מבצע ואלקירי

מאת
אדם קלין אורון
– פורסם ב 8 בפברואר 2009Posted in: ביקורות

במקור: Valkyrie
בימוי: בריאן סינגר
תסריט: כריסטופר מק'קוארי, נת'ן אלכסנדר
שחקנים: טום קרוז, ביל ניי, קנת' בראנה, טום וילקינסון, טראנס סטאמפ

שני מאורעות עומדים בבסיס יצירתו של הסרט 'מבצע ואלקירי', ושניהם התרחשו בחודש מאי.

ב-8 במאי 1943 הוענק צלב הזהב הגרמני, עיטור עוז שהמשטר הנאצי העניק על אומץ בשדה הקרב, לקולונל קלאוס ון שטאופנברג. העיטור הוענק לו לאחר שבמהלך המערכה בצפון אפריקה איבד את עינו השמאלית ואת כף ידו הימנית. באותה הפציעה איבד שטאופנברג גם את שארית האמון – המצומצם ממילא – שרחש למפלגה הנאצית ולמנהיג הרייך השלישי, אדולף היטלר. אבל העיטור דווקא העלה את קרנו של שטאופנברג בעיני המשטר הנאצי, ואף העניק לו אפשרות גישה אל הפיהרר עצמו – ובכך, סלל את דרכו אל נסיון התנקשות בהיטלר.

ב-23 במאי 2005 העניק טום קרוז ראיון טלויזיוני לאופרה וינפרי, במהלכו, על מנת להמחיש עד כמה הוא אוהב את קייטי הולמס, קפץ על הספה ואיבד את שאריות האמון שרחש לו קהל צופי הקולנוע. קרוז, שנאבק שנים עם הדימוי הציבורי הבעייתי של התנועה הסיינטולוגית בה הוא חבר, הלך ואיבד את מעמדו ככוכב הוליוודי, והקפיצות המוזרות נראו כקש ששבר את גב הגמל. כדי להחזיר לעצמו את אמון הציבור ואת מעמדו ככוכב על, קרוז היה זקוק לסרט שלא יהיה רק שובר קופות, אלא גם חשוב ורציני.

וכך נולד 'מבצע ואלקירי', סרט שלמרות ריבוי שחקני האיכות המופיעים בוא הוא ללא ספק Star Vehicle, דהיינו, סרט שנועד לקדם את הקריירה של הכוכב הראשי שלו. אחרי הכל, מה יכול להיות חשוב ורציני יותר מנסיון ההפיכה שהגיע הכי קרוב שאפשר לסילוק המשטר הנאצי מהשליטה בגרמניה?

הסרט מתחיל בפציעתו של שטאופנברג (קרוז), וממשיך בגיוסו למחתרת הקושרים כנגד היטלר בידי גנרל אולבריכט (ביל ניי), עוזרו חסר חוט השדרה של עוד-יותר-גנרל טרשקוב (קנת' בראנה). שטאופנברג, שלא נוטה לבזבז זמן, ממהר להבהיר לראשי הזרוע האזרחית של המבצע – ד"ר קארל גרדלר (קווין מק'נלי, 'שודדי הקאריבים') שאמור להחליף את היטלר בתפקיד הקנצלר לאחר ההפיכה, ולודוויג בק (טראנס סטאמפ, 'פרסיליה מלכת המדבר'), גנרל-לשעבר מעוטר עוד יותר מכולם, וראש הקושרים – שהגיע הזמן לפעול, ומהר. כל יום שהיטלר נשאר בשלטון הוא כתם על כבודו של העם הגרמני בכלל, ושל הוורמכט, הצבא המהולל בהיסטוריה, בפרט.

לאחר בחינה קצרה של הפתרונות האפשריים, מגיעים כולם למסקנה שחייבים להרוג את היטלר. אבל זה לא מספיק: צריך גם לשתק את בסיסי הכוח שלו בתקופת הבלבול שתשרור לאחר ההתנקשות. מיקומם של אולבריכט ושטאופנברג במטה צבא המילואים סיפק להם את התוכנית הנדרשת, תוכנית ואלקירי. מדובר בתוכנית מגירה של השלטון הנאצי שנועדה למנוע מהפכה, במקרי חירום, על ידי השתלטות של כוחות מזוינים על רובע הממשל בברלין – אבל היופי הוא שאותם הכוחות כפופים ישירות למטה צבא המילואים – ובו, קיוו הקושרים, ישלטו הם, וכך ישתלטו על הממשל מבפנים, ללא קרב.

שטאופנברג, בנחישות וקור רוח, פועל בשתי חזיתות: באחת הוא מגייס, או משיג הסכמה שבשתיקה לחוסר פעולה מצד גנרלים בעמדות מפתח (שניים מהם מגולמים על ידי טום וילקינסון ואדי איזארד). בשניה הוא מתכנן את ההתנקשות עצמה, בעזרת מטען נפץ שישא בעצמו אל תוך "מאורת הזאב" בזמן תדריך עם היטלר, ואז יצא משם בחופזה ויחזור לברלין לפקד על ההשתלטות על השלטון במדינה.

אלא שבקונספירציות כמו בקונספירציות, במציאות דברים לא תמיד עובדים בדיוק כמתוכנן. היטלר, כידוע, לא מת, ואת המשטר הנאצי הדיחו, בסופו של דבר, רק בעלות הברית.

וזו הבעיה הראשונה של 'מבצע ואלקירי': איך אפשר לגרום למתח בסרט שסופו ידוע מראש? כאן הבמאי בריאן סינגר, שהוכיח כבר ב'החשוד המיידי' שהוא יודע ליצור מתח המבוסס על דמויות וסיטואציות ולא רק על אקשן, מספק את הסחורה – אנחנו אמנם יודעים איך זה נגמר, אבל הדרך לא ממש מוכרת. הקצב המסחרר של המאורעות, כמו גם ההתמודדות של הגיבורים עם ההצלחות והכשלונות בדרך, סוחפים, ומרגע שמתחיל ניסיון ההפיכה הסרט תופס קצב ונשאר מעניין ויעיל לכל אורך חציו השני. זהו הישג מרשים עוד יותר בהתחשב בכך שכמעט כל הגיבורים, בשלב הזה, נמצאים באותו החדר, ורק מדברים בטלפון עם העולם החיצון – אבל שימוש נבון בדילוגים מהחדר למתרחש בשטח יוצר תחושה מתמדת של תנועה, אנרגיה ועניין.

בעייה צפויה פחות היא דווקא חציו הראשון של הסרט. על אף שכאן יש לסינגר הזדמנות לשחק קצת יותר עם אפקטים ואקשן – והוא אכן מצליח לגרום לטכנולוגיה משנות השלושים של המאה הקודמת להיראות מגניבה ויעילה – הוא גם צריך לדחוס שנים של רקע היסטורי וביוגרפי לתוך ארבעים דקות, מה שגרם לי למינון פיהוקים הולך ועולה עד שהעסק התחיל לתקתק. הטרגדיה היא שלמרות המאמץ, החצי הראשון נכשל, ולא מספק את ההקשר ההיסטורי הנדרש. מי הוא, בעצם, בק? למה ד"ר גרדלר מתנגד להיטלר? למה כל כך הרבה גנרלים לא סובלים את הנאצים, ומה מקור העוינות בין הס.ס. לוורמכט? כל זה משאיר את הדמויות הפועלות, למרות משחק נפלא של כמעט כל המעורבים, תלושות ולא ברורות.

כל זה עוד היה יכול לעבוד איכשהו, אלמלא שתי מכשלות קריטיות – האחת היא שלמרות ניסיון מרשים לדיוק היסטורי, הכולל ציטטות מדויקות שהושמו בפיהן של הדמויות הרלוונטיות, הטובים בסרט כל כך טובים שקשה להבין למה הם נכשלו. רובם, ובעיקר שטאופנברג-קרוז, מוצגים כעל-אנושיים: מוסריים עד העצם, מקושרים עד הגג, יעילים להחריד. זה לא רק לא מדויק, זה גם לא אמין. השניה היא שטום קרוז, עם או בלי ספות בסביבה, פשוט לא מרגש או מעניין. שטאופנברג שלו הוא חד-ממדי לחלוטין, גיבור-על נטול הבעות. הניואנסים במשחקם של כל הבריטים בהם הוא מוקף (ביל ניי, למשל, הוא לא רק ערפד-על ופיראט-על, הוא גם שחקן-על) רק מדגישה את הנוקשות וחוסר הטבעיות של קרוז.

שני 'מבצע ואלקירי', האירוע ההיסטורי והסרט, סבלו מאותה הצרה: למרות כישרון ויכולת ניכרים של רוב המעורבים, המטלה פשוט היתה גדולה עליהם. נותרנו עם ניסיון הירואי אבל, בסופו של דבר, כושל.

תגיות: