ביקורת מתגלגלת: אוזומאקי

נא לסמן ספוילרים כמו שצריך, בייחוד אם רוצים לדבר על המשך הסדרה על בסיס מה שקרה במנגה.

פרק 3

החדשות שעודדו את מרבית הרשת היו שאיכות ההנפשה בפרק השלישי של "אוזומאקי" השתפרה (גם אם עדיין יש כמה טעויות ביזאריות וכמה רגעים שנראים לא משהו). זה נחמד, אבל זה לא משנה את העובדה שפרק שלוש הוא בקלות הפרק הגרוע ביותר שהיה בסדרה עד כה. 

הנה העניין – כשהכריזו על עיבוד ל"אוזומאקי" כמיני סדרה חשבתי זה רעיון טוב. המנגה לא ארוכה מספיק להצדיק סדרה, ולמתוח כל פרק במנגה לפרק שלם יאלץ את הכותבים להכניס פילר שכנראה רק יוסיף ויכביד על סדרה שהיא די מהודקת. מצד שני, יש המון דברים שבסרט של שעתיים פשוט ילכו לאיבוד, והפורמט של כל הסיפור הזה הוא לא ממש "עלילתי". לכן, מיני סדרה יכולה לאזן בין שני הקיצונים האלה – לשמור את הפרקים הטובים, לתת להם את המקום שהם צריכים, לשמור על הפורמט הכללי של "תעלומת השבוע" אבל עם הבנה שהמצב הולך ומדרדר ולתת חוויה די מלאה במשהו שאורך, נניח, שלוש שעות. 

הפרק השלישי הוא המקום שבו אתם מבינים שצפיתם בשלושה פרקים של 25 דקות, ואם תורידו את הכתוביות הרי שבעצם אתם פשוט צופים בסרט עם הפסקות, ואם זה המצב – מה הרווחנו בזה? הדחיסה שהייתה מתרחשת בסרט מתרחשת גם פה בכל פינה, ובהתחשב בפקקטה שהוא ההפקה שגורמת לעליות ומורדות באיכות ההנפשה, הרי שגם הפסדנו מהכיוון הזה. וכך רעיון שהוא על פניו טוב הוציא החוצה את כל החסרונות וגרם לפרק שלוש של אוזומאקי להיות, ובכן, אחד מהדברים הכתובים פחות טוב שיצא לי לראות לאחרונה – במקום סדרת אימה, רצף של רגעי קצה ללא הקשר או סיבה. ולא בקטע טוב של "העולם חרב עליי ואין לי מושג למה" כמו "רגע, למה הדבר הזה קורה בכלל? מה הקשר?". 

זה, שוב, מתחבר, לעובדה שהסדרה החליטה, משום מה, לעבד את כל המנגה – וכך פרק שלוש נאלץ לא רק לעבד חמישה פרקים שלמים, אלא גם לסגור את הפינה של כמה מהסיפורים שנשארו תלויים באוויר. זה מוציא את האוויר מהמערבולות המאיימות הללו וגורם להן להיות סתם תמוהות. 

ניקח את אחד מהסיומים שהיה טיפשי עוד במנגה – ג'ק בקופסה. במנגה, יש איזשהו הגיון כללי למה שקורה: הילד המסכן מת, אבל המתנה שהוא משאיר מאחוריו מאיימת על קירי, אז היא הולכת לבית הקברות עם סואיצ'י כדי להבין מה קורה פה (סואיצ'י חושב שהוא ערפד ושצריך לחסל אותו אבל זה שולי) – ואז כשהם מתחילים לחפור את הקבר, הילד הזה קם, מתחיל לקפוץ אחריהם, לאבד איברים, ואז מגלים שהכל היה בגלל שקפיץ מהרכב שדרס אותו נתקע בו. טיפשי, אבל אפקטיבי בדימוי של הגופה הקופצת שמאבדת איברים ולפחות עקבי. כאן, לעומת זאת, קירי נמצאת בחוץ בזמן סופה ואז הילד הזה מקפץ איזה פעם, מאבד את המעיים שלו, ואז יוצא ממנו הקפיץ של הרכב. מה? למה? למה הוא הגיע? מי בכלל זוכר שהוא היה דבר? למי שלא קרא את המנגה לא הייתה סיבה להניח שהילד הזה יחזור, וכל הילדים האלה די נראים אותו דבר אז זה פשוט מבלבל. 

גם הסיפור של אמא של סואיצ'י – עיבוד ששיבחתי את כוחה של הסדרה למרוח אותו ובכך לחזק אותו– מסתיים ב"אה, אז היא מתה, סבבה, אוקיי" בלי הסבר על למה היא זועקת שהיא מרגישה שהיא במעגלים (כי היא איבדה את חוש שיווי המשקל, אגב). גם במנגה המעבר חד, אבל הקריינות הכללית מספקת מעבר חשוב שמסביר מה קורה אחרי שהיא חבושה מכף רגל ועד ראש. בלי הקריינות הזאת, זה מרגיש כאילו שכחו את החלק הזה שהיא, אה, מתה. וזה בלי להזכיר שאחרי שבסדרה כבר דיברו על כך שהפסיקו לשרוף אנשים בגלל העשן המתגלגל, משום מה את אמא של סואיצ'י… כן שורפים. כדי שפרנציפ יהיה מעגל, אני מניח. 

אבל גם כשזה "נאמן" למנגה זה כבר מאבד את הכוח שלו – תהיתי האם באמת הולכים לשמור פריים אחד מהסיפור של הבחורה עם השיער המרושע בפרק האחרון ומסתבר ש… כן. מה הכוח של זה, מנותק מכל דבר אחר? שוב, מאז שנתקלנו בה פעם אחרונה הספקנו לעשות כל כך הרבה שמי בכלל זכר שזה עניין שקרה? איזה כוח יש לסיום ככה? 

זה מחזיר אותנו לפרקים שהסדרה צריכה לעבד מהתחלה ועד הסוף והיא אכן עושה את זה בספרינט בלתי נגמר. צריך לציין לטובת הסדרה שרמת ה"אהההה למה" נשמרת כמעט בשלמותה. כאמור, איכות ההנפשה שוב טובה דיה, ועל כן כל החלק המטריד על הנשים ההריוניות ששותות דם עובר די בשלמותו (פלוס מינוס יד של אחת האמהות שנעלמת בחזה בגלל טעות באנימציה). החלק על התינוקות נחלש משמעותית ברגע שאי אפשר לנשום, ובמקום משהו שנבנה לאט והבנה שיש משהו לא בסדר אנחנו פשוט חותכים ישר לכך שקירי וסואיצ'י עומדים ליד התינוקות, שיודעים לדבר (כמובן) ומדברים על לחזור לרחם (כמובן) ואז אחד מהם מגדל מחדש שלייה (כמובן). בלי הקשר, בלי אפילו להראות שמשהו לא בסדר עם האמהות או התינוקות. הדבר היחיד שבונה לכך זה הפטריות המוזרות (שהן השלייות, מה ש: לא אחראי אפילו קצת). משום מה, אנחנו קופצים מפטריות מוזרות, לתינוקות שרוצים לחזור, לרגע השיא ה"אמאלה מה לעזאזל" בלי חלק שמחבר קוהרנטית בין כל חתיכות הפאזל הללו. 

ותקשיבו – אם בסוף הפרק של המנגה שקירי עושה ויברח מבית החולים ונשארת בעיירה זה עוד כמעט הגיוני, כאן אין שום דרך להצדיק הגיונית את הסיום שבו קירי וסואיצ'י בורחים מאישה הריונית שהפכה למפלצת שאוכלת אנשים ואז סצנה אחר כך משוחררת מבית החולים כאילו שום דבר לא קרה. כאילו, כן, קירי רוצה ללכת קצת מהר יותר אבל כזה… איפה המפלצת? איפה האחריות הכללית? מה… מה. כמו שכתבתי בפרקים הקודמים – כשבמנגה עוברים מפרק לפרק יש הנחה של "התחלה מחדש" שאתם אומרים "טוב, אוקיי אני אשלים את החורים בעלילה עם הדמיון שלי וזה סביר". כשזה קורה באמצע הפרק, אין את ההנחה הזאת. מה קרה לבת דודה שלך, קירי. מה קורה לבית החולים.

דווקא לשאלה "למה קירי לא בורחת" נמצאה תשובה: סופת טייפון. מכל הסיפורים שעובדו, הוא כנראה האחד שעובר הכי חלק – אמנם משהו בתחושת הסטוקריות רק שהסטוקר הוא סופה הולך לאיבוד כשצריך לספר הכל בחמש דקות, אבל בסך הכל העניין עובד… עד ששוב מגיעים לסיום, שלא עובד כשיש פשוט קאט ואז ממשיכים הלאה כאילו כלום לא קרה. 

הסיפור האחרון הוא התמוה מכולם והאחד שהכי סובל מחוסר קוהרנטיות. במנגה, השכנים החדשים של המשפחה של קירי הם בעלי מחלת עור מוזרה. המנגה לוקחת רגעים רבים להתענג על המראות הלא מענגים למראה. לאחר מכן, נראה שהמשפחה של קירי מפתחת גם היא את המחלה – אבל לא כמו הסטוקר של קירי (עזבו אותה בשקט!!!) שאז מתחרפן ואז מת מאיזה קורה שעפה באוויר כי למה לא.

כאן, לעומת זאת, הם נמצאים בבית הזה, ואז יש את האישה הזאת שאפשר לראות שיש לה אולי כמה יבלות מוזרות, ואז הסטוקר הופך למפלצת ואז הוא מת. כמובן. קוהרנטיות לתפארת. 

כל זה היה נמנע (אולי) אם פשוט… לא היו מעבדים את כל 13 הפרקים של המנגה. אבל עם כל פרק שעובר, "אוזומאקי" לא עמדה בקצב של עצמה ופשוט זרקה והעמיסה עוד ועוד במקום לנשום עמוק ולהגיד "אולי לא צריך את הפרק על התנור המקולל של אבא של קירי". ובאמת לא היה צריך! שכחתי ממנו עוד בזמן שהוא הוקרן מולי בפרק! 

ועכשיו נותר רק לראות כמה מקושקש יהיה הפרק הרביעי. היתרון שלו זה שהוא לכאורה יכול להציג קו לינארי מתקדם – מפרקים 14 והלאה כבר יש פחות תחושה של "דבר שקורה ואז חוזרים לאחור" ויותר תחושה של כאוס שנבנה ונבנה. הבעיה היא שעדיין מדובר בשישה פרקים, ולעבד אותם בחצי שעה אומר לתת לכל אחד חמש דקות שזה כלום ושום דבר. עיבוד חכם יותר היה מוותר על חלקים נרחבים כמו הכנופיות שרוכבות על סופות. אבל אחרי פרק שלוש, אני לא בטוח שאפשר להגיד על הסדרה הזאת שהיא "עיבוד חכם יותר". נחכה ונראה. 

פרק 1

אם ג'ונג'י איטו מוכר, הוא כנראה מוכר בזכות "אוזומאקי": מנגה ב-19 פרקים על עיירה מקוללת בספירלות. זה לא שאין לו עוד סיפורים מוכרים או טובים (אחד מהם, "התעלומה של אמיגרה פולט", אף הפך למם) אבל "אוזומאקי" הוא כאילו כל הרעיון הבסיסי של ג'ונג'י איטו דחוס לקומיקס (די קצר) אחד – תמונות רודפות, אימה חסרת הגיון (בקטע טוב), דמויות שנידונו לאובדן מהרגע שהוצגו ומהלכים עלילתיים שזועקים "מה לעזאזל???". 

נשאלת השאלה, אם כן, איך אפשר לעבד את הסגנון של איטו, שרובו נטוע בכוחו של הפריים הבודד, למשהו שזז. עד כה, רוב הניסיונות כשלו: הן סרטי הלייב אקשן והן האנימות לא נחשבים ליצירות שהצליחו באמת לתפוס את איטו. 

לכן, כך נראה, החליטו ב"אוזומאקי" פשוט להיצמד באופן המילולי ביותר של המילה ולעבד את המנגה די כמו שהיא – למה שנראה פחות כמו אנימה ויותר כמו מנגה מונפשת. 

ומה אני אגיד, זה עובד. הקסם הסיוטי של איטו מצליח לעבור בשלמותו – וזה חתיכת הישג בהתחשב בכך שהפרק הראשון של "אוזומאקי" לוקח, בעצם, ארבעה פרקים שונים מהמנגה (הפרק הראשון על אביו של סואיצ'י, הפרק על הנערה עם העיגול באמצע הפנים, וחצי מהפרקים של הילד האיטי והמזיע, ואמא של סואיצ'י ( ודוחס אותם ל-23 דקות. 

זה עובד כי המנגה, בעצם, עבדה במבנה שחזר על עצמו: דבר מוזר מתחיל לקרות, כולם מתעלמים, דבר מוזר ממשיך לקרות, כולם מתעלמים, דבר מוזר מגיע לסופו המר, כולם מתעלמים. ההתעלמות הזאת גרמה לעיירה של קורואוזו-צ'ו להיות אחת העיירות הדביליות בתבל, ודווקא הדחיסה של כל המאורעות לפרק זמן חופף הופכת את כל העסק לקצת יותר סביר: עד שמישהו מצליח לחבר אחד ועוד אחד, האחד נהפך לשש שהופך לתשע שהופך לשש שהופך לשישים תשע שיוצא משליטה ואוכל את הדף ואותו עצמו. 

אז בפרק הראשון קירי נפגשת עם סואיצ'י שמספר לה שהעיירה הזאת היא מקוללת ושאבא שלו התחרפן, בזמן שבמקביל אנחנו נפגשים עם בית הספר של קירי וספציפית עם חברה שלה לה יש סימן מרתק באמצע הפנים שתמיד עזר לה להשיג בחורים ונער איטי במיוחד שכולם שונאים ומגיע רק בימים גשומים. שתיים מהעלילות הללו מתקדמות באופן סביר עד לסופן המר, ואחת נגמרת עם תקריב על קונכיה של חלזון. הגיוני, ומציב בעצם את כל האסונות שקורים בעיירה כרגע כמשהו יחסית מבודד ופרטי (פלוס מינוס עשן שיוצא מארובה בצורת ספירלה ונוחת לתוך אגם אבל בסדר לא יודע). קשה בשלב הזה להאשים את העיירה בטמטום. את קירי לעומת זאת, ממש קל. והיא נראית נדהמת ונחושה לגלות איזה זוועות עתידות להתרחש בעיירה שלהם. ובכן, בהצלחה לה. 

הפרק הראשון של "אוזומאקי" הוא כנראה העיבוד הטוב ביותר שנעשה לאיטו עד כה, וזה לא מה בכך בהתחשב בכך שהוא מעבד את מה שהם שניים מהפרקים הטובים של הסדרה כולה. החיזיון המטריד על מי שמעגל פנימי אוכל אותה מבפנים עובר במלוא אימתו וגורם לכך שגם אם המשך הסדרה יחליט לעבד את הסיפורים היותר טיפשיים של המנגה (מה שהוא די חייב לעשות, כי מפה והלאה כל הסיפורים הם יותר טיפשיים), לפחות יש פרק אחד בסדרה הזאת שכדאי לראות, שמצליח להביא למסך הקטן שניים מהדברים היותר מלחיצים ודפוקים שאי פעם אוירו – והפעם גם הונפשו. 

פרק 2

אוקיי, נכון כל מה שאמרתי על כך ש"הפרק הראשון של אוזומאקי עשה צדק עם איטו" וכו' וכו' וכו'? טוב, אז טוב מאוד שהפרק הראשון עשה את זה כי הירידה באיכות האנימציה בפרק השני מונעת כל אפשרות להתייחס למה שקורה פה ברצינות. האינטרנט כבר לועג באופן מוצהר לאיכות הכמעט קומית לנפילה באיכות, ואחד המפיקים טען (ואז מחק) שזה בגלל שדפקו את ההפקה. 

הדרך הטובה לתאר את זה היא מעבר בין הנפשה של דיסני להאנה-ברברה. זה לא שהאנימציה בפרק הראשון הייתה משיאי ההנפשה שהמדיום ידע, אבל היו שם תיאורי נוף מדהימים ותנועות אורגניות ואנשים שנראו טוב. בפרק הזה, לעומת זאת, יש הבעות פנים לא שלמות (מה שיוצר אפקט קריפי, אבל לא כפי שהסדרה התכוונה) ותנועות פשוט מרושלות-כמעט-מצחיקות. קטע קריטי שבו הדמויות רצות לנפשן הופך למגוחך כי תראו את זה. תראו את זה!!! 

צריך לציין שלמרות העליהום של האינטרנט, לא הכל אבוד וחלקים מסוימים מהפרק עדיין אפקטיביים, גם באנימציית שני שקל הזאת (נניח, ההפיכה של אחד מהתלמידים לחלזון). אבל מסדרה שהסיפור שלה הוא "העיבוד האחד הטוב שעושים לג'ונג'י איטו" היא נהפכה לשיט שואו שכולם צופים בו בשביל לדעת עד כמה נמוך העסק הולך להתדרדר. 

זה לא עוזר שגם תסריטאית, העסק בנפילה – נפילה שקשורה לכך שמשום מה, הפרק השני מנסה לעבד 6 עלילות במקביל: אמא של סואיצ'י, המשך עלילות ילד החלזון, הילד הקופץ המציק, זוג האוהבים, השיער של קירי שמחליט להתחרפן והעלילה של המגדלור – כל זה ב-26 דקות. 

כל זה מוביל לכך שמרבית מהסיפורים לא ממש מגיעים לפואנטה כלשהי. ניקח את השיער של קירי – הפרק דווקא מצליח לתמצת את האימה מהצד של קירי (גם אם באנימציה תת רמה) והאסון שנכפה עליה, בכך שהשיער שלה גדל מעצמו, הופך לספירלות ומהפנט אנשים. זה לא מושלם, וחלק מהבעות הפנים מרחיקות אותו אפילו עוד יותר, אבל סיפורית זה עובד. ואז, די במפתיע, הפרק מנחית עליה את החברה שלה עם השיער המתחרה (מילא) ואז די שוכח לסיים את הסיפור הזה. עכשיו, יש כמה סיפורים שעוד לא הסתיימו – האחד עם אמא של סואיצ'י מתקדם מאוד לאט (זה דבר טוב, כל הכבוד תמשיך ככה). אבל לסיפור עם השיער יש בדיוק עוד עמוד אחד במנגה, שבו רואים את החברה של קירי דקיקה ושלדית לאחר שהשיער שאב ממנה את כל כוחה. האם באמת בפרק הבא יחזרו לפריים האחד הזה? 

אפשר לראות בעיה דומה בעלילת הילדים-הופכים-לחלזון-ענק – חלק מהביטים עוברים כמו שצריך אבל הרבה מהעלילה נראית תמוהה במקום אימתית, פשוט כי הפרק די מדלג על החלק שבו מה שנראה כאירוע חריג מתברר כקללה, ולקראת הסוף זה כאילו מישהו מתקצר לך סיפור אימה ל"וזה רצחו אותו והוא מת הסוף". 

ויותר מזה – הדרך שבה ג'ונג'י איטו מעצב את המנגה מבחינת התחלה-אמצע-סוף של כל פרק היא טיפשית, אבל עובדת. כאמור, הייתם חושבים שאחרי המקרה השלישי אנשים יתחילו לקפל את העסק ולברוח משם אבל אתם מקבלים שבשביל שהעסק יעבוד, אנחנו מניחים שכל התושבים בעיירה הזאת מקוללים, טיפשיים או שניהם. קל יותר להאמין בזה כאשר הסיום של כל פרק הוא זוועה כלשהי שמשאירה טעם של "אין לאן לברוח", ואז מדלגים לפרק הבא כשנשאר לקורא לדמיין איך העניין הסתיים. כאן, לעומת זאת, הסיומות האלה מגיעות באמצע פרק ועל כן יש ציפייה שהשאלות האלה יענו, כי הפרק לא נהנה מהספק של תחושת סיום. אז כשבמנגה העסק מסתיים בכך שהמורה חלזון נכנס לכיתה, זה מבעית ומבריק כדימוי, ואתם לא צריכים לחשוב מה יקרה הלאה כי עד שהפרק הבא מתחיל כולם מנסים להדחיק את העסק. אבל כאן זה קורה באמצע הפרק. וכזה, היי, אנשים, יש מורה חלזון. מה אנחנו עושים עם המורה חלזון הזה? מה התוכנית שלנו? האם הוא הולך להמשיך ללמד כימיה? האם הוא הולך לכלוב בחוץ? מה העמדה העקרונית שלנו בכל העסק הזה? 

אבל לפחות הסיפורים שזוכים להתחלה נורמלית זוכים לשמור את מרבית כוחם. כי סיפורים שכל הכוח שלהם הוא השקיעה האיטית בייאוש ובאימה – כמו זוג האוהבים והמשפחות היריבות שלהם – הופכים לפאנץ' שמרגיש הרבה פחות עוצמתי ומתבקש והרבה יותר "מה?". וזה לא עוזר שדווקא בסיפור הזה האנימציה באמת צוללת לתהומות ה"מה אני רואה". הנפשה טובה הייתה יכולה לקחת את הרגע שבו שני אנשים קושרים את עצמם אחד מסביב לשני – מילולית – ולעשות אותו מבעית. כאן הוא, אולי, מקבל ציון עובר. 

ויש סיפורים שאין מה לעשות איתם: "ג'ק בקופסה", למשל. סיפור מיותר במקור, שמשום מה החליטו להשאיר, על נער אובססיבי לקירי. לטובת הסדרה, לפחות באופן שהוא ממוקם כעת הוא לא ממש תופס זמן או נפח משמעותי. קירי עדיין בבעיות עם השיער שלה, "ג'ק" מופיע, מעצבן, ואז מחליט להידרס. זה נוראי, וכאלה, אבל "נער שנדרס" לא ממש משתווה לאימה בפרק שבו ילדים הופכים לחלזונות, השיער של קירי חונק אותה ומאיים להרוג את חבר שלה, ואני מצטער, אני הולך לחזור לחלזונות שוב פעם, כי הזכרתי שילדים הופכים לחלזונות ענקיים? בשלב הזה, להידרס על ידי אוטו נשמע כמו הדרך הבטוחה לצאת מהבלגן הזה. הדבר הכי טוב שיכול לקרות בעיבוד הזה הוא שלא נפגוש את החצי השני של הסיפור, אם כי אני לא אופטימי.

מה זה משאיר לנו? אה, את המגדלור. גם הוא די מתרחש מסביב לדמויות. קשה לי להאשים את הסדרה כי עוד במנגה הוא היה מהסיפורים החלשים יותר אבל הוא הסיפתח שלנו לבית החולים איפה שמתרחשים הסיפורים הבלי-צל-של-ספק-דפוקים ביותר לפני שכל העיירה הזאת הולכת לאלף אלפי עזאזל. 

הפרק השני הוא השלב שבו הייתה אמורה לחלחל ההבנה שמשהו לא בסדר לא רק לקירי אלא לכל העיירה. אבל בפרק שמתרוצץ מסיפור אחד לשני בלי לתת תחושה של סיום או קוהרנטיות, התחושה לא הייתה של פאניקה כללית אלא של פיזור. בעוד הפרק הראשון הרגיש כמו עיבוד שיודע לטוות יחדיו סיפורים למשהו חדש ומעניין יותר, כאן יש תחושה שהרבה מהם נזרקים יחדיו בלי חשיבה – או שאולי יש פשוט יותר מהם. הוצאה של "ג'ק בקופסה" לטובת קצת יותר זמן עם אנשי החלזון, החלטה אם לפצל את האוהבים לשני פרקים או להיפטר מהם, פיזור המגדלור לפתיחה ולסיום על מנת לתת לו תחושה מסתורית שאולי הוא זה שמשפיע על האנשים – כל זה היה הופך את הפרק די בקלות למשהו יותר טוב. אם כי, בהתחשב בתקציב האנימציה, אולי מראש הפרק הזה היה אבוד. 

הפרק השלישי אמור, לפחות, להשתפר במובן הזה שבו אתם מפסיקים להניח שיש סיכוי לעיירה הזאת כי אנחנו נכנסים לאזורים של פסיכוזת המונים, זה יהיה מאוד מצער אם נקבל את העסק הזה באנימצית סקובי דו (הפרומואים נראים קצת יותר מבטיחים) – אבל אחרי הפרק השני, לא הייתי מפתח תקווה.  

שזה, לפחות, עקבי עם תפיסת החיים הכללית של ג'ונג'י איטו, אז לפחות יש לו את זה וזה נחמד.