ואולי, ואולי לא יש סצנת אקשן – לא כזה אפור. אחרי צפייה אני עלול לשנות את דעתי, אם באמת מדובר במשהו מאוד מרוחק.
להקצין לצד השני, סלח לי, זאת קצת דמגוגיה
אני כן מסכים שצריך לראות את הסרט לפני שחורצים דין באופן סופי – אבל יש לי תחושה שאני לא אופתע.
(הבהרה: ייתכן שאני מאד מאד יאהב את הסרט. זה לא קשור לדיון).
לא כזה דמגוגיה
הנקודה היא כזאת: "סרט קומיקס" זה פיקציה כז'אנר, כי אין דבר כזה "סרט מחזה" ו"סרט ספר", ואין סיבה שיהיה. המדיום ממנו אתה מעובד לא מגביל אותך בשום צורה ודרך. אפשר לדבר על הישגים שסרטים מבוססי קומיקס עושים, אבל זה לא הופך אותם לז'אנר.
עכשיו, השאלה האם זה כן/לא סרט גיבורי/נבלי על – אז כן, אפשרי שהסרט יהיה חריג בנוף, אבל ברגע שמופיעה בו אחת הדמויות האיקוניות ביותר בז'אנר, הרוב המוחלט הולכים להתייחס אליו כסרט שקשור לדמויות ולפועלן. חריג בנוף? בהחלט. ויש לא מעט סרטי גיבורי על (לאו דווקא הכי פופולאריים) שלחלוטין מותחים את גבולות הז'אנר. אבל אם סרטי אימה שרדו את המתיחה הזאת ועדיין התיוג אינו ריק, גם סרטי גיבורי על יעמדו בזה.
מסכים חלקית.
ראשית, אני מתנצל שהאשמתי אותך בדמגוגיה – מיהרתי מדי להגיב. עימך הסליחה.
לעצם הענין, אני מסתכל על זה מאד ברמה המעשית. אם ניקח אדם שאוהב סרטים אך לא עוקב אחרי החדשות בקביעות, והוא מגיע לקולנוע ומתעניין במה שמוקרן כרגע. "משהו שהוא לא רק לילדים", הוא מתייעץ בקופה.
– "יש סרט שקוראים לו ג'וקר", אומרת לו הקופאית.
– "ג'וקר? נדמה לי ששמעתי על זה. משהו עם באטמן יכול להיות?"
– "לא יודעת אם באטמן שם, אבל זה סרט גיבורי על".
– "סרט גיבורי על? נשמע אחלה! שני כרטיסים בבקשה".
האדם הזה יקבל מה שהוא יצפה לקבל? אני די בטוח שלא.
(הדוגמה שאתה חוזר ומביא מ'המוטנטים החדשים' היא לא לגמרי רלוונטית. דבר ראשון, בהחלט ייתכן שקשה לי גם עם התיוג של הסרט ההוא, אבל יש עוד הבדל: בסרט על מוטנטים יהיו כוחות על, שזהו חלק מרכזי מציפיות הצופה מסרט גיבורי על. חלק מסרטי באטמן יוצאי דופן בהקשר הזה, נכון; אבל סרט פשע פסיכולוגי שגם לא יכלול כוחות על וגם לא יהיה בו אקשן גדול ובאופן כללי לא יהיה אסקפיסטי, זאת מתיחת גבול משמעותית יותר).
עוד משהו: הגבת למטה לmook לגבי המשמעות של הזכיה של הסרט ביחס לסרטי גיבורי על אחרים. אני חושש שדווקא הזכיה שלו לא מעודדת. זה קצת קונספירטיבי, מה שאני הולך לכתוב, אבל זה בוער בי:
האקדמיה מזלזלת בסרטי אסקפיזם כבר עידן ועידנים, ולכן לא מעריכה דברים שנעשים בז'אנר הזה, גם אם בכל סוגה אחרת הם היו קוטפים פרסים בלי מאמץ. בשנים האחרונות השיח סביב זה התגבר, זה בוודאות התחיל להציק לכמה מקבלי החלטות, וכעת באים האנשים המעונבים הללו ומנופפים ב'ג'וקר' לראיה שהם מעניקים פרסים גם לסרטים כאלה.
אז לא, אתם לא תשתמשו בסרט הזה, טוב ככל שיהיה, כעלה תאנה לבושה הזאת שכמעט הנצחתם שנה שעברה, עם קטגוריית הסרט הפופולרי שבוטלה למזלינו.
לכן אני מתנגד לשיוך של הסרט הזה לז'אנר שמוביל את קטגוריית האסקפיזם בשנים האחרונות. חשוב לי שסרטי גיבורי על טובים יזכו להכרה אומנותית, והעסק מדדה אט-אט לכיוון. סרטים שמרמים ומשחקים אותה כאילו הם במגרש הזה אבל בפועל נשארים בתחומים הישנים והשחוקים, הם לחלוטין צעד בכיוון הלא נכון.
טוב, אני חושב שנקודת המחלוקת העיקרית היא
שאני לא מאמין שגיבורי על ואסקפיזם קשורים בטבור אחד לשני, או צריכים להיות. ואני בהחלט חושב שהאקדמיה, בין "צורת המים" ו"הספר הירוק", בוחרת באסקפיזם בשנים האחרונות.
הם לא קשורים בטבור והם לא צריכים להיות
אבל חוסר ההכרה בטעם הקהל פשוט מרתיח. גם מהיר ועצבני זה אסקפיזם, אבל שם הישגי הכתיבה לדוגמה אף פעם לא היו משהו, בלשון המעטה.
סרטי גיבורי על בעשור האחרון, לעומת זאת, הצטיינו בכל אספקט של עשייה קולנועית שרק אפשר לחשוב עליה, ועדיין מתעלמים מהם וזורקים אותם קבוע לפרס האפקטים במקרה הטוב וגם אותו הם מפסידים.
נכון "הפנתר השחור", אבל זה היה בגלל הנושא הייצוגי שהתלווה אליו ולא בגלל הסרט עצמו.
ושוב, אני מסכים שיש תזוזה לכיוון, אבל 'ג'וקר' לא תורם לה מאומה.
לא.
אין שום דבר 'מרתיח' בזה שהפסטיבלים לא מכירים ב'טעם הקהל'. כל מטרתם של הפסטיבל היא לציין סרטים שלא מכוונים למכנה המשותף הנמוך ביותר. סרט ז'אנר טוב – כלומר שהוא טוב במסגרת הז'אנר אבל לא פורץ את גבולותיו – לא אמור לקבל הכרה בפסטיבלים.
אני גם חולק על טענתך שסרטי גיבבורי על מגיעים לאחרונה להישגים אמנותיים. צפיתי במה שאמורים להיות הטובים ביותר בגל האחרון (וונדר וומן, דדפול, האביר האפל) ואף אחד מהם לא מגיע לקרסוליים של סרט דרמה טוב. הם טובים, אבל במסגרת הז'אנר, ולכן לא צריך לצפות מפסטיבלים (שאינן ממוקדים בז'אנר הזה) לתת להם פרסים והכרה. אני באמת מקווה שג'וקר *אינו* סרט גיבורי-על טיפוסי, ולכן זכה להכרה פסטיבלית, וכך גם צריך להיות.
בנוסף
ועדות הפסטיבלים פשוט בוחרים את הסרטים שבעיניהם הם הכי טובים.הם בהחלט לא צריכים להתחשב בדעתם של אנשים אחרים.אם הזוכים בפסטיבלים היו לפי טעם הקהל,כל העסק של הפסטיבלים היה די מיותר,כי היה אפשר פשוט להציץ בטבלת שוברי הקופות
לא דיברתי על פסטיבלים
אבל יש לי תחושה שלדייק את דבריי לא יתרום כעת לדיון מאומה.
וגם 'הריבוע' ו'פרזיטים' בהחלט לא חפים מאסקפיזם ובידור
(ל"ת)
כמה דברים.
א. גיבורי על בהחלט לא שווים אסקפיזם. אחרי ווצ'מן, The Boys ועכשיו גם הג'וקר מתחילות להתגבש גישות שונות.
ב. צוקת המים כאסקפיזם. אני מבין שמדובר באגדה למבוגרים עם סוף טוב (או מריר-מתוק) אבל הסרט הזה מציף כל כך הרבה גזענות, הומופוביה וסקסיזם שמאד קשה לי עם ההגדרה שלו כאסקפיזם. בדומה למבוך של פאן, קרימזון פיק וילדים של אף אחד – דל טורו מזכיר לנו את הרוע האנושי יותר מדי. גם אם בסופו של דבר הוא בורח לעולם של פנטזיה איפה שהכל טוב יותר. זאת אומרת, סוף טוב הכל טוב אבל ממש נגררת בבוץ עד שהגעת לשם.
סרטים שמרמים?
זה שלקחו את הז'אנר למקום אחר זה רע? זה שסרט כנראה טוב פותח את הז'אנר לקהל חדש זה רע? אסור לקחת את הז'אנר של סרטי גיבורי על/נבלי על לכיוון אחר?
רק לסרט ג'נרי ואסקפיסטי של מארוול יש זכות קיום בז'אנר הזה?
אגב אני מסכין שלקרטא לסרט הזה סרט גיבורי על זה מגוחך אבל סרט קומיקס או סרט נבל על זה שיוך הגיוני ועדיין מרשים שסרט מסוג כזה זכה בפסטיבל ונציה.
אותך אני מתקשה לא להאשים בדמגוגיה
האביר האפל ואיירון מן, למשל, היו שונים מאד אחד מהשני, ושניהם היו סרטי גיבורי על מובהקים. איפה כתבתי שרק לסרט גנרי של מארוול יש זכות קיום בז'אנר הזה? אפילו בתוך מארוול עצמם יש סרטים שונים אחד מהשני מספיק כדי שיבחינו ביניהם.
ולא, סרט כזה לא פותח את הז'אנר לקהל חדש. הוא לוקח קהל ישן, מביא לו את מה שהוא אוהב וקורא לזה בשם אחר.
אוקיי ונגיד שזה מה שהוא עושה
למה זה פסול? ולמה זה פוסל אותו מלהיות חלק מהז'אנר
ובענין הסצינה הדמיונית שתיארתי
הנה ציטוט מהביקורת על הסרט בוואלה (לא טרחתי לגגל כדי למצוא את המקור):
מניחה שזה יכול ליצור עוגמת נפש
בערך מה שקרה לי עם הצפיה במר הולמס, סרט מצויין, אבל רציתי משהו כייפי וקיבלתי טרגדיה יוונית במקום.
