בכל שנה אנחנו בוחרים את סרט השנה ואת הופעת השנה של גולשי עין הדג. את ההיסטוריה של סיכומי השנה אתם יכולים לראות כאן.
לקראת סוף השנה יעלה סקר הבחירה מבין עשרת הסרטים הגדולים של השנה. אבל לפני כן, צריך לבחור מהם העשרה האלה, מבין כל סרטי השנה. ועוד לפני כן, צריך להחליט מבין איזה סרטים להחליט. כל הסרטים שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע השנה באופן משמעותי ייכללו בטופס. וכרגיל, זה רק חלק מהתמונה. יש הרי המון סרטים טובים שלא זכו להפצה מסחרית בארץ, מסיבה זו או אחרת.
אז עכשיו, השאלה עוברת אליכם: איזה סרטים, שלא הוקרנו בארץ מסחרית, חייבים להיכלל ברשימת המועמדים של השנה? אתם מוזמנים לציין בתגובות את שמו של כל סרט שבו צפיתם בפסטיבל, בסינמטק, בטלויזיה, בוידאו ביתי או בכל מסגרת אחרת בלבד מהפצה סדירה בבתי קולנוע. ואם הסרט שרציתם להזכיר כבר הוזכר – ציינו את תמיכתכם בתגובה או בפישלייק. הסרטים שיקבלו מספר משמעותי של איזכורים ייכנסו לרשימת המוקדמות בסקר סרט השנה.
הערה ראשונה: סרט אחד בכל תגובה, בבקשה. כך אפשר יהיה לספור את הפישלייקים והתגובות כתומכים בו.
הערה שנייה: בבקשה, ציינו כאן סרטים שאהבתם בלבד. לא כל סרט שראיתם, אלא רק סרטים שתשקלו להצביע להם בסקר המוקדמות – כאלה שאתם מכלילים בין סרטי השנה שלכם.
הערה שלישית: ישנם סרטים שכבר יצאו בחו"ל ומקבלים תגובות אוהדות – כמו "להרוג אייל קדוש", למשל – ויגיעו אלינו רק בחודשים הקרובים. מכיוון שאנחנו הולכים לפי לוח ההפצה העברי, הסרטים האלה יתחרו בשנה הבאה, אחרי שתהיה לקהל הרחב בארץ הזדמנות לראות אותם. אין צורך להצביע עבורם השנה.
אחרי שזה הובהר, אני שמח להציג לכם את הטקסט הבא של ההמלצות שלי לחלק מהסרטים שלא יצאו שנה הבאה. שימו לב שהרשימה למטה היא בגדר המלצה וזה שסרט נמצא ברשימה לא אומר שהוא אוטומטית יופיע בסקר, והוא עדיין צריך לעבור את אותו התהליך (פישלייקים ותגובות) כמו כולם.
אני אמור, איכשהו, להצליח לצמצם את היבול של כל הסרטים שלא-יצאו בשנה האחרונה (או שנתיים, אם אני נינוח) לתוך רשימה שלא נמשכת כאורך הגלות. אפילו אם אני מצמצם אותה רק לסרטים שרק אהבתי מאוד מאוד וגם לא משתף כאן את הסרטים של נטפליקס (שיזכו לסקירה נפרדת) אני נשאר עם רשימה ארוכה למדי. בקיצור, משימה קשה שלא ממש הצלחתי לעמוד בה.
אז להלן רשימת 9 הסרטים (שהם הרבה יותר מ9) שלא-יצאו בשנה האחרונה, או שלא-יצאו קצת לפניה ב150 מילים לסרט, או פחות.
הסיני: "בת הים" / "The Mermaid"
עקרונית, חלק מהרשימה הזאת הייתה כתובה כבר שנה שעברה, והרשתי לעצמי להשאיר את "בת הים" גם השנה ולו רק בגלל המשפט הבא שכתבתי לפני שנה – "סצנת הפתיחה של בת הים היא סצנת הפתיחה הטובה ביותר שראיתי השנה, הסצנה הכי מצחיקה של השנה ואולי הפתיחה הכי טובה לקומדיה אי פעם." שנה לאחר מכן, זה עדיין נכון. אם סיור במוזיאון החיות המקומי בסין לא מצחיק אתכם, אז כנראה ש"בת הים" לא בשבילכם ושאין לכם חוש הומור. כי למרות שהוא ממשיך להיות מצחיק באותה המידה, הוא אף פעם לא מצליח להתעלות על הגאונות הויזואלית של הסצנה הזאת. הסרט עצמו מספר על בת ים מקהילת בני ובנות ים שנשלחת לחסל טייקון נדל"ן צעיר שרוצה להרוס את שטח המחייה של בני הים (שהוא, משומה, לא בתוך הים) רק שאז קוראים בלגנים וקונצים כאלה ואחרים אשר מסבכים את כל הסיפור. ביניהם: צמד הבלשים הרציניים ביותר, שפם, איש תמנון שמנסה לא לבשל את עצמו ומסר סביבתי מהדהד.
האינדי: "Don't Think Twice" ו"Other People"
"אל תחשוב פעמיים" הוא סרט שאם יוצר כמו מייק לי היה חתום עליו הוא היה זוכה להרבה יותר הערכה בחוגים מסוימים – וזאת למרות שהאיכות הייתה נשארת בדיוק אותו דבר. הסרט מספר על קבוצת אימפרוב והדינמיקה המשתנה שבתוכה, והוא מהסרטים שאוהבים את בני האדם אבל לא בצורה אידילית שאומרת שכולנו מלאכים אלא מחבב אותם בגלל מי שהם באמת: הוא מציג את הדמויות שלו כאנשים טובים אבל עם בעיות כולל מלחמות האגו, הקנאות והקיטורים.
גם ב"אנשים אחרים" גיבורינו הוא כותב קומי שמנסה לפרוץ, אבל יש לו בעיות גדולות יותר: אבא שלו לא השלים עם זה שבנו יצא מהארון, הוא צריך לשמור על אימא שלו חולת הסרטן שמצבה רק מידרדר והוא תקוע בעיר השמרנית והקטנה שממנה ברח. ג'סי פלמונס ומולי שאנון משחקים את הדמויות הראשיות והם פשוט נפלאים בתפקידיו בסרט קורע לב עם לא מעט רגעים קומיים.
ועוד שניים: "מוריס מאמריקה" ו"ביאטריז בארוחת ערב" הם נהדרים. מצטער, אלה כל המילים שנותרו לי.
האימה: "שכונה בטוחה"
אם אתם אוהבים אימה, קומדיה, וכל מה שביניהם – לכו לראות את "שכונה בטוחה". מדובר באחד הסרטים המבריקים של השנה שעברה וגם באחד הסרטים שכדאי לדעת כמה שפחות עליו לפני הצפייה. גם את השורה "ילד בן 12 והשמרטפית שלו מעבירים את הלילה עד שמשהו קורה" עדיף לעצור באמצע.
מדובר בסרט אכזרי, חכם, כיפי, משוחק נפלא ופשוט טוב. התלונה היחידה שיש לי עליו לא באמת משנה (וגם מהווה ספוילר, אז לא משנה). אחד הביקורות השוותה אותו ל"שכחו אותי בבית" שפוגש את "משחקי שעשוע" אבל גם זה לא בכיוון בכלל. מדובר בסרט שפשוט צריך לראות. אז לכו ותראו אותו.
ועוד: ואם אתם מעדיפים את האימה שלכם אפילו צעירה יותר מבני נוער, תמיד אפשר לראות את הסרט על העובר הרצחני ב"Prevenge" שגורם לאימא שלו לצאת למסע הרג. זה לא תמיד מצליח להגיע לרגעי הטירוף שהקונספט הזה מבטיח, אבל הוא בהחלט סרט כיפי, אכזרי ואולי כזה שלא מומלץ לראות בזמן ההריון.
היפני: "Your Name."
"השם שלך." הוא סרט אנימה, אבל לא סתם עוד סרט אנימה. יש בו איזה קסם בלתי מוסבר – לא משנה כמה אדיש אתה בתחילתו, באטיות הסרט שובה אותך והופך אותך לשלו. הסרט מתאר נער ונערה שמעולם לא נפגשו מגלים שהם נמצאים אחד בתוך הגוף של השני, הרחק מאוד – היא גרה בכפר, והוא גר בעיר. אבל זאת רק נקודת המוצא: הסרט מתחיל בהנחה שכולם יודעים איך ז'אנר "חילופי גופות" עובד ואז רץ לכיוונים מפתיעים ואחרים עם גלריית דמויות שלמרות שקשה להגיד שהיא מקורית או מפתיעה היא עובדת, ואתה מוצא את עצמך נקשר לגורלם מהר מאוד.
ובנוסף: "קול שקט" הוא לא בדיוק "השם שלך." אבל גם הוא סרט אנימה מעניין ששווה לבדוק על בן נוער שהציק לנערה חירשת בילדותו וכיצד המאורע משפיע עליו, ו "שין גודזילה" הוא סרט גודזילה (לייב אקשן) שבו בניגוד לסרטים אחרים שיתוף הפעולה בין ענפי הממשלה הוא הגיבור האמיתי. זה יותר מעניין ממה שזה נשמע.
הדוקומנטרים
ז'אנר הסרטים התיעודיים נמצא בפריחה חסרת תקדים בשנים האחרונות, ולכן יהיה מבאס לצמצם את הבחירה שלי לסרט אחד – במקום זה, בואו נחבר חמש ונעשה את זה ממש מהר.
"Cameraperson" הוא אסופה של סרטונים קצרים שנהפכים יחדיו למשהו חד פעמי והרבה פחות פלצני ממה שזה נשמע. "אש על הים" מתאר את משבר הפליטים בצורה הכי לא מניפולטיבית שרק אפשר, עם התמקדות על אי אחד במרכז המשבר. "השג לי את רוג'ר סטון", מראה כיצד יועץ פוליטי אחד היה חלק מדרדור השיח הציבורי והפוליטי באמריקה, מניקסון ועד טראמפ. "ביצים!" , דוקו מצויר, הוא תיעוד מופרע של אדם שהתחיל לבצע ניתוחים של פוריות בגברים על ידי השתלת אשכי עזים. זה לא החלק המופרע – זה רק איך שהסיפור מתחיל. ו"מגדל" הוא עוד סרט דוקומנטרי מצויר, אבל הפעם מז'אנר המתח: מעין שיחזור בזמן אמת של המקרה בו צלף עלה על מגדל בלב אוסטין והתחיל לצלוף באנשים העוברים ברחוב.
קומדיית הפשע: "אש חופשית" ו"מלחמה על כולם"
"אש חופשית" הוא מהז'אנר של "אנשים תקועים במקום סגור והמצב מדרדר מהר" עם קאסט משובח (ברי לארסון, ארמי האמר, קיליאן מרפי ואפילו שאלטו קופליי טוב בסרט הזה), אקדחים, עסקאות שסרחו, בריתות שנוצרות ומופרות בהינף יד ואווירה קלילה ככל הניתן בסרט שבו הרבה אנשים מתים (למרות שממש קשה להרוג אותם). אם אתם רוצים משהו קצת יותר כבד, יש את "מלחמה על כולם" – סיפורם של שני שוטרים מושחתים שמנסים, בצורה לא-הכי-מוצלחת לעלות על עקבותיו של פושע תוך כדי ביצוע כל פשע אפשרי בעצמם. מדובר בסרט שעונה על השאלה "מה אם ווס אנדרסון היה מביים קומדית פשע?" (ולא, התשובה היא לא "פשיעות קטנות", למרות שזה קומדית פשע של ווס אנדרסון): סרט מוקפד ויזואלית, עם אנשים שמדברים בצורה אדישה ומקשקשים פילוסופיה בזמן שהם דורסים ו/או יורים במישהו. הסרט השלישי של המקדונה שלא עשה את "ברוז'" הוא פרידה מהסרטים היותר מהורהרים שלו ("הכומר", ו"שומר חוק") בשביל משהו קצבי וכיפי אבל לא פחות איכותי.
ה"איך לא הפיצו את זה"?: "דטרויט" (שממנו התמונה של הכתבה) ו"גדרות" (שממנו התמונה למעלה)
אולי ראיתם אותי צועק פה ושם "איך לא הפיצו את "גדרות" בארץ????". וברצינות: איך? מדובר בסרט שהיה מועמד לאוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר וזכה בפרס שחקנית המשנה. זה במיוחד מצער מכיוון שמדובר, מבחינתי, בסרט הטוב ביותר שהיה ברשימת המועמדים שנה שעברה. הסרט עצמו נהדר וההופעות של וושינגטון ודייויס הן ישר לפנתיאון. אומנם "משפחת פועלים שחורה בשנות ה-50" לא נשמע כמו עלילה מסעירה במיוחד, אבל זה רק כי לא שמעתם את דנזל מספר את השקרים המופלאים שלו או מנסה להתמודד עם חינוך ילדיו.
עוד סרט שחבל שלא הופץ כאן הוא "דטרויט", סרטה החדש של קתרין ביגלו. הסרט מספר על פרעות שהתרחשו בשנות ה-60 בדטרויט, וספציפית על מקרה שהתרחש במהלך הפרעות ובו כוח של המשטרה פשט על מלון שבו הוא חשד שנמצא צלף. "דטרויט" מראה בדיוק איך לעשות סרטים על פי סיפור אמיתי: לתת את הרקע למאורע, לתאר את ההתרחשות ואז להישאר לראות את ההשפעה שלה – ובנוסף להיות מתח עוצר נשימה.
הספורטיבי : "דנגל" ו"מלכת קטווה"
מאז שנות ה90, קשה למצוא סרט ספורט שנכנס לקונצנזוס כמו "גברים לבנים אינם יכולים" או "משחקי רחוב" ואז 2016 הגיעה ושינתה את המצב עם צמד סרטים שמבוססים על סיפורים אמיתיים, לא אמריקאיים ועם דמויות נשיות ראשיות. ולא תגידו שזה קל – מדובר בצמד ממשחקי הספורט הקשים ביותר להפוך למלהיבים קולנועית – היאבקות קלאסית ושח.
"Dangal" מספר על צמד אחיות הנהפכות לספורטאיות מובילות בתחום ההיאבקות בהודו, ולמרות שהוא שומר על האורך של סרטים בוליוודים, הוא מצליח להימנע מהמון מלכודות קיטש שהוא היה יכול ליפול בהן תוך כדי שאתה נקשר אל הילדות ומערכת היחסים המסובכת שלהן מול אביהן.
"מלכת קטווה" מספר את סיפורה של ילדה מרחובות קטווה שבאוגנדה שהוא הכי "סיפור סינדרלה" שיכול להיות, אבל הוא ממש מוצלח בלהיות הסיפור סינדרלה הזה, אז למי אכפת. הוא מצליח לשים את הפוקוס על הדמויות שלו ולא רק על העלילה הצפויה מראש שלו, מה שיוצר יותר סרט שהוא יותר מסתם סרט ספורט מרומם נפש.
האלים: "להב האל מת"/ "Blade of the Immortal"
סמוראי אל מת יוצא למסע קטל בין שלל סמוראים מטורפים אחרים עם כל הנשקים הלא סבירים הקיימים אי פעם. מה עוד צריך מזה? אוקיי, "להב האל מת" קצת דחוס בעלילה וזה סביר – הוא דוחס משהו כמו 30 ספרי קומיקס למשהו שהוא שעתיים וקצת. ובכל זאת, אם אתם מחפשים את הסרט עם הכי הרבה סצנות אקשן מוגזמות ומטורפות של השנה – "להב האל מת" הוא התשובה שלכם, בהנחה שאתם אוהבים את הדם שלכם עם הרבה דם ועוד קצת איברים כרותים.
ולמי שאוהב את האלימות שלו קצת יותר מקורקעת במציאות אבל באמת רק קצת יותר – "מהומה באגף 99" מהווה תזכורת שוינס ווהן שחקן מצויין, שס. קרייג זאלהר, הבמאי שביים גם את "בון טומהוק" הוא במאי שצריך לעקוב אחריו באדיקות ושמדי פעם צריך לוותר על הארבע שניות האחרונות של הסרט.
בהחלט רשימה מוצלחת לסרטים טובים שלא הופצו
מחזק לגבי "השם שלך" ו"קול שקט" – שני סרטים נהדרים ומרגשים שהייתי רוצה שיקבלו יותר הכרה. הייתי ממליץ עליהם גם לאנשים שלא צופים בסרטי אנימה, פשוט בתור סרט טוב ששווה ניסיון הסתגלות למדיום גם אם אתה לא רגיל אליו.
סרט נוסף שאחזק הוא "מגדל"; לחלוטין לא ציפיתי למצוא אותו בשום רשימה. סרט מתח קטן אבל מושקע ומרתק. השילוב בין הצגת המאורעות לראיונות עם הדמויות עבד אפילו יותר טוב באנימציה המוצללת הנפלאה הזאת, והסרט לפת אותי לכל אורכו עם סצנות מתח מוצלחות וריאליסטיות שהנגישו את האירוע הקשה בצורה קצת יותר קלה לעיכול ממאמרים או חדשות. מאוד מומלץ לחובבי דוקומנטריים קצת שונים.
החלק האהוב עליי בשנה
והשנה בכלל, ראיתי (אני חושב) יותר סרטים שלא הופצו מאשר סרטים שהופצו והפער בניהם היה די גדול. קשה לי להרכיב עשירייה מהסרטים שהופצו השנה בארץ, בגלל שאין לי מספיק סרטים שמתאימים להגדרה, בעוד קשה לי להרכיב עשירייה מהסרטים שלא הופצו, כי יש הרבה יותר מידי מועמדים ראויים.
אז לפני שנצלול פנימה, בהודעה הזאת אני מצטרף לקרקר בהמלצות- ואני מקווה שזה בסדר שבגלל שאני מצטרף להמלצות, אני כותב אותם ביחד בתגובה אחת.
'השם שלך' ו'קול שקט' שמצוינים ונהדרים מאוד. חד משמעית מסרטי האנימציה הטובים של השנה.
'מהומה באגף 99' נהדר ומדמם ושובר עצמות, 'Dangal' מצוין,
'גדרות' שהוא בכלל משנה שעברה ומגיע לו לגמרי, עם תסריט אדיר ותצוגות משחק מעולות, כשגם 'מוריס מאמריקה', 'אנשים אחרים', ו'אל תחשוב פעמיים' נהדרים ומעניינים וגם הם כבר הופצו בפסטיבלים שנה שעברה.
ובעיקר 'דטרויט' שהוא לחלוטין מסרטי השנה ובאמת לא ברור בכלל איך לא הופץ. סרט מעולה.
זה בסדר שאתה מצופף אותם
אבל זה לא עוזר להם להיכנס לסקר.
Super dark times
מותחן שמתרכז בחבורת תיכונסיטים בשנות ה90 שנאלצת להתמודד עם ההשלכות של תאונה אלימה שגרמו לה. אני לא בטוח אם אני יכול לומר יותר מזה, אז נשאיר את זה ככה. אני פחות מעריץ של הסוף אבל הסרט עדיין מומלץ.
נטפליקס?
סרטי נטפליקס נחשבים כהופצו בארץ כלומר הם יופיעו בסקר אוטומטית? או שיש צורך להמליץ עליהם פה?
יש צורך להמליץ עליהם פה
יש הרבה יותר מדי מהם כדי שנשים את כולם אוטומטית.
זה בא בלילה
יותר סרט מטריד מאשר מפחיד וההתפתחות העלילתית די דלה
אבל אני מאוד נהניתי מהסרט, הדמויות כתובות ומשוחקות נהדר, ויש משהו מרענן בלסיים סרט כשעדיין יש לי יותר שאלות מאשר תשובות על מה קרה שם
בהיעדרו של "אייל קדוש", כרגע סרט השנה שלי - סרט מעולה
(ל"ת)
A Ghost Story
בשנה עם יבול טוב של סרטים מעניינים ומעולים, זה הסרט הכי חזק שיצא לי לראות, שחוויית הצפיה בו לא דומה לאף סרט שאני זוכר שראיתי בשנים האחרונות.
מצטרף ומוסיף
אחד הסרטים הכי טובים של השנה בקלות, אם אחת הסצנות הכי טובות בה בקלות (אכילת הפאי. ועוד הרבה מאוד סצנות אחרות מעולות בפני עצמן)
בנוסף, אם כבר אנחנו עוסקים בסיפורי רוחות, סרט אחר שלא הופץ השנה בארץ וגם הוא מטאפורה אחת גדולה לרעיון אדיר וגם הוא עוסק באבדן, ברוחות, במה שקורה לאחר המוות ובזיכרונות
'personal shopper', הוא אמנם לדעתי לא טוב כמו 'סיפור רוחות' שבאמת חכם, מרגש ונפלא, אבל הוא בפני עצמו סרט מצוין, עם הצגה של קירסטן סטיוארט ורעיונות נהדרים ועם סצנת סיום שלמרות שהייתה צפויה, פירקה אותי לגורמים ונכנסה לי עמוק לנשמה.
אני יכול להבין מאיפה שריקות הבוז הצורמות שהסרט הזה קיבל בקאן מגיעות, כי באמת מדובר בסיטואציה מוזרה וילדותית, אבל כשהבנתי בדיוק מה קורה שם ומה המטאפורה, הסרט הזה נכנס לי עמוק לורידים ולא יצא משם עד עכשיו.
באמת? אותי אני כבר לא זוכר אבל אני תמה. הסרט היה מחפיר לדעתי. לא ברור לי איזו תצוגת משחק היתה כאן. קריסטן סטוארט היתה בסדר כשהיא היתה קטנה ושיחקה בתפקידים מוגבלים, אם במקרה של into the wild או ב speak אבל המנעד שלה לא קיים וגם בסרט התמוה הזה הוא לא נוצר פתאום
וכן, הסרט הזה באמת היה לדעתי תמוה ומגוחך לכל אורכו בלי נקודת גאולה זכירה אחת.
מה שכן, אם תוכל להרחיב, אני אשמח
הו, כמה זמן חיכיתי לסקר הזה בכדי להמליץ על "נא" (Raw)
כרגע הוא לא רק השם שאני זורק לכובע בסקר הזה אלא גם מועמד מוביל לסרט השנה שלי, כמובן שבחמישייה מקומו מובטח. אעתיק חלק מההמלצה שלי מהתגובה שכתבתי עליו בדף הסרט:
סרט פשוט מושלם. על פניו אפשר לפטור אותו כעוד סרט אימה על נערה צעירה שכל הזוועות בו הן אלגוריה לפחד שלה מבגרות מינית, ודוגרי הוא באמת כזה, אבל לדעתי הרעיון הזה מעולם לא בוצע בצורה כ"כ מוצלחת והולמת, ובמיוחד כשהעלילה עובדת גם אם מתעלמים לחלוטין ממנו – יש פה מסתורין טוב לגבי מה האמת מאחורי כל ההתרחשויות והוא גם נותן תשובות מספקות, יש כאן דמויות בנויות היטב, יש קצב מצויין ותפניות נהדרות. ותוך כדי, למרות שמיניות הוא הנושא העיקרי, הסרט עדיין לא נשאר רק בטריטוריה הזאת ונוגע גם בסוגיות של לחץ חברתי, של הפחד מכישלון ואכזבה ובעיקר ביחסי אחיות, תמיד כיף לראות סרטים שנוגעים בנוא הזה כי פשוט אין מספיק כאלה (גם על אחוות אחים אין יותר מדי סרטים). יש המון דרכים להסתכל על הסרט הזה, והוא פשוט עובד בכ"כ הרבה שכבות.
