ללא מחסום

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 25 בספטמבר 2005Posted in: ביקורות

במקור: Danny the Dog
בארה"ב: Unleashed
במאי: לואי לטרייר
תסריט: לוק בסון
שחקנים: ג'ט לי, בוב הוסקינס, מורגן פרימן, קרי קונדון

אמני לחימה מן המזרח מתקשים לבעוט את דרכם למרכז שוק הסרטים של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ג'קי צ'אן עושה אמנם קולות של קונצנזוס, אבל בשורה התחתונה סרטיו אינם מצליחים כסרטיהם של חבריו לז'אנר המכות, ושמו אינו שגור על פיותיהם של צופי הקולנוע כשמם של ארנולד שוורצנגר, או סטיבן סיגל וז'אן קלוד ואן דאם בשעתם היפה. גם ג'ט לי לא מצליח להגיע במערב לדרגת הכוכבות שבה הוא מחזיק במזרח. מדי פעם הוא מפציע בסרט חדש ומשתדל להדגיש בו את האמנות שבלחימה. 'ללא מחסום' הוא עליית מדרגה בקריירה ה"מערבית" שלו, שכן פרט למכות, ג'ט לי מקבל בו גם הזדמנות לגלם תפקיד אופי. כלומר, בערך.

לי הוא דני, כלב אנושי. מגיל צעיר הוא אומן להרביץ, וכשאדונו מוריד ממנו את הקולר, על פי פקודה, הוא מפליא מכותיו בכל מי שאתרע מזלו להיקלע לסביבה. האדון (בוב הוסקינס) משלח אותו בעיקר במי שאינם משלמים דמי חסות בזמן, ואף במי שמסרבים להצטרף להצעת חלוקת הרווחים הנדיבה שהוא מציע. אחד מסיבוביו של הבוס מוביל אותו לחנות רהיטי יד שניה, ובה פסנתרים לרוב. זה משפיע על דני כמו בוקס לפרצוף – פלאשבקים מעברו הולמים בו, ובהם אמו, המתאמנת בנגינה ומפיקה צלילי פסנתר ענוגים. מכוון פסנתרים עיוור (מורגן פרימן, הזקן והחכם כהרגלו) שמסתובב במקום, מנסה לשדל את דני לעזור לו במלאכתו. לרוע המזל, הדבר מסיח את דעתו של דני מעמידתו על המשמר, בציפיה לקריאתו של אדונו, והאדון לא רואה זאת בעין יפה. הוא הרי דאג לכל מחסורו של דני מגיל צעיר, אימן אותו, הוא האכיל אותו (בפחיות של מזון כלבים, אבל האכיל!), ודאג לו למקום לינה (כלוב מזוהם מתחת לרצפה). האם זו הנאמנות המפורסמת של כלבים, שמדברים עליה?

מזלו של דני משתנה כאשר באחד הימים הוא מוצא עצמו ללא אדון וללא איש שירדה בו. הוא בורח אל המקום היחיד שמנחם אותו – חדר הפסנתרים. מכוון הפסנתרים נמצא שם, והוא אוסף אליו את דני, לשמחתה של בתו הפסנתרנית, המשוועת לחברה. נראה כי חייו של דני עולים על דרך המלך: מטפלים בו יפה, מתייחסים אליו בצורה אנושית, מלמדים אותו נימוסים והליכות, והעיקר – הוא מוקף מוסיקה. נראה כי דני מצליח לשכוח את עברו. אבל העבר, מסתבר, לא שוכח אותו.

עד עכשיו לא ברור לי אם ג'ט לי שחקן טוב או לא. במהלך כל רגעיו כדני חסר האישיות, העומד מול אדונו בהמתינו לפקודות, לי סיגל לעצמו עמידה שפופה, נטולת שדרה. אלא שבשלב כלשהו שפלות הרוח הזו מול הוסקינס נראית כגימיק זול, כאילו ללי אין דרך אחרת לאפיין את דני הכלב, והעמידה הכפופה הזו מספקת בעיניו את כל העומק שהדמות צריכה. הדמות אכן צריכה עומק: במהלך רוב הסרט דני אינו מתקשר עם הסביבה – מדי פעם הוא מעלעל בספרון ילדים המציג את אותיות האלף-בית, אבל לא נראה כי הוא מבין ממנו משהו. הרושם שנוצר הוא כי מדובר ברפה שכל. לכן גם כל כך מפליא לגלות כי בזמן שהותו אצל מורגן פרימן ובתו, דני מתגלה כמי שמסוגל לתקשר עם הסביבה ולחשוב בעצמו. פרימן והבת אולי נדמים כנאורים, אך גם הם מתייחסים לדני בדרך היחידה שהוא מכיר: פקודות. "תביא את זה", "לווה את הילדה בחזרה מבית הספר" (בית ספר? ה"ילדה" הזאת נראית כאילו היא בת 30 לפחות!), "קח רשימה ולך לעשות קניות", וכו'. אפילו בלי איזה "בבקשה" קטן לריכוך.

חלק גדול מהסרט עובר בבחינת דני ומשפחתו החדשה, וניסיונותיו להשתלב בחברה ולהיות אדם. אבל סרטים של ג'ט לי אינם ידועים בהתמוגגות שהם מעוררים בקהל לאור דקויות יחסי האנוש שבהם. לסרטים של ג'ט לי הולכים בשביל הלחימה שבאומנות. כמו בסוגיית המשחק, גם פה התשובה לא חד משמעית. מרבית הזמן, דני תוקף באגרסיביות. הוא מכה ומרביץ ולמעט קפיצות התחמקות מזדמנות, הלחימה שלו אינה מסוגננת במיוחד. פשוט כלב תקיפה שחובט שוב ושוב כדי להרוג. בהמשך, נשלח דני לתחרויות קרב לחיים ולמוות, ואז אנו מקבלים את ג'ט לי שכולם מכירים, זה שכל מכה שלו נראית כמו ריקוד מסוגנן, וכל התחמקות מיריב – תנועה מחושבת היטב שתוכננה בקפידה. דווקא משום כך, כוריאוגרפית הקרבות הזו נראית פחות אמינה משאר המכות שבסרט. ההשתחלויות האלגנטיות האלה והזגזוג המרחף בין אויבים, אינם מתאימים לדמותו המחוספסת והגסה של דני.

'ללא מחסום' מתאים, כך נראה לי, לחובבי אקשן-לייט, כאלו שאינם מסתפקים בתירוץ קלוש לעלילה ומתביישים להמצא באותו אולם עם חובבי פיצוצים ופירוטכניקה מרהיבה. בסופו של דבר, כמו ג'ט לי, גם הסרט נופל בין הכיסאות: יש בו יותר מדי דרמה לחובבי האקשן, ויותר מדי אקשן עבור חובבי הסיפור האנושי המרגש. בסך הכל זה סרט נחמד, וכמרבית סרטיו של ג'ט לי הוא קצר מאד. לא משהו שיחייב אתכם ללכת במיוחד לקולנוע, ומצד שני – למה לא?

תגיות: