אתם כנראה יודעים מה קורה פה אבל במקרה ולא: בכל שנה אנחנו בוחרים את סרט השנה ואת הופעת השנה של גולשי עין הדג. את ההיסטוריה של סיכומי השנה אתם יכולים לראות כאן. לקראת סוף השנה יעלה סקר ממנו אפשר לבחור מבין עשרת הסרטים הגדולים של השנה. אבל לפני כן, צריך לבחור מהם העשרה האלה. ועוד לפני כן, צריך להחליט מבין איזה סרטים להחליט. כל הסרטים שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע השנה באופן משמעותי ייכללו בטופס. וכרגיל, זה רק חלק מהתמונה. יש הרי המון סרטים טובים שלא זכו להפצה מסחרית בארץ, מסיבה זו או אחרת.
אז עכשיו, השאלה עוברת אליכם: איזה סרטים, שלא הוקרנו בארץ מסחרית, חייבים להיכלל ברשימת המועמדים של השנה? אתם מוזמנים לציין בתגובות את שמו של כל סרט שבו צפיתם בפסטיבל, בסינמטק, בנטפליקס, בטלויזיה, בוידאו ביתי או בכל מסגרת אחרת בלבד מהפצה סדירה בבתי קולנוע. ואם הסרט שרציתם להזכיר כבר הוזכר – ציינו את תמיכתכם בתגובה או בפישלייק. הסרטים שיקבלו מספר משמעותי של איזכורים או פישלייקים ייכנסו לרשימת המוקדמות בסקר סרט השנה.
הערה ראשונה: סרט אחד בכל תגובה, בבקשה. כך אפשר יהיה לספור את הפישלייקים והתגובות כתומכים בו.
הערה שנייה: בבקשה, ציינו כאן סרטים שאהבתם בלבד. לא כל סרט שראיתם, אלא רק סרטים שתשקלו להצביע להם בסקר המוקדמות – כאלה שאתם מכלילים בין סרטי השנה שלכם.
הערה שלישית: ישנם סרטים שכבר יצאו בחו"ל ומקבלים תגובות אוהדות – כמו "המועדפת" או "אהבה בימים קרים", למשל – ויגיעו אלינו רק בחודשים הקרובים. אין צורך להצביע עבורם השנה.
הערה רביעית: במהלך השנה פרסמנו לא מעט ביקורות על סרטים שלא יצאו בארץ. גם הם, למרות הביקורת, לא נחשבים כסרט שיצא להפצה רגילה בארץ ואם אתם רוצים שיופיעו בסקר סוף השנה, צריך להצביע עבורם.
אחרי שזה הובהר, להלן טקסט שמסתכל על חלק מהסרטים הכי טובים שלא הוקרנו ב-2018. שימו לב שהרשימה למטה היא בגדר המלצה וזה שסרט נמצא ברשימה לא אומר שהוא אוטומטית יופיע בסקר, והוא עדיין צריך לעבור את אותו התהליך (פישלייקים ותגובות) כמו כולם.
השנה, יותר מתמיד, העלנו ביקורות על סרטים שלא הייתם יכולים לתפוס בקולנוע. "באטמן נינג'ה", "מחווה טיפשית וחסרת טעם", "הכחדה", "מיראי" – סרטים שלכולם מגיעה חשיפה רחבה ככל האפשר, אפילו אם האקרנים בארץ לא סיפקו אותה. ויותר מזה – הצלחנו גם לתת ביקורות לסרטים שלא אהבנו, אבל גם להם מגיע דיון כמו "אילם", "פרדוקס קלוברפילד","ותורשתי" למשל. גם סרטים שלא קיבלו ביקורת מלאה קיבלו התייחסות בסקירה שלנו, נגיד, לקראת פסטיבל חיפה ("חיות אמריקאיות", "הכנסייה החדשה" ו"אישה במלחמה", למשל).
מה שכל זה אומר שעכשיו כשאני עובר על רשימת הסרטים הכי טובים שלא יצאו השנה וכדאי לזרוק להם עליהם מילה, הרשימה הצטמצמה בהרבה. ובמקום עשרים סרטים שאני רוצה לדבר עליהם, נשארו שישה סרטים שאני רוצה להמליץ עליהם, ועוד כמה שיש לי דעה יותר מסוייגת עליהם, אבל בכל זאת שווה להגיד עליהם משהו.
Won’t You Be My Neighbour?
מיסטר רוג'רס הוא שם שחלק קטן מהקהל הישראלי מכיר, וגם הוא – יודע רק בערך אולי מה הוא עשה וזהו. מבחינתי, "סוג של דודו זר לאמריקאים" מתמצת את מה שידעתי על האיש לפני שראיתי את הסרט התיעודי עליו. אבל מסתבר שלאמריקאים הוא הרבה יותר ממנחה תוכנית ילדים. הסרט התיעודי "Won't You Be My Neighbour?" הוא נקודת התחלה טובה לצופה שרוצה להכיר מיהו, וגם סתם סרט תיעודי נפלא ואופטימי.
הסרט סוקר את האדם, את משנתו, ואת חייו, אבל בניגוד לסרטים תיעודיים שמסנוורים מהאדם עליו הם עושים את הסרט, כאן התחושה היא שהסרט מנסה להציג את מיסטר רוג'רס בצורה יחסית אובייקטיבית. לא להחביא את הקשיים שהיו לו, את ההתלבטויות, את הביקורת (למרות שהביקורת מופיעה רק ממש בקטנה) ואת הצדדים השונים שהיו לו. כל זה גורם לך רק להעריך את מושא הסרט יותר, כי אתה מרגיש שגם לאחר שהוצגה לך יותר מדעה אחת אתה עדיין מגיע למסקנה שמדובר באדם נפלא. אז מי שרוצה להכיר אדם מקסים, בסרט עשוי היטב – יימצא את מבוקשו בשעה וארבעים הנפלאות עם מיסטר רוג'רס.
"בליינדספוטינג" מספר על הימים האחרון במאסר על תנאי של קולין (דויד דיגס, שמוכר בעיקר כמי ששיחק את תומאס ג'פרסון ולה פאייט ב"המילטון"). הוא רק רוצה לשרוד את שלושת הימים האלה בשלום ובלי צרות, ולכן מתבקש שהעולם יעשה כל מה שביכולתו כדי להפריע לו במשימה הזאת. אבל אם זה נשמע לכם כמו מתכון לאיזה קומדיה "מטורפת" או סרט פשע מניפולטיבי – "בליינדספוטינג" בוחר בדרך אחרת.
מדובר בדרמה קומית שמסתכלת על חיים בשכונה ענייה שעוברת ג'נטריפיקציה (עלות [עם חיריק בע'] בעברית, תהליך עירוני-חברתי בורגני של מעבר אוכלוסייה מהמעמד הבינוני והגבוה לשכונות חלשות) דרך צמד חברי ילדות שלא בטוחים מה הם הולכים לעשות עם עצמם בכללי, וספציפית עכשיו שכל ההיפסטרים האלה נמצאים בשכונה שלהם. אפשר לראות את הסרט כסאטירה תוקפנית על מעמדות, גזע ועוד (ולסרט בהחלט יש אמירה או שתיים בנושא) אבל בליבו, הוא סרט על מערכת היחסים בין צמד חברים. והוא מצחיק, מעניין, ערוך נפלא, מצולם מגניב, מקורי ובכלליות אחד מהסרטים הטובים ביותר שיצאו השנה, שחבל שעדיין לא הגיעו לארץ להקרנה בכל פורמט שהוא.
ללא עקבות
גם הסרט הרביעי של דברה גרניק ("קר עד העצם") עוקב אחרי נערה שגרה באזור מיוער וצריכה להתמודד עם קשיים שקשורים למשפחתה. הפעם, מדובר בנערה ואביה שחיים בבידוד ביער ומנסים להימנע מחיים עם בני אדם, עד ששירותי הרווחה מתערבים.
יותר מכל הסרטים ברשימה, "ללא עקבות" הוא האחד שהכי "על משהו". אם כל הסרטים ברשימה עוסקים בכל מיני נושאים, הרי שאת "ללא עקבות" מעסיק בעיקר משהו אחד: הורים, ילדים והיחסים ביניהם. לא במובן הקלישאתי של "איך אני אתחבר אליו ואהיה הורה טוב?", לא. הסרט מתחיל הרבה אחרי זה. האבא בסרט הזה הוא, בכל הנוגע ללדבר עם הבת שלו, לתקשר איתה ולענות על הצרכים שלה – אבא נהדר. אבל הסרט מדבר על השלב הבא ביחסי הורים-ילדים – על איך אנחנו מתייחסים להורינו, לילדינו, מה היינו רוצים שהם ילמדו מאיתנו ומה לא, ומה היחס הזה אמור וצריך להיות. במפתיע, למרות שזה הדבר היחיד שמעסיק את הסרט – הוא מצליח לא להפוך את הדיון הזה לדידקטי או משעמם.
זה כנראה בגלל צמד השחקנים המוכשרים בראש שמובילים את הסרט – תומסין מקנזי ובן פוסטר בתפקיד הילדה והאבא שלבדם היו יכולים להוות סיבה לראות את הסרט, אבל מכיוון שהסרט נהדר גם בפני עצמו – הם רק הדובדבן שבקצפת.