יותר מהכל, משהו ששמתי אליו בסרט הזה הוא שממש אפשר להקרין אותו בשיעורי קולנוע כדי ללמד סטודנטים על דרכים אידיאליות להעברת מידע – מזמן לא נתקלתי בסרט שידע לעשות את הדבר הבסיסי הזה כ"כ טוב. כמובן שהכל משוחק, מצולם ונשמע מדהים. יש שם שוט אחד שמדהים שבמאית צעירה ומתחילה הצליחה לעשות כבר על הסרט הראשון שלה – רמת הטכניקה והתכנון שמעורבים בבימוי סצינה כזאת בשיטה הזאת מעידים על מישהי שיודעת מה היא עושה.
אני מניח שאתה מתכון לסרט שנקרא בימדב "grave",
כלומר זה:
http://www.imdb.com/title/tt4954522/
ולא הסרט שנקרא בימדב "RAW" ומדבר על משהו אחר לגמרי ממה שתיארת:
http://www.imdb.com/title/tt5200232/
נכון?
לי שניהם מראים את השם Raw
כשבסרט שהוא התכוון אליו מופיע השם Grave כ-Original Title מתחת לשם האמיתי.
זה משהו שקורה מידי פעם בימד"ב לסרטים לא אמריקאיים – לפעמים הם יראו את השם האמיתי ולפעמים תרגום פונטי של המקור.
אני באופן אישי מעדיף את השם Grave על פני Raw,
אבל כן, הקישור הראשון שלך הוא הסרט הנכון.
'Brimstone'
לפני שבלייד ראנר 2049 יצא, אני לא חושב שראיתי סרט טוב יותר השנה מ-'Brimstone'.
אומרים ש-2017 הייתה שנת סרטי האימה, אבל לא מזכירים שבין 'it' ל-'Get Out' היה את האגרוף בבטן המתמשך הזה. מערבון-אימה מופרע, אכזרי ומופלא (ואלים מאוד), שלא יוצא לי מהראש מאז שראיתי אותו, וכמעט כל מילה שאכתוב עליו תהיה ספוילר, אז רק אגיד שגיא פירס לא נתן הופעה כזאת מאז 'ממנטו' (או בכלל). הלוואי שיקבל את הקרדיט שמגיע לו בעתיד.
מסכים בהחלט לגבי 'Free Fire' החמוד. והייתי מוסיף כמובן את 'Shape of water' – אבל מן הסתם זה סרט שיצא שנה הבאה (:
the fury of a patient man
אני מניח שאחרים ימליצו על סרטי נטפליקס המוכרים יותר,
אז בינתיים אמליץ על הסרט הזה שאמנם יצא בנטפליקס בסוף שנה שעברה אבל ראיתי אותו השנה.
סרט מצוין שהלך למקומות שממש לא ציפיתי שיילך , סרט מתח ודרמה מעולה שמצליח לגרום לך להזדהות עם הגיבור ועדיין להבין שמה שהוא עושה זה ממש לא טוב.
brigsby bear
אדם שחי בבידוד מוחלט כל חייו מגלה ביום אחד שני דברים- מי שחשב כהוריו בעצם חטפו אותו בתור תינוק, ושהסדרה האהובה עליו ביותר "בריגסבי הדוב" היא למעשה המצאה של החוטף שלו ואף אחד אחר לא מכיר אותה, אז הוא יוצא ליצור אותה מחדש
הסרט הוקרן בארץ רק במסגרת פסטיבל ירושלים ואי אפשר שלא להתאהב בו ובקסם המפתיע שלו. מסוג הסרטים שהם פחות עמוקים ממה שהם יכלו להיות אבל הלוואי שכל האינדי דרמות-קומיות היו מקבלות אותו כסטנדרט
'בפינה זו של העולם'
האמת שבגזרת סרטי האנימציה השנה, הסרטים שלא הופצו עולים בהרבה על הסרטים שהופצו. הייתי מאוד רוצה להזכיר יותר, כי באמת מדובר בסרטים נהדרים, אבל ברשימת סרטי השנה צריך להתרכז רק בטובים ביותר (אז רק אוסיף ש'את'ל וארנסט' ובעיקר 'סוסי החלונות' גם סרטים ממש נהדרים) אז הנה סרט האנימציה הטוב ביותר שראיתי השנה:
'בפינה זו של העולם'
הסרט עוקב אחרי בחורה צעירה שעוזבת את ביתה לאחר נישואיה. עוברת לעיר אחרת, מתרגלת לחיים החדשים בסביבה שהיא לא מכירה, אנשים שהיא לא מכירה כאשר הגעגוע כל הזמן מתפרץ החוצה. עד כאן נשמע סטנדרטי, העובדה שמדובר בימי מלחמת העולם השנייה ובעיר העתידה להיהרס קליל ע"י פצצת אטום, משנה את כל הסיפור הזה לגמרי.
אמנם הוא עוסק במציאות ובדברים הנוראיים שהתרחשו בימי המלחמה ביפן, הירושימה. אבל למרות זאת הוא מצליח להקיף את כל הדברים המזעזעים והקשים המתרחשים בו, בדמיון ציורי מרהיב עיניים שרק מחזק את הצורך שלנו באנימציה ואת הצורך שלנו לברוח מהעולם הזה, שלפעמים יכול להיות קשה מנשוא ואפשר לשרוד אותו דרך סיפורים וציורים.
הסרט הזה פשוט יפיפה, האנימציה בו מדהימה, הנושאים שלו מעניינים והוא מרגש מאוד ובעיקר נורא אנושי, בצורה שההגדרה 'חלומי' הרבה יותר מתאימה לו.
Ingrid Goes West
תומך בהמלצות על Super Dark Times ו"זה בא בלילה" שהוזכרו למעלה, ומוסיף לרשימה את הפרק הכי טוב של "מראה שחורה" שהוא לא "מראה שחורה".
הסרט הנהדר הזה הוא בעצם סרט על סטוקרית שהנשק שלה היא רשתות חברתיות. אם בסרטים אחרים הסטוקרים צריכים פיזית לעקוב אחרי המושא שלהם, כאן אינגריד רק צריכה לעקוב אחרי המושא שלה באינסטגרם. כי בתור 'אושיית אינסטגרם', היא תמיד משתפת איפה היא נמצאת ועם מי ומה היא אוכלת ומתי. זה סרט שיש בו רגעים אפלים ומטרידים לצד רגעים כנים ומצחיקים. בנוסף, למרות שקיבלנו שני סרטים שונים שלו, יש כאן את הסצינה הכי סקסית(?) שקשורה לבאטמן. אוברי פלאזה, אליזבת' אולסן ואושיי ג'קסון הבן נותנים הופעות נהדרות.
A quit passion
הסרט עוקב אחר חייה של המשוררת האמריקאית המפורסמת, אמילי דיקנסון, מימי נעורתה עד סוף חייה.
אמילי היא בחורה קשה, פמיניסטית, דעתנית ובעיקר נורא מעצבנת, אבל איכשהו, בתוך כל המצבים המביכים שהאישיות שלה מייצרת היא הצליחה לגרום לי להתחבר אליה לגמרי.
הסרט מחולק לשני חלקים (כשבניהם סצנה אדירה ויפה נורא), כאשר הראשון מתאר את דיקנסון בתור נערה צעירה וחצופה שבורחת מהפנימייה הדתית כדי לחזור לחיק משפחתה רק כדי לצפצף עליהם, למרוד בדת ולעלות על העצבים של כולם. וכן, גם לכתוב שירים פה ושם. החלק השני עוסק בבגרותה, בדידותה כשזלזולה בכל מי שבא איתה במגע (כמעט) רק הולך וגובר. שני החלקים שומרים על רמה איכותית גבוה ביותר, רק שהשחקנית משתנה. בחלק הראשון אמה בל תופסת את משבצת השחקנית הראשית ועושה את זה בצורה שובבה ונהדרת וקשה שלא להתאהב בה למרות הכל, בעוד בחלק השני את נעלי דקינסון תופסת סינתיה ניקסון שהיא שחקנית גרועה ומעצבנת מאוד. אבל מה, אולי זה צוות השחקנים המעולה שמסביבה, אולי זה התסריט המושחז, השנון והנהדר ואולי זאת האווירה שהסרט הזה מייצר, אבל גם את ניקסון אפשר לסבול כשבדעיבד המשחק המעצבן שלה מאוד מתאים לדמות אותה היא משחקת.
ומעבר לכך, הסרט עוסק בזמן, שחולף ועובר בלא מפריע וינצח את כולנו בסופו של דבר, לא משנה מה ננסה להכיל בתוכו. והסרט הזה עושה את זה בצורה כ"כ טובה, שלמרות שלא ציפיתי מדמות כזאת בכלל, היא פשוט ריגשה אותי מאוד. ובכללי, עם התסריט, המשחק של כולם והבימוי היוצא מן הכלל שהעמיד כאן סטים ותמונות יפות נורא, מדובר באחד הסרטים הטובים והפחות מוכרים של השנה.
מאוד מומלץ
פרויקט פלורידה
בעיקר כי הסרט הקטן הזה הוא יצירת המופת הכי גדולה שיצאה השנה בעולם. תצוגות משחק אדירות וסוף מושלם מכל בחינה שהיא, לסרט שמציג במידה רבה מאד את האמריקה שמתחבאת בכל פינת רחוב
סיפורי מאירוביץ
לא רבים יודעים את זה ונדמה לי שהרוב יחלקו עליי גם כך. אבל אדם סנדלר הוא מגדולי השחקנים הדרמטיים של תקופתנו, כך היה בלא מעט סרטים בעבר וכך גם בסרט הזה בו הוא מגלם חוזר נצחי לצד קאדר שחקנים מרשים. לא סרט ענק אבל בהחלט כזה שעושה את העבודה
Three billboards outside Ebbing MO
וזה מה שכתבתי עליו בדף הסרט
מזכיר יותר את "שבעה פסיכופטים" מאשר את "ברוז'". כלומר – משעשע מאד לפרקים, חכם, בניית דמויות מעולה, אינטראקציות מצוינות, משחק טוב (לדעתי יותר של רוקוול מאשר של מקדורמנד), סיום מעורר מחשבה, מוזיקה מקסימה לכל אורך הסרט ושאר סופרלטיבים ששמורים לסרטים שעושים את העבודה.
אבל זה לא המופת שהיה "ברוז'", וקצת חבל. אין לו את המעגליות הזאת ששמורה לסרטים שהם יותר מסתם סרטים טובים, ושהיתה בהחלט לברוז'.
איך ואיפה ראית אותו כבר ?
(ל"ת)
בקולנוע ליד הבית שלי בלוס אנג'לס
(ל"ת)
ייצא בינואר בישראל. יהיה בסקר של שנה הבאה
(ל"ת)
קולומבוס
בעיניי, מועמד רציני לחמישייה.
