אם יצא לכם להסתובב קצת בטיקטוק בשנה האחרונה – או להיקלע בטעות לחטיבת ביניים כלשהי – אולי שמתם שהנוער אימץ מחדש את כל מה שילדי שנות ה-2000 כבר מיצו מזמן. איפור מטאלי, חליפות טרנינג, בובות בראץ, בדים מבריקים וג'ינסים מתרחבים הם רק חלק מהטרנדים שחזרו במסגרת תחיית האסתטיקה המכונה Y2K, על שם הבאג מעורר הפאניקה של החלפת המילניום. "אדומה אש" החדש מבית פיקסאר משתלב יפה באווירה. סרט ההתבגרות הזה מלווה נערה מתבגרת בטורונטו של 2002 ומתהדר בשלל ממבר בריז מהעשור המדובר. אז בסדר, יש בו מקבילה של "דמדומים" שלוש שנים לפני יציאתו ומגפי UGG שנה לפני שנעשו פופולריים, אבל היי, תראו, קליפסים-פרפרים!
מיי בת ה-13 עוזרת לאמא שלה לתפעל את המקדש הוותיק ביותר בעיר, המוקדש לחיה בעלת קשר מיסטי מיוחד למשפחתה – הפנדה האדומה. היא תלמידה טובה ובת ממושמעת, אבל הייתה רוצה לבלות יותר עם החברות שלה – מרים המגניבה, פרייה הקשוחה ואבי המטורללת על כל הראש. אחרי שאמה, מינג (סנדרה או), שוב הביכה אותה לגמרי בניסיון לגונן עליה, מיי מתעוררת בבוקר בתור פנדה אדומה ענקית. מתברר שקסם עתיק גורם לבנות המשפחה לאמץ דמות גדולה ופרוותית כשהן נסערות במיוחד.
מיי נדרשת לרסן את הפנדה עם מינימום נזקים עד החודש הבא, אז יופיע הירח הנחוץ לטקס שישחרר אותה מהעול הזה. אממה, מסתבר שבבית הספר כולם מתלהבים מהטריק החדש הזה, אז יש פה הזדמנות לעשות כמה ג'ובות ולקנות כרטיסים להופעה המתקרבת של להקת הבנים האהובה על מיי וחברותיה.
יש קו מקשר מסוים בין "אדומה אש" ובין "לוקה", הסרט הקודם של פיקסאר. שניהם סרטי ביכורים של יוצרים שנתנו טוויסט פנטסטי לסיפור ההתבגרות שלהם, כולל נער/ה עם יכולת שינוי צורה. שניהם עוסקים במידה מסוימת בקשר בין מתבגרים להוריהם, בפרט האם האוהבת שרוצה בטובתם אבל מגבילה את היכולת שלהם לצמוח ולמצוא את מקומם בעולם. תוסיפו פנימה את "אנקאנטו" וקיבלתם טרילוגיה מקסימה במיוחד על התבגרות תחת הצל של טראומה משפחתית.
"אדומה אש" הוא כנראה הקליל מבין השלושה – מדוברת בפצצת אנרגיה צבעונית, עם השפעות של אנימה, בדיחות על להקות בנים, עיסוק לא קטן בגילוי מיניות וכמה רגעים משונים לגמרי. הוא אחד הסרטים הכי מצחיקים שפיקסאר הוציאו אי פעם, יש לו אסתטיקה מיוחדת וכיפית והוא הופך את הפרמיס הפסיכי שלו לסיפור ניואנסי, רגיש ויוצא דופן. יש לי חיבה מיוחדת לסיפורים על גיל ההתבגרות המוקדם, וזה אחד התיאורים הכי מדויקים של החוויה הדפוקה והמשוגעת הזאת שיצא לי לראות.
בזמן הקרוב בטח יופיעו הרבה טייקים והסברים ל"מה בעצם הפנדה מייצגת". האינסטינקט הראשוני הוא כמובן שהאדום מייצג וסת, אבל הסרט מתייחס לזה ושולל את ההקבלה וטוב שכך, כי זה היה יכול להפוך את "הטקס" למטאפורה די מטרידה. אפשר לטעון שהפנדה היא העצמאות והאינדיבידואליות שמתפתחות לראשונה בגילאים האלה, או ייצוג צבעוני וחמוד של חרדות ורגישות יתר, ואולי קצת מכל דבר.
אם תשאלו אותי, לפעמים פנדה היא רק פנדה. אני רואה בזה אמצעי עלילתי יותר מאשר אנלוגיה או קידוד של משהו מסוים. אמצעי שמאפשר לדמויות להתפתח ולהתעגל בנסיבות משוגעות, להשתנות לטובה אבל גם להכיר צדדים פחות חמודים בעצמן. הסרט מזכיר לנו כמה כיעור ומבוכה יש בגיל הזה, אבל גם באיזה אינטנסיביות מתבטאים האושר וההתרגשות. הוא מרשה לגיבורה שלו להיות טמבלית, פגומה ומתוסבכת כמו שכולנו היינו בגילה (ואולי גם היום). ועל הדרך הוא גם ממש עושה חשק להזמין באינטרנט בובת פנדה אדומה ענקית. ראו הוזהרתם.
ולשאלה המתבקשת כשמדובר בסרט של דיסני / פיקסאר
יש סרטון קצר לפני?
ואם כן, אז איך הוא?
אין סרט קצר לפני
(ל"ת)
חבל
פעם ידעת שסרט של פיקסאר בא תמיד בעסקת חבילה עם סרטון קצר ומקסים שלרוב גם קיבל מועמדות לאוסקר וחלק אפילו זכו.
הבמאית של הסרט הזה התחילה בסרטון כזה (וקיבלה עליו אוסקר) וגם הבמאי של לוקה (שקיבל מועמדות עליו).
זה אחד הדברים היחודיים לפיקסאר (שבהמשך גם עבר לדיסני ברגע שג׳ון לאסטר הגיע לנהל את דיסני אנימציה) וחבל שעכשיו זה כבר לא דבר קבוע.
מאז קוקו זה נהיה מצב של לפעמים יש סרטון קצר ולפעמים לא, אני מתגעגע לימים שזה היה קבוע שאין סרט פיקסאר בלי סרטון קצר ומקסים לפני.
(חייב לציין, אגב, שגם בסרטים האחרונים שכן היה בהם סרטון קצר הוא לא היה מי יודע מה. הסרט הקצר המצוין האחרון שלהם, לדעתי, היה ״באו״ מ-2018 בבימויה של דומי שי שבינתיים הספיקה מאז לביים ולהוציא את הסרט הזה. או במילים אחרות: כבר הרבה זמן שלא היה להם סרטון קצר טוב)
דווקא אהבתי את הסרטון לפני אנקאנטו
והאם היה סרטון לפני לוקה? אני כבר לא זוכר נראה לי שכן
לפי מה שזכור לי, לא היה
אבל היה לפני נשמה.
כמו שכתבתי, הם לא ביטלו לגמרי, אבל כבר אי אפשר לדעת בוודאות אם הולך להיות סרטון קצר לפני או לא, כי לפעמים זה כך ולפעמים זה כך.
כה זה באמת חבל
אולי זה קשור לדיסני פלוס? מה שמושדר ישירות לדיסני פלוס אז תאכלס לא משודר בקולונוע וזה משהו ״ישראלי״ אפילו שזה משודר בקולנוע אז אין מקדים
לפי מה שזכור לי בדיסני פלוס יש הרבה סרטים קצרים
לא
לא היה סרטון קצר
לא רוצה לקרוא את הביקורת להמנע מספוילרים אז רק רוצה לשאול
את כל מי שראה/ראתה
האם אהבת או לא (:
בתור אבא – חביב. אני חושב שאמהות ובנותיהן יתחברו ויהנו הרבה יותר. הסרט מאוד מהדהד קשרי אם ובת, ויש כאן אמירה חזקה בייחוד להורים.
תודה!
(ל"ת)
סרט חמוד עם פנדה מעלפת (האנימציה שלה לא פחות ממושלמת) ומיליון מסרים. קצת מייבבים, לא מעט צוחקים, אבל לי אישית חסר הקסם שיש בסרטים מצוירים שתכלס מאז מליפיסנט לא חוויתי אצל דיסני. אוקצור נשארת נאמנה למולאן.
אה, וממש לא לילדים מתחת לגיל 12 לדעתי.
משפחת מיטשל ומלחמתה באמהות
זה ממש נהדר לראות איך פיקסאר נותנים במה ליוצרים אחרים שלא עושים עוד מאותו דבר אלא סרטים שנראים אחרת לגמרי, אבל עדיין עם אותה רוח אנושית שבסיס כל היצירה של החברה הזו. יותר מלוקה ואנקאנטו, הסרט הזה מזכיר את משפחת מיטשל – בעיקר בשפה הויזואלית שלו, שנראית קליפית ומאוד דומה לסרטוני יוטיוב/טיקטוק, כשגם פה זה תפאורה ליחסים בין בת להורים שלא מבינים אותה.
עוד דבר ששמתי לב אליו באמת זה הנוכחות הגוברת של אמהות בסרטי ההתבגרות מאנימציה. אם בעבר בשביל להוציא את הילד/ילדה להרפתקאה היה צריך להרוג את ההורים או סתם לשים אותם בצד כך שלא יפריעו, בשנים האחרונות ההורים ובייחוד האמהות מאוד נוכחים בסרט. אם זה בלוקה ואנקאנטו שהוזכרו בביקורת, או בקדימה ואמיצה שהאמא משחקת בהן תפקיד משמעותי (ואמיצה כמובן מאוד מזכיר עלילתית את הסרט הזה), או אפילו כמו בהכל בראש וקוקו שבהם המשפחה פשוט נוכחת ומהווה חלק מהסרט.
סרט טוב מאוד. בלי יותר מידי ספוילרים, סיפור על אמא וילדה ועל שחרור של פנדה אדומה.
יפה יפה
אני די מסכים. אם אמא שלי הייתה עושה לי דבר כזה אני חושב שלא הייתי מדבר איתה איזה חודש.
מובן שהסיטואציה אמורה להיות מוקצנת כמו שאר הסצנות בסרט, אבל בעוד שבאחרות הרגשתי את הגרעין הרגשי והאותנטי, בסצנה ההיא זה פשוט לא הרגיש לי במקום בשום צורה. מצד שני, ההתנהגות של האמא היא לא משהו שאני מכיר מחוויותיי האישיות ולא הרגשתי הזדהות ממקום של דמיון. מניח שיש אנשים שיזהו אתההתנהגות הקיצונית שלה מילדותם.
(למרות שזכורים לי רגעים של מבוכה בילדות בעקבות הערות חסרות טקט בפני חברים, אבל מרגיש שזה שונה מההתנהגות של האמא בסרט).
עד 2008 עוד חי ובעט
אלא אם נפל חג ביום שישי
(ל"ת)
לא מתוך רצון לפתוח דיון סוער, רק כי זה פער ממש משעשע (ורווח באתרים נוספים שהם לא עין הדג):
לוקה- המבקרים תמימי דעים שהקידוד הוא להט"ב, למרות שזה לא מסתדר פיקס עם המטאפורה, הבמאי משחרר הצהרה מעומעמת שזה יכול להיות.
אדומה אש- המבקרים שוללים שזה ווסת, אולי זה ווסת אבל זה גם דברים אחרים, זה לא יכול להיות ווסת כי התייחסו לזה בסרט, זה לא מסתדר עם המטאפורה, זה זעם נעורים. הבמאית: איזה כיף שנתנו לי את החירות האמנותית לעשות סרט על ווסת!
אני זוכר (עמום) סיפור על חיים נחמן ביאליק
כאשר נשאל על הפירוש מאחורי קן לציפור, ענה שישאלו את מבקרי השירה, כי הוא רק כתב את השיר…
והם בהחלט ענו
הן ידוע שקן לציפור מאזכר את מצוות שילוח הקן וגם את סיפורו של אלישע בן אבויה שקיצץ בנטיעות לאחר שראה ילד מת במהלך מצוות שילוח הקן (ששכרה, כידוע, אריכות ימים) ולכן מדובר על שיר שחרור מהדת ומעול מצוות וחיים באומה עברית חופשיה ומשוחררת.
https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.10529267
מצחיק מאוד
וגם מדגיש שכמו שהיופי בעיני המתבונן, כך גם הסאבטקסט הוא הרבה יותר סובייקטיבי ממה שחושבים: מישהו באתר טען שצריך מבקרים מקצועיים יותר בכדי להדגיש את הסאבטקסט ה"נכון" (ועוד כמה פרטים מסביב כמו הקשרים והשפעות).
מעניין לקרוא פה בהמשך שקרקר כפול מתעקש שההקשר למחזור בסרט האחד חלש יותר מההקשר ללהטב בסרט האחר, כאשר הציטוטים עצמם מראים הפוך. אבל היי, זה רק איך שאני מבין אותם, אולי אני טועה…
מיומנו של חנון: אי אז לפני המצאת הדפוס, ערערתי על הציון שלי בבגרות בספרות. הגעתי עד לועדה המרכזת של המקצוע, שם טענתי שהם לא יכולים לפסול את הניתוח שלי לשיר "לבדי" רק מכיוון שהם טוענים ש"הפירוש הרווח" הוא הנכון (יש כמה דרך אגב). הבעתי דוגמאות נגדיות לכך שדעות מיעוט התבררו כנכונות, שישר קשר לוגי בפירוש שלי וכו'. הערעור התקבל לבסוף.
כמות ההכנה שנדרשתי אליה, לפני ימי הגוגל, הייתה גדולה בעשרות מונים מההשקעה הנדרשת להתכוננות למבחן עצמו: דבר ממנו נמנעתי במקור כי הייתי עצלן. פשוט זה היה המרד הקטן שלי במערכת.
בספר המחזור, הציטוט שרשמו אצלי היה "מה זה לבדי?" כי שאלתי זאת בקול רם בבחינה עצמה וזה הצחיק רבים: מבחינתי זה היה קטע unseen ונתקלתי בו לראשונה בבחינה עצמה (דבר הנפוץ לדוגמא בתנ"ך ואנגלית) בעוד לאחרים זה היה קטע ידוע אליו למדו מראש.
גיל ההתבגרות הוא זמן מצחיק.
מי שמסתמך על תרגומים של ויינט שיבושם לו
לא, באמת: גם ב"לוקה" בזמנו וגם כאן, ה"ציטוטים" הם… לא אומרים פשוט את מה שאנשים טוענים שהם אומרים.
בסדר. עם זה אני מסכים.
מודה, יש גבול לכמה אני מוכן להשקיע ולבדוק מקורות לכתבות. אז לעיתים יוצא שאני מסתמך על כתבה בעברית שהיא בעצם תרגום של כתבה באנגלית שבעצמה מצטטת קלוקל.
משתדל לא לקבל החלטה כלכלית, חינוכית או רפואית כך.
קישור, במטותא
כי מהראיונות שקראתי עם הבמאית זה לחלוטין לא מה שהיא אמרה.
ועכשיו אני נזכר בעצם
שגם אצל "לוקה" היה את אותו דיון של "הבמאי אמר שזה לא מה שהוא התכוון בכלל!!!!!!!" ואז קריאה בהם גילתה ש: לא, זה לא מה שהוא אמר. אז כאמור, אשמח לראיונות שמראות שזה מה שהיא אמרה. ממה שאני קראתי היא טענה שזה בכלליות על התקופה הכללית של גיל ההתבגרות, והדגישה את השינויים ההורמונלים שבנות עוברות בגיל הזה – אבל היא לא אמרה שזה סרט על וסת.
אז כאמור: קישור, במטותא.
סליחה שכמות יפה של מועדי ב' ותחילת סמסטר דחתה את התשובה
הבמאית זוכת האוסקר דומי שי מסרבת להתבייש ובסרט החדש של פיקסאר, "אדומה אש", נכנסת לתוך עולמם של נערות מתבגרות, אבל עם טוויסט: "למה ללכת על קצות האצבעות ליד נושא כמו לקבל מחזור? כולנו עברנו את זה"
"כולם באולפנים ידעו לאן הם נכנסים. אני חושבת שעוד מ'באו' הם הבינו מה הם הולכים לקבל עם דומי", טוענת המפיקה לינדסי קולינס. "וברור שמאז הסיפור עוד התפתח, סיפור המחזור וההתבגרות היה כל הזמן מופגנים ומודגשים. בוב אייגר (יו"ר דיסני לשעבר) צפה בסרט ממש בהתחלה – והוא אהב את מה שהוא ראה. ראינו את זה כסוג של אישור שהוא בסדר עם התוכן ואז הם פשוט נתנו לנו להמשיך מהנקודה הזו".
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/r1083yibc
כמובן לעומת:
אבל עכשיו קאסרוזה מאשר שאכן הייתה אפשרות להפוך את הילדים המככבים במרכז העלילה לזוג גאה. "דיברנו על זה", אמר קאסרוזה. "ובאמת התמקדנו בחברות ביניהם, בשלב הפרה-רומנטי בילדות". קאסרוזה הוסיף ואמר כי הסרט הוא לא רק סיפור על חברות בין שני ילדים, אלא גם על שונות. העובדה שלוקה הוא מפלצת ים הופכת אותו לשונה בחברה, כמו שרבים מחברי וחברות הקהילה הגאה מרגישים לעיתים.
https://www.mako.co.il/pride-culture/Article-0d19048e4245e71027.htm
הציטוט המובא כאן של הבמאי הוא כבר חודשים אחרי צאת הסרט בזמנו, ואחרי רצף אמירות הרבה הרבה יותר מעורפלות (שעליהם היו הוויכוחים דאז. אמת לשעתה).
אני יכולה לציין שבעיניי רמת הדמיון המטאפורי בין שני ילדים חברים מאז ומעולם שהם מפלצות מים ממשפחות של מפלצות מים שהוריהם הם מפלצות מים שצריכים להסתיר את זה מבני אדם ואם ישפריצו עליהם מים יגלו את זה = זוג הומואים, לעומת ילדה שבתחילת גיל ההתבגרות הופכת באופן בלתי צפוי לפנדה אדומה כמו כל הנשים במשפחה שלה ועוד כמה חודשים תעשה טקס שיגרום לה לשלוט או להעלים את הפנדה = מחזור –
כלומר, די ברור מי באמת עשה קידוד מפורש ומי עשה קידוד כל כך מעומעם שזה כבר יצא דומה יותר לשני ילדים יהודים בשואה (כולל העובדה שגם ההורים שלהם יהודים ושיש סימן פיזי ממש שהם צריכים להסתיר מהילדים הרגילים).
אבל התגובה המקורית שלי הייתה על הקלות שבה המבקרים שמחו למצוא קידוד להט"בי, מעומעם או לא, לעומת הניסיונות שלהם להתרחק ככל האפשר מהקידוד הבוטה למחזור חודשי. ואולי קצת תהיתי מה זה אומר על היחס הציבורי לשני הדברים….
לא יודע לגבי הרמיזה שם בסוף
רוב האנשים שמצאתי שהתנגדו לפרשנות המחזור היו נשים, לא גברים. דווקא מבקרים גברים היו אלה שמיהרו להכתיר את הסרט כ-100% סרט מחזור.
שנית כל, הציטוט הזה… לא אומר שהסרט הוא על מחזור. הוא סרט עם מחזור, ודאי – אבל "סיפור המחזור וההתבגרות" זה משהו קצת א-מורפי, בייחוד מתרגומים של ויינט שאני לא מצפה מהם לרמה גבוהה במיוחד.
בנוגע לשאלת מה קידוד מפורש ומה לא – מצטער, אם מניחים שהפנדה היא מחזור, המטאפורה שם נהיית הרבה יותר מבולגנת. מה זה לעזאזל, "טקס לכליאת המחזור"? עיקור ניתן להיפוך?
גלולות.
ואני רק רוצה להעיר שהציטוט כאן הוא של המפיקה, לא של הבמאית. זה כמובן לא שולל את הטענה שהבמאית הסכימה עם האנלוגיה למחזור, אבל זאת לא הטענה המקורית.
או בלוקרים
הבנים במשפחה (אם יש כאלה) לא הופכים (טרנס-פורמציה) לפנדות! השמאן הוא מומחה מגדר! מיי מיי טרפית!
אצא להגנת הגלולות
הן האם-אמא של השליטה. הן מעניקות לאשה שליטה על גופה ברמה שלא הייתה לה מעולם, עם השלכות מרחיקות לכת על החברה האנושית כולה: הן הן הטריגר לשנות ה60 העליזות בואכה שנות ה70, שם אהבה חופשית (כקונספט) הייתה מאפיין מהחשובים והידועים.
יש בנוסף גם השלכות נפשיות וגופניות (פצעונים, שיעור וכו). שאל בנות שלא היו יכולות לצאת לטיול שנתי בגלל התאריך על ההשפעה החברתית של הגלולה, סתם דוגמא מיני רבות.
אני בשוונג! יש לך עוד נושא מעולמן של הנשים עליו נוכל לדון בתור שני גברים? אני מציע "אתגרים ואפשרויות: יתרונות וחסרונות של יציאת האשה האם לעבודה".
כל מה שאתה אומר הוא נכון, למיטב ידיעתי
אבל לא רלוונטי לנושא, ואני לא בטוח שיצאתי בהודעתי כנגד הגלולות (אם כי יש בהחלט גם מה לצאת נגדן, אבל אני לא יודע אם זה ממש "ממקומי").
אז לא תפס אותך
מה עם "הפלות: בעד ונגד?" בוא נדון על זה!
אבל בלי נשים. כאילו אם ירצו להשתתף, הן יצטרכו לעבור ועדה שתחליט אם הן באמת באמת רוצות, ובדיעה צלולה.
טוב, אני עכשיו סתם טרול. תתעלם.
(במקור הגבתי למשפט "שגלולות הן לא ממש "להכניס את המחזור לתוך כיס קטן")
לדעתי,
יצא לי לקרוא את הנובליזציה של הסרט. זה פשוט סרט על הנקודה בה המתבגר מגלה שההורה שלו הוא לא אל כל יודע ששוכן במרומי האולימפוס שעליו לציית לו בכל נקודה אלא כמוהו ומותר לכעוס עליו. הטכס שהנערה עוברת היא פשוט טכס שנועד ללמד אותה לשלוט ברגשותיה השליליים שהפנדה האדומה מייצגת אותם. ובקיצור, אם היוצרת רצתה שיבינו את הסרט, היא הייתה צריכה שהדמות הראשית תהיה דמות בן כך אף אחד לא היה מדבר על מחזור משום שמתח מהסוג הזה קיים גם בין בנים לאבותיהם ולא רק בין בנות לאמהותיהם. מטפורת המחזור נראית לי קשורה לבדיחה נפוצה שלפיה נשים הן הכי פחות הגיוניות כשהן נמצאות במחזור.
לא... לא... אתה לא מתחכם בכלל....
כאילו, לא בקטע לריב, או כן בקטע לריב בעצם…
אבל אי אפשר לנהל דיון כשכל צד מחליט מה "אמורפי" כקביעה עובדתית, ומה "מפורש" כקביעה עובדתית. אפשר להחליף הגיגים זה עם זה, שזה מאוד נחמד ומהנה, אבל לא לנהל דיון. "זה סרט על המחזור וההתבגרות" זה אמורפי, "היה דיבור בכללי אולי על זוגיות גאה ובסוף עשינו על שלב פרה רומנטי" זה מפורש, ואולי להפך?
אגב, ביקשת ציטוטים כי עליי נטל הראיה, והם סופקו. אם אתה מערער עליהם, בטענה לתרגום שגוי, מעולה, יכול מאוד להיות, אבל עליך נטל הראיה.
מבחינתי שני הסרטים הם סרטי ילדים על מפלצות ים ופנדות אדומות ויחסי הורים וילדים, ושתי המטאפורות חסרות כל היגיון לנמשל הנטען, ואולי הן קטע משעשע של היוצרים (כל היוצרים הרבים של סרט אנימציה באולפן גדול, במאים, תסריטאים, מפיקים, מפיקים בפועל, אנימטורים זוטרים). לבחירתו המוחלטת של הצופה. בזמנו על לוקה גם הזכרתי שהארי פוטר יכול לסמל כל סכסוך צבאי בעולם, תלוי אך ורק בסכסוך הצבאי שבו הילד שקרא את הספר גדל (ולמעשה, ולמרבה הצער, אפילו בעולם המערבי כמעט כל הילדים גדלו בתוך או בצלו הקרוב של סכסוך צבאי כלשהו).
מעולם לא טענתי שגברים הם אלה שמחליטים שזה לא סרט על מחזור. המגדר של "המבקרים" לא הוזכר במילה, דיברתי על פער משעשע ביחס הציבורי. על אף שנשים הן מחצית האוכלוסייה, סרט ילדים שעוסק במחזור חודשי הוא רעיון שנדחה, בעוד סרט ילדים על זוגיות הומוסקסואלית הוא רעיון שמתקבל בהתלהבות ומופעלים לחצים ליצור סרטים מפורשים יותר בנושא, למרות שחלקם של הזוגות ההומוסקסואליים, ואפילו הלהט"ביים בכלל, באוכלוסייה קטן בהרבה. אולי בכלל יש להתפעל מהמהפך הציבורי המפואר שעברה הקהילה הלהט"בית אל מעמקי המיינסטרים הדל.
זהו, סיימתי לריב. היה מספק.
שזה יפה, כי לא חשבתי שמה שאנחנו עושים זה לריב
ביקשתי ציטוטים, הבאת ציטוטים, הם לא הראו שהבמאית של הסרט אמרה שזה סרט על מחזור או וסת (הן גג הראו שהמפיקה אמרה שזה גם סרט על מחזור – שזה לא חלק מההודעה המקורית), אז אין כאן עוד איזשהו "נטל הוכחה" על אף אחד.
שאר השאלות לגבי למה מבקרים יותר ששים להכריז על פרשנות אחת מאשר השנייה, כמות הסבירות של הפרשנות מאחורי המטאפורה/קידוד (לא בדיוק אותו דבר, אגב) הן שאלות שאפשר בהחלט לדון בהן, אבל זה לא בדיוק הנקודה שממנה יצאתי לדיון הזה.
ואו פקיסאר ואו עשיתם זאת שוב
אחד הסרטים היותר טובים בשנים האחרונות, לא של פיקסאר אלא בכלל.
אחרי נשמה שהיה טוב אבל כן לא ממצא פוטנציאל ולוקה המדהים והמסר שלו על קבלת השונים בחברה,
קיבלנו את זה הסרט בעל השם הכי גרוע של פיקסאר(גם באנגלית תאמת אבל בעברית ואי ואי) אבל אחד הטובים שלהם, אני לא זוכר סרט כזה מהם שנים .
כל כך הרבה סרטים בשנים האחרונות(בכלל לא רק של פיקסאר) שהיו " טובים אבל"
קיבלנו סרט באמת מדהים (ובלי אבל) , גם מרגש גם מצחיק גם בעל מסרים של התבגרות ועל יחס הורים ילדים וגם עשוי מצוין מהבימוי התסריט והמשחק .
הוא לא יזכר כמו הקול בראש או סרטים אחרים ששלהם בגלל שהוא לא מספיק "מתוחכם" אבל הוא עשוי "ואו".
*הוא מדבר על גיל ההתבגרות לדעתי.
אהה דברים אחרונים
*האם השיר של להקת הבנים מקורי? הוא היה ממש חיכוי טוב לבקסטריט בויז כמו שהם היו בארתור .
*שני סרטים רצוף של במאים חדשים של פיקסאר והם בהחלט מוכיחים את עצמם כבמאי עתיד מעולים
*ואו רצף אדיר של פיקסאר מול דיסני , נשמה לוקה וזה לוקחים את סרטי דיסני האחרונים בלי למצמץ
כבר זמן מה שפיקסטר ברצף נהדר של סרטים
ממש לא איבדו את מגע הקסם כפי שרבים נוהגים לאמר. הם ברצף של ארבעה סרטים מעולים ומקוריים (וצשס 4 שהגיע לפניהם גם הפתיע לטובה). דווקא שני הזרטים החביבים אבל בינוניים שדיסני הוציאו השנה גרמו לי להבין שעדיין משהו בשיטה של פיקסאר מתקתק ועובד באפן מופתי.
בהחלט פיקסאר בעניינים
פשוט מאוד אהבתי את הסרט הזה בגלל שהוא לא היה עוד סרט מסע שלהם
גם שהם עשויים מעולה ועם מלא מסרים זה תמיד סרטי מסע-קוקו הקול בראש קדימה ואפילו נשמה
פה זה היה סרט עדין סרט שמדבר אלינו על ההתבגרות שלנו וזהו .
וכן גם קוקו גם הקול בראש גם נשמה וגם לוקה אחלה סרטים
(וגם קדימה היה חמוד ויוצר טוב מהאחרונים של דיסני)
רוב הסרטים שלהם עובדים על פי נוסחה מהסרט הראשון אבל היא נוסחה מנצחת.
והנוסחה היא לא העיקר של הסרטים, היא מעין קנבס שמאפשר להם לספר את הסיפורים שהם רוצים לספר. אז אני רואה את הדמיון בין הסרטים אבל אף פעם זה לא מפריע לי, אם זה עובד כל פעם מחדש ללא תחושת עייפות וסחבת אז זה עובד.
נכון נכון אני מסכים איתך מאה אחוז
שוב כל ההסרטים האחרונים שהזכרתי הם מעולים
פיקסאר בהחלט שומרים על איכות ובאמת הסרטים מרגשים מצחיקים כמו שצריך
זה אישית נכנס לי יותר ללב מהסרטים האחרונים שלהם(אפילו מקוקו או לוקה שהיו מרגשישם ממש).
פשוט סיפור ההתבגרות היה מרגש וזה שהם לא היו צריכים לברוח למסע היה מגניב זה הכל.
תראה את דיסני למשל עם אנקאנטו גם הם יצאו מעט מהנוסחה שלהם וזה לא הרגיש שלם , זה לא שאנקאנטו היה סרט רע, אבל עצם השינוי לא מקנה לך ביטחון שזה יהיה הסרט הטוב יותר, פה זה עבד וזה היה עשוי מדהים
עקרונית זה נכון,
נוסחה היא לא העיקר בסרטים ואפשר לשחזר אותה. אבל גם לזה יש איזה גבול, ולתחושתי פיקסאר כבר חצו אותו מזמן. עד כדי כך, שאני לא בטוח כמה מההנאה שלי מ'אדומה אש' היתה מעצם הסרט, וכמה מכך שהוא סוף-סוף סרט של פיקסאר עם נוסחה שונה.
על איזה נוסחה שונה אתה מדבר?
לתפיסתי הסרט עובד באותו פס ייצור של שאר הסרטים (הפ ממש פירטו את שלבי הכתיבה באיזה דוקו שצפיתי בו בעבר). אם לא היה מאוחר אולי הייתי מפרט. בכל מקרה כפי שטענתי, סרט של פיקסאר יכול להרגיש שונה ומקורי ובו זמנית לדבוק בנוסחת הכתיבה שלהם, והסרט הזה לא יוצא מן הכלל.
הה.. אני התכוונתי ספציפית
ל- 'מסע של שנים ששונים זה מזה, ולומדים במהלך המסע לחבב/להסתדר/להעריך אחד את השני' שזה פחות או יותר תיאור של כמעט כל סרטי פיקסאר. בסרט הזה אמנם אין בדיוק מסע, אבל תוך כדי שאני כותב אני קולט ש.. וואלה, נכון, חוץ מהנקודה של המסע התיאור הזה משתייך מצויין גם ל'אדומה אש'. אז.. לא יודע, אני חוזר בי. מה יהיה אתכם פיקסאר, מתי כבר תגוונו?
מסע פיזי נפוץ בסרטיהם אך אינו חלק הכרחי בנוסחה, אם כבר פשוט מאפיין נפוץ בסרטי ילדים.
ב"רטטוי", "לוקה" ו"בית ספר למפלצות" לא היה ממש מסע ממש שזכור לי.
בכל מקרה עמדתי שונה משלך, מבחינתי הנוסחה הזאת לא מונעת מהם להוציא סרטים מקוריים ונהדרים. הלוואי על שאר אולפני הסרטים בהוליווד לספק יציאות כמו "אדומה אש" , "לוקה" ו"נשמה". אני לא מרגיש שהדינמיקה בין באז לוודי, ג'וי לסאדנס, מיי למינג או וול אי לאיב היא ממש דומה, כך שהנוסחה לא באמת מפריעה, כנראה כלי יעיל לפיתוח סיפורים במעבדות פיקסאר. אם את מעוניינת אני מצרף קישור שמבקר את התהליך של פיקסאר מהניו יורקר. בכתבה יש גם קישור ל22 כללי הכתיבה של פיקסאר.
והכלל שהכי קשור במבנה הסרט הוא:
היה היה פעם… כל יום….. יום אחד,….בעקבות זאת…..בשל כך…..עד שלבסוף…..
כלומר זהו מבנה מאד כללי אבל מפליא עד כמה הוא תופס לגבי כל סרט פיקסאר אבל ממש לא תופס לכל סרט בכללי, אפילו לא בהכרח לסרטי אנימציה אחרים (אפשר להלביש אותו על אקאנטו לדעתי).
לדוגמה האקספוזיציה של אדומה אש מאד בלטה לי כחלק מאד מובנה מהנוסחה, כשמיי מסבירה על החיים שלה, הקהילה, בית ספר וכמובן בסוף מגיעים לקונפליקט העיקרי שהוא הציפיות של מינג ממנה. ממש ככה נפתח "אמיצה", בניית עולם שבסוף מתנקזת לקונפליקט של מרידה מול אלינור.
גם ב'לוקה' וגם ב'בסל"מ'
היה מסע – במובן של יעד ששני הגיבורים המנוגדים ניסו להגיע לאיזו מטרה, ובמהלך החוויה המשותפת הם התקרבו. ולא טענתי שהנוסחה מונעת מהם לעשות סרטים טובים, אלא שבאיזשהו שלב זה מתחיל כבר להיות מוגזם, ולהפריע בהנאה מהסרטים הטובים לכשעצמם. אבל כמובן, כל אחד ותחושותיו.
ההגדרה שלך למסע קצת נזילה . לפי ההגדרה הזו גם באדומה אש היה מסע-
להשיג כרטיסים להופעה וללכת אליה. אומנם הכוח המנוגד לאניסה להגיע ביחד איתה למטרה אך הוא מהווה מכשול עיקרי להשגתה.
ברור שזה נחשב מסע,
אבל מסע כזה יש באינספור סרטים. המרכיב שהשניים המנוגדים עוברים ביחד את המסע, ודווקא בזכות הדרך המשותפת האינטרקציה ביניהם הולכת ומשתפרת, הוא מה שמייחד את נוסחת פיקסאר, ואת המרכיב הזה אין כאן.
לדעתי גם כאן היה סוג של מסע מהסוג שאתה מתאר
אבל הוא לא הוצג בדמות מסע פיזי כמו שראינו עם גוי וסאדנס נגיד. אפשר גם להגיד שהיעד הוא הטקס ומיי ומינג כל הזמן מתנגשות בדרך אליו. בסוף היסודות הפיקסאריים נשארו במקום, לא הרגשתי שיש כאן זעזוע גדול בנוסחה.
דווקא מחיר הכרטיס נשמע אמין לגמרי.
אני זוכר בתור תלמיד את המרצנדייז שהיה בכל מקום של ג'סטין ביבר (זה היה בפאזה שלו כאליל נערות, לפני שהתמכר לסמים ונגמל) וזכור לי סיפורי אימה על ההופעה שלו בתל אביב, כאשר רוב קהל יעד בגילאי ה13-20 ומישהי שאני מכיר ממש נמחצה על המעקה כאשר מעריצות אחרות דחפו אותה. וגם להופעה הזו המחירים היו באזור ה200 דולר אם לא יותר.
מת על הסגנון אנימציה של הסרט הזה.
אני זכור שכאשר יצא "הדינזואור הטוב" חשבתי שדיסני הגזימו, הטכנולוגיה השתכללה ברמה שפריימים יכולים להיראות כמו צילומים אמיתיים, אבל אם הייתי רוצה סרט לייב אקשן הייתי הולך לכזה. כלומר, אני אוהב שיש סרטי אנימציה שנראים קצת מציאותיים, אבל לא יותר מדי, ולא כל הזמן. turning red (וגם לוקה) הלכו על צד אקספרסיבי יותר וזה נהדר. גם אהבתי לראות השפעות חזקות של אנימה בסרט, ולא דווקא סרטי ג'יבלי שהאנימציה שלהם לא ממש מייצגת את כלל האנימה.
בכל מקרה ממש אהבתי את הסרט ומסכים עם השבחים שהורעפו עליו, משהו ממש טוב עובר על פיקסאר לאחרונה. פחדתי כל כך שעניין הפנדה האדומה הולך להיות מין שחזור של הדוב ב"אמיצה" ושמחתי שהתבדיתי והשתמשו בו בדרך מקורית שמאפשרת לסרט לזרום (ב"אמיצה" זה ממש תקע את הסרט, שעד לאותו רגע די חיבבתי).
הסרט הזה עשה לי חשק לרצות שפיקסאר יעשו סרט שמרים תהיה הדמות הראשית.
מעבר לכך שזה יהיה מגניב אם נערה יהודיה תהיה הגיבורה של סרט פיקסאר, היא לחלוטין אחת הדמויות הסימפטיות והמגניבות שיצא לי להיתקל בהן לאחרונה. ובתור ילד תמיד הערצתי וקצת קינאתי בילדים שמצליחים לעורר תחושת סמכות ובגרות סביבם מבלי לאבד את השובבות והכיף. כמובן שגם מיי דמות ראשית מעולה.
יצאנו באמצע הסרט
קראתי ביקורות נלהבות על "אדומה אש" והסרט היה כל כך נורא שיצאנו באמצע.
שטחי, מסרים שלא מתאימים לילדים הקטנים שלי סביב גיל שש וגם לגדולים סביב גיל שלוש עשרה (האמא באה עם תחבושות לוסת לבית הספר). הגדול שלי אמר שהיה עדיף להישאר בבית, הסרט שטחי, עם אג'נדה להנגשת הווסת והחברות של הגיבורה מדברות בצורה כאילו מגניבה שלנו צרמה.
אולי אני אולד פאשן אבל הסרט הזה היה עינוי למי שרק רצתה בילוי משפחתי בקולנוע עם הילדים.
מטוסים אמנם לא של פיקסאר, אבל ממשיך את הזיכיון הכי מסחרי של פיקסאר.
ואדומה אש הוא סרט… די תמוה, בלשון המעטה. כאילו, אני לא מבין למה גם הוא וגם ליידי בירד מתפלשים דווקא בנוסטלגיה ל-2002, מכל השנים, שהיא ללא ספק השנה הכי משעממת מתחילת שנות האלפיים (בסדר, הראשון של אווריל יצא אז, אבל האחיזה התרבותית של האלבום הזה התחילה רק בשנת 2003.) הוא לא בהכרח רע אבל הוא גם לא יצירת מופת מרגשת עד דמעות עם דמות ראשית סופר-אהיבה כמו הקול בראש. לוקה הוא סרט מאוד מהנה (למעט סצנות בודדות שהן קצת מגעילות/מפחידות) אבל גם הוא לא מופת. שוב, זה בסדר – נדיר מאוד שיוצר בודד, על אחת כמה וכמה אולפן בודד עם אלפי יוצרים שכל אחד מהם מושך לכיוון אחר, יוציאו תחת ידיהם אך ורק זהב, אבל נראה לי שכבר אפשר להפסיק לצפות מהם לכל-כך הרבה. גם בתוך הרצף של 1995-2010 היה את מוצאים את נמו שהוא רק בסדר.
זה הפואנטה, שאתה בין האחרונים שעדיין מצפים. עובדה שהשתמשת בתבנית של ״פיקסאר כבר לא״.
אנשים הפנימו שהאולפן לא חסין מנפילות ושלא כל סרט יהיה יצירת מופת ובכל זאת הרמה נשארה מאד גבוהה ועדיין מגיעים סרטים נהדרים. לדעתי לפעמים המילה יצירת מופת מפוצצת ולא אומרת יותר מדי. בסוף חוזרים לעניין של הדעה האישית של כל אחד. אבל בגדול כמות האנשים שהתרגשו (רגש נשאר הנכס החשוב של האולפן) , התאהבו ונפעמו מאדומה אש, לוקה, קוקו, הקול בראש, נשמה ואפילו קדימה וצעצוע של סיפור 4 מספיק בשביל לא להספיד אותם. במקום לחזור על האמירות של ״זה כבר לא מה שהיה פעם״ (שנאמרת על כל יוצר אפשרי) אפשר פשוט לשמוח שהם עדיין כאן. ואם מקבלים מדי פעם שנות אור אין לי בעיה עם זה (לא צפיתי עדיין). אני בטוח שיש להם בקנה פרוייקטים אחרים יותר אישיים ומעניינים.