תמכו בנערות/ Support The Girls
יש לא מעט מתחרים על תואר "הסרט עם הלב הכי גדול של השנה", אבל המנצח שלי בתחרות הזאת הוא בסופו של דבר סרט קטן, שלא הופץ בארץ בשום צורה, על מנהלת של מסעדה דמוית "הוטרס" בה כל המלצריות לבושות בבגדים חושפניים, דבר שבאנגלית נקרא Breasturant והתרגום הכי טוב שמצאתי עד כה הוא שדיינר. רג'ינה הול (שמוכרת בעיקר כחברה של אנה פאריס מסרטי "מת לצעוק") מגלמת את המנהלת טובת הלב והדואגת ונותנת את אחת מההופעות הטובות של השנה כמנהלת המושלמת שגורמת לך לקנא כי לך לא הייתה בוסית כזאת אף פעם.
אבל הסיבה ללב הגדול של הסרט לא מסתיימת רק בכך. אלא בכך שהסרט מראה שבזכות טוב הלב שלה, גם שאר האנשים בסרט מחליטים לקחת ממנה דוגמא ועוזרים (ובעיקר עוזרות) אחד לשני. הסרט הוא כמעט דוגמא לאיך ליצור קהילה (קטנה, ובכל זאת) תומכת ומחבקת רק בזכות טוב לב. והסיבה האמיתית שמרימה אותו מעל התחרות על תואר הסרט הכי מחמם לב היא שבניגוד לסרטים האחרים, שבורחים לפנטזיה בצורה כזאת או אחרת, "תמכו בנערות" נשאר תמיד עם הרגליים על הקרקע. הוא מודע לכך שיש בעולם אנשים רעים וקשים, והוא יודע שגם אנשים טובים לא יכולים לעזור לכולם, והכי חשוב – הם לא תמיד יכולים לעזור לאנשים הכי קרובים להם. גם לבני אדם טובים יש גבול. אבל זה לא אומר שלא שצריך להפסיק לנסות.
ומכיוון שהסרט לא שופט את הבנות שבתוכו, אלא נותן להם להן לשפוך את הלב ולקבל קצת אהבה אחת מהשנייה בחזרה – הוא החוויה הכי מחממת לב שתוכלו לגלות השנה.
כמו כל סרט נטפליקס שהוא לא "רומא" (כלומר, כמו כל סרט נטפליקס שמופץ רק בנטפליקס), "הצד האחר של הרוח" נעלם כמו הרוח. וזה מטורף, כי מדובר בסרט האחרון של אורסון וולס, או בניסוי המרשים המאוד של נטפליקס ליצור משהו שאפשר לקרוא לו, בערך, הסרט האחרון של אורסון וולס, למרות שהוא לא ממש.
ובין אם כן אורסון וולס או רק בערך, "הצד האחר של הרוח" הוא בהחלט סרט ברוחו של אורסון וולס. כלומר, סרט מתנשא, פלצני, ארס-פואטי, מאתגר לצפייה ולהבנה וכל כך כיף אומייגאד. כי אורסון וולס, גם כשהוא הולך לאיבוד בתוך הישבן של עצמו, הוא עדיין חכם יותר, שנון יותר, יותר חד הבחנה ומצחיק יותר מרוב הבמאים הפלצנים של ימינו.
אבל אין ספק שהוא פלצן. אם יש סרטי פסטיבלים שאני מאמין שאם הקהל ייתן להם צ'אנס הוא יתאהב בהם, "הצד האחר של הרוח" הוא לא כזה. הוא חגיגה של קולנוע שמותאמת לקהל מצומצם (ואולי מצומצם מדי), שיהנה מהשטויות, הבדיחות וההעלבות שוולס מטיח בבמאים מסוימים ובהוליווד אבל כל שאר האנשים כנראה יגידו שזה סרט מנופח על כלום עם יותר מדי קאטים וחוסר אחידות באיכות הצילום. וגם הם, כמובן, יצדקו. אבל זה פשוט כל כך כיף.
מרוסק/ Bodied
תדמיינו גרסה טובה של "8 מייל". כזאת שיודעת שאנשים שבאו לראות סרט על קרבות ראפ באו לראות סרט על קרבות ראפ ולא על זה שאמינם מסכן. עכשיו, תוסיפו לזה במאי מגניב מלא המצאות, עלילה שפותחת את הפה על עולם קרבות הראפ, עולם האקדמיה וכל מי שבאמצע בלי לדפוק חשבון, משחק מעולה, תסריט מדהים וקיבלתם, בערך את "מרוסק" – עוד סרט בשרשרת הסרטים האחרונה שמדבר על המתח בין שחורים ולבנים, אבל הפעם עושה את זה מנקודת המבט (בעיקר) של הגבר הלבן שחוטא בגזענות, ולא מנקודת המבט של הגבר השחור שסובל ממנה.
זה בגלל שכדי באמת לסגור חשבון עם כולם, הסרט מוכן ללכלך על את הידיים וללכת על קו דק מאוד שעלול לעצבן אנשים. אבל אל תטעו – זה שהפרוטגניסט הוא גבר לבן לא אומר שהסרט סולח לו על כל הדברים הדפוקים שהוא עושה או מעמיד פנים ש"זה לא בסדר, אבל תסלחו לו כי זה מגניב!". העמדה של הסרט היא יותר מורכבת – הוא אומר שזה לא בסדר, וזה ממש מגניב – אבל עדיין לא צריך לסלוח לו. שעולם האקדמיה הוא רעיל, שעולם קרבות הראפ הוא מטומטם אבל בשניהם גם יש הרבה חן ולא צריך לפסול אותם לחלוטין רק בגלל המגרעות שלהם – אלא להסתכל להם בעיניים במטרה לשפר אותם. החולשה היחידה של הסרט היא הסיום שלו. לא כל המערכה – ממש הדקה האחרונה שלו. הסרט מגיע לנקודת שיא מטורפת ומלהיבה ואז, כשהוא לא יודע מה לעשות, פשוט עוצר. נו טוב.
ועוד כמה:
"סופר טרופרס 2" לא בדיוק סרט הכרחי, והוא בהחלט לא הצליח להתעלות על הסרט הראשון, אבל הוא היה נחמד, ומצחיק, וחמוד, ומדי פעם ואני עדיין מדי פעם נזכר בבדיחות ממנו, וזה לחלוטין מספיק בשביל קומדיית שטויות חמודה. "סלייס" הוא עולם מאוד מעניין שמלא בדמויות מאוד חביבות ועלילה מטומטמת. זה יוצר חוויה מוזרה שכזאת, שהיא לא נוראית, אבל קצת ביזארית מדי מכדי להמליץ בפה מלא. "בחשכת הליל" הפך לאחת האכזבות הגדולות של השנה, אבל זה פחות בגלל הסרט, שיש בו לא מעט דברים שעובדים, ויותר בגלל שהסרטים הקודמים של ג'רמי סולנייה היו ממש טובים, ו"בחשכת הליל" הוא רק סרט טוב. והוא בהחלט טוב – הוא בונה מתח קריפי ויש בסרט את אחד מרגעי השנה ובכל זאת, עדיף שבסרט הבא סולנייה יחזור לכתוב את התסריט ולא ישאיר את המלאכה לאחרים.
גם סרטה השני של נינה פיילי "סדר-מזוכיזם", שאפשר לצפות בקטעים רבים ממנו ביוטיוב, היה אכזבה. לא רק בהשוואה לסרטה הקודם "סיטה שרה את הבלוז", אלא גם בהשוואה בין עצמו. הסרט מתחיל כעיבוד חדש לסיפור של פסח, והערכים של סדר פסח, והוא עושה את זה בצורה מצחיקה ומעניינת שמצליחה לשאול שאלות ולהעביר ביקורת בלי לצעוק "ביקורת" אבל אז באמצע הוא שוכח שהוא יודע לעשות את זה והוא הופך למניפסט שעושה את כל השגיאות האפשריות, בין בידורית ובין רעיונית. וכך אתה נשאר עם חצי סרט נפלא שנהרס על ידי חצי סרט טיפשי ומציק. על "סליחה על ההפרעה" חשבתי שדיברנו באתר, אבל בדיקה מהירה גילתה שלא, אז כדאי להתייחס בקצרה. אני חושב שהדרך הכי טובה לתאר את "סליחה על ההפרעה" היא שהוא הסרט שהכי בולט מכל סרטי הביכורים של השנה שהוא סרט ביכורים. יש שם כמה רעיונות טובים, מבחינת תסריט ובימוי – אבל יוצר הסרט, בוטס ריילי, הולך לאיבוד בחומר, וחסרה פה איזה יד מכוונת של עורך או מדריך שהיה אומר לקחת כמה רעיונות, לזרוק את השאר, ולפתח את מה שיש לך. כי יש לסרט רעיונות טובים בהתחלה, ורעיונות טובים בסוף אבל הם לא ממש נפגשים באמצע אף פעם. נו טוב.
ונסיים במה שעבר מפה לאוזן כ"הפשיטה החדש" – "עם רדת ליל" ("The Night Comes For Us"). ותראו, אין ספק שיש כמה סצנות מכות מקוריות מאוד ומגניבות מאוד בסרט. אבל בניגוד למה שאנחנו כל הזמן אומרים על "הפשיטה", "הפשיטה" לא היה רק מכות יפות מאוד. חלק מהקסם של "הפשיטה" היה העיגון (החלקי) שלו במציאות. "הלילה" שוכח מכל זה. הדמויות מתנהגות כאילו הן בסרט, ולא כאילו הן דמויות עם מוטיבציה. אם ב"הפשיטה" הדמויות עשו דברים מגניבים וזה היה מגניב כי הן אפילו לא התכוונו לזה – כאן הדמויות ממש רוצות שתשימו לב שזה מגניב, וזה מוציא חצי מהקסם. לא שזה רע, ומכיוון שלא נראה ש"הפשיטה 3" יגיע אי פעם, זה בהחלט תחליף סביר – אבל בואו לא נשלה את עצמנו. מדובר בתחליף שלא מתקרב לדבר האמיתי.
הבלדה על באסטר סקראגס
(ל"ת)
לא מצליח לתת פישלייק אז מגיב. מסכים מאוד
חינוך פריזאי
הסרט הכי טוב שהוקרן בפסטיבל ירושלים השנה. אני מוסיף פה את המילים שכבתי כמה שעות אחרי הצפייה בו. אומרים שלפעמים כשיוצאים מסרטים, בגלל ההתרגשות והאופוריה, נוטים להגזמת יתר והשתפכות מוגזמת. אני לגמרי עומד באותה מידה מאחורי המילים האלה גם היום, כמה חודשים אחרי. סרט פשוט גדול.
'הסרט של המחר יהיה אקט של אהבה'. (פרנסואה טריפו)
אטיין ולוסי הצעירים והיפים נאלצים להיפרד. אטיין עוזב את ליון לטובת העיר הגדולה פריז, שם יתחיל ללמוד קולנוע. ואיזה מקום יותר מתאים ללמוד בו קולנוע מאשר פריז? לשניהם קשה, אך התשוקה לקולנוע של אטיין בסופו של דבר מנצחת.
הבחור הצעיר מגיע לפריז, לדירת שותפים קטנה אותה הוא חולק עם ולנטינה הצעירה והמושכת, כשבין שיחת סקייפ לשיחת טלפון עם לוסי, הוא מנסה להיכנס לעולם הקולנוע הפריזאי אותו הוא כ"כ אוהב ומעריץ.
אטיין השאיר הכל מאחור. את הבית, ההורים, החברה ונכנס לעולם שאין לו סוף, או כך לפחות הוא רוצה להאמין. עולם שמשכיח ממנו את כל מה שעבר עד עכשיו.
וכך, בין סיגריות, אלכוהול, מסיבות, רמיזות מיניות, שיעורים, ספרים פילוסופיים, מוזיקה קלאסית, שיחות ברומו של עולם וכל מה שנחשב אקטואלי, חכם, מעניין או נכון, אטיין מפלס את דרכו בתוך העולם לו כ"כ השתוקק, מכיר חברים חדשים, מוצא אהבות חדשות ומנסה ליצור וליצור וליצור כשכולם סביבו מנסים את אותו הדבר בדיוק.
אל חייו נכנסים בזה אחר זה שרשרת של דמויות. מתיאס, הסטודנט הפלצן והמתנשא אולי הכי גדול שתפגשו, בו אטיין רואה את 'הדבר האמתי'. ג'אן נואל, חבר טוב נוסף שאוהב את אטיין ללא תנאים. ולנטינה השותפה המושלמת (הדמות הכי טובה בסרט, עם המונולוג הטוב שבו, וחבל שאין ממנה יותר), אנאבל שמחליפה אותה בדירה ועוד לא מעט סטודנטים שחולמים באותה השפה של אטיין אך לאו דווקא באותה צורה.
החיים האלה נראים ממכרים ומשוגעים. לשבת בשיעור וללמוד על פליני וויסקונטי, לדבר על משמעות הקולנוע ומה תפקידו בעולם, לעשן לשתות ולהתאהב בפריז. הכל, כמו שכתוב בספרים ובכל הקלישאות של סטודנטים פלצנים ושחצנים לקולנוע בכל רחבי תבל ובטח שבפריז.
ולמרות שאין ספק ש'חינוך פריזאי' נופל בכל הקלישאות האלה, מצד אחד סוגד להן אך מצד שני בז להן באותה נשימה, הסרט הזה מרגיש פשוט כמו קסם.
לכאורה, אין דמות בסרט (חוץ מולנטינה) שאהבתי באמת. אטיין והחברים שלו הם באמת פוצים מתנשאים שחושבים שעיסוקם הוא הדבר הכי חשוב בהיסטוריה, שהשיחות שהם מנהלים הן השיחות המרתקות בעולם, שהקשיים, האכזבות, הרצונות והחלומות שלהם יכולים לשנות את העולם כולו.
זה גורם להם לא פעם להתנהג בטיפשות, להישמע אידיוטים גמורים וגורם לנו לגלגל עיניים בהתאם.
אבל שוב, למרות כל זה, 'חינוך פריזאי' הוא קסם אמתי. הוא פנינה מארץ הפנינות.
למה?
אולי זה כי אני כ"כ אוהב קולנוע, אולי כי אני מזדהה עם חלק מהדברים שמתרחשים שם. שאלתי את עצמי אחרי הצפייה אם באמת הסרט יכול לעבוד על כולם כפי שהוא עבד עליי או כפי שהוא כנראה יעבוד על אוהבי קולנוע או סטודנטים לקולנוע. הגעתי למסקנה שממש לא אכפת לי. אני מאמין שכן, אבל כמו שאני יכול להבין את ההסתלבטויות הרבות שבטח יש על הסרט, יכול להבין את הביקורות הרעות ואף להסכים אתם, פשוט לא אכפת לי.
יש בו התרחשויות מטופשות, הוא נמרח מאוד, מלא מעצמו, מנופח, לפחות שלוש פעמים חשבתי שהסרט נגמר והוא המשיך, דמויות מוגזמות ומבאסות לא פעם וגיבור אחד שלפעמים באמת פשוט בלתי נסבל. אבל איכשהו, קשה לי להסביר למה (בטח בלי סופיילרים), כל הנקודות הרעות האלה, פשוט הופכות את התמונה הגדולה למשהו לא רחוק ממושלם. כי איך תהיה מושלם בלי שאתה כ"כ פגום.
ז'אן-פול סיווראק מצליח בחכמה לגעת בנושאים שנמצאים בקיצוניות של אותו סקלה, כמו חיים מול מוות, חושך מול אור, עבר מול עתיד, חלום מול מציאות-ואיך היצירה נובעת מכולן. הוא עוסק בחיים שכולנו מנסים לתפוס בידיים ולמלא במשמעות אבל הם פשוט בורחים לנו מבין האצבעות. במציאות שמנסה לתקוע אותנו במקום איתן ויציב ובחלומות שגורמים לנו לעוף ולטבוע. אולי זה באמת יגמר בהתרסקות או מחנק, אבל כמה יפה הוא אותו חלום.
כך יוצא שהיצירה עצמה, הסרט הזה, הוא בדיוק כמו החיים- יש בו עליות וירידות, התאהבויות ובגידות, יופי וכיעור, חולי ובריאות, חכמה וטיפשות ואין סוף רגש ואנושיות.
'חינוך פריזאי', הוא ממש לא סרט מושלם, הוא סרט פגום מאוד וכפי שציינתי יש בו לא מעט בעיות וסצנות מיותרות שבמהלך הצפייה בהן התעצבנתי. אבל בסופו של דבר, בעקבות סצנת סיום שהיא פשוט וואו אחד גדול, סצנה שגרמה לכל מה שבה לפניה להיות מובן ולהתחבר.
אז מה הוא כן? בגלל שאני פשוט לא מצליח למצוא את המילים הספציפיות הנכונות, וכמו שהסרט כ"כ שואב מהגל הצרפתי החדש, אני אעשה את אותו הדבר:
'חינוך פריזאי' הוא פשוט 'אקט של אהבה'.
קליימקס
החדש של גספר נואה, שגם הגיע להקרנה מיוחדת לפני שבועיים ואם אני לא טועה עושה זאת שוב בשבוע הקרוב ומאוד מומלץ לתפוס אותו. זאת חוויה לקולנוע.
הסרט מתמקד בחבורה של רקדנים צעירים ומוכשרים בטירוף שנאספים בסוג של בית מלון מלא בצבעי ניאון לשלושה ימים של חזרות מפרכות לריקוד מורכב ומטורף.
לאחר שראינו עד כמה החזרות משתלמות בריקוד פשוט מהמם חושים שמצולם בצורה יוצאת מן הכלל ובלתי נתפסת, לחבורת הרקדנים מגיע לגמרי לחגוג. האלכוהול נשפך בכמויות, הסיגריות והסמים גם כן ואט אט, הריקוד המטורלל אך המושלם מחליף את פניו לריקוד מטורלל וחולני.
'קליימקס' הוא סרט קשוח נורא. כצפוי, יש בו המון דיבורים גסים ומין, פרובוקציות וסצנות זוועתיות אך קשה להסיר ממנו את העיניים. הוא עד כדי כך מהמם.
הסרט מחולק לאולי עשרה שוטים ארוכים מאוד, כשבניהם סצנה סטטית לגמרי, סצנת ריקוד בלתי נשכחת, ו30 דקות (לפחות) של קרוסלה מטורפת, מזעזעת ובלתי נגמרת של גיהינום.
צריך לדעת לאן נכנסים, אין ספק. מי שאוהב את הקולנוע שלו ככה, סביר שיקבל פה חוויה מיוחדת במינה.
למרות שבד"כ הבמאי צועק את המסרים (הטובים) שלו בכוח, הפעם אני לא חושב שהצלחתי באמת להבין מה גספר רוצה להגיד (חוץ מטירוף אנושי בלתי נגמר והצגתה כגיהינום), אבל כשהטכניקה, הכוראוגרפיה, הצבעים, הפסקול והצילום כ"כ עוצרים נשימה, קשה לא להתפעל, למרות כל הקושי, מהיצירה הנהדרת הזאת. חוויה.
חינוך פריזאי חד משמעית
כל מילה שהוא כתב למעלה,ויותר מזה.
בסיכום השנה אני אפרט למה אני כל כך מאוהב בסרט הזה
גבול
צפו בסרט הזה, בחייאת.
אחד הסרטים היותר יוצאי דופן ומיוחדים שיצא לי לראות.והוא לא מסתפק רק בהיותו מיוחד,אלא על הדרך גם סרט מעולה,שמצליח להיות מפחיד,מצחיק,מקסים וביזארי ביחד,ולתת לא מעט חומר למחשבה.הצילום גם כן מצוין.כדאי מאוד לראות, לפחות כדי לנסות משהו קצת אחר
מסכים עם כל מילה
מועמד רציני שלי לסרט השנה
ארץ מתוקה
'ארץ מתוקה' הוא מערבון אוסטרלי שמתרחש ב1929. הוא נפתח בקלוז-אפ נהדר על סיר קפה העומד לפני רתיחה. שופכים אליו את הקפה השחור, מוסיפים את הסוכר הלבן ובפנים מתבשלת לה 'אדמה מתוקה' ומבעבעת. ובעצם קיבלנו את כל הסרט.
ל'ארץ מתוקה' יש דמויות מעולות שמשוחקות מעולה, יש בו צילום נהדר וסיקוונס בית משפט אחד ארוך ונפלא.
הסרט מחולק ל2, כשהחצי הראשון שזורק אותנו לתוך הסיר המבעבע ומנסה להסביר לנו את עיקר העלילה (בגדול: בעל אדמות לבן וחמום מוח מגיע לשטחים השוממים באוסטרליה. מיד הוא מתחיל לנצל את הפועלים השחורים באזור היחסית רגוע, כשבשיא העליבות הוא אונס את אחת מהן בברוטליות. לאחר סיבוכים עם התעללות נוספות, סם, בעלה של הנאנסת יורה בו למוות ובורח יחד עם אשתו לשממות המדבריות מצדק שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליו זה שהוא צודק), והחצי השני הרבה יותר איטי, מערבוני ומהורהר.
ה'ארץ המתוקה' היא הגיבורה האמתית של הסיפור. הדמויות מתרוצצות ונעלמות בה, והיא לבדה משאירה את הצופה ללא מילים. לא מדובר רק בנופים וצילומים עוצרי הנשימה, יש בסרט הזה דיון חכם ומרתק על גזענות, צדק, מערכות משפט וילודה והמקום והרלוונטיות של כל אחד מאלו בתוך חיינו.
מומלץ מאוד.
הכחדה - Annihilation
כנראה הסרט האהוב עלי השנה.
1945
ניסיתי את מזלי עם הסרט הזה בסקר של שנה שעברה.
עכשיו, כשהוא כבר זמין לצפייה ביתית ויש סיכוי שיותר ראו אותו וגם כי הוא היה ונשאר אחד הסרטים שהכי נגעו בי בשנים האחרונות, אני נותן לו צ'אנס נוסף.
הנה מה שכתבתי עליו בסקר של שנה שעברה:
יש לא מעט סרטים העוסקים בשואה. קשה כבר באמת להצליח לחדש בנושא הזה. מה גם שאם כמה שסרטי שואה טובים, הם אף פעם לא מספיקים, כי אי אפשר באמת לתאר את מה שקרה שם, זה אף פעם לא יספיק. ('רשימת שינדלר' היה לא רחוק, אבל גם ספילברג זכה לטלפון מקובריק לאחר הקרנת הסרט בה נאמר המשפט היחיד הבא: "בשואה יודעים נשרפו, לא ניצלו".)
לפני שנתיים יצא 'הבן של שאול' ההונגרי שהיה בהחלט מצוין, אבל למרות שהוא התרחש בשואה וכמובן התעסק בה, הוא יותר השתמש במלחמה הזאת כדי לדבר על ילדים, וזו הייתה גדולתו האמתית.
ולכן, כששמעתי שיש עוד סרט שואה הונגרי, לא נמשכתי לראות אותו יותר מידי. אבל איזה מזל שנכנסתי.
איזה מזל.
הסרט, כשמו, מתרחש בשנת 1945, בימיה האחרונים של המלחמה, בעיירה קטנה בהונגריה.
אין פה מחנות ריכוז, אין כאן תאי גזים, אין כאן בכלל זכר למלחמה והתעללות. (רק כמה חיילים רוסים מעצבנים שנוסעים ברחבות). מה שיש כאן, זאת טלנבולה קטנה בעיירה קטנה.
הבן של האיש החשוב ביותר בכפר הולך להתחתן וכל העיירה כמרקחה.
האמא על סמים, האב הקשוח מעצבן ומלחיץ את כולם, הכלה מתנהגת מוזר ועושה עיניים לגבר אחר, החברים משתכרים, וכל הזמן מוזכרת איזה חנות, בה עובדים אנשי המשפחה, שהיא מקור גאוותם.
אבל זאת לא באמת הבעיה הגדולה של אנשי הכפר. שמועה על שני אנשים זרים, יהודים, שהגיעו לתחנת הרכבת עם סחורה של בשמים, מכה גלים בעיירה ומכניסה את כולם לפאניקה מוחלטת. ארה"ב זרקה פצצה על יפן, זה לא מעניין. שני יהודים מתקרבים לעיירה, זה כבר בלאגן אחד מוחלט.
היהודים באים.
מתברר שאנשי העיירה מחביאים סוד אפל מתקופת המלחמה, סוד שכמעט כולם מעורבים בו בדרך זו או אחרת, סוד שעלול למוטט את כל חייהם ומכניס את כולם לחרדה מוחלטת.
שני היהודים, באדישת מוחלטת ובהליכה רגלית ארוכה, עושים את דרכם אל הכפר, בו כולם מאבדים שליטה בנוגע לחתונה עצמה כשהפחד מהיהודים משתק אותם כמעט לגמרי.
'1945' הוא לא סרט שואה, אלא סרט פוסט שואה, פוסט טראומה. איך העולם הושפע מאותה מלחמה ארורה ועם מה היהודים נאלצים להתמודד ויאלצו להתמודד כל חייהם. הסרט אומנם עוסק בתקופה מאוד מסוימת, אך מפתיע לגלות כמה הוא רלוונטי לימינו. היחס ליהודים בכל העולם ממש מורגש כאן ונראה שהסרט יכול היה לעבוד כסרט הסברה מעולה ונחוץ.
להתעסק בנושאים העיקריים של הסרט יאלצו אותי לספיילר אותו לגמרי, אבל עדיין הדבר הכי חושב לי כאן הוא רק לגרום לכם ללכת לראות את הסרט הזה.
אולי זה בגלל שאני נכד לניצול שואה והסרט הזה הזכיר לי רבות את סבא, אולי כי הוא משתמש בדימויים שמאוד קרובים לליבי, אני לא יודע. אבל הסרט הזה פשוט פירק אותי, ומצאתי את עצמי בוכה כמו ילדה קטנה לא מעט במהלכו.
מעבר לכך, מדובר בתסריט אדיר, שחקנים מצוינים ועבודת בימוי יוצאת מן הכלל. הכל כאן עובד.
הצילום בשחור לבן, וזה לא רק הופך את הסרט ליפיפה ולא מדובר רק בגימיק. זה מתאים לנושאי הסרט ולאווירה שלו לחלוטין ומחזק את הרעיונות עליהם הוא מנסה לדבר.
'1945' או בשמו המקורי, 'השיבה הביתה', עוסק בנושאים כ"כ רלוונטיים שאומנם התרחשו אי שם בשנה שמופיעה בשם הסרט, אבל הם רלוונטיים בצורה חד משמעית למה שמתרחש היום וכנראה יתרחש כל הזמן.
אז אם יש לכם אפשרת לצפות בו (ולמרות שאולי אני מגזים כי הוא באמת מאוד אישי וקטן ולא איזה יצירת מופת אדירה ועמוקה שצריך להמליץ עליה באופן כ"כ גורף) הלוואי שתצפו וגם תתחברו. כי לסרט הזה מגיע.
אם מישהו
מחפש סרט שמתאים ליום השואה, אבל סרט אחר, קטן ופחות מוכר מהסרטים המפורסמים, וגם נוגע בשואה מזווית אחרת לגמרי- נראה לי שכדאי לנסות את '1945'. ממליץ מאוד.
הכנסייה הראשונה
כבר דיברו עליו מספיק והוא קיבל את החשיפה שמגיעה לו.
מבחינתי, כנראה אחד מהחמישייה. הוא חייב להיות בסקר הזה.
First reformed
לאלו שלא מכירים את השם בעברית (כי אותי השם בילבל)
כי זה לא השם.. השם בעברית זה הכנסייה החדשה
לזרו השמח
הסרט שהגיע גם לפסטיבל ירושלים וגם לפסטיבל חיפה באותה שנה והיה לאחד הסרטים הכי טובים שהוקרנו בשניהם.
הסרט ממקם אותנו באחוזה נידחת המוקפת יערות והרים, איפה שהוא באיטליה. בעלת האחוזה, המרקיזה דה לונה, עשירה שעשתה את הונה מייצור טבק, מנהלת משק רחב ביד קשוחה ואכזרית וכנראה שגם בלתי חוקית בעליל. היא אחראית על כמאה איכרים, משרתים ומשרתות העובדים תחתיה ומתייחסת אליהם באכזריות. בעוד היא חיה בעושר רב, הם חיים בדלות איומה ובתנאים קשים.
אחד מבני משפחת האיכרים הגדולה הזאת, הוא לזרו, בחור צעיר ויפה כ"כ, כשמספיק מבט אחד לתוך עיניו ואתה טובע והולך לאיבוד. אני רציני, בעיניים שלו יש כ"כ הרבה יופי ותמימות שזה לא נורמלי.
לזרו הוא, אפשר להגיד, ה'עבד' של משפחת העבדים. הוא עושה הכל. סוחב דברים ממקום למקום (ביניהם את הסבתא של המשפחה), מחליף אנשים במשמרות הלילה שלהם, קוטף הכי מהר, רץ הכי מהר. כמות הפעמים שתשמעו אנשים קוראים בשמו כדי שיעשה משהו עבורם היא פשוט לא נגמרת. אבל לזרו שמח. לרגע אחד הבחור לא מתלונן או מראה שאכפת לו מכך שבעצם כולם מנצלים אותו. זה באמת לא מזיז לו, הוא פשוט 'טוב' מהלך. או לפחות הגדרה של טוב בלי שום הערות שוליים. הוא נס.
כל אדם אחר כבר מזמן היה משתגע מאיך שלזרו חי את חייו, אך לרגע לא ניכרת התמרמרות בעיניו התמימות של הבחור, שמפעם לפעם עוצר הכל ובוהה בחלל.
בנה של המרקיזה, טנקרדי, מגיע יום אחד לבקר במטעים של הטבק. טנקרדי, בחור מוזר אף הוא, איכשהו מוצא את עצמו הולך למקום מרוחק, על אחד ההרים, ביחד עם לזרו, שם לזרו נוהג ללכת לעתים כדי להירגע.
השידוך הזה בין השניים, מוביל את טנקרדי, שמאס באימו וביחסה הנוראי לעובדיה, לזייף את חטיפתו בעזרת לזרו. אקט שמשנה את כל הסרט לגמרי, מהתוכן ועד הטכניקה.
חציו הראשון של הסרט נראה כאילו משלב בתוכו סרטים של פליני ופאוזוליני. האווירה בתוך השדות, הזקנים מול הצעירים שבמשפחת האיכרים, הרצון של הצעירים לצאת מהכפר ולהגיע אל העיר, מול הרצון של המבוגרים להישאר במקום כפי שהם ללא שינוי.
חצי השני של הסרט שונה לחלוטין והזכיר לי בכלל את הקולנוע של הבמאי היווני, תיאו אנגלופולוס. מהצבעים החומים והירוקים של השדות וההרים, עברנו לגוונים כחולים ואפורים של ערים צדדיות, מתועשות שנמצאות בבניה כל הזמן.
אך למרות שבין החצאים האלו יש הבדל משמעותי במקום והבדל משמעותי בזמן, לזרו נשאר בדיוק אותו דבר. אני חושב הרעיון כאן הוא ניסיון לקחת את המושג 'טוב' מוחלט ולהלביש אותו על בנאדם אנושי, וכנראה שמדובר בשתי הגדרות סותרות לחלוטין. הניסיון ליצור אדם שיש בו אך ורק טוב, אמנם מתגלה כניסיון לא הגיוני, אבל באותה נשימה, לפחות אותי, הצליח לרגש נורא.
אמור לצאת ב2019
(ל"ת)
הסרט האהוב עלי השנה
וכן, ראיתי בקולנוע, ולא, הוא לא ברשימה
הוא יהיה ברשימה של שנה הבאה
(ל"ת)
לכל הנערים שאהבתי
קומדיה רומנטית מרעננת, כיפית וטובה מאוד בסה"כ.
בשנה שנטפליקס התחילו להשתמש בבמאים הגדולים בעולם בצורה רחבה יותר, בואו לא נשכח את הקטנות הנהדרות שלהם שעיצבו אותם עד היום.
הבית שג׳ק בנה.
לארס פון טרייר יצר בסרט הזה את הארכיטיפ המושלם של הרוצח הסדרתי. מאט דילון נותן הופעה מטורפת. זה לא סרט נעים לצפייה והוא אחראי על האימג׳ הבודד הכי מחריד שיצר לי לראות בשנים האחרונות, אבל אני כבר מרגיש שאני חייב לצפות בו שוב כדי להמשיך להעמיק בדיאלוג שיוצר הרוצח עם הדמות המסתורית שמשחק ברונו גאנץ. ואגב, הדמות של גאנץ – החשיפה שלו פשוט פסיכית, כמו כל הסיקוונס האחרון בסרט.
כיתה ח'
אחרי הרבה סרטי בית-ספר שאו נראים קלישאתיים או לא נראים כמו אף בית-ספר שקיים במציאות, בו ברנהם עשה סרט בית-ספר מהסוג שהלוואי שהיו יוצאים כשאני הייתי בבית-ספר. נכון שהטכנולוגיה קצת השתדרגה מאז שהייתי בחטיבה והתרבות של ארה"ב היא לא התרבות של כאן. אבל ברנהם מצליח ללכוד חוויות ותחושות אוניברסליות של כל מי שהיה במוסד לימודי והרגיש לא ממש שייך. הבימוי, הצילום, השימוש במוזיקה – הכל נהדר ממש. אלסי פישר היא תגלית אמיתית, ובחלק מהסצינות היותר אמוציונליות ממש רציתי לחבק אותה. פשוט סרט מקסים ומרגש וקצת שובר-לב, ובלי ספק אחד מסרטי השנה.
עוד כמה
(מכניס כמה כי זאת לא תגובה שנועדה להשפיע על הסקר, פשוט חוות-דעת מרוכזות)
נערות הטרגדיה (Tragedy Girls) – חמוד כזה. שילוב של "הת'רס" ו"צעקה" בדור האינסטגרם.
אמא ואבא (Mom and Dad) – בזבוז של קונספט מוצלח
קמט בזמן (A Wrinkle in Time) – הפסקתי אחרי חצי שעה. מה זה השטויות האלה, דיסני?
גזעיות (Thoroughbreds) – מהסרטים האהובים עלי השנה. בימוי מוצלח ותצוגות משחק משובחות.
מרוסק/ בליינדספוטינג – מצטרף לשבחים של יהונתן.
אנה והאפוקליפסה (Anna and the Apocalypse) – הסרט הכי "פיל גוד" של השנה הוא מחזמר עם זומבים.
סליחה על ההפרעה
נהנתי צחקתי הזדעזעתי והייתי כל כך שבוי של הסרט עד שגם הטוויסט ההזוי שהוא לוקח במערכה האחרונה לא הרס את האהבה הגדולה שלי לסרט
חיים פרטיים
סרט מדכא אבל עם הרבה לב והומור ממליץ מאוד למי שלא ראה
חיות אמריקאיות הופץ בארץ?
(ל"ת)
הוא לא הופץ
(ל"ת)
אגה
מערבון מושלג, סוער ומקפיא, כשאין בו לא אקדחים, לא טובים, רעים או מכוערים, לא משפטי מחץ, שריף, או כל סממן של מערבון אחר. יש בו סה"כ זוג זקנים שובה לב ואת סיפור חייהם הדל והפשוט, שכמו כל אחד מאיתנו פשוט מנסה לחיות ולשרוד בעולם שעושה הכל כדי להקשות עליו.
לסרט אמנם קוראים 'אגה', על שם ביתם שעזבה את הבית לאחר ריב עם אביה כשכיום אין בניהם כל קשר (לזוג עוד בן שחי בעיר הסמוכה למדבר השלג והוא מגיע לביקור מדי פעם, כשאחד הביקורים שלו הוא גם אחת הסצנות היפות בסרט), אבל הסרט הוא מעל הכל הסיפור של נאנוק (שם שישר זורק אותנו ל'נאנוק מהצפון', שנחשב לסרט הדוקומנטרי הראשון) וסדנה, הזוג המזדקן והכ"כ מקסים, שחי בתנאים לא תנאים אבל לא מפסיק לאהוב לרגע, בלי שהוא עושה שום דבר מוגזם כדי להראות זאת.
הסרט מתהדר גם בצילום פנומנלי ופסקול נהדר.
כמה שהסרט הזה קפוא, ככה הוא מחמם את הלב.
בליינדספוטינג
מה שקרקר אמר
ללא עקבות
אחלה סרט, מכיוון שהבנתי שאם לא נכתוב אותו בתגובות הוא לא ייכנס לסקר, אז הנה הוא, מחכה לפישלייקים.
The Night Comes For Us
תסריט- 1/10
סצנות אקשן 11/10.
