ביקורת: ערפדים נגד הברונקס

לערפדים יש היסטוריה ארוכה ומגוונת בתור מטאפורה למה שמאיים על היוצרים באותו הרגע: ב"דרקולה" הערפד הוא הזר הפולש, שמאיים על הסדר החברתי האנגלי המסודר עם הגינונים המוזרים שלו והאוכל הלא-גרוע שלו. ב"קרמילה" הערפדה היא מיניות מתפרצת שלא מכבדת את הגבולות הקיימים. ב"בילי הנער נגד דרקולה" הערפד מייצג את העצלנות של היוצרים. ועכשיו, בסרט נטפליקס החדש "ערפדים נגד הברונקס", מוצץ הדם התורן מייצג ג'נטריפקציה – שינוי עירוני שנובע מכך שאוכלוסיות חזקות מתחילות לעבור לשכונות חלשות וגורמות (במודע או שלא) לדחיקת אוכלוסיות חלשות מהשכונות בהן גרו בעבר. זה רעיון שמתלבש על מיתוס הערפד כמו כפפה, וזה בהחלט היה יכול להיות שילוב עסיסי ומרתק. חבל רק שהסרט שמקיף אותו אגרסיבי רק בבינוניות שלו.

הסרט מתרחש בברונקס, למקרה שזה לא היה ברור מהכותרת (אני מאשים את "ברזיל" שמכריח אותי לכתוב את זה). תאגיד לא ידוע אך מרושע בבירור קונה עוד ועוד נכסים מהשכונה ומשלם לבעלים מספיק כסף כדי שייעלמו מהסביבה (ואני מתכוון ייעלמו). הדבר מהווה סכנה במיוחד לבודגה של טוני (ג'ואל מרטינז), מוסד שכונתי שלא מרוויח הרבה אבל מספק הרבה רווחה לחלק מהתושבים. מי שנחוש במיוחד להציל את הבודגה זה ליל מיור (ג'יידן מייקל), אחד מהילדים האלו שנולדים עם חוש אחריות סביבתית ועותק של כתבי ג'יין ג'ייקובס ביד. יש לו גם שני חברים שנגררים אחריו לכל מקום, וביחד הקבוצה הקטנה של פליטי "נבחרת המפלצות" (אם אתם ילדי המילניום הקודם) או "דברים מוזרים" (אם אתם מתעניינים בדברים שאנשים אשכרה רואים) צריכים להציל את השכונה מהאיום העל טבעי.

"ערפדים נגד הברונקס" הוא קומדיית אימה עם שתי בעיות: הוא לא מפחיד במיוחד והוא לא מצחיק במיוחד. הייתי אומר שזה מפתיע בהתחשב בכך שהבמאי, אוז רודריגז, הוא יוצא "סאטרדיי נייט לייב", אבל אני מניח שזה מתבקש. הסרט נמשך 86 דקות ועדיין מרגיש מתוח כמו מסטיק לעוס. כראוי לסרט במאה הנוכחית הדמויות סובלות ממידה של עודף מודעות עצמית: ברגע שהן מבינות שיש להן עסק עם ערפדים הן שולפות עותק DVD של "בלייד" (רגע, אנחנו בטוחים שזו המאה הנוכחית? ילדים בימינו בכלל יודעים מה זו מדיה פיזית?) ועושות רשימה של כל החולשות הקבועות. זה דווקא היה יכול לעבוד, רק חבל שלא באמת עושים שום דבר עם הידע הזה. הסרט לא באמת אומר משהו מעניין על הז'אנר או אפילו משתמש בו בשביל לנסות להצחיק – אין למשל בדיחות שנובעות מכך שהדמויות מנסות להביס את הערפדים עם רשימת הקלישאות רק כדי לגלות שהם בעצם נורא אוהבים שום ויש להם חולשה לשוקולד פרווה דווקא.

בנוגע לבדיחות, אני מנסה להיזכר באחת ולא ממש מצליח. בשלב מסוים האמא של אחד הילדים מתלוננת בקול רם שהוא לא מנקה את התחתונים שלו וזה כמובן ממש מצחיק כי זה הופך אותו לממש נבוך מול השכנים. יש גם בחורה שכל הזמן עושה סטרימינג, ואני מניח שזה יכול להצחיק אם אתם מבוגרים מספיק כדי לחשוב שילדים עושים דברים כאלו. ושוב, יש כאן רעיון שהיה יכול להיות מעניין אם רק היו מפתחים אותו – היצורים האלו שכל המטרה שלהם היא להסתנן בלי שאנשים ישימו אליהם לב צריכים להתמודד עם עידן שבו כולם מצלמים את עצמם ואת הסביבה שלהם בלי הפסקה. איך הם נשארים חבויים בעולם כזה, כשבכל רגע מישהו עלול לשים לב שהשכנים החדשים לא מופיעים בסלפי שהוא בדיוק עשה איתם? אני לא יודע, כי הסרט לא מתעניין בזה ומסרב להתעמק בנושא.

ערפדים הם מפלצות מאוד תיאטרליות, בתיאוריה לפחות, אבל אין כאן שום מאמץ ליצור אווירה של איום. הערפדים הם לא יותר ממפלצות גנריות: יש להם שיניים וניבים והם לא אוהבים צלבים או את אור היום, הם נוהמים ומופיעים בחשכה ונראים טיפה מאיימים, עד שמסתבר שלנעוץ למישהו חתיכת עץ בלב זה קל יותר מלנעוץ מזלג בפרוסת עוגה. יש רגעים בהם הסרט מנסה להפחיד את הדמויות – מישהו בורח כשמפלצת רודפת אחריו, למשל – אבל אין רגעים בהם הוא באמת מנסה להפחיד את הקהל. בשלב מסוים התחלתי לייחל אפילו לג'אמפ סקיירס רק כדי לשבור את השגרה.

מה בכל זאת עובד? לילדים יש כימיה לא רעה ואף אחד מהם לא מביך את עצמו במשחק יתר. נחמד לראות את מת'וד מאן משחק כומר עצבני, ובגרסה טובה יותר של הסרט הוא היה צריך להיות הגיבור הראשי. שיאה ויגהאם טוב כתמיד בתור האיש-הרע-שאין-לו-כוח-לשטויות-שלכם. הבחירה לא להתמקד רק בחבורת הילדים, אלא לתת מקום גם לכל הדמויות מסביבם, נותנת את ההרגשה שזה פיילוט לסדרה בה בכל שבוע הברונקס צריך להתמודד עם מפלצת אחרת (ומפתיע שהסרט לא נגמר בטיזר ל"ברונקס נגד המפלצת של פרנקנשטיין"). אה, והסרט הזה קצר. יבורכו הסרטים שאורכם פחות מתשעים דקות.

כמו הגיבורים שלו, שעסוקים מאוד בשטויות ומעט מאוד בלימודים (אפילו מקוונים), הסרט הזה מקבל ציון "לא עובר". אבקש מהסרט להישאר כמה שעות אחרי הלימודים לשעות תגבור, ללמוד קצת על סרטי ערפדים קלאסיים יותר (כולל "בלייד") ולחזור אלי כשיש לו מושג לא רק מה הוא רוצה להגיד אלא גם איך להעביר את זה באופן מעניין.