'קולומבוס' הוא הסרט הכי פשוט שיכול להיות. אין בו תנועות מצלמה מורכבות, אין בו הפקה מטורפת, אין בו אפקטים, אין בו כמעט כלום.
ולמרות זאת הוא אחד הסרטים הכי יפים ויזואלית שראיתי השנה. וזאת רק אחת מהמעלות הרבות שיש בו.
את הסרט מביים קוגונדה, שזהו סרט הביכורים שלו, והשליטה שלו במדיום היא ברמה פנומנלית, לא פחות. (לא מפתיע לגלות שלאיש יש ערוץ אינטרנטי העוסק בקולנוע עכשווי וישן, ומה שהוא עושה שם זה פשוט מרתק.)
הסרט עוקב אחרי שתי דמויות הנפגשות במקרה בקולומובס, אינדיאנה, עיירה קטנה המפורסמות בעקבות המבנים הארכיטקטים המפורסמים והיפים שנמצאים בה.
הדמות הראשונה היא ג'ין, בנו של ארכיטקט קוריאני מפורסם המתגורר בקולומבוס, לו יש בית ענק ויפה בצורה שרק ארכיטקטים מפורסמים יכולים לעצב לעצמם (בבית הזה, בשוטים ארוכים ויפים נפתח הסרט), המגיע לבית אביו בגלל שאביו איבד את הכרתו וכרגע הוא מתאשפז בבית החולים.
הדמות השנייה היא בחורה צעירה בשם קייסי, המתגוררת במקום. היא מרבה להיפגש עם אחד מחבריה בספריה ולדבר איתו על נושאים מעניינים, היא מאוד אוהבת ומתעניינת בארכיטקטורה, אבל היא בעיקר תקועה בבית עקב מצבה הבריאותי והנפשי של אמה, שלא נותן לה, או לפחות נותן לה תירוץ, לא לעזוב את המקום.
שתי דמויות, שתיהן נפגשות מנסיבות לא הכי טובות, בגלל מצבם הבריאותי של הוריהם, אבל תודה לאל שהם נפגשים.
הסרט פשוט עוקב אחרי רצף מפגשים אקראיים של השניים, שלאט-לאט מפסיק להיות אקראי, כשהם מסתובבים ברחובות קולומבוס ופשוט עוברים ממבנה מרהיב אחד לאחר. (לכן רבים משווים את הסרט הזה ל'לפני שקיעה' של לינקלייטר. אבל לדעתי ההשוואה הזאת עושה קצת עוול לשני הסרטים)
'קולומבוס' הוא, כפי שהוא נשמע, הסרט הכי רגוע שיכול להיות, נטול כמעט בעלילה, עם דמויות רגועות ואווירה אפורה ושקטה. אך דווקא מתוך כך, ובגלל שהסרט (בלי שהוא כ"כ משקיע בכך, שכן העיירה הזאת מעוצבת כ"כ יפה שאין לתאר) משמר את ערכי האסטיטקה שלו, הן מבחינה אסטטית והן מבחינה רגשית, כאשר הוא יוצא משם, ואפילו בקצת, זה מורגש מאוד ומרגש מאוד.
הסרט נשען על תצוגות המשחק של שני השחקנים הראשיים, ג'ון צ'ו והיילי לו ריצ׳רדסון ושניהם עושים עבודה מעולה. בעיקר היילי שכאשר היא מתפרצת וסודקת את השקט, היא מרסקת את הלב.
השניים מסתובבים ומדברים על נושאים מעניינים, שגם עולים מהסיטואציה עצמה, כמו הגשמת חלומות, יציאה מהבית, משפחה ובעיקר על יופי פשוט. פשוט כיף להתלוות אליהם למפגשים האלה ולשמוע אותם מדברים ובעיקר לראות ולהרגיש אותם.
בסצנה היפה בסרט, לדעתי, היילי לוקחת את ג'ין לאחד המבנים שהיא הכי אוהבת בעיירה ומתחילה להסביר לו למה היא כ"כ אוהבת את המבנה הזה. קוגונדה לאחר כמה שניות מפסיק את סאונד הדיבור שלה, כשהיא ממשיכה לדבר וברקע מופיעה מוזיקה אחרת. היא ממשיכה לדבר בהתלהבות וג'ין ממשיך להסתכל עליה בהתפעלות כשאין לנו מושג מה היא אומרת. וגם אנחנו מסתכלים עליה בהתפעלות, כי זה נורא מרגש ויפה ומפעים לראות מישהי כ"כ מתלהבת ממשהו, גם אם לא שומעים מילה ממה שהיא אומרת.
וכך בדיוק עבד עליי 'קולומבוס' ראיתי אותו בלי תרגום ולא תמיד הבנתי עד הסוף על מה הדמויות מדברות, אבל זה היה מרהיב ומרגש נורא בכל מקרה. וחד משמעית אחד מסרטי השנה שלי.
גוד טיים
הסרט החדש של האחים ספדי ('השד יודע מה' הנהדר).
ויותר מזה לא צריך כדי לתאר את הסרט הזה.
קולנוע אינטנסיבי מאוד, עם קצב מטורף, מלא בצבעי ניאון חזקים ומסנוורים ובעיקר לא נותן לך לנשום לרגע. מהרגע הראשון ועד השניה האחרונה.
שני אחים מנסים לבצע שוד. השוד מסתבך ושני האחים בורחים בעוד הבכור מצליח להימלט מהשטרה, האח השני והמוזר נתפס. מה שמוביל את הראשון לצאת למסע מטורף, בלילה אחד שממנו מורכב כל הסרט, במטרה להחזיר אליו את אחיו.
המסע הזה קשוח, מדמם, צעקני, מסנוור ובהחלט מטורף.
נכון שלסרט הזה אין יותר מידי ערך מוסף והאורך הקצר של הסרט גם נותן הרגשה של פספוס ובלבול בסופו,
אבל הקולנוע של האחים ספדי הוא חגיגה טוטאלית של קולנוע טוטאלי. האחים ספדי הם אלופי סצנות הכתוביות.
המשחק של שני האחים, בן ספדי (שהוא גם אחד הבמאים) ובעיקר רוברט פטינסון פשוט מחשמל.
וביחד הם מובילים סרט קשוח ומצוין, שמגדיר מחדש מהו 'good time' בין שני אחים שפשוט רוצים לשרוד את הלילה ביחד.
ופרט לכך
מסכים לגמרי לגבי
Brawl in cell block, 99 המדמם ומלבב
Brigsby bear המקסים ונוגע ללב
A ghost story המופנם שכל כך הזכיר לי את 'גרי' המופתי של ואן סאנט
גדרות, שהוא המועמד לאוסקר הטוב ביותר של שנה שעברה בקלות
ואפילו Brimstone שהוא הסרט הכי קיצוני שראיתי השנה, וכן, זה כולל את אמא!
לא מסכים כלל לגבי
אש חופשית. שהוא סרט עם רעיון מגניב אבל ביצוע בינוני. כלבי אשמורת זה לא
'השם שלך' גם לא השאיר אצלי רושם מיוחד
'זה בא בלילה' הוא סרט מזעזע בעיניי. סרט שהיה יכול לתת לסצנת הסיום שלו להיות נקודת הפתיחה בלי שינוי משמעותי במשמעותו של הסרט
Super dark times שהוא זבל יומרני ולדעתי תלוש לגמרי מכל הגיון
וגם raw שעם כל המשלים והמטפורות שלו, הוא גם דוחה, גם משוחק נוראי וגם לא חידש כלום על ג'ינג'ר סנאפס למשל
משחק רע? באמת?
(ל"ת)
חד משמעית, מזעזע לדעתי. שתי האחיות וגם הגברים הצעירים היו קלישאות ששוחק בידי שחקנים שהם בדיחה
תבדיל בין דמויות רעות (שגם על זה אני חולק) לבין משחק רע.
תתעלם לרגע מאיכות הכתיבה. מה בעייתי *במשחק*?
פלקטיות, יותר מדי מתסמונת קריסטן סטוארט מצד אחד ותסמונת עומר סיי מצד שני. זה פשוט משחק לא טוב
ונזכרתי בעוד נקודה לרעת הסרט
לא שצריך לסספנד סרט על קניבליזם אבל סצינת ה hazing לא אמינה ואין סיכוי שתתקיים בבית ספר לוטרינריה. אפילו לא בצרפת
ועוד כמה שהוזכרו בינתיים
גוד טיים הוא סרט שזכה להמון כבוד בדירוגים אחרים ובשנה בה יצא בייבי דרייבר שמצד אחד דומה לו ומצד שני הרבה פחות טוב, אני מבין את זה אבל האמת היא שגם גוד טיים הוא לא סרט מספיק טוב. למעשה, הוא ההפך מסרט מהודק, הוא סרט פרום. עם יותר מדי קצוות שלא מתחברים אבל בעיקר עם החלטות כל כך מטומטמות של חלק מהדמויות ובראשן פטינסון. אולי זה מכוון אבל זה לא רציני, האיש אדיוט
קולומבוס באמת מזכיר את 'לפני הזריחה' אבל הוא פחות טוב ולו בגלל שאין בו את האפקט הרומנטי המשכר של סרטו של לינקלייטר. יש בו המון דיאלוגים, לא כולם טובים והוא מחביא כמה ניואנסים חביבים אבל האמת היא שהוא די משעמם בסופו של דבר
אני לא ראיתי ולא יודע אם זה טוב
אבל נדמה לי שהיו כאן הרבה שאהבו את אוקג'ה,ולא מזכירים אותו כי הוא היה סרט כל כך מדובר כך שקשה לזכור שהוא לא הופץ מסחרית.אם אהבתם,אל תשכחו אותו
תלמה
זה היה המועמד של נורווגיה לאוסקר הזר השנה, מועמד שלא הגיע בסופו של דבר וחבל מאוד. ('אישה פנטסטית', 'חסרי אהבה', 'על גוף ונפש' כן הגיעו ובצדק מוחלט. אבל 'תלמה', לדעתי יותר טוב משלושתם.)
רבים ניסו להגדיר את 'תלמה' ולשייך אותו לז'אנר מסוים. חלק אמרו סרט אימה, אחרים אמרו רומן לסבי ואחרים כסרט מתח פסיכולוגי. כולם טעו וכולם צדקו וזה ממש לא משנה, כי תעשו טובה ותתיישבו לראות את היצירה המטלטלת ומעולה הזאת. מעבר למשמעויות הרבות שיכולות לעלות ממנה, מדובר בסרט אדיר.
סצנת הפתיחה של הסרט מתרחשת ליד אגם קפוא, שלמרות שהיא לא ספוילר, כ"כ טובה שחבל לתאר אותה כי אני לא רוצה להרוס כלום. בלי יותר מידי התרחשות, זאת בקלות אחת הסצנות הכי טובות שראיתי השנה, שמה שיכול לעלות ממנה, עוד לפני שהוא מקבל ביטוי ומשמעות במהלך הסרט, מרתק וכואב נורא.
'תלמה' היא תלמה, בחורה צעירה, שברירה ומבוישת שלראשונה עוזבת את בית הוריה הדתיים השמרנים, ויוצאת לאוסלו, לאוניברסיטה. ולראשונה היא לומדת, גרה ומתבגרת לבד.
ההורים שלה, שכאמור הם סופר שמרנים, קריפים ומוזרים (אבל תלמה אוהבת אותם מאוד), שומרים איתה על קשר יומיומי ומוודאים שהבת שלהם לא מוציאה אפילו זרת מעולם הערכים שבנו לה בבית.