לגמרי
כל השבוע האחרון אני קורא על הסרט במקומות אחרים ובשום שלב לא היה רגע שגרם לי לקטלג אותו כסרט גיבורי על קלאסי, מקסימום סרט מבוסס קומיקס. נראה כאילו רק באתרים עם חיבה יתרה לז'אנר מגדירים אותו ככזה, תוך התעלמות מזה שככל הנראה אין בסרט הנ"ל מאפיין מאוד מרכזי בסרט גיבורי על סטנדרטי – אקשן. ככה זה כשז'אנר שלם מחפש לקבל לגיטימציה בכל מחיר כאילו העובדה שהוא הז'אנר השולט בקופות ככבר עשור+ לא מספיקה, ככה זה כשמחפשים לכתוב "היסטוריה" איפה שאין היסטוריה.
הוא כנראה לא גיבור על קלאסי
אבל הוא סרט שקשור בטבור שלו לסרטי גיבורי על, גם אם אין בו (ואין לי מושג אם כן או לא) סצנת אקשן או לא. אני לא בטוח שהמאפיין החשוב בסרטי גיבורי/נבלי על הוא דווקא סצנת האקשן הגדולה, כי הז'אנר התרחב לא מעט בימינו ("המוטנטים החדשים" היה אמור להיות סרט אימה, נראה אם זה שרד). אני ארגיש יותר בנוח לקטלג אותו סופית אחרי שנו, אראה אותו – אבל מכיוון שמן הסתם לא היה "ג'וקר" בלי עשרות סרטי באטמן – אין לי בעיה לשים אותו במסגרת סרטי גיבורי/נבלי/אנשי על.
אז, כן, לא זכה "הפנתר השחור 2" או "סרט מארוול גנרי 8", אבל זה עדיין מתן לגיטימציה שהיה נראה מופרך לפני עשור, ותכלס גם לפני כמה חודשים. העולמות לא התערבבו, וברור לחלוטין שמדובר בסרט אמנותי ושונה , ובכל זאת – מדובר במשהו חריג שלא קורה כל יום, וזה בהחלט מתחיל מהפקת הסרט. ואם בזכות זכייה שכזאת יתחילו להפיק יותר "ג'וקר"ים ופחות בלוקבאסטרים בז'אנר – אחלה.
הבדיחה על חשבוננו
זה נראה קצת כמו חזון אחרית הימים – אבל לכתוב סיפור מקורי ומרגש, להביא שחקן מעולה, ואז רק לשווק את זה לעדת מעריצי הקומיקס בתור "סרט על הג'וקר" אחרי שעשו ריסקין לסיפור שנראה טראגי וקשור רק באסוסיאציה לאיזשהו משהו שמזכיר את הקומיקס, להחליף את שיקאגו בגות'הם ולזרוק כמה רפרנסים… ייתכן שמישהו פה פיצח את הנוסחה?
טוד פיליפס אמר בפירוש שהוא מושפע מנהג מונית ומלך הקומדיה.
רימייק? נראה לי עדיף שנצפה בסרט לפני שממהרים להכריז עליו ככזה.
זמנים די מבאסים לדעתי.
מעדיף סרטים מקוריים על דמויות מקוריות, ולא עוד עיבוד של דמות שכבר עברה מליון גרסאות קולנעיות וטריליון גרסאות במדיומים השונים.
מאותם הנימוקים, אבל מהכיוון ההפוך, הזכיה של "No.7 Cherry Lane" מגניבה לגמרי!
אני מעדיף סרטים מקוריים
אבל גם מעדיף מקום בו פסטיבלים לא מרימים את האף על סרטים בגלל שיוך ז'אנרי. מכיוון שלא מדובר בשמחה על ההכרזה של הסרט (כזכור, אני הייתי בין המתנגדים הקולניים לכל העניין), אלא על כך שאם הוא כבר כאן אז הוא לפחות (כנראה?) טוב, ושאנשים מוכנים להכיר בכך – אני חושב שאפשר למצוא בזה את הטוב. את הבאסה אני משאיר לקצרצרים בהם נדמה שאין אפילו סרט מקורי אחד.
neiman.co.il
מצאתי והדגשתי את הטוב בבחירות הפסטיבל.
בשמחה שיתנו פרסים לסרטי סופר-גיבורים מקוריים. אבל ברשותך, אני אמשיך להעדיף שג'וקר לא יזכה בפרסים, כי זה ייתן אפילו-עוד-עידוד ליצור עוד סרטים על דמויות שכבר ראיתי.
אח, כמה טעויות בתגובה אחת.
אסור לכתוב באינטרנט כשאני עייף:)
קצין ומרגל
"סרטו החדש של רומן פולנסקי על משפט דרייפוס (קצין ומרגל), נושא עליו אני לא מעוניין להרחיב, אם אפשר" — מכבד את רצונך לא להרחיב על הסרט, אבל אפשר לשאול מה הסיבה לרצון הזה?
בקצרה:
על הסרט אני לא יכול להרחיב, מן הסתם, כי לא ראיתי אותו. אבל כל מה שאני שמעתי מראה שזה לא סתם סרט שפולנסקי עשה ככה במקרה, אלא שבעיני רוחו – הוא הוא דרייפוס, והקריאות להחרים אותו הן הן בדיוק אותה אנטישמיות שממנה סבל הקצין. ובכן, בכל זה… אני פשוט לא רוצה לגעת במקל.
ההגדרה שבה השתמש צוות הסרט לתאר את קריאות הנגד היה לא פחות מ״ניאו-פמיניזם מקארתיסטי״ (עפ״י אבנר שביט בוואלה).
דווקא היה מעניין לראות את
הסצנה שבה סרן אסטרהזי בת ה-13 מפליל את קפיטן דרייפוס בריגול לטובת המנייאקים האלה מהאולפן השני.
מעניין אותי התרחיש ההיפותטי הבא
סרט דרמה סטנדרטי על נפילתו של אדם לתהומות השגעון (מעין נהג מונית), רק שהאדם המשתגע לוקח על עצמו את הפרסונה הקומיקסית של הג'וקר.
האם זה סרט נבלי על? האם זה סרט קומיקס? האם יהיה אפשר לדעת מהטריילר ומהביקורות שלא מדובר בסיפור אוריג'ין של הג'וקר אלא רק בדמות שאותה לובש הגיבור?!
זה בהחלט יוצר הפרדה מסוימת
מסתם סרט גיבורי על, כי זה סרט שמתרחש בעולם "שלנו" – עולם שבו אין גיבורי ונבלי על חוץ מבקומיקסים. בעצם, מה שאתה מתאר זה סוג של "קיק אס" – שהיה מעין סרט גיבור על מטאטקסטואלי.
לכן השאלה היא האם באמת הגיבור "נהפך" לג'וקר במלוא מובן המילה, או רק נהיה.. נגיד, הבחור שירה באולם ההוא בהקרנה של "עלייתו של". כי אחד מהם יהיה סרט אוריג'ין מטא גיבורי על, והשני יהיה דרמת מתח שאינה כזאת (גם אם מושפעת ומתקשרת עם הז'אנר).
נחמד שפסטיבל וונציה גילה את הטרנד ההוליוודי של סרטי גיבורי על/נבלי על/ קומיקס
(באיחור של לפחות עשור)
עכשיו נשאר לו רק לגלות את הטרנד של "ניצול מיני זה לא סבבה", ולהפסיק לחלק פרסים לאנסי קטינות שמנסים לשכנע את הקהל שהם לא עשו שום דבר רע, או, למשל, לא לתת לגיטימציה לבמאים שמתעללים בשחקניות שלהם, משקים באלכוהול את השחקנים שלהם ומצפצפים על מושג ההסכמה רק כדי ליצור סצינות סקס ארוכות ופורנוגרפיות.
השאלה האמיתית היא
האם השנה יתמודדו גיבור ונבל לאוסקר? זה באמת תהיה מלחמה של מארוול vs די-סי. לפי הדיווחים מארוול סטודיוס מתכוונים להגיש את רוברט דאוני ג'וניור כמתמודד על הפרס השחקן הטוב ביותר. וכמו שזה נראה חוקין פניקס יתמודד גם.
מעבר לזה, האם ל2 הסרטים יש סיכוי להתמודד על הסרט הטוב ביותר? אם לא מחשיבים את הג'וקר כז'אנר הגיבורים/נבלים אז זה אמור להקל עליו ואנדגיים היה הסרט המכניס ביותר. זה לוקח אותי 10 שנים לאחור שהאקדמיה נתנה את הזכייה לסרט היותר קטן מטען הכאב, עם הבמאית הראשונה, קטרין ביגלו, שהיא במקרה הייתה גם גרושתו של הבמאי ג'יימס קמרון עם הסרט המכניס בכל הזמנים דאז (תמיד כיף להוסיף את האקס בסוף, תרתי משמע) אווטאר שהתמודד (עוד יריבות מתחת לפני השטח) והפסיד מולה. אז האם גם כאן היא תבחר בסרט הקטן על פני הג'אגרנט. ממ יש לי הרגשה שלא.
האקדמיה מאוד אוהבת לפרגן לסרט/שחקן/במאי שעבר כברת דרך וזה היתרון הגדול שיש לאנדגיים ולא היה לאווטאר. 10 שנים שנות עשייה מאחוריו שהם מה שלקחו אותו לשיא כל הזמנים. בנוסף, זה בא מאותו סטודיו שהם למדו להעריך שנה לפני עם בלאק פנתר. אז אני מהמר שאנדגיים יזכה בתואר הנחשק, אני אפילו רואה סיבה להעמיד את הבמאים לפרס וגם את הכותבים, עריכה, סאונד אפקטים קל. אה וחוץ מזה שהג'וקר זכה כבר פעם אחת.
RDJ מתמודד? על מה, בדיוק?
מדובר בשחקן טוב, אין בזה ספק, אבל הסרט הזה לא בדיוק דרש או הוציא ממנו מאמץ. אפילו בסרט הקודם הוא עבד קשה יותר.
יש שיחלקו עליך, ואני ביניהם
כבר דיברנו על זה אם אני לא טועה, אבל לדעתי, רק סצינת ההתפרצות שלו בתחילת הסרט פשוט פנטסטית. ושוב, אני סבור כי בז'אנרים אחרים היא היתה מסמנת אותו כבר מזמן כמועמד בטוח.
בנוסף, היו אחרים שאמרו כי חוץ מעצם המשחק כן/לא אולי יצליחו לדחוף אותו על ארק שלם של דמות שהגיעה לסוף דרכה. זה לא שהאקדמיה לא עושה את זה לפעמים, לפחות במועמדויות.
האמת שנכון, זו סצנה טובה
הוא משחק שם יפה עם כל הגוף.
זה לא נראה לי מצדיק אוסקר – קשה לי לחשוב על סצנה אחרת בסרט שבה הוא הרשים אותי – אבל שם הוא מוצלח. מצד שני, כריס המסוורת' יותר מרשים ממנו בסרט הזה.
נא להנמיך ציפיות
בלי קשר לשאלת משחק כן/לא (אני במחנה ה"סצנה טובה, לא אוסקר, אפשרי שבסרט אחר היה הופך למועמדות אבל זה לא אומר שזה יותר או פחות מוצדק"), אם יש קמפיין של רד"ג' הוא עמוק עמוק במחתרת. אני לא אומר שזה לא יקרה, כי קרו דברים מעולם, אבל כרגע יש בדיוק שני חזאים (לא מוצלחים במיוחד) ששמים את "סוף המשחק" בהימורים שלהם לסרט ואפס חזאים שחושבים שרד"ג' יופיע בקטגוריית משחק כלשהי.
בכנות, אם יו ג'קמן לא הצליח על "לוגאן" (או לקבל מועמדות על המחזמר שהיה בו באותה שנה בקטע של "טוב, הנה דבר שאפשר לתת לך מועמדות מכובדת עליו), אני לא רואה דווקא את רד"ג' מצליח. מחבבים את רד"ג' בהוליווד, אבל הוא לא הגיע למעמד "overdue", ובגדול התחושה היא שמחוץ לאיירון מן, הוא לא נתן הופעות מופת בעשור האחרון.
כן, דיסני עלולים עוד להפתיע, אבל על "הפנתר השחור" הימרו, והרבה, עוד מראש, והקמפיין נבנה לאורך השנה. כרגע, נכון, לעכשיו, אם יש קמפיין ל"סוף המשחק" – הוא צף במים עם הפנים למטה.
כן, עם הניתוח המציאותי אני מסכים
אני גם לא מאמין שיש לו באמת סיכוי, למרות שלעתי מגיע לו. פשוט חורה לי שזה המצב.
רדג עצמו לא.
אני עוד לא ודעת איך, אבל כן תהיה איזשהי התייחסות לתהליך של העשור+ האחרונים. מה שמארוול עשו כן הגיע לאיזשהו שיא. שאני מאמינה שכן יתבטא איכשהו.
מאחר ולא סביר שיהיו פרסים לסרט או לבימוי, יש מצב שהשילוב של המשחק הטוב של רדג עם באזזזז כללי למארוול – יתן לו לפחות מועמדות. פשוט כי צריך לתת למשהו וזה הכי סביר.
התעלמות מוחלטת מכל העולם של מארוול בטקס האוסקר הקרוב תהיה באמת מוגזמת.
וההתעלמות (המוחלטת) מהארי פוטר לא הייתה?
האוסקר נוטה פחות להתלהב מסיכומי סדרות כאלה ואחרים. אני לא פוסל מועמדות לסרט, אבל מישהו צריך להתחיל קמפיין, זה לא עניין.
עם כל הכבוד להארי פוטר
ויש הרבה כבוד (באמת!), אני לא חושבת שמדובר על אותו סדר גודל של פרוייקט קולנועי, בטח מבחינת ההשפעה שלו על הקולנוע ההוליוודי.
סדרת הסרטים של הארי פוטר לא הציעה שום חידוש *קולנועי* משמעותי – זו סדרת ספרים שיש לה הרבה מעריצים, יש שם הרבה אספקטים ויזואליים אז היה הגיוני שיהפכו אותה לסרט, והיא היתה מספיק מצליחה בשביל שיתחילו לצלם לפני שסיימו לכתוב את כל הספרים, אבל היא לא עשתה שום דבר קולנועי משמעותי חדש.
לעומת זאת העולם הסינמטי זה משהו שלא היה קיים ברצינות קודם, לא בצורה הזו, לא בסדר גודל הזה, ולא עם רמת ההצלחה הזו. היו סיפורים על שני סרטים מאותו העולם, אבל ממש ככה – באופן שיטתי? בצורה שעכשיו כולם מחליטים לבנות מליון יקומיים קולנועיים ויהי מה?
מה שכן – אין ספק שקמפיין זה חשוב, ואם אף אחד לא מנסה אפילו להריץ קמפיין בנושא – אז מן הסתם זה לא יקרה. ואם מארוול/דיסני החליטו שהם מוותרים על האקדמיה, אז מן הסתם לא יהיה כלום. אבל אני חושבת שלפרוייקט קולנועי כל כך שאפתני מגיעה לפחות איזה התייחסות באיזשהו אופן, ומועמדות על פרס השחקן לרד"ג היא לדעתי בדיוק הכמות הנכונה…
מצד אחד כן, אבל היתרון שיש להארי ואין לנוקמים
הוא זה ש"סוף המשחק", כפי שהובהר לכולם מהר מהר עם יציאת "ספיידרמן" הוא.. לא ממש סיום הסאגה. כלומר, הוא כן, אבל הם ישר הולכים וממשיכים הלאה. שוב, קמפיין חכם יכול לשחק עם זה, אבל נטו לקוות שרגשות "פרוייקט גדול בא אל קצו" כאשר השאלה אם הוא בא אל קצו היא קצת גבולית, זה לא בדיוק ריאליסטי.
אבל, ולא יודע אם האקדמיה תעשה את זה אבל אני יודע שאני הייתי עושה את זה: בדיוק למקרים כאלה יש "אוסקר מיוחד". אין ספק שהנוקמים זה הישג יוצא דופן, וזה בדיוק סוג הדברים המיוחדים שייפלו בין הכסאות בטקס עצמו, ועל כן להביא אוסקר על הישג יוצא דופן לפייגי לדעתי יהיה אקט מוצדק מאין כמוהו. האם האקדמיה חושבת כמוני? מהמר שלא, אבל אפשר לשמור על אופטימיות קלה.
נה, מדברים כבר על סרט לילד המקולל, שהשם ישמור
…אה, בעצם לא?
https://www.mako.co.il/culture-articles/Article-217527665ef0d61027.htm?fbclid=IwAR1Q6fyixbyARY9dxbmzXl0YneGqBIK4sjhaWI07gSc7kSihFYe0qJ30SMA
תוספת: זה... באמת לא ברור
במקביל לענין הציוץ של רולינג, פורסם גם כי וורנר קנו את הזכויות לעיבוד המחזה של 'הילד המקולל'. השמועות עדיין רצות.
ראו למשל כאן.
הארי פוטר והילד המקולל הוא המחזה המצליח ביותר בתולדות ברודווי,
וגם פרק שמיני בסדרת "הארי פוטר" (שבניגוד לסאגת "חיות הפלא", קיבל ביקורות חיוביות וזכה בטוני למחזה הטוב ביותר). אני מאוד אופתע אם הוא לא יעובד לקולנוע בשנים הקרובות.
אני ממש מקווה שלא
כי הוא לחלוטין בתחתית רשימת היצירות שקשורות להארי פוטר, וזאת תחרות קשה. פאנפיק לא מבושל שמבטל את קצת ההגיון שעוד נותר והוא פשוט.. רע. בכל דרך. תנו לזכיון הזה למות בכבוד היחסי שכבר אין לו.
אני חושב שהמחזה הזה
סינדל את עצמו בכל הנוגע לליהוק בעיבוד קולנועי, כי לא תהיה שום דרך ללהק שחקנית לתפקיד של הרמיוני שלא תעורר זעם. אם ילהקו שחקנית שחורה המעריצים של הסרטים יכעסו שמביאים הרמיוני שלא נראית כמו גרסה מבוגרת של אמה ווטסון (אם לא היא בעצמה) ואם יביאו שחקנית לבנה זה יביא באקלאש מטורף על Whitewashing.
מה
למה שמישהו יתלונן על whitewashing על דמות שהייתה לבנה במקור? ולמה שמישהו יחשוב להביא שחקנית שחורה כדי לשחק גרסה מבוגרת לדמות לבנה, אם זה לא רימייק או ריבוט או ריכלדבראחר אלא המשך לסדרת סרטים לא כזאת ישנה?
לא קראתי את המחזה ואני לא יודע עליו כלום אז יכול להיות שיש כמה דברים מפגרים שאני לא יודע עליהם, אבל אם זה פשוט הגרסה המבוגרת של הרמיוני, למה שמה שאמרת שיקרה יקרה?
במחזה שהועלה בלונדון (ואח"כ בברודווי עם אותם שחקנים)
ליהקו לדמותה של הרמיוני שחקנית שחורה. לאחר העלאות הגבה/התחרפנות שהדבר גרר, ג'יי.קיי אמרה משהו כמו "אבל אף פעם לא אמרתי שהיא לבנה ;)))" למרות שהיא כן, אבל לא משנה.
גם כל שאר השחקניות שלוהקו לאחר כמן היו שחורות.
אה
אז יש כמה דברים מפגרים שלא ידעתי עליהם.
תודה:)
אפשרי, אבל זאת לא הייתה התחושה ב-2011
הנקודה היא לא האם יעשו מתישהו המשך או ריבוט. הנקודה היא האם באותה השנה זה הרגיש כמו סיום של משהו אפי.
ואגב, ראוי לציין
עניין ה"סיום אפי בוא נצ'פר" נכון רק לסדרות סרטים שהאקדמיה אוהבת לכל אורכן. כלומר, לאחת בלבד: שר הטבעות – שכל הטרילוגיה הייתה מועמדת, והמומנטום של הנצחון דחף אותם לתת את הפרס (ולא מועמדות) לאחרון.
מקרה של "סדרה שהאקדמיה מתעלמת ממנה לכל אורכה אבל אז מצ'פרת אותה בסרט האחרון" – זה לא מקרה שזכור לי. מי שזוכר טוב ממני, מוזמן לתקן.
כמובן שברור
הייתי חייב להוציא את זה. אני רואה שתחושותיך לגבי סרט כזה זהות לשלי.
רגע, אם *זאת* הנקודה
אז למרות ספיידרמן וקומיקון וכל זה, לנוקמים בהחלט היתה תחושה של סיום של משהו אפי. מן הסתם בעיקר בגלל העובדה ששתי הדמויות המרכזיות בפרנצ'ייז הגיעו לסוף דרכן.
רד"ג לא יזכה באוסקר על אנדגיים.
כי לא מגיע. לא יהיה מארוול נגד די סי השנה באוסקר.
למה הג'וקר הוא כן סרט גיבורי/נבלי על, ככל הנראה
לעולם בסרטי גיבורי/נבלי על יש היגיון מסוים, שמאפיין אותם ומחייב קיום של גיבורים/נבלים. הג'וקר סוכן כאוס מטורף, חסר היגיון, שמתכנן תכניות רציונליות ומורכבות באופן שהוא מעבר לסביר כדי להוכיח כמה העולם הוא לא רציונלי מטבעו. דמות כזו לא יכולה להתקיים בעולם האמתי, לא משנה כמה נמתח את גבולות המציאות המוכרת לנו. סרט שעוקב אחר התפתחות של אדם בעל לקות נפשית, שרוצה להישאר ריאליסטי, לא יוביל את הגיבור/נבל שלו למצב בו הוא הופך לג'וקר. זה לא אומר שסרט שמתאר את האוריג'ין סטורי של הג'וקר לא יהיה משכנע בדרכו, אבל זה כן אומר שהחוקיות של העולם שבתוכו הוא פועל לא מקביל אחד לאחד לעולם שלנו. זה יקום שבמידה מסוימת גדול מהחיים, מוקצן, אולי אפילו כזה שמורכב מדמויות שהן דימויים וייצוגים לרעיונות גדולים, או סוגים שונים של פילוסופיות.
במידה והג'וקר הוא לא כזה, אז הוא לא הג'וקר אלא דמות שנוצרה בהשראתו. ממה שראיתי בטריילר, נראה לי שבסופו של התהליך, הוא בהחלט הופך לג'וקר שאנו מכירים. אם הסרט הוא טוב כמו שמציגים אותו, והוא משכנע, אז גם התהליך שהוא עובר אמור לשכנע אותנו שהאיש שמוצג לנו הגיוני במסגרת העולם שלו. והעולם הזה חייב להיות עולם קומיקסי של נבלי על.
זמנים מגניבים באמת:
להיכנס לאתר של הסינמה סיטי ולהיות מופתע מרשימת חמשת הסרטים הנצפים של הרשת בסופ"ש: סרט יומרני של טרנטינו בראש, מותחן קוריאני במקום השלישי וסרט דובר גרמנית ("כמו כולן") סוגר את החמישייה. כן, זאת רשימה שמתעדכנת על בסיס כמעט יומי אבל זה מחזה די נדיר בעידן הרימייקים והסטרימינג שקשה שלא להתענג על הרגע גם אם לא עפתי ברמות או בכלל על אף אחד מהשלושה.
האם נכנסו לעולם מקביל
שבו סרטי ארט האוס שוברים קופות בעוד שסרטי נבלי על זוכים בפסטיבלים?
(כמו כן משהו משהו ספטמבר משהו משהו)
זה יותר מסתם סרטי ארט האוס שעושים חיל בקופות
הרי זה לא מחזה נדיר לראות בסיכומים השנתיים שיש גם כמה סרטים אמנותיים בטבלת הנצפים, אבל לרוב זה סרטים בשפות שאנחנו רגילים אליהם כמו אנגלית, ספרדית (אלמודובר, ״סיפורים פרועים״) או צרפתית (״מחוברים לחיים״, ״למה זה מגיע לי?״). גרמנית/טורקית וקוריאנית (?) זה הרבה נדיר. אני בספק אם גל הסרטים הקוריאניים שהוקרנו פה במהלך 20 השנים האחרונות מגיעים ל-100-120K צופים שעשה בינתיים ״הפרזיטים״.
גם התירוץ של ספטמבר לא בדיוק תופס כי אנחנו לא בדיוק ארה״ב והקהל פה לא חי רק על סרטים חדשים ותמיד יש בסביבה סרטים שיצאו בארץ המוצא שלהם לפני כמה חודשים, המפיצים משתמשים בהם בתור סותמי חורים ולא מעט פעמים הולך להם מעל המצופה.
טוב, זאת כמובן הבעיה
כאשר אין נתונים קופתיים נורמלים, כי אני זוכר ש"אביב חורף" וכו', למשל, הוקרן מלא זמן והיה להיט, אבל אין לי, לצערי, שום דרך לאמת את זה.
ספטמבר כן רלוונטי אבל, כי אין מה לעשות: כשאין שוברי קופות רציניים, סרטים אחרים ישחקו. אז כן, "כמו כולן" הוא מקום חמישי, אבל יכול להיות שזה בזכות סכום מגוחך של כרטיסים.
האם יש תקדים לכך
האם יש תקדים לכך שבמאי שמאחוריו אין כלום ושום דבר, או לחלופין זבלונים שאף אחד לא זוכר, שקיבל לידיו פרוייקט יחסית שאפתן עם תקציב יחסית גבוה (גם אם לא כמו להיטי הקומיקס הידועים) ועשה ממנו סרט שייזכר לשנים?
אני לא מדבר על באים שבאו מכלום, קיבלו תקציב זעום לידיים ועשו מזה מטעמים, אלא על כאלה שאשכרה קיבלו תקציב יפה.
אם אתה מתייחס לטוד פיליפס
תתקשה מאוד מאוד לטעון שהוא במאי ש"מאחוריו אין כלום ושום דבר". אחת מטרילוגיות הקומדיות המצליחות ביותר (בטח בדירוג R) לא בא ברגל, אפילו אם על האיכות שלהם אפשר (ורצוי) להתווכח.
טרילוגיית הנגאובר נכנסת לגדר זבלונים
גם אם בחלקה היא די מהנה (בעיניי הסרט הראשון וזהו).
אז צריך הגדרה טובה מאוד של מה זה "זבלון"
כי סרטים שעושים 500 מיליון דולר ברחבי העולם זה רחוק מאוד מסכומים של "זבלונים". האיכות, אני מסכים, פח, אבל זה נכון להרבה שוברי קופות.
כן, נטו האיכות
גם יחידת המתאבדים עשה 700 מיליון וזה זבלון.
בעיניי ההגדרה לזבלון היא מאוד פשוטה = סרט גרוע.
טוב, אז התשובה תהיה מן הסתם מאוד סובייקטיבית
ותשתנה מאדם לאדם. מוזמן לענות עם תשובות משלך.
אגב, חשוב להבהיר
בעיניי מי שעשה זבלונים בחייו ופתאום מפציץ עם סרט מופתי הוא הפתעה גדולה יותר מאחד שאף אחד לא שמע עליו לפני כן. אצל הסוג הראשון אתה יודע למה לצפות בד"כ – לסרטים ברמה נמוכה. אצל הסוג השני אתה לא יודע למה לצפות ובמקרה הטוב תהיה מופתע לטובה.
הדוגמא הכי מפורסמת היא פיטר ג׳קסון.
(ל"ת)
וגם אצלו אפשר להתווכח
"המפחידינים" היה לחלוטין סרט אמצע תקציב שאומנם לא מאוד הצליח, אבל הראה שהוא יודע להתמודד עם תקציב דו ספרתי.
אבל בהחלט יש דוגמאות שכאלה, למשל: האחים רוסו שקפצו מ.. 54 מיליון דולר? למה "אני אתה והוא" עלה 54 מיליון דולר?!? מה?!?!
בכל מקרה, מהסרט הנשכח ההוא ל-170 מיליון דולר שהפקידו מארוול בשביל שייצרו את אחד הסרטים הטובים ביותר ביקום הנ"ל (חייל החורף).
(ולדוגמא יותר קיצונית: טאיקי ואטיטי, מתקציבי חד ספרתיים ל-180 מיליון דולר ב"ראגנארוק")
"תקציבים חד ספרתיים"?
לא ייאמן שהמרדף אחר אנשי הפרא עלה במקרה הכי קיצוני 9 דולר!
טיילתי בניו זילנד
אני מוכן לגמרי להאמין שכל הסרט הורכב מטייקה רץ עם מצלמת וידאו אחרי אנשים ניו זילנדיים אמיתיים.
כןכן, אני יודע שסם ניל לא ניו זילנדי, אל תהרסו לי.
הוא דווקא כן ניו זילנדי.
יליד צפון אירלנד, אבל המשפחה שלו עברה לניו זילנד בילדותו.
וואלה. השכלתי~
והבדיחה עובדת!
זה די דומה למהפך של אדם מקק'י, אני מניח
עם "מכונת הכסף" שהיה מועמד רציני מאוד לאוסקר אחרי היסטוריה של קומדיות מטופשות. נראה לי ש"ג'וקר" יצליח אפילו יותר. אבל למען האמת אני לא ממש מופתע – המעד סרטים של פיליפס שראיתי של פיליפס לא היו טובים במיוחד, אבל היו עשויים מספיק במיומנות כדי שאפשר יהיה להאמין שיש לו פוטנציאל לא ממומש (מה שאמנם נכון לעוד הרבה במאים שלא ממשים את הפוטנציאל הזה).
מק'קיי, פיליפס, פארלי -
נראה לי שהשלב הבא הוא שפייטון ריד יפליץ סרט אחד ממש איכותי שיהיה מעורב עונת פרסים כלשהי. זה הגיוני מדי.
פייטון ריד? תקראו לי כשדניס דוגן יהפוך ליקיר המבקרים...
(ל"ת)
אחרי שאדם מקקי ופיטר פארלי היו מועמדים (וזכו) לאוסקר בשנה שעברה
שאלתי את עצמי מיהו הבמאי-קומדיות-מטופשות הבא שעומד לעשות פרויקט פסודו-רציני ולקבל מחיאות כפיים על המאמץ, והתשובה שאמרתי לעצמי אז הייתה "טיילור פרי".
מסתבר שהתשובה הנכונה הייתה "טוד פיליפס", אבל טיילור פרי הוא הבא בתור mark my words
כנראה שזה כמו בחיים של רובנו.
בסופו של דבר לוקחים עבודות כי בראש ובראשונה צריך להבטיח פרנסה. כל השאר זה בונוס.
כדאי לצנן את ההתלהבות
לאחר פתיחה יפה עם הביקורות הראשוניות, הסרט בצניחה חופשית ב RT, מ-86% ל-75%. מקווה שזה לא ימשיך לרדת.
זיפזפתי קצת על הביקורות ה"רעות"
ונראה שחלק גדול מהביקורת על הסרט באה ממקום פוליטי, שרואה בו סרט שנותן קול לאינסלים ולרוצחים פוטנציאליים. אני לא שולל את הלגיטימיות של ביקורת כזו (כלומר, ביקורת יכולה לבוא לא רק מראיה אומנותית אלא גם מוסרית) – אבל היא לא גורמת לי להוריד ציפיות לקראת הסרט.
עברתי על הביקורות הטריות והמהוססות.
הן רק ניפחו לי את הציפיות יותר. זה סרט על הג'וקר בתור הדמות הראשית! ואם זה נעשה טוב אז ברור שהביקורות יהיו יותר כמו הבית שג'ק בנה של פון טרייר מאשר הסרט החדש של מארוול. החרא הזה אמור להטריד אנשים ולהיות לא נעים. ואם מישהו החליט שהסרט הזה הולך לעורר השראה בפסיכופתים אז הוא לא מבין כנראה איך פסיכופתים "נעשים". ומהמעט שקראתי על הסרט, זה דווקא נראה שמדובר בייצוג אותנטי של אנשים כאלה.
מישהו כבר צפה בסרט?
אני רואה המון ביקורת משבחות באתרים ישראלים, אבל לצד זאת הממוצע של הסרט רק ממשיך לרדת ב RT.
מבלי לקרוא את מרבית הביקורות, קשה לי להאמין שהביקורות השליליות נובעות אך ורק מהמסר הבעייתי סו קולד (אויש איזה אנשים טרחנים יש בעולם) של הסרט. מצד שני יש ביקורות כ"כ מהללות שפשוט אין לי מושג למה לצפות.
אני ארחיב בביקורת
אבל הייתי אומר שצריך לצפות ל"מועדון קרב 2019", בלי הניואנסים (שיש) ב"מועדון קרב" המקורי.
זה סרט שמנגן מאוד חזק על מה שנקרא בלעג "White Boy Pain" של אנשים שמרגישים שנדפקו על ידי הממסד ומחזירים חזרה. הסרט עצמו בעייתי לאו דווקא במובן המסרים שלו (שאפשר בהחלט להתעקב עליהם אם ממש רוצים) אלא כי הוא קצת.. מרוצה מדי מעצמו ברמת ה"להשאיר סצנות שהיה צריך לחתוך רק כי הן נורא מגניבות (בפני עצמו)".
חואקין מדהים בקטע של "משחחחחחחחחחקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק!!!!111!!!!!11!!!!", אז מי שמחפש הופעה יותר אמממ.. מעודנת – זה לא המקום בשבילו.
בהחלט מהסרטים ש"שווה" לראות בקולנוע, כי יש לו אנרגיה וקצב משלו שחסרה בסרטים אחרים, אבל אני לא חושב שאני אזכיר אותו בסוף השנה לי כאחד משיאי השנה.
זה ממש לא סרט של כאב לבן.
יותר נכון, של אוכלוסיה מאד ספציפית שהיא בהחלט לבנה וגברית. אבל לומר שזה white boy pain מפשט את השיח סביב מחלות נפש בצורה פושעת.
אבל הרחבה בביקורת.
ולכן, כאמור, "מה שנקרא בלעג"
זה אכן יותר מסובך מזה, אבל כל הגדרה אחרת צורכת יותר מילים.
ואני בהחלט מסכים ש"ג'וקר" מפשט את השיח סביב מחלות נפש בצורה פושעת, אבל נראה לי שאנחנו מסתכלים על זה מנקודות אחרות.
אבל, נו, הרחבה בביקורת.
דווקא מדובר בייצוג סופר אמין של אנשים
עם הפרעת אישיות והסיבות שגורמות להם לרצוח. הרבה יותר מכל סרט מיינסטרימי שראיתי בשנים האחרונות.
אתה יודע מה? לא
התגובה שלך גרמה לי לבדוק רגע, ולכן גיגלתי "correlation between mental illness and violece". נכנסתי לתוצאה השנייה – האתר של לימודי הרפואה של הרווארד, יש לי תחושה שמדובר במקור אמין – וחיפשתי אמ;לק ממצה, כי אינני מומחה, זו לא שפת האם שלי ואני בהרצאה, אז יש גבול לכמה חלוקת קשב יכולה להיות לי.
אמ;לק – Most individuals with psychiatric disorders are not violent. הטקסט ממשיך ומרחיב שאמנם יש תת-קבוצה של אנשים עם הפרעות פסיכיאטריות שמבצעים תקיפות ופשעים אלימים, אבל הממצאים אינם עקביים לגבי השאלה כמה גדול המקום שאותה מחלה או הפרעה ממלאת ותורמת להתנהגות זו. עוד מזכיר המאמר שיש עוד גורמים לאלימות מלבד מצב נפשי – כמו עבר משפחתי או מצב כלכלי.
אז כמובן, דיסקליימר – אינני אדם עם הפרעות נפשיות, עבדתי לתקופה קצרה מאוד עם נוער פוסט-אישפוזי אבל אני בכלל לא מומחה או בר-סמכא. ובכל זאת, קשה לי לראות איך סטיגמות שטחיות מחזקות תדמית שלילית של אוכלוסייה מוחלשת. וכל זה כדי לומר שמה שאמרת עכשיו הוא כנראה הדבר הרעיל ביותר ב"ג'וקר" (שהוא, בתמצית, סרט ענק ורעיל שהוא בו זמנית אחד הטובים של השנה וכזה שאני מקווה שמעט מאוד יראו) – הוא מחזק את הסטיגמה לפיה אנשים שמתמודדים עם הפרעה נפשית הם אנשים אלימים ומסוכנים. זה עוד יותר הזוי בהתחשב בעובדה שהסרט לחלוטין מוחא נגד החברה בה אנחנו חיים, שמתעמרת בחלש ובמוחלש, שנותנת מכשול בפני עיוור. זה לא הוגן. טוד פיליפס יכול להמשיך לדבר על כמה שקשה ליצור קומדיה בעולם מודע חברתית כמו שלנו, אבל הוא לא יכול לומר "פאק דה סיסטם" (וזו, בבסיסה, הפואנטה של "ג'וקר") ואז להנציח אותה ואת תחלואיה.
זו תגובה חשובה, אבל לא בטוח שהיא במקום הנכון
Beetlejuice לא אמר שכל האנשים בעלי ההפרעות הנפשיות רוצחים – הוא אמר שהסרט מייצג בצורה נאמנה את אלו שכן.
אבל בהחלט: הפרעות נפשיות לרוב לא מובילות לאלימות, ורוב האלימות לא נובעת מהפרעות נפשיות.
מכיר בהבדל, משוכנע שביטלג'וס לא חושב
אבל זה גם חידוד שהיה לי חשוב לעשות (ומקווה שתהיה לי הזדמנות לעשות את זה עוד כשהסרט יצא, כי שוב – מדובר בסרט שמזלו שהוא כל כך טוב) וגם לא הרגשתי שיש ייצוג הולם לפגועי נפש בסרט. או שהוא כן הולם, אבל מאוד לא נכון.
עד כמה התגובה הזאת תשתנה
אם נחליף את המילה "הפרעות פסיכיאטריות" ב"הפרעות פסיכוטיות"?
לא במיוחד
פסיכוזה מאופיינת כהפרעה נפשית שכוללת בוחן מציאות פגום. גם רוב המקרים הללו לא מובילים לאלימות.
האמת היא שההנחה שאלימות קשורה בהפרעות נפשיות פשוט מוזרה בעיני. החברה שלנו רוויה באלימות; זה הגיוני לגמרי שבמקרים מסוימים היא יוצאת משליטה. זה כמו לטעון שתאונות דרכים יכולות להתרחש רק אם יש קלקול במנוע הרכב, בעוד שבפועל תאונות דרכים הן חלק בלתי נמנע מכל תרבות שיש בה רכבים ואנשים שנוהגים בהם.
ובכן, אבל אנחנו מדברים על רוצחי המונים ורוצחים סדרתיים.
כי אנחנו מדברים על הסרט של הג'וקר, ולכן מדברים על סוגי האנשים האלה. ולרובם היתה הפרעה נפשית כלשהי, בדיוק כמו שהם באו מרקע סוציו אקונומי נמוך-בינוני, הם גברים לבנים הטרוסקסואלים, לא מאד עצמאים בחיים וכו' וכו'. אנשים כאלה הם מיעוט, ובהחלט אפשר לשים אותם בתבניות – גם אם חלק מהפרטים משתנים מרוצח לרוצח.
סוג האנשים האלה זה העוול האמיתי, והוא כפול
הוא מייצר מצג נח לבריות, אבל שגוי, שרוצחים מפחידים, רוצחי המונים וסדיסטים הם גם פגועי נפש. המציאות היא שאולי חלקם סוציופתים, אבל רובם אנשים שפויים על פי התפיסה החברתית והחוקית.
והוא מייצר ומחזק את התפיסה השגויה לגבי קשר בין פגועי נפש ואלימות.
חוץ מזה שזה קיים במציאות.
אנחנו צריכים לעשות את האבחנה ולחקור את העולם שלנו כדי לדעת שאנשים כאלה הם קומץ. היית רוצה שבסרט יהיה דיסקליימר או שפשוט יפסיקו לעשות סרטים כאלה? או שיכתבו את הג'וקר כאדם שפוי לגמרי?תני קצת קרדיט לקהל.
הרבה מהסרטים האלה הם טובים
ומהביקורות נשמע שגם הג'וקר טוב, אז קשה לי להגיד שאני רוצה שיפסיקו לעשות סרטים כאלה בכלל. פשוט ביחס לנדירות שלהם באוכלוסיה, אנשים מעין אלו מקבלים יותר מידי תשומת לב קולנועית. אגב, עם הרבה חמלה כלפי הדמויות, מה שהופך תמיד את הסרטים לטובים יותר. אם מישהו היה עושה סרט בעשור על הנושא, כניראה שאף אחד לא היה מתמרמר או מבקר את הבחירות האלו.
לקהל אני נותנת קרדיט, אלו היוצרים שמתאבססים על בעיה פסיכיאטרית נדירה והופכים אותה למיינסטרים.
היוצרים מתאבססים כי
הדמויות הקיצוניות האלה מעניינות. במקרה של "ג'וקר" הן אפילו משמשות כלי להעביר דיון פילוסופי או לומר משהו על החברה שלנו. במקרה של סרטי חניבעל לקטר, זה במינימום גורם ליצירה של סרטי מתח מבדרים.
ולא רק היוצרים מתאבססים. יש המון חיבה וביקוש לספרי true crime בקרב אנשים. וחלק מאד גדול של ספרי הפשע האמיתי האלה עוסקים בדמויות ממש קיצוניות. עוד לא ראיתי ספר פשע אמיתי שהפך לרב מכר על בחור ששדד מכולת. אנשים "מתאבססים" על רוצחי המונים ורוצחים סדרתיים כי קשה להבין אנשים כאלה, ומעניין לנסות לפענח את ה-DNA שלהם.
וגם כי הם גדולים מהחיים, וזאת חלק מהסיבה שקרטלי הסמים עכשיו מככבים בז'אנר וזוכים לתשומת לב כה גדולה בשנים האחרונות. גם הם עשו מעשים שערורייתיים שפשוט לא נתפסים. אנשים רוצים לדעת איך זה אפשרי.
חייב לציין שהמשפט שלך
"סרט ענק ורעיל שהוא בו זמנית אחד הטובים של השנה וכזה שאני מקווה שמעט מאוד יראו", הקפיץ לי את הרצון לראות את הסרט פי 10.
מה?
בחיי שאני לא מבין למה את אומרת לי "יודע מה? לא", ואז לא מביאה שום דבר שסותר את מה שאמרתי.
אני יודע שהרוב המוחלט של אנשים עם בעיות נפשיות (שמהוות ספקטרום רחב) לא רוצחים. גם רוב האינסלים לא רוצחים, או בעלי הפרעות אישיות.
זה סרט על הג'וקר, וככזה הוא מציג כרוניקה של בן אדם עם הפרעה נפשית שמתדרדר לרצח. ומהבחינה הזאת הוא אמין. קראתי לא מזמן את Mindhunter של ג'ון דאגלאס שהוביל את היחידה למדעי ההתנהגות של ה-FBI בתקופת הזוהר שלה, ונדהמתי מכמה שחייו של ארתור פלק מזכירים את התבניות שהוא ניתח בספר. אז כמובן שלא דיברתי על כלל האנשים שמתמודדים עם מחלות נפש, אלא רק אלה שרוצחים. כי זה סרט על הג'וקר.
מודה שמאד הופתעתי מהתגובה הזאת.
חידוד קטן כי כנראה שצריך:
זה סרט שמתמודד בצורה אמינה (בגבולות האורך שלו) עם הצגה של בן אדם שיש לו הפרעה נפשית ומתחיל לרצוח בעקבות שרשרת אירועים (שבז'רגון של ה-FBI נקראים stressors).
לא היתה לי שום כוונה להשליך מתוך זה על אנשים שסובלים מבעיות נפשיות שלא רצחו, או אפילו על אנשים שרצחו אבל לא סובלים מבעיות נפשיות.
אוקיי, האזכור של מושג ה-white boy pain זה תירוץ נהדר לאנקדוטה שרציתי לדבר עליה הרבה זמן כבר. זה לא באמת קשור לג'וקר ולתכניו אבל בא לי להוציא את זה.
ככה, מכירים את בן פולדס? מוזיקאי קורקי כזה, עושה מוזיקה מבוססת פסנתר רוב הזמן. מוכר גם מלהקתו בן פולדס פייב. אבל ללא הספק הלהיט הכי גדול שלו הוא Rockin' the Suburbs, שיר עם אשכרה תופים גיטרות ודיסטורשן שכנראה בדיוק בגלל שלא נשמע כמו שום פיסה מוזיקלית אחרת שלן הפך לשיר כזה מוכר. אולי שמעתם אותו בסרטים כמו "מארלי ואני" או "מעבר ליער" בגרסת הרדיו-דיסני שלו, אבל המילים האמיתיות של השיר הרבה יותר בוטות. מדובר למעשה ב-diss track לכל דבר של פולדס נגד להקת קורן, אחרי שהסולן שלה ג'ונתן דיוויס ירד עליו בראיון. כנקמה פולדס יצר שיר שיורד על קורן והמוזיקה שלה, אבל בעצם מהווה הסתלבטות על כל ז'אנר הנו-מטאל שאותו קורן למעשה המציאה ופרח באותם שנים עם להקות כמו קורן, סליפנוט, סיסטם אוף א דאון, דפטונז, לימפ ביזקיט, קול צ'יימבר ואחרים – ז'אנר שנתפס אז, ועד היום למעשה בקרב "מביני עניין" שז'אנר שכולו ילדים לבנים מתבכיינים על כמה רע להם.
המילים לא באמת משאירות מקום לפרשנות:
Let me tell y'all what it's like
Being male, middle-class, and white
It's a bitch if you don't believe,
Listen up to my new CD!
I got shit runnin' throught my brain
It's so intense that I can't explain
All alone in my white-boy pain
Shake your booty while the band complains
כאמור, פולדס הוא לא הראשון ולא האחרון שהתייחס למוזיקה הזאת כסתם הוצאת אגרסיות של ילדים לבנים שמתלוננים על ההורים בזמן שהם כאילו חיים להם במעמד הביניים בפרברים, פיייי כוסעמק איך הם מעזים, ילדים שהארלם נלחמים על חייהם כל יום והלבנבנים עם הראסטות המוזייפות בקורן בוכים לי? על מה יש להם לבכות כבר חחחח? התפיסה הזאת התבקעה גם על ידי אנשים אחרים, כמו אל ינקוביץ' שגם הוא עשה מחזורת Angry Why Boy Polka פארודית, והרוב המוחלט של מבקרי מוזיקה בימינו עדיין מתארים אותו באותה רוח שבן פולדס תיאר.
ובכן, יכול להיות שקורן לא הייתה המטרה הכי טובה להעברת המסר הזה, בן, כי ג'ונתן דייוויס הוא דווקא אדם עם די הרבה סיבות לבכות, או לפחות אחת מרכזית: הבחור נאנס על ידי הבייביסטר שלו כשהוא היה ילד. טראומה לכל החיים. ולא היה צריך לחקור את סיפור החיים שלו בשביל לגלות את זה, וזה לא כאילו הדבר נחשף אחרי שהשיר של פולדס יצא – כבר באלבום הבכורה (המופתי) של קורן ב-1994 (7 שנים קודם) ג'ונתן דייוויס שר את Daddy, שיר שמתאר באופן די גרפי וחושפני את האונס שעבר ואת תגובת הסביבה אליו (מדובר באחד השירים הבאמת מזעזעים בהיסטוריה, אני ממש לא ממליץ למי שיש לו רגישות לנושא – בטח אם הרגישות נובעת מהיכרות אישית – להאזין לו. כבר שמעתי על מקרים). חבל, בן, שלא בדקת יותר לעומק האם ללבנבן הבכיין שאתה יורד עליו אולי יש סיבה לבכי שלו.
וזה לא רק הוא. צ'סטר בנינגטון מלינקין פארק, אולי הגוון הכי פופי ומתקתק של הז'אנר, נאנס על ידי שכן שלו לאורך תקופה ארוכה, וכששומעים את הסיפור המלא אין פלא יותר מדי גדול לאיך שהוא גמר לפני שנתיים (מת). אבל חח, ללבנים אין על מה לבכות, נכון? כנ"ל קורי טיילור (סליפנוט) שגם הוא הותקף מינית וניסה להתאבד בגלל זה. אפילו לחבר'ה בלהקות ממש גרועות כמו פאפא רואץ' יש סיפורים כאלה. אם באמת מחפשים בז'אנר הנו מטאל "לבנבנים שבוכים וכועסים בלי סיבה" מסתבר שדווקא *רוב* הלהקות הבולטות לא נופלות לשם (אלה שלבנים ומתבכיינים – לרובם יש סיבה לזה, שלא נדבר על זה שהרבה מאוד אנשים בולטים בז'אנר לא באמת לבנים, ע"ע דפטונז שמורכבת בעיקר מהיספנים ואסייתים), ונשארים רק עם לימפ ביזקיט (ולפחות במקרה שלהם אני סבור עד היום שמדובר בהגזמה מכוונת) וסאלייבה וכד'.
אז כן, פעם הבאה דאתם צוחקים על פריבילגיה לבנה, תנסו לבדוק אם יש קצת יותר ניואנסים מתחת לפני השטח, ולבטל את האפשרות שלמישהו יש סיבה מוצדקת להתלונן רק בגלל צבע העור שלו זה די fucked up.
אוקיי אבל בן פולדס *לא* כתב את השיר הזה על קורן
"I used to do this big rant at the end of some gigs with Ben Folds Five. The band broke into this big heavy metal thing and I started as a joke to scream in a heavy metal falsetto. I found myself saying things like: Feel my pain, I am white, feel my pain.
I was going to write this song about Korn. I don’t know, it wasn’t as funny when I directed it at somebody. So I thought I would write it not directed to anybody. I mean, I would be happy to tell the guys from Korn that I wrote a song about them, but I think, when people listen to it, it is a better song when it is not directed to anybody."
זה לא סותר את מה שאמרתי.
עובדות: דייוויס באמת ירד על פולדס לפני שהשיר הזה היה קיים, לחשוב שזה לא נעשה בשום צורה כתגובת נגד זה נאיבי. וגם אם השיר לא מתייחס אליהם בפירוש, הוא כן מתייחס בפירוש לז'אנר שקורן הם חלק ממנו (שלא נאמר ייסדו). פחות נראה לי שהוא התכוון לרדת על הכמות המאוד מצומצמת של להקות שהם באמת רק בכי לבן ותו לא.
זה לא נאיבי יותר משלחשוב שזה כן זה קונספירטיבי
כשיש לנו ציטוט של הבן אדם שמתאר את תהליך העבודה על השיר.
הוא גם אמר, אגב, ש "I am taking the piss out of the whole scene, especially the followers." – כלומר שאפילו רוב הבעיות שלו הן לא הלהקות עצמן, אלא המעריצים שלהן (כמו כל דבר אי פעם, בערך).
עם הנקודה שלך ש"לא כדאי להניח שהחיים של מישהו קלים רק כי X/Y/X" אני מסכים. אבל פולדס צוחק על ז'אנר שלם – על הטוב והרע בו, מרייג' ועד קורן. זה כמו להגיד שאי אפשר לצחוק על גנגסטה ראפ שהם מזויפים ומשחקים דמות קשוחה רק כי חלק מהם היו בעברם גנגסטרים. כל עוד אין (וכאמור, אין) דיס ספציפי על להקה ספציפית – זה לגיטימי בעליל.
אבל התהליך שהוא מתאר זה
"התיישבתי לכתוב שיר ספציפית על קורן אבל בגלל ככה וככה הרחבתי את קנה המידה לז'אנר שהם חלק ממנו במקום הם ספציפית."
לא
הוא מתאר שהיה לו שטיק שהם היו עושים בהופעות (על הז'אנר של קורן), והוא חשב לפתח את זה לשיר, והוא שקל, לרגע, לעשות את זה ספציפית על קורן – ואז החליט אחרת.