מסכים עם מה שיהונתן אמר, אבל היצרתיות והטירוף של הסרט הזה הופכים אותו לאחד מסרטי השנה שלי למרות העלילה המקושקשת, הדמויות הכמעט לא קיימות והעובדה שהדיאלוגים בסצנות מסויימות פשוט עוברים מאינדונזית לאנגלית וצרפתית בלי שום סיבה.
אישה במלחמה | woman at war
אחד מן סרטי הfeel good הכי טובים שיצאו השנה.
תורשתי
למרות כל השנאה פה באתר- לדעתי מדובר בסרט האימה הטוב ביותר של השנים האחרונות. ונראה לי שלא חסרים אנשים שתומכים בדעה הזו.
They Shall Not Grow Old
הסרט הראשון שפיטר ג'קסון מביים מאז סרטי הארץ התיכונה, הוא סרט דוקומנטרי על מלחמת העולם הראשונה.
בהתחלה, כששמעתי שג'קסון סוף-סוף חוזר לביים, אבל דווקא סרט דוקומנטרי, קצת התבאסתי. כי מה לבמאי שעשה את 'שר הטבעות' ו'קינג קונג' למשל, מלאי הפנטזיה, האפיות והתקציב, לעשות דווקא סרט כזה.
בסה"כ, די טעיתי. אפשר להגיד הרבה דברים על פיטר ג'קסון, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת לו, הוא יכול לקחת כל דבר, אבל ממש כל דבר, ולגרום לו להראות מרשים בצורה בלתי נתפסת.
הפעם, הוא לקח מאות שעות צילומים תיעודיים ותמונות מאותה מלחמה ובאובססיביות צבע אותם בטכנולוגיות מיוחדות והתוצאה פשוט מדהימה.
נדיר לחוות כך סרט מאותם שנים, נדיר לראות קטעי מלחמה ישנים בצבעים ראליסטים כ"כ, נדירה החוויה של מאורע היסטורי ישן, לא כמסמך היסטורי אלא ממש כמו שאותם אנשים חוו אותה.
הסרט נפתח בשחור לבן בפורט קטן שהולך ומתרחב (כשבסוף הסרט קורה בדיוק ההפך) ונשאר על פורמט ריבועי שנכח בקולנוע באותם ימים. צריך לציין שמלבד כמה תמונות בודדות, חצי השעה הראשונה של הסרט נשארת כולה בשחור לבן ועדיי מודבר בחצי שעה מעולה כשג'קסון מצליח ליצור נרטיב מרתק בלי קשר לצבעים שמגיעים בהמשך.
הרגע בו העולם שכה הרגלנו אליו בשחור לבן הופך לצבעוני, הוא רגע קסום לחלוטין (הזכיר לי כמובן את 'פלזנטוויל' ו'מלאכים בשמי ברלין') והשעה שנותרה עד סוף הסרט, למרות שגם הייתה מעניינת וטובה מאוד בלי קשר, הייתה בעיקר תדהמה לנוכח ההצלחה הטכנית של הסרט.
סכין + לב | Knife + Heart
הסרט הזה נופל תחת הגילטי פלז'ר של השנה הזאת ועדיין לא מדובר בסרט נוראי, הוא יפיפייה לצפייה מהצילום שלו ועד הסטים, הוא מצחיק (לעיתים לא בכוונה) ומשהו בסיום שלו כאן הצליח לרגש אותי בצורה זו או אחרת.
הפתעת אותי
בעיניי מדובר באחד הסרטים הגרועים של השנה. אני אולי מסכים על הצילום, אבל הרגשתי שממש שום דבר בו לא עובד בשום צורה.
Won’t You Be My Neighbor?
בקלות אחד מן הסרטים הדוקומנטריים הכי טובים שיצאו השנה, ובצדק!.
הוא מרגש בצורה יוצאת דופן, ומצליח להעניק מבט מעמיק על התקופה שבו שודרה הסדרה ועל חייו של פרד רוג'רס
The Rider
https://www.rottentomatoes.com/m/the_rider/
הוא הופץ בארץ
(ל"ת)
פרוייקט פלורידה - The Florida Project
אני לא זוכר אם הסרט הזה השתתף בסקר של שנה שעברה
The Tale
אוזכר לאחרונה בזכות המשחק של לורה דרן, שגם זכתה למועמדות לגלובוס הזהב.
https://www.rottentomatoes.com/m/the_tale
לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים | I Do Not Care If We Go Down in History as Barbarians
יצירה אינטליגנטית ולעיתים אפילו מצחיקה, המצליחה במשימתה בלעורר דיון משמעותי על אומנות, היסטוריה וחופש ביטוי.
קיץ | Leto
בקלות מכיל שתיים מן הרגעים הקולנועיים הכי אהובים עליי השנה, הוא עונד את הבלגן שלו כסוג של מדלייה, אני פשוט התמוגגתי מהסרט.
גזעיות | Thoroughbreds
תענוג של קומדיה שחורה.
מחווה מטופשת וחסרת טעם
סרט שלא ציפיתי שיעשה לי טוויסט.
לא ראיתי את "סדר-מזוכיזם"
אבל תנו לי לנחש:
בשלב מסויים הוא מטיף נגד ישראל בצורה בוטה, כמיטב המסורת של השמאל המערבי
האנטישמיהאנטי-ישראלי.דווקא בחזית האנטי-ישראלית הוא קצת יותר "נגד כולם"
משהו שהוא בעיקר "אבל למה אתם רבים??", אבל היא לפחות קצת שונה. אני כן זוכר במעורפל (חוץ הסצנה שאליה קישרתי) עוד משהו שמראה תמונות סטילס על "העוולות בישראל" ואז יש תמונה של בית כלא ישראלי רגיל משום מה?? זה לא ברור. אני לא זוכר עם בסצנה העוולות מוצגות כמיותרות כי "למה ישראל" או כמיותרות כי "אבל למה אנשים נלחמים??", אבל, אז לא מרגיש מספיק בטוח לענות על השאלה.
אז, כלומר, זה בטח לא סרט ימני, אבל אני לא בטוח שהוא לחלוטין מאמץ נרטיב אנטי-ישראלי. מה שבאמת הפריע לי זה הדיון נגד דת, שהעובדה שאני קורא לזה דיון זאת וואחד מחמאה מצידי.
חיות אמריקאיות
סרט כיפי ומטריד בו זמנית בקלות סרט השודים הטוב של השנה
איך אני אוהבת כתבות כאלה
תמיד יוצא לי לגלות בתגובות כמה סרטים שעברו לי מתחת לרדאר ושווה להשלים, או במקרים מוצלחים במיוחד – סרטים שעדיין מקרינים כאן בקולנוע ואני יכולה לתפוס בזמן.
למשל – חיות אמריקניות. סרט שלא שמעתי עליו דבר ובעקבות התגובות כאן גיליתי שיקרין באזורי בקרוב.
תודה רבה לכל מי שתרם המלצות!![!אחלה!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif" alt="" width="" height="" />)
The Hate U Give
סטאר קרטר (אמנדה סטנברג, שמוכרת בעיקר מהתפקיד הקטן והמוצלח שלה בתור הילדה רו ב'משחקי הערב'), היא נערה צעירה שמחולקת לשתי גרסאות שונות. הראשונה, היא גרסת המקור, לוקחת חלק בעולם עני ושחור, בו היא גדלה ועדיין מתגוררת עד היום. אך למרות שהסרט נפתח במונולוג קשוח של אביה בה הוא מתאר לסטאר, בעודה ילדה קטנה, עד כמה חשוב לא לשכוח מי אתם, מאין באתם וכמה כוח יש ב'שחור', אמה, מהפחד, שולחת אותה ואת אחיה ללמוד בבית ספר מחוץ לעיר, מה שיוצר את הגרסה השנייה של סטאר. גרסה שלוקחת חלק בעולם עשיר, המורכב כמעט כולו מלבנים מטופחים, האוכלוסייה המציפה את בית הספר בו היא לומדת.
וכמו שסטאר מוחלקת לשתי גרסאות, כך גם הסרט עצמו, נפתח בשני סיקוונסים ארוכים שמתארים את כל אחת מהגרסאות. הראשון, עוקב אחרי סטאר במסדרונות בית הספר כמעין סרט תיכונים קלאסי, עם טקסט וסט צפויים, פרצופים צפויים, חבר צפוי ובנות קנאיות צפויות. השני עוקב אחרי סטאר במסיבה, כסרט נוער עני קלאסי, עם טקסט וסט צפויים, פרצופים צפויים, חבר צפוי ושוטרים צפויים. ובעיקר, בשניהם, הצבעים הכ"כ שונים שמאפיינים את ההתרחשות. (צבעים ששומרים על עצמם לאורך כל הסרט)
סטאר מנסה לשמור על איזון בין שני עולמות הסרטים בהם היא חיה, אך ככל שהיא לא מנסה, הכל קורס כאשר חברה הטוב ביותר נורה למוות, עקב טעות איומה של שוטר צעיר מידי.
הסרט הזה יכול היה ליפול לאין סוף קלישאות של סרטי התבגרות, מגדרים וכדומה ולמרות שפעם בכמה סצנות הוא אכן נופל לשם, זה לא מפריע לסרט להיות אגרוף חזק בבטן של הצופה. הוא מצליח, עקב המשחק הנהדר ממש של כולם והמעברים החדים והטובים בין העולמות, לשמור על אנושיות לכל אורכו ואיכשהו, מתוך כל הבלאגן והשנאה הזאת, גם לעורר לא מעט תקווה.
