נראה שאחרי שטינה פיי ורוברט קרלוק כתבו את הסדרה "רוק 30" פחות או יותר על עצמם, הם החליטו שהסדרה הבאה שלהם תתחיל מנקודת הפתיחה ההזויה ביותר שאפשר להעלות על הדעת – קימי, יחד עם עוד שלוש נשים, ניצלת אחרי 15 שנה מבונקר אליו נחטפה כשהייתה בת 14 על ידי מנהיג כת אפוקליפטית שטען בפניהן שהוא הציל אותן מסוף העולם. כשהיא יוצאת מהבונקר היא מחליטה להתחיל חיים חדשים בניו יורק.
אבל זאת לא ניו יורק של וודי אלן, או של "חברים", או "לואי" או "סיינפלד" – "קימי שמידט" ממוקמת בסוג של פארודיה יפהפייה וקורעת מצחוק על התרבות המערבית. קימי חייתה בבידוד למשך 15 שנה, מה שהשאיר אותה מנטלית בגיל 14. אבלבמקום שהסדרה תהיה מסמך דרמטי וכואב על חייה של אישה שמתמודדת עם פוסט-טראומה, היא מספרת סיפור מקסים וקורע מצחוק על קימי, שהאירוע הכואב ביותר בחייה לימד אותה שהשילוב בין אסרטיביות לאופטימיות יכול להפוך אותה לבלתי שבירה.
התואר "הסדרה הגדולה ביותר של השנים האחרונות" נראה כמעט לא טבעי כשהוא מוצמד ליצירה כמו "Unbreakable Kimmy Schmidt" (אולי אחד השמות הלועזיים היותר קשים להגייה בעברית שניתנו לסדרה. ברשותכם, אתייחס אליה כ"קימי"), אבל אל תטעו – היא הרוויחה אותו ביושר. אנחנו נוטים לייחס גדולה לסרטים ולסדרות מלאי יומרה וחשיבות עצמית, וזה כל מה שאין ב"קימי", תודה לאל – זאת אחת הסדרות המטופשות והקלילות שנטפליקס הוציאו, ודווקא בגלל זה האמירות שלה לגבי העולם מוכה הסקסיזם, הקפיטליזם והגזענות בו אנחנו חיים הרבה יותר אפקטיביות. בתחילת הסדרה, טייטוס, חברה של קימי, מוצא את עצמו מסתובב בתחפושת של איש זאב למשך פרק שלם, ומגלה שהניו-יורקי הממוצע מתייחס אליו ביותר כבוד כאיש זאב מאשר כגבר שחור; באחד הפרקים האחרונים (הסדרה הגיעה לסיומה בחודש שעבר, בעונתה הרביעית) קימי נתקלת בשתי קבוצות שמפגינות מול פסל של אלינור רוזוולט – קבוצה אחת של פעילי זכויות הגבר שצועקים "Lock Her Up" על הגברת הראשונה המנוחה (אחד מציין שהיא זאת שהייתה צריכה להיות בכיסא הגלגלים, ולא בעלה פרנקלין), וקבוצה שנייה של לסביות שזועמות על כך שלא יצאה מהארון; פיי וקרלוק לא חוסכים שבטם מאף אחד – הליברלים הנוחים-להיעלב חוטפים לא פחות מאנשיו של האיש היושב בחדר הסגלגל.
והדמויות! "קימי שמידט" מלאה בדמויות שפשוט תענוג לבלות איתן חצי שעה: ליליאן, בעלת הבית של קימי, שמהווה שילוב משובב נפש בין זקנה יהודיה וחביבה לוולטר ווייט; ג'קי, הבוסית/חברה של קימי, שמתחילה את הסדרה בתור קישוט לזרוע של בעלה העשיר ולאט לאט לומדת עצמאות מהי; והשיא המוחלט, הסיבה לראות את הסדרה – טייטוס אנדרומדון. טייטוס הוא דמות המשנה האידיאלית, כי מבחינתו הוא בכלל הדמות הראשית – בסדרה כמו בחיים של כל אחד מהמשתתפים בה. הוא שחור, הוא שמן, הוא הומו, הוא לא מתנצל על דבר מזה, יש לו קול של מלאך וחלום לכבוש את ברודווי, שנבלם בגדול בגלל שהוא מעדיף לבלות את חייו כחלק אינטגרלי מהמיטה שלו.
אין פרק בודד שמראה למה "קימי שמידט" היא הסדרה האהובה עלי מהיבול של השנים האחרונות, אבל יש סצנה אחת שמסבירה לא רע מה כל כך מופלא בה: בסוף הפרק הראשון של הסדרה קימי עומדת לעזוב את ניו יורק ולחזור לאינדיאנה, אבל ברגע האחרון היא מתחרטת. היא רצה למקום עבודתו הנוכחי של טייטוס, הטיימס סקוור, בו הוא עומד בתחפושת של איירון מן יום שלם ומצטלם עם תיירים, ומסבירה לו שהיא לא עומדת לברוח לשום מקום, וגם הוא לא. "אם עברת לכאן כדי לשיר מול קהל אז בוא ותשיר עכשיו", היא אומרת לו. טייטוס מוריד את מסיכת האיירון-מן שלו ומתחיל לשיר את "גלגל החיים" וקימי מתלווה אליו בג'יבריש שאמור לחקות את המילים המקוריות בסווהילית. המצלמה מתרחקת מהם וצלילי העיר, צופרי המוניות וסירנת הניידות, כמעט מעמעמים את קולו הענוג של טייטוס, אבל לא מספיק כדי שהוא יפסיק לשיר. קימי באה ללמד אותו – ואותנו – שלמרות שהעולם האמיתי מלא באנסים, גזענים ואנשים רעים על-אמת, חמלה, אהבת אדם ואופטימיות יכולות לתת לו איזשהו פייט. זה מגוחך, מטופש, מקסים, מרגש, מבריק ועכשיו זה נגמר. היי שלום, קימי שמידט. נעמת לנו מאוד. והיית חתיכת נקבה חזקה, לעזאזל.
כיף לא נורמלי
למרות שהחצי השני של העונה האחרונה פחות טובה לטעמי.
טייטוס אנדרומדון הוא לא רק דמות גדולה, השם שלו יכול להיות בקלות שם אדיר ללהקת פאוור מטאל.
תודה על הביקורת
עם השפע הפסיכי שיש היום, המסננת של עין הדג וכותביו היא אופציה נהדרת להחליט במה להשקיע זמן.
סקרנת אותי, ואני בהחלט אתן לזה צ'אנס.
פישלייק לביקורת
ואם כבר הגבתי:
ממש מרענן לראות סדרה שבמרכזה שורדת אונס\התעללות (זה לא נאמר מפורשות כי זאת בכל זאת קומדיה "קלילה" אבל אפשר לנחש מהתגובה של קימי לסיטואציות מסויימות) שהטראומה לא מגדירה אותה – היא רק חלק ממנה.
כמו כן, רק אני חשבתי שלכותבים יש איזו אובססיה עם ישראל? גם בלי העלילה במחצית השניה של העונה הרביעית, היו המון בדיחות שקשורות לישראל במהלך הסדרה.
ולסיום, הבדיחה הראשונה פה מצחיקה אותי כל פעם מחדש:
https://www.buzzfeed.com/caseyrackham/proof-that-this-season-of-unbreakable-kimmy-schmidt-is-freak
בעונה השלישית זה לראשונה נאמר במפורש.
קימי מתייחסת לכומר כאל "פחדן שאונס את כולם" בתחילת העונה, כשהיא פוגשת את ארוסתו. Indiewire הרחיבו על השימוש במילה הבודדת הזאת במאמר של 900 מילים פה.
לא פוסל את הביקורת החיובית חלילה, אבל אני ניסיתי ובאמת שלא הצלחתי להתחבר.
בעיני המשחק היה מזעזע והתסריט בנוי כאילו ל"של מי השורה הזאת" יותר מאשר לסדרה (גם אם קומית) עם דמויות אמיתיות.
סקראבס למשל זו דוגמא לדעתי למשחק ותסריט שלוקחים את ההומור והמודעות העצמית לקצה – ועדיין מצליחים "למכור" לנו דמויות אמינות לחלוטין.
כנ"ל
לא הצלחתי לשרוד מעבר לפרק 3. הכל (בעיקר הדיאלוגים) היה כל-כך מוגזם ואקראי. זכור לי שהיה קטע שמישהי אמרה לקימי "כל מה שאת אומרת הוא מטורף" ולא יכלתי שלא להנהן בהסכמה. ניסיתי לצפות, אבל "קימי" שברה אותי.
מצטרף
לא מצליח להתגבר על זה שהדמויות מגוחכות וילדותיות. מביך לצפייה בעיניי. (קרה לי גם עם "המקום הטוב").
אני לא חושבת שהייתי רוצה לראות דמויות אמינות
כלומר, זו סידרה שהגיבורה שלה סובלת מPTSD והדרך היחידה להפוך את זה למשהו שאפשר לצחוק ממנו היא לדחוף את כל הדמויות אל מחוזות האבסורד.
בפרקים הראשונים של קימי שמידט לא לגמרי הבנתי מה אני רואה, ואם זה הולך להיות טוב. אבל הבנתי שיש רגעים שאני מתגלגלת מצחוק מסיטואציות שאני לא בטוחה שאני אמורה לצחוק מהן.
אגב, האבסורד הזה מתכתב בצורה מיאשת עם המציאות, שהיא אבסורדית בקטע משוגע. ואם הדמויות היו נכתבות בצורה פחות קיצונית, זה היה נראה כמו לעג לסיטואציות מציאותיות מידי שממש לא ללעניין לצחוק מהן/איתן.
כנ"ל
כנ"ל לגבי קימי וכנ"ל לגבי המקום הטוב. מרגיש כמו ז'אנר נפרד של סדרות עם לב טוב והרבה טמטום שממנו נובע ההומור. לפעמים זה מצחיק אבל יותר מדיי פעמים זה מרגיש לי שקוף מדי, ילדותי מדי.
אגב, הסדרה הכי טובה בסגנון הזה היא ברוקלין 99, שלפחות בעונות הראשונות עבדה לי מעולה.
חצי כנ״ל
מקימי שמידט ראיתי שני פרקים וויתרתי. את המקום הטוב אני ממש אוהב.
הסדרה מלאה בבדיחות אנטישמיות
בהתחלה צחקתי וקיבלתי כי בסדרות אמריקאיות תמיד יש בדיחות על יהודים. אבל זה מוגזם, בכל פרק יש לפחות בדיחה אחת. והדמויות מעירות הערות אנטישמיות. זה כבר לא מרגיש כמו בדיחה אלא כמו גזענות.
טוב, זה רק בגלל שאת\ה יהודי\ה
זו סדרה עם הומור "נושך". היא מלאה בבדיחות של שחורים, אונס, להט"ב, עניים וכו' – הומור שחור. וגם סלפסטיק, כי למה לא?
אם אתה בוחר להעלב, אתה מוזמן לעמוד בתור מול אשנב תלונות הציבור. קח בחשבון שזה עלול לקחת זמן, כי אלו לפניך מגיעים עם מטען (אתה יודע כמה זמן לוקח לשטוח רק את התלונות על הטריגרים שהסדרה עושה לנפגעות תקיפה מינית?)
אבל אם אתה רוצה יחס VIP כמו שאתה רגיל אליו אז הנה מישהו (יהודי רחמנא לצלן!) שעובר על ההומור האנטישמי בעונה הרביעית ומבטל בזלזול את הנושא.
אני כן מתחבר לרישא החשובה של תלונתך:
אני מקבל את הטענות על ירידה ברמה לאורך העונות. יכול להיות שכשאתה נרגע מהתקפי צחוק יש זמן וכח גם להיעלב.
בדיחות אנטישמיות? איפה?
זו סדרה שכבר בפרק הראשון שלה מריצה בדיחת אונס, למעשה עניין האונס והפוסט טראומה הוא המוטיב המרכזי של הסדרה.
אז יש שם המון הומור שחור, לא זוכרת הומור פוגעני בכלל, בטוח שלא אנטישמי.