מלבד הקשר המוזר הזה, התחלת הלימודים של תלמה לא עולים על גל חיובי מידי.
כאשר היא לומדת בספרייה ובחורה יפה ומושכת מתיישבת לידה, תלמה עוברת מעין התקף אפילפסיה, כאשר גופה רועד ללא שליטה והיא מאבדת את הכרתה מול כל חבריה החדשים לספסל הלימודים.
הקשר בין תלמה לאנה, אותה בחורה שהתיישבה לידה לפני ההתקף הראשון, מתהדק. לא ברור בדיוק מה טיב הקשר ותלמה די נשענת על הקשר הזה, שמוביל אותה להרגיש קצת יותר מקובלת בחברה החדשה, מכיר לה עולם אחר, מבלבל אותה וממשיך לגרום לה להתקפים חוזרים.
זה לא הסרט הראשון שלאחרונה מתאר חוויה שונה (או בפועל משיכה מינית שונה) כהתקפים. גם 'ההתקפים' מהשנה שעברה, שגם הוא סרט מצוין בפני עצמו עסק בתופעה מאותה נקודה בדיוק. אבל שני הסרטים האלו שונים בתכלית.
תלמה ואנה, שמשחוקות בצורה נהדרת ומושכת ע"י אילי הארבו וקאיה וולקינס בהתאמה, ממשיכות לפתח את הקשר שלהן, כאשר תלמה מתחילה לזנוח את תורת אביה ואמה, מסתירה מהם דברים, מתנסה בדברים חדשים שמבלבלים אותה נורא ומקשים עליה לנשום כשכל עולמה מאיים להתהפך עליה. או שזה בדיוק מה שקורה. בין לבין, היא עצמה מרגישה נורא עם מעשיה ומבקשת סליחה ורחמים מאלוהים או מהקיר, או שבעצם זה אותו דבר בדיוק.
הסרט הזה פשוט מצמרר. הוא עוסק בנושאים קצת שחוקים בזמן האחרון, אבל הוא עושה את זה בצורה כ"כ מעניינת וטובה שאתה מרגיש שאתה צופה במשהו אחר לגמרי. יש כאן כמה סצנות שלא יוצאות לי מהראש, מסצנת הפתיחה, דרך הסצנה של הופעת הבלט ועד סצנת הסיום. מלבד הדיון במשיכה המינית הברור שעולה מכאן, הסרט הוא הרבה מעבר לכך, עקב סצנת הפתיחה ועקב העיסוק החוזר באלוהים, בניסים, בטרגדיות, בחופש ובעל טבעיות. (הסרט גם מלא בסמלים שמתאימים לנושאים האלה) יואכים טרייר (שהוא במאי גדול וכדאי גם לראות סרטים קודמים שלו, 'השקט שבפנים' למשל), יצר כאן סרט ענק. מצמרר, קשה ומטריד. אבל ענק.
הסרט נפתח באגם קפוא, אבל הוא בעצם לכל אורכו אגם קפוא אחד גדול שאנחנו מנסים ללכת עליו בלי לסדוק אותו וליפול למים. אבל לפעמים, הנפילה למים הקפואים, למרות כל הפחד, הקושי, השינוי והכאב, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים בחיים האלה.
לא יודע
תלמה… הסרט הזה הוא אוסף של סצינות נהדרות באמת (סצינת הפתיחה, וסצינת ההצגה בראשן), אבל נדמה לי שיש מעט מאד סרט באמצע. ובעיקר גורם סיספונד אחד מאד בעייתי (כלומר – מה בדיוק תלמה היתה ועשתה בין גיל 5 לגיל 20 ואם התשובה היא כלום, אז איך ולמה?).
לא רע, הרבה אווירתיות אך גם מעט מאד רומנטיקה, שכשלעצמה נמצאת רק במימד המטאפורי, ובו בלבד (אחרי הכל, אניה נמצאת בסרט אולי עשר דקות במצטבר), אבל גם לא באמת טוב.
ליידי מקבת'
אנשים מגדירים את הסרט הזה כפמיניסטי, ואכן הוא עוסק בקתרין, בחורה צעירה וענייה (פלורנס פיו הנהדרת) שכלואה במעין כלא נוראי בו היא נאלצת להתחתן עם בנו של בעל אחוזה עשיר. ברור שעל קתרין עוברים חיים לא נעימים, שכן מדובר באדם דוחה שלא כ"כ מתייחס אליה ובכללי לא נראה בן אדם נחמד מידי, אבל לא רואים התעללות פרופר במהלך הסרט.
הכל משתנה כשבעלה צריך לעזוב עקב תאונה שמתרחשת באחד ממפעלי הנפט שבבעלותו ומשאיר את קתרין באחוזה מלאה במשרתים.
לקתרין כצפוי נמאס ובעיקר משעמם. היא מנצלת את הסיטואציה על הצד הטוב ביותר (לדעתה) ומתחילה לנהל רומן סוער עם סבסטיאן שהוא הדמות הכי גרועה וחמה בסרט הזה.
כל הסרט הזה הוא כולו קור ואכזריות, כל הדמויות עושות מעשים נוראיים ונראים בלתי אנושיים בעליל (לכן סבסטיאן כ"כ שונה מהם, אבל הוא כתוב ומשוחק נורא ואיום), כאשר החזרה של בעלה מובילה את קתרין לסדרה של מעשים מזעזעים וקשים שמקשים כל סוג של התחברות אליה.
לכן אני לא בטוח שהסרט הזה בכלל פמיניסטי, אבל בכל אופן מדובר בסרט עשוי מעולה, האווירה הקרה באה לידי ביטוי בצבעים הקפואים, במצלמה הקפואה ובתצוגות המשחק הקרות, בראשם פיו עם באמת משחק מושלם.
כן!
סרט מעולה עם משחק מעולה, צילום מעולה ותלבושות מעולות. משום מה לא מצליחה לעשות פישלייק.
The Autopsy of Jane Doe
סרט אימה קטן ואפקטיבי עם תצוגות משחק מצויינות של בראיין קוקס ואמיל הירש. בזמן הצפייה כבר אמרתי לעצמי שזה בדרך להפוך לאחד מסרטי האימה הכי טובים של השנים האחרונות, אך לצערי המערכה השלישית לא עמדה בציפיות של השתיים הראשונות. אבל עדיין, מגיע לו לפחות להכנס לסקר סוף שנה.
כן... קר מדי
וזה לא שהמעשים של הליידי לא היו מזעזים אבל ראינו דברים מזעזעים בהרבה השנה. הסרט היה לי קר ודוגמטי מדי והמשחק גם אם במכוון, עצי מדי. והאמת היא שחוץ מזה הכל היה לי צפוי מדי בסרט הזה. לא רע אבל לא יותר מבינוני
תגידו
כמה סרטים אתם רואים בשנה? אני רואה משהו כמו ארבעים ורובם זה השלמות של סרטים ישנים. באותה נשימה – איפה נתקלתם בכל הסרטים האלה (חוץ מנטפליקס)?
מופנה באופן כללי לכל המגיבים כאן.
תשובות עליי
כמה? בין 100-150 בדרך כלל. היו לי גם שנים עם בערך 200 אני מניח אבל זה קשה יותר עם הזמן. יש לי כרגע כ 2650 סרטים מדורגים ב imdb.
איך? למען האמת אני מצדיק את הורדת הטורנטים המסיבית שלי (עם VPN כמובן) בכך שאני משלם לקולנוע 20-30 פעם לפחות בשנה
האמת שגם אני די סקרן,בהתחשב בכך שהרוב גם רואים המון טלוויזיה ואני לא
לפעמים אני חושב שאין לכם גם תחביבים אחרים…
לצורך העניין,אני ראיתי השנה 34 סרטים ישנים ו19 חדשים(פלוס כמה בודדים שנתתי להם צפיות שניות)
משתדל לשמור קצב אחיד
3 סרטים בשבוע ולפחות פעם בחודש בקולנוע (לרוב יותר).
לאו דווקא סרטים חדשים.. יש לי הרבה מאוד להשלים גם מהישנים.
בגדול אני בוחר סרטים לפי המלצות של חברים שחלקם גרים בארה"ב ואירופה.. ויש לי הכרה עם הקולנוע היפני בגלל העבודה… כך שכל הפינות סגורות מבחינת המלצות.
אני מניחה שבאזור המאה
לפי letterboxed ראיתי 83 סרטים השנה, אבל התחלתי את החשבון רק באפריל. 47 מהם היו בבתי קולנוע, כולל פסטיבלים וכאלה. כשאני הולכת לפסטיבל בדרך כלל אני אראה כמה סרטים באותו היום, מן הסתם. אציין שאני בקושי רואה טלוויזיה, וכמובן בחודשים שעמוסים מהלימודים אני רואה הרבה פחות סרטים.
בסרטים שהם קצת יותר איזוטריים אני נתקלת בעיקר באינטרנט: פה ושאר אתרים, המלצות של ערוצי קולנוע ביוטוב, רשימת המלצות מletterboxed, טריילרים רנדומליים שאיכשהו ראיתי ונראו לי מעניין או אני מחפשת בעצמי סרטים באינטרנט כשאני רוצה משהו ספציפי. לחילופין, יש לי גם בראש רשימה של סרטים שאני "צריכה" לראות כי הם קלאסיקה וכו, לפעמים אני טובלת בזה קצת את האצבע.
גדרות
בת הים
השם שלך.
מהומה באגף 99
דטרויט
(ל"ת)
" alt="משטרה" />
מנשה
דרמה קומית ביידיש על יהודי חרדי בברוקלין הוא מהסרטים שיותר אהבתי השנה. מרגש, מרתק, משעשע, קצר (82 דקות בלבד!) ומלא לב ואהבה לדמויות שלו. מומלץ בחום.
הפרעה בקצב הלב
אין לי מושג אם הוא יוצא להפצה סדירה בארץ או לא אבל לכול מקרה שלא יהיה אני אכתוב עליו פה.
את 'הפרעה בקצב הלב' ראיתי בפסטיבל חיפה האחרון (שם הוא זכה בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר) והוא אחד הסרטים היותר טובים שראיתי בחיפה השנה. הוא עובר מהר, הוא מצחיק מאוד ויש בו לא מעט סאטירה על היחס של מנהלי בתי חולים לעובדים ולמטופלים שלו. ההוכחה לכך שלא כול הדרמות הרוסיות הם עגמומיות וקודרות.
okja
קצת מוזר להתייחס אליו כסרט שלא הופץ אבל..
חשבתי שהוא יהיה סרט השנה שלי אבל בצפייה שנייה הוא היה קצת פחות טוב.
עדיין אחד מהסרטים היותר טובים שיצאו השנה, סרט מרגש, מצחיק, עצוב ומטריד, משחק מעולה במיוחד של הילדה seo hyun ahn (אין לי מושג איך לבטא את זה בעברית).
הבמאי בונג גון הו הנהדר ממשיך להפתיע ולעשות סרטים אמריקאים בצורה הכי קוריאנית שיש,
סרט נפלא וראוי להיכנס לסקר.
1945 ושאריות
השתדלתי לכתוב רק על הסרטים הטובים ביותר מכל מה שראיתי מה שגרם לי להתעלם מהרבה סרטים מצוינים ונהדרים אז רק אזכיר אותם, אם במקרה יש עוד אנשים שראו ואהבו אותם, הייתי שמח לראות אותם בסקר סוף השנה ולסמן אותם ב'אהבתי'.
כמו הסרטים הנהדרים של הונג סאן סו- 'המצלמה של קלייר', 'היום שאחרי' ובעיקר 'אתה ושלך' ו'על החוף, בלילה, לבד'. ארבעתם טובים מאוד ובשנה הזאת מגיעה סאן סו ציון לשבח מיוחד.
כמו 'אהבתה מרתיחה את מי האמבט' היפני שגם לא הגיע לרשימה הסופית של האוסקר, אבל כל סרט יפני שמציג בית מרחץ מאז 'המסע המופלא' אני לא יכול שלא לאהוב ובאמת מדובר בסרט מאוד רגיש ואנושי גם אם לא יוצא מן הכלל ושקט מידי.
כמו 'הגיבור' של ברט היילי ו'השעות הקטנות' של ג'ף באנה שהם במאים שמאוד אהבתי את סרטיהם הקודמים וגם הפעם הם לא אכזבו בכלל, פשוט היו סרטים טובים יותר.
כמו 'קיץ 1993' ו'כלת המדבר' שני סרטים שראיתי בפסטיבל ירושלים והשאירו עלי רושם רב, בעיקר 'קיץ 1993' שיכול למלא בקלות כמה מרגעי השנה.
כמו 'מודי' ו'לאקי' שעושים הרבה טוב על הלב בקטע לא קלישאתי בכלל. בעיקר הארי דין סטנטון שלו זאת שירת הברבור והרגע בו הוא אשכרה שר אותו עצוב ומאוד מרגש.
אבל על כולם נאלצתי לוותר, ואני באמת ממליץ בחום לראות את כולם.
אבל אסיים בסרט שאולי הכי אהבתי השנה, (ביחד עם 'להרוג אייל קדוש' שיאלץ לחכות לשנה הבאה, אבל מקומו בחמישייה שלי כנראה מובטח) הכי דיבר אליי, הכי ריגש אותי ונכנס עמוק לתוך נשמתי וגרם לי לבכות כמו ילדה קטנה. אני מניח שזה בחירה סופר אישית, שכן הסרט מאוד הזכיר לי את סבא ודיבר על נושאים שמעסיקים אותי רבות, אבל בלי קשר מדובר בתסריט אדיר ועלילה מפתיעה וטובה שמקבלת תפנית רצינית ומשתנה לגמרי ככל שהסרט מתקדם.
בכללי, הקולנוע ההונגרי היה נהדר השנה ובחר ב'על גוף ונפש' המעניין לייצג אותו באוסקר (והוא עוד שנייה מגיע לקולנוע בארץ) , כשגם 'הקצב, הזונה ושתום העין' היה קשוח ומעולה, ובעיקר הסרט הבא, שפשוט ריסק אותי לרסיסים:
'1945'
בהקדמה לסרט, שהייתה בנוכחות הבמאי והתסריטאי, טענו ואמרו שמדובר בסרט שואה שעוד לא נעשה כמותו. אני, כמובן, הייתי סקפטי לגמרי שכן באמת אין מה לחדש בעניין הזה יותר ובכללי, למרות סרטים אחרים שהיו טובים מאוד, אי אפשר באמת לעסוק בשואה, זה אף פעם לא מספיק, לא משנה מה ואיך הסרט מתנהל. (לאחרונה ה'בן של שאול' היה מעולה, אבל זה כי הוא רק השתמש בשואה לדעתי כדי לדבר על ילדים)
ולכן כ"כ הופתעתי מאיך שהסרט הזה מתנהל, מתפתח ואיך הוא בוחר לעסוק במלחמה הארורה הזאת.
אין שואה ב'1945', אין מלחמה. ז"א יש כמה חיילים רוסים מציקים שמסתובבים ברחובות ומזכירים לנו שהמלחמה לפני רגע בערך נגמרה, אבל מעבר לכך, בעיירה בה מתרחשת העלילה, אין קשר ליהודים, לשואה, או למלחמה.
הבן של הגביר של העיירה מתחתן, וכולם משתגעים. וכולם, אני מתכוון כולם. האב הקשוח מצבן ומציק לכולם. מסתובב בכל רחבי העיירה, צועק על בנו, רודה באשתו ושותה הרבה אלכוהול ומשתדל שהאירוע ידפוק כמו שצריך. האמא על סמים. הכלה עושה עיניים לגבר אחר, לכל שכן יש את הבעיה שלו וברדיו שומעים על פצצה שמחקה עיר ביפן. אבל היי, זה לא באמת מעניין מישהו.
כולם עסוקים בהכנות לחתונה המפוארת, זורקים אחד לשני משפטים מושחזים היטב ובכללי נוצרת כאן מעין טלנובלה קטנה בעיירה קטנה עם דמויות מאוד טובות. רק דבר אחד שונה בכל הסיפור.
שמועה על צמד יהודים שהגיעו לתחנת הרכבת הקרובה לעיר עם סחורה של בשמים, ועושים את דרכם רגלית לכיוונם, מכה גלים בעיירה. ולא רק מכה גלים, אלא מכניסה את כולם לפאניקה מוחלטת. היהודים באים, וזה מפחיד, מסתבר, ברמה שלא תתואר.
מהגביר, עד אחרון האנשים, כולם נבהלים, נכנסים ללחץ מטורף ומתחרפנים לגמרי. כשחנות אחת, שהיא מקור גאוות המשפחה, כל פעם מוזכרת בצורה כזאת או אחרת.
מעבר לדמויות ולעלילה המעניינת והפשוטה שמתרחשת בעיירה, הסרט הזה הוא לפני הכל סרט פוסט שואה, פוסט טראומה ואיך אנשים שהיו במלחמה הארורה הזאת לעולם לא באמת ירפאו ממה שעבר עליהם שם. הוא סרט שואה כ"כ טוב, דווקא כי הוא לא עוסק במלחמה עצמה, אלא בכל מה שקורה מסביב ובכל ההשפעות שימשיכו להתקיים כנראה לעד.
הסרט הזה יכול לעבוד בצורה אדירה כסרט הסברה מצוין לעם ישראל, בלי שום קשר לכלום. להתעסק במה שקורה בחציו השני ולהסביר למה הוא כ"כ נגע וריסק אותי, יאלץ אותי לספיילר לסרט את הצורה.
רק אגיד שברמה האישית, הסרט השאיר בי רושם כבד וקשה, ובמהלך סצנה אחת לא יכולתי יותר לעצור את הדמעות. הוא עושה את זה בלי צעקות, בלי להשאיר רושם במתכוון, אלא בלית ברירה, כי אין לאן לברוח.
'1945' או בשמו המקורי, 'השיבה הביתה', עוסק בנושאים כ"כ רלוונטיים שאומנם התרחשו אי שם בשנה בה קרוי שם הסרט, אבל הם רלוונטיים בצורה אדירה למה שמתרחש היום וכנראה יתרחש כל הזמן.
הסרט מצולם בשחור לבן ומעבר לכך שזה פשוט נורא יפה, זה גם מבליט לא מעט דימויים (שגם הם קרובים מאוד לליבי) שהסרט הזה מנסה לייצר ודן בהם בצורה טובה רק מהצד הטכני והוויזואלי, ולכן הוא מתאים לסרט כמה כפפה ליד.
וזהו, באמת שזה סרט שהיה קשה עבורי לכתוב עליו, וביחד עם 'אמא!' של ארונופסקי ו'להרוג אייל קדוש' של לנתימוס הפך את 2017 לשנה מאוד משמעותית קולנועית ובכלל עבורי.
לא רואה שיש סיכוי שהסרט הזה יוקרן בארץ, וחבל מאוד כי אני חושב שרבים כאן יתחברו אליו מאוד וגם כסרט על דרמה בעיירה הוא עובד ומתפקד ומשוחק נהדר באמת.
אבל אם יש לכם אפשרת לראות את הסרט הזה, ולמרות שאולי אני מגזים כי הוא באמת מאוד אישי וקטן ולא איזה יצירת מופת אדירה ועמוקה שצריך להמליץ עליה באופן כ"כ גורף, אבל הלוואי שתצפו בה וגם תתחברו. כי לסרט הזה מגיע.
שמע
לא ראיתי את הסרט ולכן לא יכולה להצטרף להמלצה… אבל שתדע לך שרק מאיך שכתבת והסברת ריגשת אותי נורא ועשית לי חשק גדול לראות אותו מאוד מאוד!
מצטרף להמלצה על 1945
נכנסתי לסרט בפסטיבל ירושלים, בעיקר כי זה הסתדר לי עם השעות והופתעתי לגמרי. סרט שהפשטות שלו הופכת אותו לחזק מאוד, וכולל גם כמה מוטבים מערבוניים מפתיעים (אותי זה לקח בעיקר לbad day at black rock)
סיפורי מאירוביץ' (חדשים ונבחרים)
יצירת מופת מבית נטפליקס. תסריט משובח, בימוי מוצלח של נואה באומבך ומעל הכול הופעות נהדרות של אדם סנדלר ובן סטילר, שמוכיחים שלמרות כול קומדיות השירותים שהם מרבים לעשות מסתתרים בתוכם שחקנים דרמטיים נהדרים. אני מאוד ממליץ.
המשחקים של גראלד
אני ממשיך עם הקו של סרטי נטפליקס וממליץ על הסרט המצוין הזה.
נדמה שיש בשנים האחרונות איזה פריחה של סרטי לוקיישן אחד וזה סרט שרובו ממש בחדר אחד, סרט מלחיץ ברמות עם כמה קטעים דוחים בקטע אחר, המשחק של קארלה גונינו פה מדהים היא בהחלט נותנת את אחת מהופעות השנה ומצליחה להחזיק סרט שלם על עצמה.
מחזק!
אחד האהובים עלי מהשנה. מפחיד, מעצים, טראשי בדיוק במידה הנכונה והמון זמן איכות עם שחקנית שיודעת להחזיק סרט שלם על הגב שלה, פחות או יותר לבדה.
לולא 10 הדקות האחרונות
הייתי מחשיב אותו כאחד מסרטי השנה, אבל הסרט overstayed his welcome, עניין שהותיר לדעתי טעם מר. ובכל זאת, יש פה הופעות משחק משובחות ובנייה אפקטיבית של מתח (ובדר"כ סרטי אימה לא מזיזים לי, אבל הסצנה ההיא גרמה לי להתפתל).
ג’סיקה ג’יימס הנהדרת (The incredible Jessica James)
הסרט כשלעצמו קומדיה רומנטית חביבה מאוד, אבל השוס האמיתי הוא הדמות הראשית, והתותחית שמגלמת אותה – ג’סיקה ויליאמס, יוצאת הדיילי שואו, בוראת דמות מצחיקה, פגומה, מלאת ביטחון עצמי ומעוררת ים הזדהות. וגם כריס או׳דוד מתוק.
כריסטין
על פי סיפורה האמיתי של מגישת החדשות כריסטין צ'אבק שירתה לעצמה בראש בשידור חי. סרט שעוסק בדיכאון והשלכותיו, ממליץ לכולם לצפות בו.
טיול בנות
לא משהו שלא ראינו עד עכשיו, אבל קומדיית פופ חביבה מאוד, עם בדיחת פיפי אחת מוצלחת במיוחד בשביל חובבי הז׳אנר. טיפאני האדיש כיפית נורא, ותמיד נחמד לראות את קווין לאטיפה.
