ביקורת: Twisted Metal

אם גם אתם כמוני לא התלהבתם עד כה מההיצע הטלווזיוני הקיצי, ברצוני להמליץ לכם על המרענן הרשמי של הקיץ שמגיע אלינו ישירות מ…אה, "פיקוק". נו, זה שרשומים אליו רק מעריצים שרופים של "המשרד" (והביא לנו את "פוקר פייס" בתחילת השנה). אז לכל מי שמחפש בינג' כיפי של כמה שעות, תנו לי לספר לכם על "Twisted Metal".

הגעתי לסדרה "נקי", בלי לדעת כמעט כלום על המשחקים שעליהם היא מבוססת, פרט לכך שהם על נהגי מכוניות חמושות שיורים אחד על השני, ושיש מישהו עם מסכת ליצן מפחידה (משחק הווידאו היחיד ששיחקתי בילדותי שקשור בנהיגה היה "Need for Speed: Underground 2" ועכשיו חלקכם מושכים בכתפיים ולאחרים התחיל להתנגן בראש אחד השירים מהפסקול). אני אקח ניחוש שהעלילה של המשחקים לא עמוקה במיוחד ופשוט לקחו את הקונספט שלה והלבישו עליו סיפור, כך שגם אנשים שגדלו עליהם לא ממש יוכלו להתעצבן שנתנו את המשפט של נהג א' לנהג ב'.

אז מה הסיפור? ובכן, בתור התחלה אנחנו בעולם שבו Y2K קרה באמת. לא מכנים את זה ככה, אבל נו, "לפני עשרים שנה היה באג שהפיל את כל המחשבים", כולנו חושבים על אותו דבר (אנשים שנולדו אחרי שנת 2000, תשאלו את ההורים שלכם. ורדו מהדשא שלי!). הרבה אנשים לא אהבו את זה והתחילו להתפרע ברחובות. בתגובה, הערים בארה"ב זרקו את הפושעים החוצה והקיפו את עצמן בחומות גדולות. כיום רוב ארה"ב היא שממה פוסט-אפוקליפטית שמלאה בטיפוסים מוזרים. גם בסדרה זה ככה, אבל עם יותר מכוניות משוריינות.

ג'ון דו (אנתוני מאקי) הוא "חלבן", כינוי לנהגים שעושים משלוחים בין ערים. "וולט" פוסט-אפוקליפטי, אם תרצו. יש לו מכונית בשם "אוולין", שהוא אוהב יותר משהוא אוהב את רוב הדברים. יום אחד הוא מקבל עסקה מהאישה שמנהלת את סן-פרנסיסקו (נב קמפבל): יש לו עשרה ימים לנסוע לשיקגו, לאסוף חבילה מסתורית (שהיא מבהירה שלא כוללת איברים) ולחזור. בתמורה הוא יקבל מגורי קבע בעיר ויוכל לתלות את ההגה. קצת אחרי שהוא יוצא לדרך הוא פוגש בחורה חסרת-שם (סטפני ביאטריז) שמחפשת נקמה על מות אחיה, והם הופכים להיות שותפים לדרך.

אחד הדברים שכנראה יגרום לאנשים להתעניין או להתרחק מהסדרה זאת העובדה ששניים משלושת היוצרים שלה הם רט ריס ופול וורניק, התסריטאים של "דדפול". הסדרה מלאה בהומור, לפעמים קצת מורבידי, וכוללת דברים כמו מופע של איש אחד שהוא המחזה של ערוץ המידע על המלון שבו הוא שוהה או סצינה של מגוון סוגי עינויים לצלילי "ברבי גירל". לא כל הבדיחות עובדות, אבל לא חסרים רגעים שגרמו לי לצחוק בקול. בגדול אפשר לתאר את הסדרה כ"מה אם 'כביש הזעם' היה יותר מצחיק ומוזר ומודע לעצמו?" (הקיר הרביעי נשאר שלם הפעם, גם אם נשענים עליו פה ושם).

אם זה לא הבריח אתכם, אז בהחלט יש סיבות לצפות. מאקי הוא מהשחקנים היותר מבדרים וכריזמטיים שעובדים כיום. תמיד כיף לראות אותו על המסך והרבה מהבדיחות עובדות נטו בגלל צורת ההגשה שלו. את סטפני ביאטריז אני פחות מכיר, אבל גם היא מוצלחת עם הרבה ניואנסים קטנים ועובדת היטב עם מאקי. אבל החלק הכי מעניין בגזרת הליהוק הוא דמותו של הליצן המפחיד הנ"ל, המכונה "סוויט טות'": בשביל הגוף הגדול והמאיים שלו לקחו מתאבק מקצועי, אבל מי שאחראי לקול מאחורי המסכה הוא וויל ארנט. מה שמפתיע לא פחות זה שהוא לא רק איזו דמות גימיקית, אלא גם מקבל סיפור רקע בדומה לשני הכוכבים הראשיים.

תוסיפו לזה פסקול מוצלח שכולל את האנסן ואואזיס, כתיבה יצירתית ומשעשעת (מתי פעם אחרונה ראיתם סצינת סקס בבריכת כדורים?) והרבה לב שנמצא מתחת לכל ההומור והאלימות הזאת (איך סצינה עם "My Immortal" ברקע הצליחה לרגש אותי?!) וקיבלתם את הסדרה הכי כיפית של הקיץ.