קורן הם הערת שוליים בתכנון השיר הזה. לא המקור, ובטח (וזה החלק החשוב) לא התוצאה. השיר הוא פשוט לא שיר דיס על קורן. שוב, כל מה שכתבת חשוב וממש אין לי בעיה איתו – פשוט נקודת המוצא שלך שגויה.
מסכים לחלוטין
בזמן שקראתי את התגובה ניסחתי לעצמי בראש כבר את התגובה שלי בזמן שקראתי את התגובה ניסחתי לעצמי בראש כבר את התגובה שלי, ואז הגיע הפסקה החמישית ופשוט הוצאת לי את המילים מהפה.
גם קורי טיילור חי חיים לא פשוטים.
היו שנים שלמות שהיה ישן באמבטיה כי לא היה לו חדר או מיטה. הוא עשה סמים מגיל 13, סבל מדיכאון, נאנס, ניסה להתאבד כמה פעמים, היה מכור לאלכוהול. מה שכן, הוא גבר לבן והטרוסקסואל.
נו, שיט, אתם ממש מתעקשים על הנושא הזה:
יש הבדל בין זלזול והנחה שכל מי שהוא מקבוצה מסוימת לא חווה כאב, לבין ההבנה שגם אם האנשים האלה חוו כאב – היו להם יותר אמצעים מובנים להוציא את עצמם מהבוץ הזה שנמנעו מאנשים אחרים על בסיס דברים שרירותיים.
אני לא מת על שיח הפריוולגיות, אבל הטענה שלו היא לא "לגברים לבנים סטרייטים אין בעיות"*, אלא שכשיש להם בעיות – הרבה יותר קל להם למצוא להם פתרונות, בגלל אותם פריוולגיות.
* – כלומר, הטענה הכללית של השיח. אני הולך להניח שיש אנשים שבהחלט טוענים את זה בלהט הרגע, או אפילו לא בלהט הרגע, אבל הם לא מייצגים את כל השיח והעקרונות מאחוריו, אלא מקסימום את עצמם.
"אמצעים מובנים" להוציא את עצמם מהבוץ
זה גם לא משהו שקיים בהכרח. הרבה פעמים זה קשור למזל. המקרים של קורן וסליפנוט ולינקין פארק לא מאד שונים מראפרים שחורים שהתפרסמו נגיד. כי רק המוזיקה היתה יכולה להוציא אותם מהזבל. מזל שלא צריך להיות לבן כדי לעשות מוזיקה שתהיה להיט מסחרי.
בקיצור, בגלל זה יש לי בעיה עם שימוש ציני במונח כמו "כאב של ילדון לבן". לפעמים יש דברים שאי אפשר להתגבר עליהם. ארתור פלק, בג'וקר למשל, לא היה יכול לעשות הרבה דברים שהיו מצילים אותו. זה כמובן לא אומר שצריך להכיל דמויות כאלה בין אם הן קולנועיות או אמיתיות (במידה והן מתדרדרות לפשעים חמורים) אבל יש אנשים לבנים שאין להם שום דבר "מובנה" שיכול להציל אותם.
תסתכל נגיד על טריילר פארקס באזורים הכי עניים בארה"ב. כן, האנשים שם נורא לבנים אבל לא יכולים לעזור לעצמם יותר מהשחורים בשיכונים של שכונות עוני בערים גדולות.
טוב, אני בעצם לא מספיק מאמין בעניינים האלה כדי לעשות שיח שלם סביב זה
אבל בגדול: אתה מסתכל על מקרי הקיצון ומנסה ללמוד מהם, בעוד שהשיח הנ"ל מסתכל על מקרי הקיצון כ,ובכן, מקרי קיצון.
וכן, יש משחקים עדינים של ענייני עוני/עושר, גזע ועיר/חור באמצע שום מקום, ולא פעם מישהו שבכלליות בקבוצת מיעוט שלרוב נתפסת כמוחלשת יכול למצוא את עצמו "מעל" מישהו שאינו כזה.
השימוש במושג "כאב של ילד לבן" מדבר פחות על מקרים שבהם באמת יש כאב ולא בא לבטל כל בחור לבן שאי פעם התלונן, אלא על ז'אנר שקיים בהחלט של אנשים, שכפי שהגדירו איפשהו באינטרנט בהגדרה כמעט קולעת "כששמעו רייג' אגינסט דה משין, דמיינו שהמשין זה אמא שלהם".
תאמין לי שאני מסוגל להסתכל על מקרי קיצון וללמוד מהם על מה שהם אומרים, ולא להשליך. ברור שיש גזענות בחברה וברור שלהיות לבן עוזר. חוץ ממקרי קיצון. והדמות בג׳וקר בהחלט שייכת למקרה קיצון של בן אדם לבן, לכן צרם לי השימוש במונח הזה בהקשר הסרט.
השימוש (שלי) במושג לא נובע מהג'וקר
אלא מהצופים שיזדהו איתו, ויחשבו שהוא-הוא כמוהם. כמו הדיון על בן פולדס: הבעיה היא הרבה פחות היוצרים והרבה יותר הקהל. הסיפורים, ברובם, תמיד מצדיקים את הכאב של הדמותשלהם ולא מגיעים ל"נו, יא בכיין, מה יש לך" – אבל הרגש הכללי שהסרט מנגן עליו הוא בהחלט משהו שאנשים שאין להם את הבעיות האלה ייקחו בכל מקרה לחיים האישיים שלהם.
תשמע, הטיעון הזה בולשיט בעיני. אתה יודע למה?
כי בפעם הראשונה (והיחידה) שמישהי אמרה לי באיזה ויכוח כמה זמן אחרי רצח וגיסתי "לך היה מזל" *בהתאם לטיעון הפריוולגיות*, היה ברור שהיא מברברת במוח. אלה היו אחי וגיסתי שנרצחו, לא אחיה וגיסתה. אבל בתפיסה שלה *לי* היה מזל. לעומתה או לעומת ערבים שאיבדו את קרוביהם. כי אני גבר יהודי אשכנזי (גם היא יהודיה, אבל נו, הטיעון ברור).
שוב, אני לא אוהב את השיח בדיוק בגלל שהוא נוח מדי להגיע למקומות האלה
(ועוד סיבות לא קשורות).
כלומר, אני חושב שבמקורו, שיח הפריוולגיות לא נועד להיות מעין "תחרות מסכנות" או דרך להפוך כל שיחה ל"דרך לנצח אוטומטית אם אתה במקרה X/Y/Z והיריב לא". אבל כמו כל כלי, הוא הושחת בקלות.
אז כן, אני עושה לעצמי חיים קלים ומתעלם מהמשחיתים והמשחיתות שלו בטיעון הזה כי אני מעלים עין לאופן שבו קל מדי וכנראה מספיק נפוץ שהוא יעוות – אבל הטיעון הזה, בהקשר השיח בהחלט עדיין תקף.
או במילים אחרות: מה שאתה מתאר הוא שמוקיות אנקדוטלית שמנצלת מתודה לצרכים אישיים (באותו מקרה – ויכוח), לא דווקא בעיה במתודה עצמה.
(אסייג ואגיד, שוואלה, אולי באמת שיח הפריוולגיות באמת התחיל כמה שאני מתאיר שהוא הקיצון הרע שלו, כי אני לא סגור על מקורותיו. במקרה הזה, אני אגיד שבהחלט אפשר להציל ממנו כמה חלקות טובות, ושככה אני (לרוב) מתייחס אליו – אפילו אם הוא נולד בחטא).
שמוקיות לא אנקדוטלית. המקרה הזה קיצוני,
אבל בהגיון שלו נתקלתי הרבה פעמים, חלקן לא *הרבה* פחות קיצוניות. אני אפילו לא מדבר על יישומים מעבר-לים שלו כמו טבלאות ניקוד פריוולגיה.
השאלה היא האם זה מובנה ברעיון
או שימוש סורר שלו. אני מסכים שהשימוש הפרקטי ברעיון במהלך שיח לבטל דעות וגרוע מכך רק על סמך נתונים חיצוניים הוא שגוי, אבל אני לא בטוח שזה כל מה שיש בו, ושזה למה שהוא בא לעולם.
זה מובנה בכל יישום של הרעיון, מסיבה אחת הכרחית וסיבה אחת שמתרחשת כמעט תמיד.
ההכרחית היא שברגע שאתה לוקח את הרעיון ומשתמש בו *להשוואת קבוצות* אזי *בהכרח* אתה מנסה ליצור סטנדרט *אחיד*. אבל הסטנדרט האחיד הזה *תמיד* יהיה לא בהשוואה למציאות אלא בהשוואה לקבוצה יחסית. וכך למרות שכל אדם שפוי יודה שהחיים של לבן עני מהאפלצ'יה קשים בממוצע הרבה יותר מאשר של שחור שנולד למשפחת מעמד בינוני בפורט וושינגטון, מרילנד, הרי שסטנדרט הפריווילגיות *יתעלם* מכל ממוצע בין-קבוצתי לטובת אחידות ההשוואה בין קבוצות, ולכן אם לא יירד לרזולוציה פשוט יבחר את הקבוצות בהתעלם מהשוני בתוכן, ואם כן – פשוט ינסה לבחור את ההשוואה שתראה את הפער המתבקש (למשל, 'שחור מפורט וושינגטון מול לבן מבלה האבן, וירג'יניה' גם אם בפועל החיים שלהם הרבה יותר דומים אחד לשני מאשר בין השחור הנ"ל ללבן ממקודם או מהשחור הנ"ל לשחור עני מאנגלווד, שיקגו). זה כמובן מחייב למצוא את המסקנה בטרם התחלת לעבוד, כי אתה חייב להחליט *מהי* הפריווילגיה הרלוונטית לדיון (למשל, צבע עור), ומה לא (למשל, מעמד כלכלי).
השניה שמתרחשת כמעט תמיד היא, ובכן, שיש לנו שמות לא מחמיאים לגזירה מהכלל אל הפרט שמניחה שמה שנכון לכלל בהכרח נכון לפרט: במקרה הטוב אנחנו מדברים על סטריאוטיפים.
אבל אתה מדבר כבר על השימוש עצמו בשיח
שאני, כאמור, מסכים שהוא בעייתי (בלשון המעטה).
אבל אני חושב שהשימוש העקרוני ברעיונות השיח הוא יותר תרגיל מחשבתי – הנסיון לראות בפרספקטיבה איך דברים שאתה לוקח כמובן מאליו הם אינם כאלה, ואיך גם כשאתה חושב שאתה ב"תחתית": החברה מציגה לך לא מעט חבלי הצלה ושאר ירקות שאין לאנשים אחרים.
השימוש שלו בשיח הוא לרוב כנגד אנשים שלא מוכנים להודות בחבלי ההצלה האלה, ולא רואים את פערי השיוויון שיש ("שהעניים פשוט ייצאו לעבוד, העצלנים!"). השיח הזה נהיה אלים מאוד מהר, כן, אבל הוא אלים לא פעם משני הצדדים – ובמקום שהצד "הפריוולג" יקשיב למה זה לא כל כך פשוט ללכת למשטרה ולהתלונן, הוא טוען שזה קשקוש. מנגד, הצד "המוחלש" טוען שלאף אחד מהטיעונים אין הצדקה, בלי קשר לטיעוניו, רק כי הוא, לכאורה, "פשוט לא מבין" (במילים עדינות שכנראה לא יהיה מה שבשימוש באמת).
מפה, אין עניין ברעיון הזה בשיטת מדרוג פריוולגיות כי זה לא תורם לרעיון הזה. האנשים שלוקחים את זה למקום הזה, בעיניי, בעיקר תמוהים – כי אני לא מבין מה המטרה הסופית: מיפוי המסכנות העולמית? מירוץ מסכנות? ואז מה? ואיך זה עוזר לנו?
אם אני אחזיר את האוף הזה לאוף ממנו הוא התחיל: גבי ציין שאין לנו ללגלג על אנשים עד שאנחנו יודעים מה הסיפור שלהם ומה קרה להם. אני ציינתי שבעוד שזה נכון, בהחלט אפשר לציין שהכאב שלהם, אמיתי ככל שיהיה – "מרוכך" עם תנאים שהם אפילו לא חשבו עליהם. זה לא הופך את הכאב שלהם לפחות אמיתי, פחות נוכח, או פחות דרוש לתשומת לב, או ליותר "מוצדק" כשצוחקים עליו. זה פשוט גרסה קצת יותר מורכבת של "יש ילדים באפריקה שאין להם מה לאכול".
אני חושב שאם תחזיר את האוף הזה למקום ממנו התחיל,
תוכל ללכת לדיון על 'נערה גבוהה' ולראות איך הטיעון הזה לא זוכה לאהדה כשזה מופנה 'פנימה' ולא כאמצעי תקיפה רטורי.
למען הסר ספק
הטיעון הזה לא זוכה לאהדה לא פה ולא שם. כתבתי הודעה באורך הגלות בנושא קודם, מחקתי אותה והחלטתי שאני לא נכנסת לדיון הזה, ונגררתי פנימה בכל זאת.
אני חושבת ששיח הפריווילגיות פה מוצא מהקשרו, וכל הרעיון של שיח הפריווילגיות צריך להיות עבור מבט *פנימי* של אדם כאשר הוא מוצא את עצמו שופט אחרים, ולא מבט *חיצוני* של להגיד למישהו אחר איך החוויות שלו נתפסות ביחס לחוויה של מישהו אחר, ובטח שזה לא צריך להיות להיות מקום שבו שופטים אנשים על הכאב שלהם.
שיח הפריווילגיות כשהוא נעשה כמו שצריך מנסה להגיד "כשאתה שופט אחרים, בין אם אתה מדבר על הכאב שלהם או על ההשגים שלהם, תבין שהם לא מגיעים מאותו המקום כמוך, ולכן יכולת השיפוט שלך לוקה בחסר".
היא אומרת שבסופו של דבר גבר לא חווה את החוויה של אישה כשהיא הולכת ברחוב חשוך, ומישהו שקוראים לו אלי לא יקבל את אותן התגובות לקורות החיים שלו כמו מישהו שקוראים לו סטניסלב אפילו אם קורות החיים שלו זהים לחלוטין. וכשמסתכלים על רשימת השגים של מישהו ואומרים שבין שניים למישהו יש רשימת השגים יותר גדולה אז הדבר ה"שוויוני" לעשות הוא לא לראות למי יש יותר, אלא לשאול את עצמנו האם הם באמת התחילו באותה נקודת התחלה, ומי הצליח *להתקדם* יותר.
הטיעון "יש לו/לה סבל שאתה לא רואה מנקודת מבטך כי אתה מגיע ממקום אחר (ובהקצנה "כי אתה גבר לבן פריוילג"), אז אל תשפוט את הסבל/השגים/התקדמות שלו בלי להתייחס לרקע שלו" הוא אמירה מאוד שונה ורחוקה שנות אור מטיעון "הסבל שלו יותר גדול משלך ואתה לא מבין כי אתה גבר לבן פריוולג" שזה טיעון מטופש, חסר משמעות, שאני לא מצליחה למצוא לו שום הצדקה בשיח גברי, נשי או חייזרי.
יש בעיה מאוד גדולה עם השימוש במילה "פריווילגי" כאן
כיוון שהוא רומז שהאנשים ששייכים לקבוצות הפריווילגיות זוכים לזכויות יתר, בעוד שמה שקורה הוא לכל היותר שקבוצות אחרות מופלות לרעה. אין בעיה על שיח על אפליית שחורים/נשים/להט"בים וכו'. ברגע שקוראים למי שאינו שייך לקבוצות האלו "פריווילגי" (בניגוד, למשל, ל"לא סובל מאפליה"), יש כאן טענה משתמעת שיש לו זכויות יתר שצריך לשלול ממנו – בעוד מה שצריך לשאוף אליו הוא חוסר אפליה לכולם (הרי בלי קשר לדיון לשאלה עד כמה להט"בים מופלים, ברור שהפתרון לבעיה היא לא להפלות גם סטרייטים). השיח הזה גם יוצר אנטגוניזם שפוגע במאבק – ללהט"בים יש הצלחה (כנראה גדולה יותר מכל קבוצה אחרת בעשורים האחרונים) לרתום חלק גדול מהסטרייטים למאבק שלהם. זה קורה כיוון שסטרייטים מרגישים שאפליית להט"בים אינה תורמת להם דבר, ושהפסקתה לא תבוא על חשבונם. שיח "פריווילגיות" פוגע בהצלחות האלו.
זה כבר דיון אחר.
שברמה מסויימת אני מסכימה איתו, וברמה אחרת אני חושבת שזה שוב התמקדות בחלק הלא נכון של השיח.
האם אני הייתי בוחרת לקרוא לדיון הזה "שיח פריווילגיות"? לא. אבל ברגע שהשם כבר קיים (והוא קיים) אפשר שנייה כן לנסות להבין מה הוא אומר שבאופן מהותי ולא להתפס לקטע סמנטי.
ברגע שיש לך שונות בין שתי קבוצות – מה ההבדל המהותי בין "קבוצה אחת מקבלת זכויות יתר" לבין "קבוצה אחרת מופלית לרעה"? אני מסכימה שיש הבדל עקרוני אבל מה זה משנה בפועל?
ועוד משהו קטן.
למרות ש,שוב, אני מסכימה שהמילה פריווילגי היא טעונה ועל כן בעייתי לבסס עליה שיח, חשוב להין שהשיח הזה במהותו לא מדבר דווקא על אפליה אלא על יתרון יחסי.
אם יש שני אנשים שעד לנקודת תחילת הלימודים היו שווי ערך לחלוטין, ואז שניהם התחילו ללמוד באותו המקצוע, אבל אחד מהם יכל להסתמך על העזרה הכספית של ההורים שלו – ולכן הוא יכל להשקיע יותר בלימודים, לקבל ציונים יותר גבוהים, ואולי אפילו לעבוד קצת כמתמחה (בהתנדבות) על מנת לצבור נסיון, כשהשני היה צריך לעבוד ולהרוויח כסף כדי לממן את עצמו, זה לא נכון להגיד שהשני הופלה ביחס לראשון, אלא שלראשון היה יתרון יחסי ביחס לשני.
הכוונה היא ליתרונות כאלה כשהם ברמת הממוצע באוכלוסיה. אם גבר ואישה היו באותו מסלול קידום מקצועי והתקדמו באותו הקצב, אבל אז פתאום לאישה היו שלושה הריונות שהכריחו אותה לעצור את התקדמות הקריירה שלה לחצי שנה כל פעם, וגם השפיעו באופן משמעותי על היכולת שלה להחליף עבודה בנקודות קריטיות שבהן היא היתה יכולה להתקדם (כי הרבה יותר קשה להחליף עבודה כשאת בחודש חמישי, נניח) אני לא חושבת שזה בגלל שהמעסיקים הם שוביניסטים מיזוגנים שמפלים נשים. אבל זה כן אומר שבספציפית בשוק התעסוקה לגברים יש יתרון יחסי על נשים, והוא נגרר לאורך זמן, כי ברגע שנוצר פער – אז כבר יש לו יותר נסיון, ויותר מקומות עבודה, ויותר התקדמות אז יותר קל לו לקבל את המשרה הבאה.
יש יתרון יחסי שנובע מאפליה – אישית או ממוסדת, ויש יתרון יחסי שפשוט נובע מהצורה שהחיים התגלגלו ולכן צריך להסתכל על שאלות בהקשר הנכון שלהן.
זו, מבחינתי, הודעת יום הכיפורים האולטימטיבית
תודה לך.
בן פולדס!
מצטער להסיט מהפואנטה או מלהט הדיון -פשוט לא יכלתי להתאפק, בן פולדס הוא אחד האמנים האהובים עליי ועד היום לא נתקלתי בארץ ביותר מדי איזכורים שלו.
יצא לי לשוחח איתו לפני כמה שנים והוא אמר שהזמינו אותו לבוא לארץ לפסטיבל באילת ותהיתי אם באמת יש לו כאן קהל.
דרך אגב The Luckiest ו-Brick עוקף (לדעתי לא בצדק) את Rocking the Suburbs ברמת הפופולאריות אזכורים ומופעים בסרטים…
הוא אחד המוסיקאים המעניינים ומעוררי ההשראה בעיניי, והוא התפתח והתבגר ועשה הרבה מאז , ממליץ לצפות בסרטון הבא שבו הוא מאלתר שיר עם אורקסטרה של 90 נגנים (כל הופעה מחדש)
וכמו שנאמר למטה – הוא אכן לא כתב את השיר על קורן באופן ספציפי, לטענתו – השורה "some producer with computers fixes all my shitty tracks" היא ארס-פואטית ונכתבה כמחווה למפיק שעבד איתו על האלבום.