וואט
סרט מבחיל וולגרי שהובכתי בו מאוד
צר לי לשמוע את זה
(ל"ת)
מה שנטע אמרה
סרט מביש ונוראי. אפס עגול בסולם
Super Dark Times
על פניו סרט התבגרות בניינטיז שמתרחש בפרברים, אבל – כפי שהשם מרמז – יש פה תפנית אפלה. אחד הסרטים המעניינים והקודרים שראיתי השנה (ממליץ לצפות בו בלי לדעת עליו דבר).
The Limehouse Golem
סרט מלא כיף, מיסתורין והופעות משחק משובחות. זמן רב לא נהניתי כך ממותחן, ולונדון הויקטוריאנית רק תורמת לאווירה מסביב.
פרחים בבוץ (Mudbound)
הפוליטיקה שלו קצת שטחית לעיתים, ולג׳ונתן בנקס מגיע יותר מתפקיד של רדנק מרושע וגזען, אבל יש לו המון רגעים חזקים, אנסמבל מצוין וצילום יפהפה. לא משהו שיכאב לי לראות נותן לנטפליקס את המועמדות הראשונה שלהם לאוסקר בקטגוריות הנחשבות.
עכברושי חוף (Beach Rats)
בחור צעיר וחתיך מתחיל לצאת עם בחורה נחמדה לאחר שהאחרונה מפלרטטת איתו בעדינות של D9. במקביל, הוא מגלה את המיניות שלו באתרי היכרויות סליזיים לגייז. מאוד חזק, ועם הופעה מבטיחה מאוד של השחקן הראשי, האריס דיקינסון. שווה צפייה.
To the Bone
מרטי נוקסון (שידועה מעבודתה על פרקים מצוינים של "באפי") מביאה כאן את סיפורה של צעירה אנורקסית (לילי קולינס) שבעזרת קיאנו ריבס וחבר'ה בגילה היא מנסה לשקם את חייה. לא סרט פשוט לצפייה, אבל הוא נהדר מתחילתו ועד הסוף.
(סרט של נטפליקס)
הבייביסיטר
אחד הסרטים הכיפיים של השנה. דבילי ללא התנצלות, סקסי, קליפי וגם חכם יותר ממה שהוא רוצה שנחשוב. בנוסף, רובי אמל, סוואנה וויבינג וג׳ודה לואיס שלושתם עושים עבודה מצוינת.
בנוסף - אם הסרט ייכנס
הוא יהיה תחת השם הרשמי שלו "השמרטפית"
In this Corner of the World
עזבו אתכם מ-"Your Name" ו-"A Silent Voice" (אם כי כבודם במקומם מונח) – סרט האנימציה המוצלח שיצא השנה ממדינת האיים הוא "בפינה זו של העולם" אודות צעירה באזור הירושימה בשנות ה-40 המוקדמות. מצחיק, מצמרר, שובה לב ולדעתי אף טוב לא פחות מ-"קבר הגחליליות" (ההשוואה בלתי נמנעת, מצטער). אני שמח שהביאו אותו כאן לסיבוב סינמטקים קצר, את האנימציה יוצאת הדופן והמרהיבה שווה היה לראות על מסך גדול.
(וכתבתי עליו ביקורת אם זה מעניין מישהו)
אני לא מרגיש בבית בעולם הזה יותר
ונראה שקצת שכחו ממנו.
והוא אחד המצטיינים של נטפליקס השנה.
אם הסרט ייכנס כדאי לדעת שזה יהיה תחת השם הרשמי שלו
לא מרגישה בבית בעולם הזה
Jungle
דניאל רדקליף הוא ישראלי שתקוע באמזונס. הסרט מבוסס על "בחזרה מטואיצ'י" של יוסי גינזברג (ספר שיושב אצלי כבר שנים על המדף, צריך מתישהו לקרוא אותו). התלבטתי אם להכניס אותו לרשימה כי לדעתי הוא נגרר חצי שעה יותר מדי, אבל לליאו נתנו אוסקר כי הוא נלחם עם דב וקפא מקור – על כן גם לדניאל מגיעה הכרה על התלאות שעבר. סרט ייסורים פר אקסלנס.
כמו כן, תומך ב-"הבייביסיטר", "אוקג'ה", "המשחקים של ג'רלד", "גדרות" (הופתעתי לגלות שזה לא הופץ פה. איך זה קרה?), "השם שלך" ו"קול שקט" (ו-"Super Dark Times" ו-"בפינה זו של העולם" שאחרים כתבו עליהם בנפרד לפני שעשיתי זאת גם. הייתי צריך לשים לב).
הסרט יופץ, תחת השם של הספר.
תאריך יציאה עדיין אין, אבל יש טריילר. כן, זה הערוץ של סרטי שובל.
אני מציין לטובה את
מהומה באגף 99 ואת brigsby bear שני הסרטים הכי אהובים עליי השנה שbrigsby Bear נימצא במקום הראשון, a ghost story לא הייתי מגדיר את הסרט כיצירת מופת אבל הערכתי את היופי שלו ואת המסר שהוא ניסה להעביר, good time היה יפיפיה, מותח ומרגש ורוברט פטינסון באמת היה מופלא, סיפורי מאירוביץ׳ היה אחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי השנה שגרמו לי לצחוק בקול חזק.
Don't Think Twice
הוא לא יצא ב-2016?
(ל"ת)
בארץ? לא
(ל"ת)
Other People
נקמה | Revenge
את הסרט הצרפתי הזה הצלחתי לתפוס בפסטיבל אוטופיה האחרון, מבלי לדעת עליו שום דבר וזה היה פשוט הפתעה מהנה, מותחת ומדממת (ואני מתכוון שהיה שם הרבה דם), הוא יפייפה בצורה לא נורמלית וגרם לי להיות על קצה המושב שלי, השחקנית הראשית כאן שיחקה גם השנה בפצצת השיעמום שנקראת הצלצול 3 ואני חושב שכאן היא עשתה עבודה יותר טובה. ממליץ בחום לעשות בדיוק כמוני ולהיכנס לסרט הזה עם כמה שפחות מידע.
שכונה בטוחה/ Better Watch Out
אבל ברצינות זה אחד הסרטים הכי טובים של השנה תראו אותו!!!
ביאטריז בארוחת ערב/ Beatriz at Dinner
אש חופשית/ Free Fire
אחד הסרטים הכיפיים של השנה
ממליץ בחום גם עליו. עצוב לי שהוא נכשל ולא הגיע להקרנות סדירות בארץ.
אש חופשית הוא סרט ממש נחמד
אבל אם כבר להכניס סרט של בן וויטלי, אז ל High-Rise מגיע הרבה יותר.
מעבר לכך שזה סרט מופלא, מטורלל ומרהיב ביופיו, (עובדות שמטשטשות את הפגמים של הסרט) טום הידלסטון דפק כאן וואחד של הופעה.
מי שזוכר את 'רכבת הקרח', בוודאי ייזכר בו בחיוך לא מעט במהלך הצפייה.
מלחמה על כולם/ war on Everyone
להב האל מת/Blade of the Immortal
נהג מונית| A taxi driver
המועמד השנה של דרום קוריאה לאוסקר, המבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש בשנות השמונים עם מהפכת קוואנגג'ו, היתגלה כסרט מרגש, מצחיק ומחמם לב שיכול בקלות להיצטרף לשלל הקלאסיקות האחרונות של הקולנוע הקוריאני, וקונג הו-סונג (רכבת הקרח, המוזר מהטוב הרע והמוזר והאורח)פשוט מופלא כהדמות הראשית.
תהילה| Glory
המועמד השנה של בולגריה לאוסקר, הוא אחד מהסטירות הפוליטיות הכי טובות שראיתי בזמן האחרון, הסרט לא נמרח הוא מצליח להצחיק אבל חשוב יותר הוא מצליח ליצור דמויות אנושיות שאפשר להזדהות איתם, שום דמות כאן היא לא האיש הרע ולא האיש הטוב ואז מגיע הסיום של הסרט שהשאיר אותי פשוט פעור פה.
It Come at Night // זה מגיע בלילה
(ל"ת)
Endless Poetry
חודורובסקי במיטבו
Gook
דרמת הנעורים הטובה של השנה
Dangal
Queen of Katwe/ מלכת קטווה
Morris From America
הבר / El Bar
(ל"ת)
ג׳ים ואנדי / Jim & Andy (נטפליקס)
(ל"ת)
נימוסים טובים / Good Manners
(ל"ת)
כלב / Chien
(ל"ת)
החבר שלי דאהמר / My Friend Dahmer
(ל"ת)
לאווה יש חבר חדש / Ava
(ל"ת)
משפחה (ישראלי)
(ל"ת)
Ouija: Origin of Evil
(ל"ת)
רכבת לבוסאן / Train to Busan
(ל"ת)
אמנם סרט מושלם, ולכן הפישלייק
אבל אני די בטוח שהוא שייך ל 2016. סרט קוריאני מושלם אחר מאותה שנה הוא THE HANDMAIDEN
הוא לא השתתף בסקר שנה שעברה
ולכן זכאי להיות גם השנה, בהנחה שאנשים יצביעו לו.
יונתן אמר לי שמותר!
(ל"ת)
חיי כקישוא / My Life as a Zucchini
(ל"ת)
מכשפת האהבה / The Love Witch
(ל"ת)
דוגמניות ושדים / The Neon Demon
(ל"ת)
The Handmaiden
מעשייה קוריאנית קיצונית, מדממת ואירוטית שהיא גם אחד משני הסרטים הקוריאנים המושלמים שיצאו ב 2016, וגם הסרט הכי מחרמן אי פעם.
כי אם "הרכבת לבוסאן" כאן, אז בטח שגם זה.
והוא דווקא היה בסקר שנה שעברה
ולכן לצערי לא יהיה שוב השנה (אבל באמת: אחלה סרט בעולם)
לא הגיוני בכלל
אמרתי זאת גם שנה שעברה – בדצמבר 2016 לא הייתה עדיין אפשרות לצפות בסרט בארץ, חוץ משתי ההקרנות שהיו לו בפסטיבל ירושלים. עוד לא יצא הבלו ריי, לא דלף להורדות ולא הגיע לויאודי או לשירות טלוויזיה כלשהו.
הכניסה שלו לסקר של שנה שעברה בעוד מרבית גולשי האתר לא יכלו בכלל לצפות בו היא פייל אחד גדול.
תקנו את הטעות, הכניסו אותו לסקר של השנה.
כן, אבל מצד שני הוא בכל זאת הצליח לחדור את ה-30 הראשונים
אני מבין לליבך, אבל השנה לא נכניס אותו שוב. מה שכן, נשתדל השנה להימנע מהכנסת של סרטי פסטיבלים שלא ניתן לראות בצורה אחרת.
A Silent Voice
שמת פה את הקטע הכי טוב בסרט
בפער.
קטע נהדר.
ד"ש ל'פוקסטרוט'.
(שגם בו מדובר בסצנה הטובה ביותר בכל הסרט, לדעתי)
שין גודזילה/ Shin Godzilla
מגדל/Tower
all these sleepless nights
עוד אחד ששכחתי, ואין לי מושג כ"כ למה, אבל אהבתי אותו נורא.
'כל אותם לילות לבנים' הוא סרט פולני שעוקב אחרי סטודנט וסטודנטית לאומנות בורשה, בלילות הארוכים והבלתי נגמרים כשהם כמעט ולא מפסיקים לרקוד, לעשן, לשתות ולנסות לאהוב.
אין יותר מזה בסרט הזה, שטוענים שחלק ממנו הוא עלילתי וחלק דוקומנטרי (קשה לי להאמין), אבל גם בלי הידיעה הזאת, הסרט הזה ממכר.
אין בו באמת עלילה, אבל יש בו עבודה טכנית פנומנלית. זה גורם לדמויות להיות מעט שטוחות ולסרט עצמו אולי להיות שטוח, אבל לי זה פשוט לא היה אכפת בכלל.
הסרט מצולם ביד אמן, הוא מסע פשוט של אנשים צעירים אחרי עוד מסיבה ועוד ריגוש כשהמטרה העיקרית היא פשוט להישאר ער כמה שיותר זמן ואולי להצליח לנצח קצת את הזמן.
הסרט הזה יפה כ"כ עד הוא פשוט מהפנט, או לפחות הפנט אותי לגמרי למשך שעה וארבעים דקות, בהן הייתי עם עיניים בורקות ואולי גם עם קצת קנאה, למרות שלא הייתה שום סיבה לקנא במה שהתרחש על המסך.
אנשים רוקדים ורק רוצים לעשות כיף ולהישאר ערים ולהיות מגניבים. הסרט הזה הוא סערה של צבעים ושוטים מורכבים, והסערה הזאת פאקינג מדהימה וממכרת.
מיס סלואן
כן, אני יודע שהוא היה בסקר בשנה שעברה.
אבל הוא נכנס לשם בשנייה האחרונה כשהוא הוקרן יומיים בערך לפני שהיה אפשר להיכנס לסקר ואף אחד לא באמת הספיק לראות אותו. וכמה שמגיע לו הרבה יותר.
וזה סרט נהדר שסורקין לא היה מתבייש לעשות בעצמו.
צ'סיקה צ'סטיין, כרגיל, דופקת כאן הופעה מושלמת.
תסריט מבריק, בימוי תזיזתי שלא נח לרגע
סרט מצוין ורלוונטי מאוד לזמננו,, שאתה גם מחכים בו לא מעט, בין היתר.
אם יהיה אפשר לחרוג מהכללים, זה לגמרי הסרט שמגיע לו.
Kedi
נראה לי שהוא באמת סרט טוב ויוצא דופן, אבל ייתכן שעדיף לשאול מישהו פחות משוחד שאיננו קרייזי קט ליידי.
השג לי את רוג'ר סטון
ביצים!
Cameraperson
אש על הים/ Fire at Sea
Have a Nice Day
https://youtu.be/78SDbacprPM
לא יודע אם שידור חינמי בהוט נחשב הפצה אבל
אני הית׳ לדג׳ר
ספילברג
מעבר למה שאנשים אחרים כתבו (בעיקר פרוייקט פלורידה המדהים)
ראיתי השנה כמה סרטים ראויים לציון בנטפליקס:
– Icarus: מתחיל כדוקו יחסית שגרתי ולגמרי במקרה הופך למותחן גאופוליטי מטורף.
– Gerald's Game: מסתבר שאפשר לעשות סרט מתח\אימה בלוקיישן אחד. תצוגת משחק מאוד מרשימה של השחקנים הראשיים, ויש בסרט סצנה כ״כ אלימה שאפילו אני הייתי צריך לעצום עיניים כמה פעמים.
– Wheelman: אם כבר מדברים על לוקיישן אחד, הסרט הזה מתרחש כמעט כולו בתוך רכב, מה שמאפשר ל״לוקיישן״ לנוע. רעיון קטן ונחמד שמבוצע בצורה יעילה.
-War Machine: לא יצירת המופת הכי גדולה בהיסטוריה, אבל מצליח להיות מצחיק רוב הזמן ולספר סיפור חשוב ומעניין (גם אם מעט שחוק בשלב הזה).
– I Don't Feel at Home in This World Anymore: לא חושב שאי פעם כ״כ הזדהתי עם דמות בסרט. אלייז׳ה ווד ממשיך להוכיח את עצמו בתור כוכב העל של סרטי אינדי מוזרים.
מחזק את Icarus
(ל"ת)
לגבי Blade of the Immortal
טרם ראיתי, מקווה מתישהו. אבל קשה לי להאמין שהוא אשכרה דחס את כל 30 כרכי המנגה לתוך סרט אחד. ראיתי בטריילר אמנם דמויות מכמה כרכים די רחוקים זה מזה, אבל עדיין, העלילה במלואה היא כל כך מפותלת שאני בספק שהבמאי שאף לעבד הכל. חבל רק שמה שנשאר זה רק אקשן מטורף. המנגה הרבה יותר עמוקה מזה. וגם כוללת מלא אקשן מטורף למען הסר ספק.
קצה 17 / The Edge of Seventeen
(ל"ת)
סרט תיכון סביר ומעלה
ראוי לציין רק שהיילי סטיינפלד נהדרת, ויש את וודי הרלסון בתפקיד סוריאליסטי שמרענן את הסרט בכל פעם שמגיעים אליו.
אז ווינר משנה שעברה...
(ל"ת)
הזכירו פה בעבר את Wolf Warrior 2
סרט האקשן הסיני שעשה בית-ספר להוליווד כשהוא הפך לאחד הסרטים הכי מצליחים של השנה על סמך ההכנסות בסין בלבד, בלי טובות מהקופות באמריקה. אז ראיתי את הסרט. הוא לא רע, אבל אני מודה שאני מתקשה להבין למה מכל סרטי האקשן שמייצרים בסין דווקא הוא זכה לכבוד.
בואו נתחיל מהתסריט. ביקורת נפוצה נגד שוברי קופות מאמריקה טוענת שהתסריטים שלהם לא חכמים במיוחד. ל-Wolf Warrior 2 אין שום בעיה כזו, כי אין טעם לדון במושגי חכם-טיפש כשזה מגיע לתסריט שמגדיר מחדש את המושג "חלטורה". אנחנו מדברים פה על תסריט שיצא ישר מסרט בהפקת מנחם גולן בשנות ה-80: הסצנות מחוברות אחת לשניה ברישול מזעזע סטייל "זה קורה, ואז זה קורה ואז עוד משהו קורה", פלאשבקים נדחפים פנימה בכל פעם שהסרט נזכר להסביר משהו על הדמויות והדיאלוגים – אוי. הסרט מלא בדיאלוגים באנגלית שנכתבו על ידי מישהו שלא ממש שולט בשפה הנ"ל והשחקנים שמגלמים את החבר'ה הרעים (אמריקאים כולם, כמובן) בבירור מתקשים לשמור על הבעה רצינית כשהם מתבקשים לדקלם את השורות שלהם. אגב, אני קצת מופתע מזה שהסרט הצליח להכלל ברשימת המועמדים לאוסקר לסרט בשפה זרה: כמות האנגלית שבו נשמעת לי לא-פחותה מזו שעליה "ביקור התזמורת" נפסל בזמנו.
גם ברמת המסר הסרט מזכיר קצת את הדברים שגולן ושות' עשו בשנות ה-80 – במקום צ'אק נוריס שחוזר לוייטנאם כדי לסיים את העבודה שאמריקה לא סיימה שם, כך גם הגיבור של Wolf Warrior יוצא לעודד את מולדתו הנאורה סין לשלוח את אנשי הצבא שלה לעשות סדר ולהגן על תושבי אפריקה שהסרט מציג אותם כחבורת מטומטמים שלא יודעת לדאוג לעצמה במקרה הטוב, או כאספסוף של חמושים אלימים במקרה הרע. יש לציין, עם זאת, שלתוך המסר הזה השתחל לו פה ושם גם איזה סאבטקסט חתרני-משהו על התפקיד המפוקפק של אנשי העסקים הסינים שמוכנים לזרוק כל אחד לכלבים, בסין כמו באפריקה, בעבור חופן דולרים. חוץ מזה, התסריט של הסרט הזה כל-כך מרושל, כאמור, שקשה להתייחס למסר התעמולתי שלו ברצינות. זה פחות "נצחון הרצון" ויותר "אידי אמין דאדא".
אבל העיקר פה הוא לא התסריט אלא האקשן. איך האקשן? ובכן, הבמאי/כוכב ז'ינג וו הוא אמן-לחימה מוכשר שבבירור נהנה מאוד ממה שהוא עושה; חבל שהוא לא בחר לעבוד עם צלם ועורך יצירתיים יותר שהיו משדרגים קצת את האופן שבו העבודה שלו מוצגת על המסך. האקשן בסרט יעיל, רוב הזמן, אבל חסרה בו הוירטואוזיות שרואים בדרך-כלל בסרטי אקשן מהמזרח הרחוק. מכות ויריות מצולמות וערוכות לאורך רוב הסרט באופן סטנדרטי לגמרי – זה לא רע, אבל יש פה מעט מאוד "וואו". יוצא דופן מעניין יש בסצנה שבה כמעט ולא רואים את הגיבור – קרב בין שני טנקים שכל אחד מקיף את השני, כמו באלט. חבל שלא הכניסו יותר דברים כאלה גם לאקשן הפיסי. המקום שבו הסרט מצליח לחדש, במפתיע, הוא במה שבא מסביב לאקשן: עיקר ההתרחשויות בסרט מתמקדות בניסיון של הגיבור להוביל קבוצת פליטים למקום בטוח, ו-Wolf Warrior 2 מציג בצורה מוחשית להבהיל את המלחמה שמשתוללת סביבם. סרטי אקשן הוליוודיים נותנים מס-שפתיים מדי פעם לפגיעה באזרחים על ידי החבר'ה הרעים, אבל הסרט הזה מתעקש לחשוף את הצופים שלו לשגרת החיים באזור מלחמה.
וחוץ מזה? הכוכב, כאמור, הוא אמן לחימה מוכשר ולא חסרה לו כריזמה, אם כי אני חושד ששחקן אחר – האנס ז'אנג שנכנס לעלילה באמצע הסרט, די גנב ממנו את ההצגה לפחות בכל הנוגע לצופות (הוא חתיך די הורס). יש גם הברקת ליהוק (שאני לא בטוח עד כמה היא מכוונת) בכל הנוגע לחבר'ה הרעים – המנהיג שלהם מגולם על ידי פרנק גרילו, הלא הוא קרוסבונס הנאלח מסרטי מרוול, כשאחת החברות הדומיננטיות בכנופיה שלו מגולמת על ידי היידי מאנימייקר (זה השם שלה, באמת!) שהיתה כפילת-הפעלולים של סקרלט ג'והנסן באותם סרטים. בצד הפחות טוב של הליהוק, יש את סלינה ג'ייד בתפקיד החתיכה שהגיבור מציל, כי ברור שצריך חתיכה שהגיבור מציל, ואין לה יותר מדי מה לעשות חוץ מזה (עם לפחות סצנה אחת שאף במאי הוליוודי שפוי לא היה מכניס היום לסרט שלו, כי ארגוני זכויות הנשים היו מחסלים לו את הקריירה).
אז השעה וחצי של הסרט הזה עברה בסדר, בסך הכל, אבל העובדה שהוא הפך לאחד הסרטים הכי מצליחים של השנה היא קצת תמוהה.
The Little Hours / השעות הקטנות
קומדיה פרועה על מנזר הולל בימי הביניים, שמבוססת על סיפור מתוך "דקאמרון" של בוקאצ'יו מימי הביניים עצמם. נהניתי מההומור, האימפרוביזציה, ומאוסף השחקנים המוכשר.
שאלה קטנה
כתוב 'וגם לא משתף כאן את הסרטים של נטפליקס (שיזכו לסקירה נפרדת) אני נשאר עם רשימה ארוכה למדי'
האם עדיין מתוכננת להם סקירה נפרדת או שויתרנו על הרעיון?
עדיין מתוכננת.
אבל אתה מכיר את האימרה – "קרקרים מתכננים תוכניות ומורגן פרימן צוחק"