ביקורת: אולטרמן: התעלות

אפתח בהצהרה מרחיקת לכת: אנחנו רק חצי שנה לתוך 2024 אבל אני לא רואה באופק סרט גיבורי-על יותר מוצלח מ"אולטרמן: התעלות".

אולי זו רמאות מצדי כי בכל זאת אנחנו בשנה לא-משהו מבחינת היצע גיבורי-העל. לכן בשביל התחרות ההוגנת נניח שהסרט יצא בשנת 2018 (תראו כמה רחוק הלכתי כדי למצוא שנה נהדרת לז'אנר) לצד "הנוקמים: מלחמת האינסוף", "ספיידרמן: ממד העכביש", "משפחת סופר-על 2", "הפנתר השחור", "ונום", "אנטמן והצרעה", "אקוומן", "דדפול 2", "כוח הטיטאנים: חיים בסרט" ו"באטמן נינג'ה". ובמקרה הזה הייתי אומר לכם ש"אולטרמן: התעלות" הוא איפשהו במקום השלישי. לא רע, נכון?

יש משהו נחמד בכך שסרט גיבורי-על שלא קשור למארוול או DC וששייך בכלל לזיכיון יפני שלא רבים במערב מכירים נותן חבטה מוצלחת, עושה הום ראן (תכף תבינו מדוע בחרתי באנלוגיית בייסבול) ומביס כמה מהשמות הגדולים בסביבה. זה מעניק לי תקווה שאולי מתישהו יגיע עיבוד עתיר תקציב של "סברמן" מבית דיסני או משהו.

ולסרט עצמו. קנג'י סאטו (כריסטופר שון) הוא שחקן בייסבול מצליח (עכשיו הבנתם?) שחוזר לטוקיו אחרי קריירה מצליחה בקליפורניה. לא כי בא לו אלא כי עשו לו רגשי: אבא שלו כבר זקן מכדי להמשיך לשאת בתפקיד האולטרמן, גיבור-על מאוד אדום ומאוד גבוה שמצד אחד מגן על טוקיו מפני מפלצות קאיג'ו ענקיות, ומצד שני מגן על מפלצות הקאיג'ו הענקיות מפני הכהמ"ק (כוח הגנה מפני קאיג'ו), ארגון צבאי שמעדיף לטפל בקאיג'ו בדרכים פחות הומניות. לכן מעתה מוכרח קן לתמרן בין החלום שלו להיות שחקן הבייסבול הטוב בעולם ובין האחריות החדשה שהוטלה עליו כגיבור.

אלא שאף דוד גוסס לא סיפר לקן שעם בלה בלה בלה גדול מגיעה בלה בלה גדולה וכך יוצא שקן, בחור שיכולותיו המרשימות על המגרש בתחרות צמודה עם האגו שלו, עושה את המינימום האפשרי כדי לצאת ידי חובה בהגנה על טוקיו. ולמרות הכל הג'וב החדש כן פוגע בביצועים שלו במגרש הבייסבול, התושבים לא מרוצים מכל ההרס שהוא עושה וקן עצמו בנקודת שבירה.

בואכה תינוקת. לא תינוקת אנושית אלא קאיג'ו קטנה שאותה הציל קן מזרועות הכהמ"ק (לאחר שאלה שיגרו טילים קטלניים על אמהּ) ושחושבת שאולטרמן הוא אימא שלה. עכשיו, כל בר דעת יספר לכם שלגדל תינוק זה לא עניין פשוט. צריך להאכיל אותם, להחליף להם חיתולים, להתעורר בשבילם בלילה ולשמור שלא יעשו בלגן – וכל זה כשחייבים גם לחנך אותם לדרך טובה וישרה כי דרך ארץ לא לומדים לבד. כל זה נחמד ויפה עם תינוק אנושי, אבל כשהתינוק בגובה 6 מטר ונושף קרני פלזמה זה כבר סיפור אחר.

וקן לבד בסיפור הזה. אימא שלו לא בסביבה ועם אבא הוא לא בקשר, וחברים אין לו כי קן הוא לא אדם נעים במיוחד לבלות במחיצתו. היחידה שעוזרת לו ומדריכה אותו היא מינה, רובוטית מרחפת תבונית בגודל (וצורה) של כדור בייסבול, שנמצאת לצדו של קן על תקן ג'ארוויס ("איירון מן") רק יותר נבונה, סרקסטית, רגישה ומצחיקה. מבין כל הדמויות בסרט אני די משוכנע שהיא החביבה עליי, ואני מזכיר לכם שיש כאן תינוקת קאיג'ו חמודה.

חשוב לציין ש"אולטרמן: התעלות" לא עושה משהו שלא ראינו בעבר. "גיבור אטום רגשית שמגדל ילד/ה" כבר יכול בשלב הזה להיות ז'אנר בפני עצמו. גם העלילה, גיבור שמנווט בקושי רב בין חייו הפרטיים לחייו בחליפה, אינה פסגת המקוריות. למרות זאת ועל אף שהסיפור מתקדם בכיוון בטוח מדי ביחס לְמה שקיוויתי (לא שזה מפתיע כי "אולטרמן: התעלות" מיועד גם לילדים) הסרט ממש, אבל ממש, כיפי. ניכר שהיוצרים שלו (הצמד שכתב את "קובו: אגדה של סמוראי") הכינו את הסרט מתוך תשוקה ואהבה לסיפור שהם רוצים לספר – סיפור על הורות ומשפחה ועל הקשיים שביניהם, ומפלצות הקאיג'ו הן בונוס. טוב נו, הן יותר מבונוס. בזכותן זכיתי לראות כמה מסצנות האקשן המרהיבות של השנה, אפילו שצפיתי בכל זה על מסך טלוויזיה. ניכר שהסרט נועד למסך כמה שיותר גדול וחבל שלא יזדמן לי ליהנות ממנו בדרך הזו.

עוד עומדת לזכותו העובדה ש"אולטרמן: התעלות", שנוצר בסטודיו Industrial Light & Magic מבית לוקאספילם, נראה מצוין. האנימציה בסרט נוצרה במנוע הגרפי (הזמין לכולם) MoonRay שפותח על-ידי דרימוורקס, מנוע שהשתמשו בו, בין היתר, באחד מסרטי האנימציה היפים ביותר של העשור הנוכחי: "החתול של שרק: משאלה אחת ודי", ובהחלט יש דמיון בין שני הסרטים בכל הקשור לסגנון. כמו כן, זה אומר ש"אולטרמן: התעלות" הוא סרט שנוצר בסטודיו השייך לדיסני, פותח בטכנולוגיה של דרימוורקס וששוחרר בכלל בנטפליקס. שמעו, אני לא זוכר בדיוק מה הסימנים לבואו של המשיח אבל אני די בטוח שזה אחד מהם.

כיוון שהסרט שייך לנטפליקס, בה גם שודרה סדרת אנימציה של אולטרמן לאורך שלוש עונות, חשוב להבהיר שאין בין הסרט ובין הסדרה שום קשר: זה לא אותו אולטרמן, לא אותו עולם, לא אותה הפקה ולא אותו סגנון. "אולטרמן: התעלות" הוא סרט שעומד בפני עצמו ואין באמת צורך לדעת לפני כן מי זה אולטרמן ומה בדיוק הוא עושה. למעלה מכך, התסריט המקורי בכלל עסק בגיבור-על עשיר רנדומלי, ורק לאחר מספר גלגולים איכשהו הסרט הפך לסרט אולטרמן.

"אולטרמן: התעלות" לא מרחיב את היריעה של ז'אנר גיבורי-העל אבל כמעט כל מה שהוא עושה, הוא עושה עם רגש. זה סרט מקסים ומשעשע שנראה נהדר ואני ממליץ עליו בחום גם אם מאסתם בז'אנר. אין בו כמעט רגע דל, ובזכות הדיבוב לעברית (ומהקצת ששמעתי, הוא בסדר) ניתן ליהנות ממנו גם עם ילדים. לא ילדים קטנים במיוחד, בכל זאת יש בו כמה רגעים טרגיים, אבל לגילאי שמונה ומעלה הוא אמור להיות סבבה. כך שמי יודע, אולי 2024 בזאת זאת תיזכר לטובה בז'אנר גיבורי-העל.