מרוסק / Bodied
מוזכר בכתבה ובהחלט אחד הסרטים המוצלחים של השנה, עשוי מדהים, ולמרות שלא חסר בעיות – נהדר
אנה והאפוקליפסיה
כאילו, לא בטוחה שהוא ממש שם בטופ5, אבל זה מיוזקל, עם זומבים, ובריטי, וממש כיפי.
אז כן, אני מעמידה גם אותו
לו רק היה ממשיך להיות כיפי גם בחציו השני
החצי הראשון, לעומת זאת, פנומנלי
נשים מתות מהלכות
(ל"ת)
ליטל וודס
(ל"ת)
אני חושב שאנחנו לבד עכשיו
(ל"ת)
מיראי
(ל"ת)
החינוך הרע של קמרון פוסט
(ל"ת)
לגמרי!
סרט מקסים שמראה את המורכבות סביב טיפולי המרה בקהילות שמרניות. אפילו שברור ליוצרחם ולצופים שהמרה זה רע, הוא לא נופל לקלישאות של דמויות שהן שחור או לבן. אמנם נשבר לי הלב מלראות את ג'ניפר אילי משחקת דמות כל כך נוצרית-צדקנית-אטומה, אבל היא עדיין היתה מעולה בזה, כמו בכל תפקיד.
ROMA
למרות השם המפוצץ, והציפיות בשמיים שיצרו לקראת הסרט הזה –
לא התאכזבתי – והוא בהחלט מועמד רציני לסרט השנה .
זאת יצירה קולנועית שראוייה לשבחים שלה. זה כל כך כיף לראות במאי מצליח,זוכה אוסקר טרי ש"הופך את השולחן" והולך למקום הכי בסיסי של הקולנוע – סרט בשחור לבן בשפה זרה ששובר לך את הלב.
הסרט מהפנט . מדוייק כמו סכין במנימליזם שלו.
מושך אותך אליו בשקט, בלי התנצלות בסצינות ארוכות (מידי) ושובר את המהירות שהתרגלנו אליה בעידן הזה.(עם המארוולים)
הוא מציג דמויות אחרות בתקופה פשוטה יותר. כמעט דלה לעומת השפע הפוסט פוסט מודרני. שלנו היום.
משהו בשלווה הזאת שקיימת בסרט – הייתי קונה אותו עכשיו בקילו.
הופץ בקולנוע לב
(ל"ת)
הורגת הענקים I kill giants
סרט נפלא שהוקרן בפסטיבל חיפה.
צפיתי בו יום אחרי שצפיתי בבית בפלא עם ג'וליה רוברטס, שאמור להיות מן דרמת אוסקרים כזו.
אוי ההבדל. בעיני הורגת הענקים הוא הסרט שמגיע לו הכרה ואוסקר וכו' אבל בגלל שהוא כל כך אחר, היה לי ברור שזה לעולם לא יקרה.
מצרפת ביקורת שכתבה שותפתי לצפיה, שטובה במילים הרבה יותר ממני:
'הורגת הענקים' (פסטיבל חיפה, 2018)
————————————————
'הורגת הענקים' אמנם מתהדר בפרומו בנוצות הגרנדיוזיות של 'יוצרי הארי פוטר' אך אין לטעות בו : הוא אינו עוד סרט קוסמים ומכשפות! אפילו לא עוד סרט ילדים, ובוודאי שאין מקומו תחת הכותר 'לכל המשפחה'.
כאן לדעתי חטאו המפרסמים למציאות – כיוון שהסרט המיוחד, המרגש והחזק הזה מפגיש אותנו עם האופן שבו ילדה חבוטה אחת מסרבת לפגוש בה – במציאות. זאת מציאות שאותה אין מי שיוכל לקבל, או לפחות לא להכנע לה ללא מאבק. כמה שהיא קשה לפעמים, המציאות…
ילדה, כמעט נערה, בגיל שבו אלוהים כבר לא מרחם. לילדי הגן הוא מעניק את הרשות לחלום ולדמיין ולהתגייס אל צבא גיבורי העל. לא, לאסונה היא כבר בוגרת מספיק בכדי למצוא את דרכה אל האבדון – כזו שנראה שכבר חוצה את הקו שבו תיחשב למי שהשפיות אבדה לה, שהיכולת לזהות ולשלוט כבר ממנה והלאה, שחייה בסכנה של ממש.
'הורגת הענקים' סרט כבד וסוער. סיפור שמתגלה לפנינו מלא בחורים של חוסר וודאות, שיש בו איכות של ניתוק, של שברירים מן הלא מודע המוצאים את דרכם כרמזים הנשלחים רק למי שבאמת רוצה להתקרב, להכיר ולראות.
בסיפור הזה, מי שמנסות לעשות זאת ולהרכיב את החלקים כדי לפצח את הדרך אל לבה של הגיבורה, הן נערה בריטית חדשה וזרה שנקלעה לעיר אמריקאית נידחת ופסיכולוגית חדשה ונחושה (ושממש משמחת אותי באופן אישי
RBG
כאילו, זה לא הסרט הדוקמנטרי הטוב ביותר של השנה, אבל הוא מוצלח. וכיפי. וכמעט נותן לי תקווה לאנושות עם הקטעים שבאם מראים לשופטת את החיקוי שלה בSNL
בדיוק התלבטתי אם ללכת לראות אותו היום
תודה על ההמלצה!
לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים | I Do Not Care If We Go Down in History as Barbarians
(ל"ת)
קיץ | Leto
(ל"ת)
גזעיות | Thoroughbreds
(ל"ת)
במלחמה | at war
(ל"ת)
סקייט קיטצ'ן | Skate Kitchen
(ל"ת)
הבטחה עם שחר
לא בטוחה אם הופץ בארץ או רק הוצג בפסטיבלים, אבל מדובר בסרט מעולה, שתופס כל כך טוב את רוח המקור ואת הדמויות של רומן גארי ואמו עד שהוא מצליח לא להרוס אפילו למי שממש אוהב את הספר. חוץ מזה, שרלוט גינסבורג מדהימה בתפקיד הנשי הראשי – לא רק שהיא משחקת מעולה, לא רק שהיא מצליחה להיכנס לגמרי לדמות המורכבת הזו ולהיות היא בצורה הכי אמינה ויפה שיש, לא רק שהיא מעבירה מצוין את ההזדקנות של נינה לאורך השנים, אלא שהיא גם מדברת שם כמה שפות שונות, כל אחת מהן בצורה ובמבטא מאוד משכנעים (גם לדעת דוברים ילידיים של רוסית, צרפתית ופולנית). ובשורה התחתונה – היא בדיוק נינה של הספר: נערצת, כריזמטית, טוטאלית, נחושה, נלעגת, בודדה, תובענית ומסורה עד אין קץ.
מוקרן בסינמטק בינואר עם כותרת טרום בכורה
שזה קצת מוזר כי היה אמור להעלות לאקרנים באפריל, אבל ככה זה כשקהל מבוגר לא מתלונן על עיכוב בהפצה.
What Keeps You Alive
סרט אימה עם צילום ובימוי נהדרים. בבסיסו זה סרט אימה די גנרי ובנאלי, אבל הבימוי והצילום מעלים אותו כמה דרגות למעלה, עם שתי סצנות במיוחד שהן פשוט נפלאות. באקט האחרון הוא למרבה הצער קצת חורק עלילתית עם כמה החלטות תמוהות מאוד, אבל אפשר לסלוח על זה.
Possum
משהו בין דרמה לאימה פסיכולוגית, שעוסק בנושאים מאוד קשים בצורה מוצלחת. הוא איטי ודורש סבלנות, אבל לגמרי שווה את זה. (והבובה שעל שמה הסרט נקרא היא דלק סיוטים טהור.)
מנדי
סרט שהוא טראש טהור. העלילה מטומטמת, האווירה מאוד אייטיזית והדם זורם כמים אבל הוא כול כך כיפי שאפשר לסלוח לו על כול זה. פלוס התפקיד הכי טוב של ניקולס קייג' מאז אני לא זוכר מתי.
HAL
ראיתי בפסטיבל ירושלים האחרון. דוקומנטרי מלא לב, נשמה ואהבת קולנוע על אחד הבמאים הכי אנדרייטד שפעלו בהוליווד: האל אשבי. הסרט כול כך מרתק שהוא עשה לי חשק להשלים את שאר הפילמוגרפיה שלו.
Old boys
ראיתי בפסטיבל חיפה האחרון. קומדיה בריטית לכול המשפחה שעושה קצת וויבים של ווס אנדרסון ומצליחה להיות מאוד מצחיקה ומלאת חן. אם אי פעם ייצא לפורמט כלשהו בארץ אני מאוד ממליץ עליו.
מבין אלו שראיתי, מתלבט בין בליינדספוטינג לחיות אמריקאיות כסרט השנה שלא הופץ שלי
בליינדספוטינג חכם ומקסים, ומצליח לעשות דיון על היחסים בין שחורים ללבנים בצורה לא סטריאוטיפית ולא מתייפיפת, ועושה בחירות תסריטאיות מאוד חכמות. פיצוי על הדיון השטחי והלא מספק של "שחור על לבן".
חיות אמריקאיות הוא סרט קאלט פוטנציאלי. סרט שמצליח לשבור את חוקים של עשיה קולנועית בלי להיות לרגע פלצני או משעמם.
את "עם רדת הליל" לא הצלחתי לסיים. מה שווה כל האקשן הזה אם איפיון הדמויות מסתיים ב"טוב" ו"רע". בשלב כלשהו פשוט התעייפתי.
ואני לא בטוח אם צריך לכלול ברשימה סרטים של נטפליקס. אם סרט לא הופץ בקולנוע בשום מקום בעולם (או עבר "הפצת אוסקר" חסרת משמעות) קשה להגדיר אותו כגנוז. וגם מבחינת נגישות, קשה להגדיר סרט שעבר בשני סניפים של לב למשך שבועיים כנגיש יותר מכזה שזמין לשנים בספריית הוידאו של מעל ממאה אלף מנויי נטפליקס בישראל.
האיש שהרג את דון קישוט
הוא מבולגן, פראי וחסר הקשר סיבה-תוצאה כמו שרק סרט של טרי גיליאם יכול להיות וזו בו זמנית גם מחמאה
Revenge
סרט יפיפיה, כיפי מאוד שכולל בתוכו אחלה אקשן, הרבה (מאוד) דם וחתיכת זכוכית שעשתה לי סחרחורת.
Mid90s
הסרט הראשון של ג'ונה היל כבמאי הוא דרמת התבגרות קומית כיפית מאוד, מצחיקה, מרגשת ומבוימת עם מלא כישרון. פנינה קטנה ומוצלחת מאוד.
Thunder Road
אחד מהסרטים האהובים עליי השנה עם לב כל כך גדול והופעת משחק ראשית מצויינת, שמשום מה לא קיבל מספיק תשומת לב לדעתי בפסטיבלים.
Time Share
קומדיה\דרמה\סרט מקריפ שקשה לסווג וצילום עוצר נשימה, וכמה אני שמחה שרשימות סוף השנה הזכירו לי אותו כדי שאני אוכל לראות אותו עוד פעם בבית.
Ruben Brandt, Collector
הסרט הכי כיפי ומלהיב שראיתי השנה בהפרש כל כך גדול שזה לא מצחיק.
גם אני רוצה
יש פה(בכתבה ובתגובות) הרבה סרטים ששמעתי עליהם אבל אין לי מושג איך לצפות בהם. אני יודע שחלקם הגיעו לארץ בפסטיבלים למיניהם אבל יש פה חלק שהוזכרו שלא זכור לי שהגיעו לפסטיבלים או הקרנת מיוחדות.
אם תוכלו לתת איזה טיפ על איך להגיע לסרטים האלה זה יהיה נהדר(אם זה בצורה לא חוקית אז פשוט תכתבו איזה מילה ראנדומלית כמו "מגבת").
מגבת
(ל"ת)
מגבת
(וגם לפעמים אנשים טסים לפסטיבלים בחו"ל, ורואים שם סרטים שלא מגיעים לפסטיבלים בארץ)
כן, אבל אין ספק שלרוב האנשים הרבה יותר נח להשתמש במגבת
מאשר לטוס לפסטיבלים בחו"ל.
ברור, אני גם חובבת מגבות
אבל רציתי לציין את האופציה הזאת למקרה שהוא תוהה איך אנשים ראו סרטים שלא הגיעו לישראל ועדיין אין להם הפצה ביתית.
בהקשר זה - תלמה
בפוסט המקביל של שנה שעברה למשל הוזכר הסרט תלמה. אי אפשר היה לצפות בו בשום צורה, אלא למי שהתמזל מזלו לתפוס אותו באיזה פסטיבל. השנה הוא הגיע סוף סוף לפסטיבל ירושלים, לאחר שכבר יצא בפורמט ביתי (ולפיכך בפורמט מגבת), ולכן נראה לי ראוי להעמיד אותו לבחירה מחדש*. הוא מצולם נהדר, ועם אוירה קפואה ומותחת, ולמרות שבלוניות מסוימת, היה אפקטיבי להפליא.
באופן דומה, חלק מהסרטים שהוזכרו לא זמינים כעת בשום צורה, לא במקורות חוקיים ולא אחרים.
*לויאודי ול-yes הוא יגיע רק ב-2019, וחבל. לא בחירה שלנו.
לא מדויק
מסכים שזאת תופעה נפוצה ומבאסת ומסכים גם עם כל מה שאמרת על הסרט עצמו, סרט שאני מאוד-מאוד אוהב מהרבה בחינות.
פשוט 'תלמה' ספציפית היה זמין לצפייה ביתית כבר בסקר השנה שעברה.
עדיין חושב שצריך לקבל צ'אנס ב-2018
אני לא צרכן אדוק של פיראטיות, ותמיד אעדיף מקורות חוקיים שגם מתגלמים את היוצרים, כך שלא ידעתי זאת. בכל מקרה, הסרט יצא בשליש האחרון של 2017, ולרוב העולם הגיע במהלך 2018.
שלא תבין אותי לא נכון
מבחינתי לתת לו צ'אנס גם ב2019 אחרי שיהיה זמין בyes.
Three identical strangers
(ל"ת)
חשבתי להזכיר אותו גם כן
אבל לא הייתי בטוחה אם הוא יצא ב-2018 או בשנה שעברה.
בכל מקרה, זה היה הסרט הדוקומנטרי המרתק ביותר שראיתי השנה. מומלץ בחום.
הוא ייצא בארץ ב-17.1!
(ל"ת)
הבוס שלי בדייט / Set It Up
ככה עושים קומדיות רומנטיות ב-2018. עם הרבה כבוד לז'אנר ולמבנה הקלאסי שלו, ועדיין עם רענון של כמה מהנקודות היותר מאוסות בו.
בנטפליקס.
באטמן נינג'ה
(ל"ת)
i am not an easy man אינני אדם קל (לא יודעת צרפתית)
אני לא חושבת שאני אצביע לו בחמישיית השנה שלי, בכלל לא הייתי צופה בו אם נטפליקס לא היה ממש מלחיץ אותי, ורוב המהלך העלילתי גובל בקלישאה. הסוף שלו מעביר את הנקודה בצורה שהיא shocking ועשתה לי לגמרי את חוויית הצפיה. חוץ מזה, אני כל הזמן נתקלת באזכורים חיוביים מאוד לסרט, אולי אחרות יחשבו שמגיע לו לעלות להצבעה.
חיים פרטיים
יש לי טענות רבות אל נטפליקס, בעיקר על כך שהם מונעים מהסרטים שלהם להגיע למסך רחב ועל זה שהם קונים סרטים בסיטונאות רק כדי לקבור אותם במעמקי המחסן. אבל בין ערמות הבינוניות שהם מספקים, יש גם כמה סרטים טובים שהמסך הקטן עושה להם טוב, כמו הסרט הזה. תמרה ג'נקינס עוסקת בו בזוג שמנסה להביא ילד לעולם, סוגיה קטנה ורלוונטית להרבה שנראה שדובר עליה כל כך הרבה. אבל זה נעשה בצורה מורכבת ומלאת אמפטיה, ופשוט עובד. יותר מכך, הסרט גרם לי לחבב שוב את פול ג'יאומטי, וזה כבר ממש מרשים.
תודה על כל ההמלצות
איזה שרשור נהדר.
(לי אין מה לתרום, לא ראיתי כלום.)
סרטון משעשע על העובדה שמיסטר רוג'רס היה נחמד מדי:
https://www.youtube.com/watch?v=z966lQ4KZwc&t=216s
הצד האחר של הרוח
(ל"ת)
Prospect
אחד הסרטים שמשך מעט תשומת לב כאשר הוא הוקרן בפסטיבל אוטופיה האחרון (ונדחק להקרנה בודדת בשבת בצהריים) הוא גם אחד מסרטי המד"ב העצמאיים הטובים של השנים האחרונות. הסרט, שעוקב אחרי מסע של נערה צעירה ופושע מבוגר בניסיון לעזוב פלנטה עשירה במחצבים עם אטמוספרה רעילה משלב בין מרכיבים מ-"נאוסיקה" של מיאזאקי (מבחינת הסביבה), "קר עד העצם" (מבחינת הדמות של הגיבורה) ו-"הטוב הרע והמכוער" (מבחינת המסגרת העלילתית). היוצרים עשו שימוש חכם בתקציב המצומצם שעמד לרשותם ויצרו סביבה חייזרית שהיא לא בדיוק מושכת, אבל בהחלט משכנעת. השחקנים טובים מאוד. אפשר היה לעבוד עוד קצת על התסריט – בשתי נקודות קריטיות הוא עושה לגיבורים (ובמיוחד לגיבורה) חיים קלים מדי – אבל את האווירה הנואשת הוא מעביר בצורה נהדרת. מומלץ.
האיש שהרג את דון קישוט, גבול השוודי, אני הורגת ענקים
(ל"ת)
Calibre
אני לא גר בארץ, אבל אני מניח שזה לא הוקרן. בכל מקרה, מדובר באחד מחמשת סרטי השנה שלי, ואני מצר על כך שהוא לא נמצא בסקר הראשי למען האמת.
מעשה במסע ציד שבו הכל משתבש לגמרי, וגם סיפור על חברות גברית (משני צדדי המתרס) ומשמעותה. סרט אדיר בעיניי.