אבל הדגשתי שאני בין הראשונים שהפסיקו לצפות, או שאינם מצפים מלכתחילה.
והתכוונתי ליצירת מופת במובן של קונצנזוס של מבקרים, זה לא "אני אהבתי אבל חברי לא". על הקול בראש למשל יש קונצנזוס שהוא אחד הסרטים הכי טובים של כל הזמנים. לא של 2015, לא של העשור הקודם, של כל הזמנים. על קוקו ולוקה אין קונצנזוס כזה, אם כי יש כמובן קונצנזוס שהם סרטים מהנים ומוצלחים מאוד. אני האחרון שרוצה שפיקסאר יהיו כמו פעם (פעם מתי? פעם של צעצוע של סיפור הראשון? פעם של מפלצות בע"מ ונמו?), להפך אני שמח כשהם מפתיעים בכל פעם עם קונספט חדש, חוץ מזה שחבל לי שדווקא לסרטי המופת שלהם אין סרטי המשך (אולי חוץ ממשפחת סופר-על) אבל את מכוניות הם ממחזרים למוות רק בשביל המוצרים הנלווים.
הסרטים האלו מתיישנים טוב לרוב.
נגיד כיום היחס אל קוקו הרבה יותר חם מב2017 ואומרים אותו באותה נשימה עם הקול בראש. למעשה מרפרוף של רשימות מעודכנות של הסרטים הכי טובים של פיקסאר (עפ כל סרט חדש הם מתפרסמים מחדש) בכל מיני אתרים אמריקאיים יוקרתיים יש לא מעט סרטים שיצאו אחרי תור הזהב ומתברגים במקומות גבוהים ברשימה, תוך כדי עקיפת סרטים ישנים שנחשבים ליצירות מופת. אני לא יודע מה המדדים שלך לקביעות קונצנזוס אבל לדעתי זה מראה משהו.
אני בעצמי יותר אוהב לדוגמה את קוקו מהרבה סרטי תור הזהב אחרים (נגיד נמו ומפלצות בעמ).
וואלה, אבדוק.
(ל"ת)
ולא הבנתי למה אדומה אש תמוה?
מה הבעיה שהסרט מתרחש ב2002? סרטים צריכים להתרחש רק בשנים שלדעתך נחשבות מגניבות או אייקוניות? 2002, כמו כל שנה בהיסטוריה האנושית, היא שנה שגדלו בה בני נוער. ואין שום דבר רע שכעת חוזרים אליה כדי לספר סיפורי התבגרות, גם אם אתה לא מעריץ של אבריל לאבין או בריטני ספירס. הילדים שב2002 גדלו על סרטי פיקסאר הראשונים בזמן אמת הם כעת בני 20 פלוס שנהנים מסרט פיקסאר על ילדות שמתרחש בתקופה שהם עצמם היו ילדים. אפשר לפרש את הצעד הזה כלחיצה על בלוטות הנוסטלגיה אבל זה לא ששיווקו את הסרט כ00׳ בניגוד לדברים מוזרים שהזהות האייטיזית שלה הוא מוקד המשיכה העיקרי. הרגיש לי שהיא העלתה זמן ומקום מאד ספיציפים מהזיכרון שלה, זה הכל.
התכוונתי למה לא 2001 או 2003.
אין פסול להתמקד בתקופה הזאת אם זוהי חיבת היוצרת אבל היא פשוט א) לא שונה מהותית מההווה, לרוב; ב) כוללת שנים יותר מעניינות להתמקד בהם, מכל היבט שהוא (חברתית/כלכלית/פוליטית/תרבותית/מה שלא יהיה.) לשם הדוגמאות המובנות מאליהן, בשנת 2001 היה הפיגוע בתאומים ובשנת 2003 פרצה מגפת הסארס, ולשני האירועים האלה יש יותר השלכות על ההווה מאשר מה שלא קרה ב-2002 (לא הרבה.) בכל מקרה המטרה של כל אמנות באשר היא היא להיות רלוונטית לכאן ועכשיו אז החיבה של שתי יוצרות דווקא לשנה הכי משעממת של כל העשור ההוא תמוהה, כי שום דבר לא היה משתנה מהותית אם הסרטים האלה היו מתרחשים בשנת יציאתם.
ההתמקדות בשנה הספיציפית מאד לא רלוונטית לסרט (מי בכלל ידע שזה 2002)
השנים האלה מאד שונות מההווה ולראיה זה מןרגש שהסרט לא מתרחש עכשיו. הפם הטכנולוגי העיקרי כאן, ממש לא הייתי רוצה סרט עם סרטוני טיקטוק וסמארטפונים. אני לא חןשב שכל סרט שמתרחש בעבר צריך לחקור את כל התופעות החברתיות/תרבותיות/כלכליות/ גאו פוליטיות או ווטאבר שמאפיינות את התקופה. איני רואה כיצד מגפת הסארס או פיגוע התאומים היו משתלבים בסרט באופן אורגני שאינו יזיק לסיפור ויסית תשומת לב מהעיקר.
עדיין לא הבנתי איך השנה שהסרט מתרחש בה הופך אותו לסרט תמוה בלשון המעטה.
היי, הצלחתי בסוף לחשוב על משהו משמעותי שקרה בשנת 2002 - אני התחלתי לקרוא בעין הדג!
אבל אני פשוט לא רואה את השנה הזאת או את התקופה הזאת כשונות תהומית מההווה. כן לא היו טלפונים חכמים או רשתות חברתיות (כמעט, הייתה את באדיפיק) אבל זאת עדיין תקופה שבה היו אינטרנט ופלאפונים, זה לא כמו למקם את הסרט בשנות העשרים של המאה הקודמת אז באמת כל האופנה, הפוליטיקה והתרבות היו שונות מהותית. פשוט תמוהה לי הבחירה בשנה שבה המוזיקה והקולנוע היו, לרוב, לא משהו. תסריטאי.ת שבוחר.ת למקם את הסרט בעבר, צריכ.ה לתת את הדעת – אם הסרט שלי מתרחש בעבר, למה בחרתי לספר את הסיפור הזה דווקא עכשיו? אימא קוראז' וילדיה של ברטולט ברכט מתרחש בתקופת מלחמת שלושים השנים באירופה אבל ברור שהוא מתייחס לתקופת מלחמת העולם השנייה בה הוא יצא. ציד המכשפות של ארתור מילר מתרחש במאה התשע עשרה אבל מהווה סאטירה על המקארתיזם של שנות החמישים בהן הוא יצא. אלה כמובן רק דוגמאות כמו שהפיגוע בתאומים ומגפת הסארס היו רק דוגמאות, אבל הנקודה היא בדיוק זאת – כשאני צופה בסרט אני מצפה להזדהות איתו ושהוא יגיד לי משהו על החיים שלי בכאן ועכשיו, אז כן, למקם את הסרט בתקופה שמצד אחד לא שונה מהותית מהיום ומצד שני לא מספיק מיוחדת בשביל לעורר נוסטלגיה לרוב זה, נו, תמוה.
יש משהו יפה בלמקם את הסרט בעבר קרוב.
אתה כמעט לא שם לב שזה סרט תקופתי ולכן הבחירה נותנת לסרט תחושה של ילדות לא רחוקה. ואולי לך אין נוסטלגיה אליה, בתור מישהו שהיה ילד (שלא לאמר פעוט) בשנים האלה אני לא יכול שלא לחוש פרצי נוסטלגיה בסרט כמו התבגרות.
החבירה צמוהה כי בעיניך מיקום הסרט בתקופה מסויימת חייב להיות משהו בעל משמעות רחבה- אתה מדבר על תופעות כלכליות/חברתיות/ פוליטיות. זה בבירור סרט שנעשה ממקום אישי ולא מנסה לתת את הדעת על תקופת ההתרחשות והרחוונטיות שלה להווה.
והאם בחירת התקופה שהסיפור ימוקם בו קשור לשאלה האם המוזיקה או הקולנןע היו לא משהו?(אגב אני לא בטוח אם הקולנוע בתחילת שנןת 2000 בהכרח היה לא משהו אבל שיהיה).
נעשה בסרט שימוש ומחווה יפה לשירי הפופ של תחילת שנות ה2000. המוזיקה די רעה נכון, אבל זה מתקשר לכך שבתור בוגר אתה נזכר בטעם המזעזע שהיה לך בתור צעיר, אם זה באופנה או בבחירת להקת בנים אהובה.
אני פשוט לא משוכנע שמיקום הסרט ב2002 הופך את כל הסרט לתמוה. האם זה מוריד מהרגש? משרטוט הנפלא והאמין של הקונפליקטים והכאב של גיל ההתבגרות? מהאופן שמטענים משפחתיים עוברים ושורטים כל דור חדש? אני לא חושב. הייתי מבין אם זו נקודה שהייצה מפריעה לך אבל לא משהו שהופך את כל הסרט לתמוה בלשון המעטה.
זה לא "מוריד"
אבל בסופו של יום, התבגרות היא התבגרות היא התבגרות, וכל בת יודעת איך זה מרגיש לקבל וסת בפעם הראשונה וכל בן זוכר איך זה מרגיש כשיוצא נוזל זרע בפעם הראשונה; לכן הבחירה בשנת 2002 היא חסרת משמעות לצופים, ודאי שלא ליוצרת. ואני חוזר ואומר שזה תמוה כי אלה לא יוצרת אחת וסרט אחד אלא שתי יוצרות ושני סרטים – זה וליידי בירד, כאשר בליידי בירד הנוסטלגיה היא ל… Under Rug Swept של אלאניס מוריס? באמת? מילא אם זה היה Jagged Little Pill או Supposed Former Infatuation Junkie. ואגב אני ממש לא מסכים שגיל הילדות/נעורים מחייב טעם מזעזע באופנה או במוזיקה – תזיז את הסרט לשנת 1993 ותקבל גיבורות שלובשות פלאנל ושומעות גראנג', תזיז את הסרט לשנת 1997 ותקבל גיבורות שזורקות לפח את מוצרי הספייס גירלס שלהן ועוברות לשמוע רדיוהד (הלוואי, אולי.) נוסטלגיה זה סובייקטיבי ואי אפשר להתווכח איתה אבל לא מדובר על סקר שנעשה בקרב אוכלוסיה מסוימת על איזו שנה/תקופה הכי עושה להם את זה אלא בבחירה אמנותית של שתי יוצרות של שני סרטים ידועים ומצליחים מחמש השנים האחרונות למקם את הסרט שלהן דווקא בשנה הלא משהו הזאת. לו היינו רואים מבול של סרטים אישיים ונוסטלגיים שמתייחסים לכל מיני שנים ולכל מיני תקופות אז בוודאי שלא הייתי אומר שזה תמוה.
טעם גרוע בילדות זה דבר נפוץ אך ברור שלא מחייב.
הלוואי הייתי פריק של רדיוהד בחטיבה (אם כי אני לא בטוח כמה נערות בגיל של מיי חרשו על OK Computer.מרגיש לי שמעבר לקריפ הפ לא היו סנסציה בשכבת הגיל הזו). לצערי בגילאים האלה נראה לי שמעתי בלק אייד פיז וכל מיני שטויות כאלה כך שאני מתחייב עם החוויה.
בכל מקרה, אז יצאו שני סרטים במרווח של 5 שנים שהתרחשו בתחילת שנות ה2000 (ולפני כן התבגרות אבל זה לא נחשב כי הוא צולם בזמן אמת). לא ראית סרטי התבגרות מהשנים האחרונית שמתרחשים בתקופות שונות? ליקריץ פיצה? בלפסט? אפולו 10וחצי? Mid90? אנשים מתבגרים בתקופות שונות.
אגב נראה לי ממש תאהב את אפולו 10 וחצי כי הוא מאד מתייחס לתקופה בכל מיני היבטים, משהו שהבעת עניין בו מקודם.
הנוסטלגיה והפרזנטיזם דרים אצלי בכפיפה אחת.
גם אם יהיה סרט שילחץ לי על כל בלוטות הנוסטלגיה הנכונות ויחגוג את רדיוהד ואת הבריטפופ ואת מה שביניהם (גארבג'?) ואת מה שלא (או לחלופין אולי את אמצע-סוף שנות השמונים ואת סוזן וגה וקיד וידאו ומעגל בחול וכל זה), בסופו של יום, אלה רק התבלינים שעל הארוחה שמרכיביה העיקריים הם דמויות, כתיבה ועלילה, ודמות דורשת סטירה כמו ליידי בירד תמשיך להיחשב בעיניי כדורשת סטירה גם אם היא הייתה מעריצה של סטריאולב במקום של אלאניס. דוגמה מצוינת לסרט שכזה הוא כמובן כמה טוב להיות פרח קיר שמתרחש בתחילת הניינטיז אבל היה אפשר להעביר אותו כמו שהוא להווה (הן שנת 2012 בה הוא יצא והן שנת 2022 שהיא עכשיו נכון לכרגע) בלי ששום דבר בו ישתנה; כנ"ל פרשס ועוד הרבה אחרים. ממלכת אור הירח לדוגמה זה לא סרט שאפשר להעביר באופן חלק משנות השישים ל-2012/2022 כי חלק גדול מהסיבוכים העלילתיים שם מבוססים על היעדרה של טכנולוגיה. ברור שיוצר.ת שרוצה להנציח בערגה את ימי ילדותו ישאף לאותנטיות וכן לנוסטלגיה תקופתית, פשוט 2002 מרגישה יותר מדי כמו שלב מעבר מעצבן בין שתי שנים ממש מוצלחות. האם זה אומר שבעצם 2002 בעצמה היא מטאפורה להתבגרות הנשית ולווסת?
לא הבנתי איך זה קשור לתגובה שלי.
כלומר, אני מסכים, נוסטלגיה לא מחליפה כתיבה, דמויות וכו'. כבר שנינו כתבנו מקודם ש2002 אינה מהותית לסרט טורנינג רד. פשוט בגלל המשפט "ואדומה אש הוא סרט… די תמוה, בלשון המעטה." הסקתי שמיקום הסרט ב2002 הרס לך את הסרט. עכשיו אני מבין שזו בחירה תמוהה לדעתך אבל היא לא כזאת מהותית. אז הסרט לא תמוה לדעתך?
"פשוט 2002 מרגישה יותר מדי כמו שלב מעבר מעצבן בין שתי שנים ממש מוצלחות." את מתכוון לשנת הסנדוויץ בין השנים "המופלאות" של פיגוע מגדלי התאומים (ותחילת מלחמת אפגניסטן) והסארס? לא שב2002 היה שקט (כפי שטקרוי ציינה). כי מקודם תיארת שנים ששווה לעשות עליהם סרטים כמוכות אסון. בכל מקרה, אני לא סגור מה זה אומר שנה ששוו הלעשות עליה סרטו ושנה שלא. בני אדם יכולים לחוות שנים מעולות אישית בזמן שהעולם במשבר או שנים גרועות בתקופת שלום. מכיוון שהסרט הזה הוא על סיפור אישי של ילדה שמתחילה את גיל ההתבגרות, למה כזה אכפת ומשנה לך שזה 2002? איך בכלל גילית שזה 2002 (אני חושב שרוב הקהל, כולל אנוכי, פשוט הסתפק בכך שהסרט מתרחש מתישהו בעשור הראשון של שנות ה2000)
היוצרת אמרה שזה 2002 באיזה ראיון.
וכן, אם בשנה מתרחשים דברים רעים גלובאלית כמו מתקפת טרור המונית או מגיפה אז הם חומר מעולה לכתיבה, אבל כשאמרתי ש-2001 ו-2003 מוצלחות התכוונתי יותר מבחינת האמנות, הספרות, המוזיקה, הקולנוע והטלוויזיה. אני רוצה לחדד – שנת ההתרחשות של הסרט לא הרסה את חוויית הצפייה שלי (נדיר עד לא קיים שדבר פעוט שכזה יכול להרוס חוויית צפייה), היא פשוט הייתה בחירה מוזרה וכמעט אקראית כי זאת שנה שבקושי זכורה בגלל משהו. התחלנו לדבר על הסרט הזה בהקשר הכולל של פיקסאר וממה שהבנתי זה הסרט היחיד שלהם שמקורקע בצורה מעוררת שאלות שכזאת בתקופה אחרת שהיא לא שנת יציאתו של הסרט. אמנם גם לוקה מבוסס על ילדותו של הבמאי בשנות השישים בעיירה איטלקית אבל שם זה משהו שכן יוצר אווירה מיוחדת ומקומית אבל גם גלובאלית – אין שם איזו התייחסות נורא בולטת למוזיקה האיטלקית של שנות השישים דווקא או משהו כזה. ועוד יותר לחדד: התגובה שלי לתיארוך של שני סרטים בולטים דווקא ב-2002 איננה "מה?! אבל למה?!" אלא הרבה יותר קרובה ל"או… קיי…"
דווקא בחירה בשנה חסרת קונוטציה מיידית
עוזרת למקם את הסיפור בתקופה מסוימת: תחילת שנות האלפיים במקרה הזה. לדוגמא, אם היית משתמש ב 2001, ישר היית חושב על טרור, ב 2008 זה משבר כלכלי עולמי.
אז 2002 ממקמת אותך מבחינה תרבותית וטכנולוגית בלי מטען עודף.
אבל יכול להיות שזו פשוט שנה שיש לה קשר אישי ליוצר, ולא נדע מה ולמה בלי שהוא יחלוק איתנו.
בכלל כתבתם שזה לא מוזכר בסרט עצמו, אז…
זו בהחלט שנה שיש לה קשר ליוצרת
הבמאית היתה בת 13, ממש כמו גיבורת הסרט באותה שנה. בלי שום אירוע גלובלי מיוחד, החוויה של ליהות בת 13 "סימנה* את השנה ההיא עבורה כשנה מיוחדת, ואת התחושה הזו לגבי אותה שנה היא רצתה להעביר לצופות.
בהתחלה נראה שהתמקדת בשנים לפי אסונות גבלובליים.
לא רואה איך ההצלחה הספרותית או המוזיקלית של 2001 לעומת 2002 אמורה לשנות בסרט (שגם ככה אין בו רפרנסים לדברים ספיציפיים ונוצרה להקת בנים במיוחד לסרט ברוח שנות 2000 הכללית).
ואם מיקום השנה ב2002 נאמר על ידי הבמאית בראיון ואין דרך לדעת את זה מהסרט אז העובדה הזו לא רלוונטית בעיניי. אני מתייחס ליצירה לפי מה שנמצא בה, הראיון עם הבמאית אינו חלק מהסרט. מזכיר לי את סיפורי רולינג שהחליטה להוסיף עובדות ליקום שלה דרך הטוויטר.
אתה משווה לרולינג? ברצינות? (כנראה שלא.)
רולינג ידועה בהמצאה גחמנית ושרירותית לעתים של פרטים חדשים על היקום הפוטרי על המקום וכאן באמת מדובר בפרט זניח שלא אמור כביכול להשפיע על הצפייה. ברור שזה סרט אישי שנכתב לפי זכרונות ילדותה אבל כמישהו עם אלרגיה קלה לשנה הזאת, בפרט אם אין לזה חשיבות למסרים ולעלילה, זה נראה לי קצת מיותר, ובהחלט היה משפר את הסרט למקם אותו בזמן ובמקום לא מוגדרים.
רולינג היא הדוגמה הקיצונית. כשמביאים דוגמה לא מתכוונים בהכרח לכך ששני הדוגמאות שוות ערך, אך הדוגמה הקיצונית נוחה להעברת הרעיון.
והרעיון הוא שאם אין שום דבר בסרט עצמו שמצביע על כך שהוא מתרחש ב2002, מבחינתי ההערה של הבמאית חסרת חשיבות.
כפי שציינתי, אין כאן יותר מדי רפרנסים לעולם האמיתי. אם תרצה זה יקום מקביל של תחילת שנות האלפיים, שקיימת בו להקת בנים בשם 4town. פחות טורד את מנוחתך?
אני אהבתי את העיצוב של העולם המדומיין של הסרט, שמזכיר את העולם האמיתי אך רואים שהוא מנק מבט של ילדה ולכן לא מבין למה בכלל הכנסת לדיון אסונות גלובליים שהתרחשו במציאות. מרגיש כאילו זו תלונה קטנונית לגבי הסרט ואני ממש לא השתכנעתי איך זה הופך את הסרט לתמוה בלשון המעטה (הבנתי שאחר כך שינית את זה לכך שהבחירה ב2002 תמוהה אבל בכל זאת בהתחלה הכללת את כל הסרט כתמוהה ועדיין לא הבנתי למה).
ההרגשה הכללית שלו, אני מניח. לא רק הבחירה ב-2002, יש שם משהו באווירה שלא עשה לי את זה.
והנה אני מקשר הכול לאון טופיק ולתחילת הדיון, רוצה לומר, ההשוואה לסרטים אחרים של פיקסאר היא בעוכריו. כמו שישבתי אי-אז באמצע אוגוסט 2009 בקולנוע גת זצ"ל והתבאסתי למה למעלה זה לא כמו רטטוי, ככה ההשוואה להקול בראש לא איפשרה לי ככל הנראה להיות מכוונן כלפי הסרט כמו שהיוצרת רצתה. זה פשוט סרט שלא מצאתי את עצמי בתוכו ולא הזדהיתי איתו בכלל, אולי כי הוא באמת "נשי" מדי ולא אוניברסאלי כמו הקול בראש וגם הגיבורה שלו הרבה פחות יפהפיה ושובת-לב מריילי אנדרסן והקונפליקטים שלה עם אימא שלה הרבה יותר נטועים ספציפית בזכרונות הילדות של הבמאית ולא במשהו שכל אדם עובר כמו מעבר דירה. אני יודע שההשוואה הזאת לא הוגנת ושכל סרט צריך לעמוד בפני עצמו, אבל במקרה של פיקסאר זה כנראה לא אפשרי, וכך גם כל ביקורת על סרט חדש של פיקסאר שיוצא (ולא רק כאן) משווה אותו מיידית לקודמיו. (עכשיו כשאני חושב על זה, פיקאסר בעצם הוציאו יצירת מופת אחת בכל אחד מהעשורים של המאה העשרים ואחת עד כה וזה חתיכת הישג לא מבוטל.)
באופן אישי אני לאמחושב שצריך לחוש הזדהות ממקום של ״זה קרה לי גם״ בשביל חיבור רגשי.
החיים של מיי לא דומים בכלל לחיים שלי בילדות אבל הרגשתי חיבור רגשי אליה בכל זאת. יש שיגידו שריילי היא קצת אוניברסלית מדי בתור דמות בעוד מיי מרגישה יותר
ספיצפית ולכן יותר אנושית.
גם הילדות של ריילי לא דומה בכלל לילדות שלי (הלוואי על כולנו הורים כמו שלה)
אבל על כל הסיבות למה אני כל-כך מאוהב בסרט הזה ובדמות הראשית שלו כבר הרחבתי מספיק בדף הביקורת שלו. אין לי בעיה עם ספציפיות כשהיא עשויה טוב (גם בהקול בראש יש ספציפיות, לא חושב שיש מגיב.ה בעין הדג שגדל.ה במינסוטה), לעומת זאת באדומה אש הכול ביחד, הזמן, המקום והדמות הראשית התחברו לכדי תחושת ה"אה, אוקיי" שדיברתי עליה.
להפוך דמות לספיצפית זה לא רק להגיד ״היא נולדה במינסוטה״.
החוויה שריילי עוברת מאד קלה להזדהות אבל לא הרגשתי שאני באמת מכיר את הדמות הזו ויודע מה האופי שלה דווקא כי זו חוויה כל כך כללית, נפוצה ואינדיבודאלית. באופן כללי הרגשתי הרבה יותר הזדהות אם סאדנס וגוי למרות שהן אמורות להיות חלק מריילי, אבל היה לי קשה באמת לראות אותן כחלק ממנה ולא כישויות עצמאיות. אני מאד אוהב הקול בראש אבל אפילו יותר את אדומה אש. הקול בראש מרגיש לי דידקטי מדי, כאילו נועד כדי להיות מוקרן בשיעורי מגמת פסיכולוגיה בתיכון לעיתים.
הכוונה הייתה אוניברסלית אבל כמובן שזו גם חוויה אינדיבדואלית שכל אחד לוקח לכיוון שלו.
(ל"ת)
אגב מעבר דירה זו לא חוויה שכל אחד עובר, לפחות לא בילדות.
(מעבר דירה בבגרות זו חוויה אחרת לגמרי מבילדות)
אני בטח לא היחיד כאן שעבר פעמיים דירה בילדותו, גם אם הכול היה בתחומי גוש דן ולא מעבר ממדינה למדינה בתוך ארצות הברית.
אבל להגיד שהקול בראש הוא דידקטי? באמת? הסרט הזה הוא פצצת רגש טהורה והגרסה החיצונית שלו (זאת בלי ההאנשה של הרגשות) אפילו יותר יפהפיה, שובת-לב וגורמת לרצות בטובתה של ריילי, רק לחבק אותה ולהגיד לה שהכול יהיה בסדר למרות הכול, כמו שהרגשתי בכיתה ח' אם כי מסיבות קצת אחרות (הסרטים האלה קצת דומים כשחושבים על זה, אמנם הקול בראש מאוד מרוכך ורומנטי ולא אכזרי כמו כיתה ח' אבל אלה שני סרטים שמציבים בחזיתם גיבורה ראשית יפה וסופר-אהיבה ופשוט עושים לדמות הזאת את המוות.) אני רוצה להדגיש שלמרות האהבה וההתאהבות הסופר-טוטאליים שלי בסרט ובריילי זה לא סרט מושלם – כן היה אפשר להראות יותר מהעולם החיצוני של ריילי על חשבון המסע של הרגשות והאנימציה המגניבה וכן, חלק מהרגשות של ריילי מאוד קלישאיים וגנריים, ובעיקר הפחדים שלה. אני מאמין שגם אם נחכה 5 שנים אדומה אש לא יגיע לתשיעית מהקונצנזוס הביקורתי שיש על הקול בראש.
האם זה שלדעתי הוא קצת דידקטי סותר את הדעה שלי שהוא פצצת רגש, אינטיליגנטי וסוחף?
לא. אין טעם לשכנע את המשוכנעים, אני לגמרי בעד הקול בראש.
מה דידקטי בו?
(ל"ת)
להסביר מונחים בסיסיים בפסיכולוגיה כמו תת מודע
באופן של האנשה והמחשה כדי שיהיו קלים להבנה. לדעתי זה דידקטי למדי. אבל לא באופן מזיק שפוגם מאהבתי לסרט.
הו וואו, כמה שהקול בראש הוא לא ייצוג מהימן של התת-מודע.
לפחות לפי כל תיאוריה פסיכולוגית/ביולוגית הגמונית. למעשה המון אנשי מקצוע שמבינים בתחום יותר מאיתנו הדגישו באינספור כתבות שלא ככה עובדת התודעה האנושית, ובכל זאת רובם אהבו את הסרט. הקול בראש יכול לשמש כהרצאה חינוכית על התת-מודע שלנו בערך באותה דרגה של אמינות שבה נשמה הוא תיאור מהימן של מה קורה לאנשים אחרי המוות, והנוכחות של בינג בונג כאחת משלוש הדמויות הראשיות הייתה אמורה להמחיש את זה. הרגשות המואנשים וכל שאר הבלגן במוח של ריילי הם גימיקים פיקסאריסטיים שנועדו להיות יפים, מגרים, מגניבים, צבעוניים ומושכים את העין וכן לקדם את העלילה. מי שחושב שבאמת אפשר ללמוד על התת-מודע האנושי מצפייה בהקול בראש צריך לשמוע שוב את הבדיחה של דורון בנושא: "אני קראתי את דירה להשכיר. זה לא אומר שאני סוכן נדל"ן".
אמרתי שזה תיאור מהימן ומדויק? למה תמיד להוסיף דברים שלא נאמרו.
יש כאן הפשטה של הרבה רעיונות כדי שיהיו קלים להבנה ונוחים לעיכול לילדים. אף אחד לא משתמש בסרט ברצינות כדי ללמד אבל הוא כן משהו שמקרינים בכל מיני סדנאות חצי כוח ומבואים למגמת פסיכולוגיה בתיכון. עצם הרצון להכיר לילדים כל את המושג תת מושע, גם אם באופן פשטני ולא מדויק, מרגיש דידקטי למדי.
אתה חצי צודק.
בשנת 2015, אז הסרט יצא, לקחתי קורס על פסיכולוגיה וחינוך של האוניברסיטה הפתוחה וגם שם הזכירו את הקול בראש, אם כי לא הקרינו קטעים מתוכו (דווקא כן הקרינו שם קטעים מחברים וגם מהמיניונים.) אבל זאת לא הייתה המטרה של יוצרי הסרט בדיוק כמו שנשמה לא נועד ללמד אותך מה קורה לפני ההתעברות ואחרי המוות. פיט דוקטר ודאי לא רצה ליצור סרט כדי ללמד ילדים מה זה תת-מודע, ורוב הרגשות של ריילי דווקא מודעים לגמרי; ולכן הקונספט של הסרט איננו "אנחנו נסביר לכם עכשיו מונחי יסוד בפסיכולוגיה באמצעות סיפורה של ילדה אחת" אלא "ילדה עוברת דירה והרגשות שלה מתערערים. בואו נבנה לונה פארק ויזואלי-פיקסארי ענק סביב זה."
מובן שהמטרה של הסרט היא לא לעשות סמינר לגיל הרך. מה שהתכוונתי זה שאני לפעמים מרגיש שהוא עושה את זה,
עובדה שמקרינים אותו ככזה בכל מיני מקומות. יש לו וייב קצת דידקטי.
ועכשיו אני סקרן באיזה הרצאות הקרינו את הקול בראש, כי אני מעולם לא הייתי באחת כזאת.
(ל"ת)
אני גם לא. אבל אני זוכר בתיכון שתלמידים שהיו במגמת פסיכולוגיה אמרו לי שהקרינו להם.
ואני יודע שזה סרט שאוהבים להקרין לילדים בקטע טיפולי-חינוכי כזה של בואו נעשה דיון עליו ונדבר על למה זה חשוב לדעת להיות גם עצובים או משהו כזה. הנה אפילו מצאתי סוג של מערך שיעור עליו.
יש הבדל משמעותי בין דיון על למה זה בסדר להיות עצובים ולבכות
לבין להתיימר שהסרט באמת קרוב ללהיות ייצוג אמין של איך המוח עובד; ואם כבר ניתוח עומק של הסרט אין כמו האתר המצוין הזה (ווואו, לא הייתי צריך לפתוח את הקישור ולהתחיל לקרוא אותו עכשיו כי הוא גורם לי לבכות כמעט כמו הסרט.)
מה אמרנו על להכניס משפטים לפה שלא אמרתי?
לא שלחצי לך ניתוח אלא מערך שיעור, כדי להראות שיש בו משהו דידקטי ועל כן נוח להעביר איתו שיעורים. כמו כן, הסרט לא באמת מתיימר להראות איך המוח עובד אבל כן בונה מערכת קלה להבנה שדרכה יהיה קל לאחר מכן לשוחח עם ילדים על רגשות.
לא מכניס כלום.
אבל אפשר לבנות מערך שיעור על כל סרט שהוא ולכן כמו שכבר אמרתי הסרט בוודאי שלא נוצר למטרות דידקטיות. שימוש בסרט זה או אחר למטרות דידקטיות רק כי חלקים ממנו יכולים לעזור בהוראת חומר כזה או אחר לא הופך את הסרט עצמו לדידקטי.
מאד סקרן לדעת באיזה הקשר הקרינו לך קטעים מחבריפ והמינונים בקורס פסיכולוגיה.
(ל"ת)
הקרינו קטע מחברים בהקשר של, ובכן, חברות.
(ספציפית הקרינו את הסצנה שבה ג'ואי קופץ להציל את כריך כדורי הבשר שלו ורוס חושב שהוא מנסה להציל אותו, משום מה.) חוץ מזה גם שידרו מערכון אינטרנטי קצר של המיניונים (זה עם הדיג) בהקשר של תחרותיות.
אני לא בטוחה במאה אחוז שזה נכון
הוייב הלעיתים דידקטי של הסרט נובע מהעובדה שכן יש בו חלק דידקטי. אבל הוא לא מגיע מ"בואו נסביר לכם מונחי יסוד בפסיכולוגיה", אלא מ"בואו נסביר לכם, ילדים, מה זה רגשות ואיך מתמודדים איתם". עם גיחות לעולמות הפסיכולוגיה, וכל מיני סמנים שהמטרה שלהם היא שימוש בעולם מושגים שהילד יבין ("האם הכעס שולט בהגה עכשיו? אולי עצב?" וכדומה), ולתווך שיח על הרגשות שלנו, מה משפיע עליהם ואיך מתמודדים איתם בין ההורים לילדים.
ואם זה נשמע כמו ביקורת- חס וחלילה -לצורך הזה זה מושלם. תסתכלו על שוק ה"איך להתמודד עם רגשות לילדים" ותראו מליון מוצרים – ספרים על חיות, קלפים עם רגשות, סיפורים על מפלצות. זה נושא חשוב וקשה להתמודדות ואיכשהו הקול בראש עושה סדר בהרבה מושגים.
המטרה שלו היא לא ללמד את הילד והמבוגר מונחי יסוד בפסיכולוגיה, אלא ללמד את הילד מה זה הדבר הזה שקורה לו בגוף כשהוא פתאום מתחיל לבכות או כשהוא מרגיש שהוא יכול להתפוצץ, וללמד את המבוגר איך לדבר עם הילד על זה.
ועכשיו סביב זה בואו נבנה לונה פארק ויזואלי-פיקסארי ענק.
מעולם לא הרגשתי שהקול בראש (או כל סרט אחר של פיקסאר) דידקטי.
פיקסאר בכל זאת יוצרים סרטים בדרגה יותר גבוהה ויותר אמנותית מספרי ילדים שכל מטרתם הוא להסביר שלבכות זה בסדר, ובדרך כלל גם בדרגה יותר גבוהה מדיסני. ילדים, גם בגילאים צעירים, כבר ילמדו את השמות של הרגשות מההורים או בגן, ולכן לא הבנתי מה הקול בראש אמור להסביר בדיוק. "אנחנו צועקים כי הכעס משתלט" או "אנחנו בוכים כי העצב משתלט[ת?]" זה לא הסבר, זה טאוטולוגיה, והסבר בסגנון של "אנחנו בוכים ועצובים כי בתגובה לאירוע X הגוף מפעיל את המערכת הפרסימפתטית וכן את מערכת הדמעות כאמצעי הגנה" או משהו כזה הסרט בוודאי שלא מספק והוא גם לא צריך ולא מנסה. השימוש בסרט כזה או אחר במערכי שיעור לא אומר שהסרט עצמו נוצר עם כוונה דידקטית או שהוא אינהרנטית דידקטי; פעם הייתי בקורס שימור לקוחות של פלאפון והקרינו לנו שם קטע מאישה יפה, האם זה אומר שגם הוא דידקטי?
לא
ומה שצריך להסביר תלוי בגיל שבו צופים. בגילאי 2-4 אז אחת המיומנויות שצריך ללמוד היא להיות מסוגלים לזהות שיש תחושות שונות כמו עצב, שמחה, כעס וכו… להיות מסוגלים לתת להם שמות ולהיות מסוגלים לציין איזה רגש מפעיל אותנו כרגע. זה אולי נראה לך טריוויאלי אבל זה לא.
כשמסתכלים על הגילאים היותר גדולים, 4-8 בערך? לא סגורה על הטווח, אז על מורכבות של רגשות, על העובדה שאם רגש מסויים כבר שולט בנו הוא צובע את הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה (לקח שאני ספציפית חושבת שיש גם מבוגרים שלא למדו עדיין), שאותה סיטואציה יכולה לעורר בנו מספר רגשות במקביל וזה מאוד הגיוני וחלק מהעניין של תהליך ההתבגרות זה להיות מסוגלים להתמודד עם עומס רגשי שכזה, והכי הכי – שרגשות "רעים" הם לגיטיים ואי אפשר למחוק אותם ולבטל אותם ולצפות שנוכל לא להרגיש אותם יותר. הם חלק מאוד חשוב בחיים ואנחנו צריכים ללמוד לקבל אותם (לקח כל כך דידקטי שהוא נאמר כמעט במילים האלה…)
זה פיקסר אז הם עשו את זה הרבהההההההה יותר טוב מכל אחד אחר שניסה לעשות את זה. ומבחינתי הדידקטיות הזו של הסרט היא טובה. היא זו שמאפשרת לילדים בכלל להבין מה קורה שם. מאפשרת להורים להבין מה הילדים לא מבינים, ומאפשרת למשפחות למצוא שפה משותפת. בלי הדידקטיות הזו זה לא היה עובד. זה בעיניי יתרון של הסרט ולא חסרון. אבל אי אפשר, בעיני, להגיד שזה לא קיים.
נ.ב.
ואולי אני טועה, אבל יש סיכוי שאנחנו לא ממש מדברים באותה שפה, כי מההודעות שלך נשמע ש"דידקטי" זו תכונה שהיא בהכרח רעה או בעייתית. ואני יודעת שלפעמים מתייחסים לדידקטיות כ"חינוכיות יתרה" כמשהו שהנסיון לייצר ממנו ערך חינוכי בא על חשבון פרמטרים אחרים ביצירה. ואם הכוונה היא שאין פה דידקטיות במובן שהסרט גדול מהערך החינוכי שלו – עם זה אני כמובן מסכימה. זה סרט מעולה עם הרבה מאוד דברים טובים. לא רק "סיפור על רגשות".
אבל כן נראה שיש כאן מן הדידקטיקה. כן נראה שהתחילו כאן מאיזשהו רצון להעביר מסר מובנה לגבי רגשות ומחשבה עמוקה על מה הדרך הנכונה (והמעניינת) להעביר את המסר הזה. ובזה הם עשו עבודה ממש טובה בעיני.
רנדל היה הראשון שהזכיר את המילה 'דידקטי' בהקשר שלילי, לא אני.
(אלא אם כן אני שוב טועה והוא בעצם הזכיר אותה בהקשר נייטראלי) אבל רק שתי סצנות השיא ממש, כששמחה בוכה ומסתכלת על הזיכרון העצוב-שמח וכשריילי בוכה וההורים שלה מנחמים אותה, הן כאלה, כלומר באות להעביר את המסר המוצהר של "מותר לבכות והעצבות איננה רעה". אני מתחיל להרגיש פחות ופחות שלם עם המילה 'דידקטי' כי לא אני הזכרתי אותה ראשון וכי המון חלקים בסרט אינם כאלה, גם אם זאת הפואנטה הסופית שדוקטר רצה להעביר. אם הופכים את הגרסה החיצונית לספר ילדים קצר שכל המטרה שלו הוא להסביר שמותר/כדאי לבכות כי ככה ידעו לעזור לך עדיין נשארים עם סיפור נהדר וגיבורה יפהפיה ומקסימה שאין מנוס מלאהוב אותה, להתאהב בה ולרצות בטובתה, אבל איבדנו את כל הפיקסאריות. במילים אחרות ובקצרה – להקרין רק את הקטעים ה"דידקטיים" מתוך הסרט במסגרת חינוכית עושה עוול לסרט, ואולי גם בעצם לכל סרט. להקרין את כולו ואחר-כך להעביר עליו דיון מושכל ושיחה חווייתית-רגשית עם הילדים בכיתה זה כבר יותר מכבד הן את היצירה ויוצריה והן את התלמידים.
עם זה אני מסכימה
ויותר מזה. אם לוקחים רק את החלק ה"דידקטי" ומדברים רק עליו. הדידקטיקה כבר לא עובדת. השלם פה הוא הרבה יותר גדול מסך חלקיו.
ועדייו אני חושבת שיש דידיקטיקה גם בהרבה חלקים אחרים בסרט שהם מעבר לסיפור מסגרת הבסיסי הזה (נינח הקונספט של core memory, ההתייחסות לזכרונות כספריה, וכו…) יש כאן הרבה דברים חשובים לדבר עליהם.
כל הסרטים של פיקסאר הם גם דידקטיים במובן מסוים.
במשפחת סופר על ורטטוי יש מסרים על אינדיבידואליות וכישרון שיש מי שקוראים להם פה איינראנדיים, למרות שבאוניברסיטת המפלצות יש הרבה יותר איינראנדיות למרות שאיננו של ברגר בירד. בוול-E יש מסר כל-כך הרבה יותר דידקטי על אקולוגיה שפשוט נדחף בכוח לגרון. בלמעלה יש מסר על השלמה עם אבל וקבלת הזקנה/המצב. למעשה על פי האתר הבא, לכל סרט (ולא רק לסרטי ילדים) יש מסר דידקטי:
Kids-in-mind.com
בראד בירד, לא ברגר בירד. התיקון האוטומטי הפך את בראד בירד ליהודי גרמני.
(ל"ת)
אבל אלה דברים מאוד מובנים מאליהם.
כל אדם (ולא רק כל ילד) מכיר את ההרגשה שבה מנסים בכל הכוח לעצור את הדמעות ובכל זאת הבכי פורץ החוצה או את הניסיונות להרגיע את עצמך ובכל זאת הזעם פורץ החוצה ואתה צועק. כל אדם (ולא רק כל ילד) יודע שזכרונות אינם שווים בחשיבותם ובעוצמתם, גם אם הוא אף פעם לא ניסח לעצמו את זה ככה. שזיכרון אחד יכול להיות גם שמח וגם עצוב (או תערובת של הרבה רגשות אחרים) זה לא כל-כך מובן מאליו, אבל רק סצנה אחת בסרט מתייחסת לזה. חוץ מזה, בגלל שזה סרט שמתמקד ברגשות, הוא יוצר אצל הצופים אשליה שהרגשות אכן תמיד מנהלים אותנו וזה פשוט לא נכון – לפעמים בני אדם מונעים מתוך היגיון, הרגל, מערכתיות ויעילות. לפעמים בני אדם משלים את עצמם או משקרים לעצמם (איזה רגש מניע את זה בדיוק?) וזה עוד לפני שדיברנו בכלל על מנגנונים גופניים שונים שמניעים בני אדם – כמעט שלא ראינו את ריילי פועלת באופן מסוים כי עכשיו חם לה או קר לה, וזאת רק דוגמה אחת. (סצנת קפיאת המוח היא רק בדיחה חולפת.) בקיצור, הקול בראש רחוק מאוד מלהיות איזשהו הסבר משכנע ללמה בני אדם מתנהגים כך או אחרת. הוא לא הרצאה, הוא המחשה, פיקסארית צבעונית ומגניבה אבל משהו שאפשר לגזור ממנו תמונה חלקית בלבד על ההתנהגות האנושית. כשאני שומע את המילה 'דידקטי' אני מדמיין מורה עומדת ומרצה בקול חדגוני, ולדעתי אני לא לבד באסוציאציה הזאת. להראות לילדים עד גיל… 13 נניח קטעים מתוך הסרט במנותק ולהשתמש בהם כדי לנתח את הרגשות שלהם עצמם זה סביר. לא אידיאלי כמו לראות את הסרט כולו, אבל עובר איכשהו. להשתמש בסרט או בחלקים ממנו כחלק מהרצאה אמיתית על איך רגשות משפיעים על בני אדם בצורה אקדמאית ממש זה כבר הרבה יותר בעייתי וגם בשיעורי פסיכולוגיה בתיכון הייתי עושה את זה אך ורק בעירבון מאוד מוגבל.
גם דברים מובנים מאליהם צריך לומר לפעמים בפירוש
וברור לחלוטין שהאסוציאציה שלך ושל מיפ למילה דידקטי הן שונות, וזה בסדר, כי יש לכם מוחות שונים.
סתם כי כיום זה חלק מהמקצוע שלי
אני יועצת פדגוגית למרצים באוניברסיטה, אני מעבירה סדנאות למתרגלים איך לתרגל, וכמו בהרבה מקומות אחרים אנחנו רואים תהליכים שהמטוטלת ניסתה כל כך להתרחק מהדידקטיות שכל הדידקטיקה נשכחה.
בואו נלמד במשחק, סרטונים מגניבים, סיפורים, לימודים מבוססי פרוייקטים שסך ההכנה להם היא "הנה פרוייקט! תעשו!" ולמידה דמוקרטית, אבל הכל בבלאגן. ששוכחים שלמידה בסופו של דבר היא כן חייבת להיות איזשהו תהליך מובנה ושיטתי אחרת מה שאנחנו מקבלים זה מקסימום עומס מנטלי ומינימום למידה לטווח הרחוק. והנה מגיע סרט מרהיב שמראה איך אפשר לעשות את זה נכון, איך אפשר להיות גם מרתקים וגם דידקטיים באותה הנשימה. אם נמשיך (כחברה, וספציפית במערכות החינוך והאקדמיה) להתייחס להתייחס לדידקטיקה כמילת קוד לשיעמום וכמילת גנאי ללמידה העתיד תהליכי הלמידה רק יהפכו להיות פחות ופחות טובים וכבר לא תהיה משמעות אמיתית ללמידה.
אז כן, זו הגבעה שאני אמות עליה. יש דברים דידקטיים שהם משעממים. אבל זה לא אומר שדידקטי=משעמם, וזה בטח לא אומר ש מעניין/לא משעמם=לא דידקטי. יש כאן תהליך הוראה מסודר ומרתק. ואני רוצה כמה שיותר כאלו.
אני חייבת לשאול
אתה הורה? גידלת ילדים?
כי אני לא יכולה לדבר על כל הילדים בעולם, אלא על הילדות הפרטיות שלי, אבל הילדות הפרטיות שלי לא יודעות להסביר לעצמן מה זו התחושה הזו כשאתה לא רוצה להיות עצוב אבל את עצוב בכל זאת, או שאתה כן מנסה לעשות את עצמך עצוב אבל לא באמת מצליח. אין להם מושג שיכולים להיות זכרונות מורכבים (טוב, לגדולה כבר יש, אבל היא כבר יותר גדולה), וימים שלמים אצלם נצבעים על בסיס משהו אחד שיכול להיות מאוד ספציפי ומאוד נקודתי ובכלל לא רלוונטי להתגלגלות של היום בכלליות.
ועבורן, כרגע כל מה שהן זוכרות הוא שווה ערך לחלוטין. הזכרון הכואב של הפעם ההיא שנאלצתי להחזיק את הילדה בכח לצורך בדיקה רפואית שהיא לא הסכימה אליה ושתינו בכינו בזמן שהרופא עשה את מה שהוא צריך לעשות, נמצא אצלה באותה קטגוריה כמו זה שאתמול לא הסכמתי להכין שניצל לארוחת צהריים.
אז אולי הבנות שלי איטיות במיוחד, זו אופציה, אבל אני חייבת לציין שאני גם לא רואה את היכולות האלה אצל החברים והחברות שלהם. (או ליתר דיוק רואה אותה מתפתחת).
האם מה שאתה מנסה להגיד זה ש*בסופו של דבר* הן תלמדנה את זה בלי קשר לסרט? אז אני יכולה רק לקוות, זה חלק מתהליך ההתבגרות, אבל אני מקווה שלראות את זה בצורה ויזואלית מרהיבה שכזו כן יעזור להם להבין את הכאוס הזה טיפה יותר מוקדם.
ועם הסיפא שלך אני מסכימה, אבל זה כי מי שכתב את הסרט בנה אותו בצורה מאוד מדוייקת כדי שמסרים מסויימים יעברו בצורה אופטימלית, כשחותכים את הסרט – חותכים את האופן שהמסרים יעברו, ואז זה לא דידקטיקה, אלא דידקטיות. ושם בדיוק עובר ההבדל. אבל זה שמישהו מחליט לחתוך ולהראות חלקים מהסרט זה לא אשמת היוצר. אני מדברת על הסרט השלם לא על חלקים נבחרים ממנו.
אני אל-הורי.
הזכרתי את זה בכמה וכמה דיונים פה, כולל איתך, ואם הקול בראש או אפילו קטעים ממנו עוזרים לילדים בהגדרת וויסות רגשותיהם בצורה כזאת אני בטח לא אגיד להורים ולמורים שיפסיקו להקרין להם אותם למטרה כזאת. כל מה שיש לי זה הזיכרון שלי מאיך זה להיות ילד וזה… לא כזה נורא (לא כזה נורא שלא תמיד יודעים להגדיר ולווסת רגשות, זאת אומרת. ברור שדברים אחרים היו נוראים.)
כן זה דבר די נפוץ בקרב ילדים ממה ששמעתי, אבל הסרט אה… לא עוסק בזה בכלל. הוא לא מתמקד בילד.ה בגילאים צעירים יותר ובניסיונות ללמד אותה שיש דברים שאולי שווים בכי והתקפי זעם ויש כאלה שפחות, הוא מתמקד במשבר זהות אחד בחייה של ריילי שנגרם כתוצאה ממעבר הדירה. איזה סצנות יש בסרט שרלוונטיות למה שתיארת כרגע? יש את המונטאז' בהתחלה שבו רואים איך כל רגש נוצר ואת ההתבגרות של ריילי עד גיל 11 אבל זה לא כולל את מה שתיארת. רוב הסרט היא בת 11 ובשלב הזה רגשות כמו שתיארת כבר מנוהלים היטב.
כן זה בדיוק מה שניסיתי להגיד. אם יצירת המופת הזאת הצליחה לעזור בגילאים יותר מוקדמים מאחת עשרה אני יכול רק לברך (וגם להצטער שאני לא יכולתי לגדול עליו כילד, ושההורים שלי בטח היו אטומים ומיושנים מדי כדי להשתמש בו למטרות כאלה מלכתחילה.)
זכרתי במעורפל
אבל לא הייתי בטוחה. ולא רציתי להגיד סתם בלי שאני בטוחה. וגם, לפעמים לגדל ילדים זה גם לגדל אחים קטנים או אחיינים או לראות ילדים גדלים.
הזכרון שלי כילדה הוא כן כזה נורא. חוסר יכולת מוחלט לויסות רגשי שהשפיע על החיים החברתיים שלי באופן מובהק. היום בדיעבד אני יודעת שיש לזה שמות אחרים, אבל אז לא נהגו לתת לדברים שמות. אז הייתי "הרגישה שבוכה מכל שטות".
חלק נכבד מהסרט זה הדבר הזה. זה הזכרון מאותו היום שהיא הפסידה והיתה עצובה ומה שהיא זוכרת זה את העצב ואז בדיעבד היא נזכרת איך היא חגגה עם החברים ואז הזכרון הופך להיות זכרון של עצב שמעורבב בשמחה, שנותן את הלגיטימציה להגיד "זה נכון שזה עצוב אבל זה גם…" כי בראייה של הילדים העולם הוא מאוד דיכוטומי. טוב ורע. מורכבות היא דבר שקשה להכיל.
ואגב, בגיל 11 הרגשות לא מנוהלים, גיל 11 זה גיל ההתבגרות. הם הכי גועשים מאי פעם אבל כבר אין את התמיכה ההורית כמו בילדות (כי חלק מגיל ההתבגרות זה ההתרחקות מההורים) ולכן הכי קשה להתמודד איתם. לא במקרה בחרו דווקא את הגיל הזה.
זו יצירת מופת. אין ספק. והסיבות שזו יצירת מופת הן הדמויות המעניינות, העושר הויזואלי, ההומור, המסר וגם העובדה שהוא באופן מובנה מייצג תהליכים נפשיים מורכבים בצורה שתהיה ברורה גם להורים וגם לילדים. מי שמראה רק חלקים מהסרט לילדים עושה עוול (גם לסרט וגם לילדים). אבל זה בהחלט מסוג הסרטים שאפשר לצפות בהם עם הילדים ואחר כך לדבר על מה שקרה שם ולחשוב מה זה אומר על ההתנהגות שלנו, וכל פעם מחדש להתמקד בנושא אחר ובתהליך אחר.
לא, אני לא מגדל ילדים, גם לא באופן עקיף.
אין לי אחיינים, והקרבה המשפחתית הכי קרובה שאני יכול לחשוב עליה שכוללת גם ילדים קטנים זה הילדים של בני הדודים שלי, ואנחנו ממש לא קרובים. מתראים בחגים וגם זה לא תמיד, ממש לא בדרגה של לגדל אותם או לצפות בהם גדלים. עם רוב התגובה שלך אני מסכים, אולי חוץ מהחלק של "אז לא נהגו לתת לדברים שמות". זה שלכל דבר היום יש שם ואבחון והגדרה זה נוראי מבחינתי, כי הופכים תכונות אופי אנושיות להפרעות או לתסמונות (מסיבות דידקטיות, כן? כי זה מפריע למורה ללמד או משהו כזה) וזה בדיוק ההפך מהמסר של הסרט. לא כל ביישנות קיצונית ו/או מוזרות ומקוריות היא אוטיזם, לא כל שובבות היא הפרעת קשב ולא כל רגישות ונטייה לבכי היא… את האמת, בכלל לא ידעתי שיש לזה אבחון. פעמים רבות זה משאיר את הילד.ה/הנער.ה כך שאנשי טיפול מלמעלה קובעים עבורו זהות שאינה הולמת אותו, אינה משרתת אותו ואפילו פוגעת בו. אני זוכר את התחושה המעורבת הזאת לגבי זכרונות שהם גם שמחים כי הם טובים וגם עצובים כי זאת תקופה שכבר לא תחזור מאמצע שנות הנעורים ועד היום, אפילו היום בעצם, כשאני מרגיש את השמחה העילאית כשאני שומע מוזיקה וצופה בסדרות טלוויזיה שמזכירות לי את הימים הכי טובים בחיים שלי ומיד אחר-כך עצוב ומבואס כי הם כבר לא יחזרו לעולם. האם לרוב המורכבות הזאת מתחילה בגיל 11 כמו בסרט? אני באמת לא יודע. לרוע המזל, הורים מושלמים כמו של ריילי קיימים רק בפיקסאר.
המורכבות קיימת הרבה קודם
אבל מה שחשוב זה הלא הגיל של הגיבורה אלא הגיל של הצופים, ופה אני חושבת שאפשר להתחיל לנהל את השיח הזה כבר מגיל 6 (אולי לפני, את זה לא ניסיתי)
ולגבי ה"שמות"
אנחנו בקיצון של האופטופיק אבל אני לא יכולה שלא לציין – גם פה, אני מסכימה שהמטוטלת נעה רחוק מדי, אבל כן יש מקרים שיש גורמים אורגניים שגורמים להתנהגויות מסויימות, ואם הייתי מבינה את זה לגבי עצמי, סביר להניח שיש אספקטים מסויימים בחיים שלי היו נראים שונה.
כמו תמיד הבעיה היא בקיצורי דרך. אין שום משמעות באבחון ADHD אם המטרה היחידה היא כדורי ריטלין. יש ילדים שזה יעזור להם ויש כאלה שלא, אבל *בין אם לוקחים טיפול תרופתי ובין אם לא* אמורים להשתמש בידע הזה כדי לעבוד על כישורי החיים. pills don't teach skills. אבל מצד שני, אם יודעים מה הבעיה (נניח מחסור ברמות הדופמין הבסיסיות שיוצר פגיעה במנגנוני המוטיבציה) – אז יש דברים שפשוט לא הגיוני לצפות מהילד (או מהאדם הבוגר) לעשות ולכן צריך למצוא שיטות אחרות להגיע לאותם ההשגים. הכותרות עצמן הן לא הבעיה. המחשבה שהכותרת היא הפתרון ולא שלב ראשון בתהליך מאוד ארוך של ניסוי וטעייה ומציאת הדרך הנכונה – זו הבעיה.
לפעמים גם הכותרת עצמה לא נכונה בכלל.
להלן, אבחון היתר הרווח של… כל דבר, בעצם. אבל כן, כל קשר בין הדיון שלנו עכשיו להקול בראש (לא כל שכן לאדומה אש) הינו מקרה בהחלט.
נ.ב. כדורים לא מלמדים כישורים! (כן, ממש הייתי חייב לעשות את זה כי זה נשמע נהדר גם בעברית. אני מתגעגע לתרגום ואני עדיין טהרן עד הסוף. למה גם כשאני בוחר מרצוני החופשי לשמוע פודקאסטים בעברית עדיין דוחפים לי אנגלית כל שנייה? אני מסתכל עליכן, מרשם לבינג׳.)
*הסכתים
(ל"ת)
האמת שלא הכרתי את התרגום בעברית
הוא באמת מוצלח!
לא הכרת אותו כי המצאתי אותו על המקום. אני מתרגם במקצועי.
(ל"ת)
אהההה
אז כל הכבוד על תרגום מוצלח ממש.
זה משפט ידוע בקהילת הADHD אבל לא היה לי תרגום טוב בשבילו עד עכשיו!
תודה רבה
גם לא השוויתי בין הקונצנזוס הביקורתי בין שני הסרטים, ובכנות גם לא מעניין אותי במיוחד.
(ל"ת)
לא אמרתי שאתה היחיד שעבר דירה בילדות.
אבל אתה טענת ״ במשהו שכל אדם עובר כמו מעבר דירה״. ובכן לא כוחם עוברים את החוויה הזו בילדות (חלק אף פעם לא אבל זה באמת נדיר מאד).
לא יודעת, בלה בליסימה נכתב על 2002… היו מלא פיגועים מגניבים ב-2002… בתור ילדה כמעט בת 3, עם אח בן שנה, 2002 הייתה שנת אינתיפאדה מזהירה ביותר, עם החודש שנהרגו בו הכי הרבה ישראלים בפיגועי טרור- 105 אזרחים, מסתבר, ו-26 חיילים. היו מעט ימים בלי אירועי טרור קטלניים עם הרוגים. למעשה, שנת 2002 הייתה כל כך קסומה, עד שבמרץ השחור באותה שנה צה"ל יצא למבצע חומת מגן, שאי אפשר להכחיש שהייתה לה איזו השפעה קלה על חיינו מאז… איך אפשר להשמיץ שנה יפה כל כך? ועוד לקרוא לה משעממת? זה יותר גרוע ממני בגיל 4, טוענת בתוקף בזמן חדירת מחבל ליישוב שנורא משעמם לי.
*** כל החלקים שמכילים נגיעות סרקזם והומור שחור אינם מתכוונים לפגוע באף אחד או להוזיל את זכרו של אף אחד, הכי חשוב לא את זכרה של שנת 2002.
אבל הסרט לא מתרחש בישראל. ברור שסרט שמתמקד במבצע חומת מגן לא יכול להיות משעמם.
או שבעצם כן, הרי עוד ב-2002 עצמה כבר סוכם בעין הדג שסרטים ישראליים על המצב הבטחוני והצבא זה כבר שחוק ולמה לא עושים גם סרטים יותר אישיים ולא ממלכתיים. ואז כמובן הגיע ניר ברגמן.
יש לי הרגשה שאותה כתיבה ב-2002 שצבא וביטחון זה משעמם התכוונה יותר שצבא וביטחון זה מאוס. בטוח שמי שחיו והתבגרו בזמן מלחמת העולם השנייה היו אומרים שזאת המלחמה הכי משעממת בעולם אם הם היו צריכים לצפות בשש שנים בכ-ל הסרטים שיצאו על מלחמת העולם השנייה מאז. למיטב זכרוני הם העדיפו להתנחם ב"חלף עם הרוח" ו"לאסי".
ברור שלא נצליח לשכנע אותך ש-2002 היא שנה ראויה, גם 2012 היא שנה מזעזעת בעיניי, לא משנה כמה סרטים נפלאים ותופעות תרבות היו בה (מה זה משנה אם בכלל לא הלכתי לקולנוע…) אבל זאת כנראה הייתה שנה מצוינת בעיני היוצרת של "אדומה אש", או לפחות השנה המשמעותית. גם 2012 הייתה משמעותית בשבילי, אבל לא בקטע טוב. בקטע מורכב כזה של הדברים הנורא עצובים שבסוף יהפכו להכי טובים בחיי שהופכים לסרטי התבגרות קודרים. זה יהיה סרט קודר גם אם זאת הייתה השנה הכי מעניינת ומגניבה בעולם. אה, והאזנתי לוואן דיירקשן ולאימייג'ן דרגונס גם יחד וללהיטים מטומטמים בפורטוגזית. בלדה בואה זה שיר מדהים.
זה היופי של זיכרון אינדיבידואלי וזיכרונות ילדות ונעורים בכלל. דברים הם חשובים כי הם קרו לך, לא כי הם קרו לאחרים. השעון הפנימי שלי, למשל, עדיין תקוע על סוף 2018. כשאנשים אומרים לי שדברים קרו ב-2017 לוקח לי זמן להיזכר שזה לא היה לפני שנה וחצי. אני פשוט מכחישה את כל מה שקרה מאז שהתגייסתי לצבא והתחילו סבבי הבחירות ומחכה שהמציאות תחזור.
כן, 2012 היא ללא ספק השנה הגרועה ביותר של העשור הקודם, לפחות עד הבאטקון.
אבל קולנועית ומוזיקלית היא הייתה נהדרת, עם אלבומים חדשים ונהדרים הן של אמנים מתקמבקים מהניינטיז (פיונה אפל, גארבג', הסמשינג פאמפקינס) והן של זמרות הפופ המובילות של העשור (לאנה דל ריי, טיילור סוויפט, Ke$ha). מה נבחר כסרט השנה של דורון באותה השנה באמת? (אני לא זוכר בעל פה, עכשיו אני בודק.) כרוניקה בזמן אמת? מישהו בכלל זוכר אותו היום? בקיצור הסובייקטיביות של היוצרת לא הגיעה אליי. לפעמים סיפור לא מצליח לגעת ולרגש דווקא כי הוא אישי מדי, ואני מעולם לא הייתי נערה אסייתית-קנדית בת 13 שמעריצה להקת בנים, לצערי ו/או לשמחתי.
ואני לא חושב שצריך להיות נערה אסייתית קנדית בת 13 שמעריצה להקת בנים כדי שהסרט יצליח לרגש או לגעת.
(ל"ת)
אפשר להעיר הערה קצת אישית?
יש לך נטייה להתגונן ואולי גם להיעלב כשאחרים לא אוהבים את אותם הסרטים והסדרות שאתה אוהב (ואולי גם את אותם הספרים שאתה אוהב, לא יודע, לא בדקתי.) זה קרה לנו כבר בדיונים על אופוריה וזה קורה גם עכשיו. המלצתי לך היא: רד מזה, זה לא שווה את המאמץ. אם אני ארצה לבדוק שוב את אדומה אש ודעתי עליו תשתנה באופן קיצוני, אני די בטוח שאני אדווח על זה כאן. (עם אופוריה זה כבר בטוח לא יקרה לי כי אין לי שום כוונה להעביר את עצמי את העינוי הזה שוב.) במקרה של הקול בראש הקונצנזוס לצדי, במקרה של אופוריה הקונצנזוס לצדך אבל הדעה שלי לא תשתנה מכך שאני אומר "הסרט הוא X" ומגיבים בעין הדג עונים לי "אתה טועה, הסרט הוא Y".
לא ענייני. מטרת התגובה לא היה לשכנע אותך לאהוב את אדומה אש,
רק לא שותף לטענה שצריך להיות ואני לא חושב שצריך להיות נערה אסייתית קנדית בת 13 שמעריצה להקת בנים כדי לאהוב אותו. במקום להגיב לטענה החלטת להחליט בשבילי שאני נעלב (אנחנו מכירים?) ולנתח את מנגנוני הצגובה שלי. חשבתי שהדיון ענייני. אם לא אז אשמח בלי הערות אישיות.
ברוב המקרים, אהבה לסרט חופפת להזדהות.
ואם לא להזדהות מוחלטת (כי דבר כזה הרי אין) למשהו שאפשר לגזור ממנו לחיים עצמם. באדומה אש זה פשוט לא קרה ולא הרגשתי שהוא מהדהד אצלי משהו מהילדות או מתחילת הנעורים שאני באמת יכול להגיד שאני מרגיש את אותו הרגש שהבמאית ניסתה להעביר, גם אם ברור שאני מבין מה אני אמור להרגיש לפי הסרט. אף פעם גם לא הייתי עכברוש צרפתי שחולם להיות שף מפורסם ובכל זאת האהבה המדבקת לאוכל וחדוות היצירה של רמי הם בהחלט דברים שמהדהדים את חיי היומיום שלי. סרטי משפחת סופר-על לא מהדהדים את חיי היומיום שלי בשום צורה ובכל זאת יש בהם מספיק דמויות אהיבות ומוצלחות (כמעט כולן, כשאני חושב על זה. אפילו באדי.) כדי שאני אהיה בעדן. הדמויות של אדומה אש לעומת זאת פשוט שם, עושות את הדברים שהן עושות, נטועות בשנה המאוד מסוימת ההיא, ו… זהו בערך. לא כל סיפור אישי וביוגרפי מילדותו של היוצר יהדהד אצל כולם, וזה אמנם לא ליקוריץ פיצה שעורר אצלי תגובות הרבה יותר חריפות של גועל ודחייה מהדמויות ומהיוצר אבל זה גם לא חלק מאיזה רנסאנס פיקסארי חדש שאתה טוען לו.
אוקיי אחלה. זה הסבר שאני מקבל לגמרי.
קצת מיוצר הדוגמה של עכברוש שיודע לבשל כי לא אני זה שטענתי שזה שאני לא נערה אסייתית פגם באהבה שלי לסרט. באופן מוזר, אתה טוען בדיוק את הטענה שלי (לא צריך להיות x כדי להרגיש y), שהיא הפוכה מהטענה שטענת מקודם ילכן הגבתי לך (״אף פעם לא הייתי x אז אני לא מרגיש משהו לסרט). נחמד שאתה אנחנו מסכימים על הטענה הזאת, היה נחמד אפ היה קצת עקביות בין התגובות. אפשר לסגת מאמירה שנאמרה מקודם בקלאס במקום לתקוף אותי ב״הערה אישית״ פאסיב אגרסיב.
זאת לא הייתה תקיפה אישית.
זה היה ניסיון להפסיק את משיכת החבל המיותרת הזאת, שזכורה לי גם מדיונים אחרים איתך, בעיקר דיוני אופוריה. אנחנו אמנם לא מכירים אישית אבל כבר מכירים (כך נדמה לי) את סגנון כתיבת התגובות וכן את חלק מההעדפות הקולנועיות/טלוויזיוניות זה של זה, ולכן זה פשוט נראה לי חבל להשקיע יותר מדי זמן ומאמץ בכך. זה גם ממש לא אישי כי באופן כללי אנשים לא משתכנעים בצורה כזאת והם צריכים לפתח משיכה וסקרנות טבעית לסרט/סדרה (לא תמיד הזדהות. לא חושב שמלך הנמרים או צ'רנוביל מעוררים הזדהות כלשהי. אבל משהו שהם יכולים להכליל על עצמם איכשהו.)
בסדר, נקרא לזה הפסקת אש.
אין לי שום עצבים כלפיך או ריב איתך, רק נטייה להיכנס לוויכוחים אינסופיים שיכולים להיתקע בפינות מאד ספיציפיות. אז פעם אחרינה שאציין את זה, לא ניסיתי לשכנע אותך לאהוב יצירה כלשהי למרות הרושם שנוצר לך. עניין אותי הסיבות המשונות לטעמי שציינת (שנת 2002, זהות כמישהו שהוא לא נערה קנדית אסייתית בת 13). לא משנה לי מה אתה אוהב או לא, פשוט דיונים צומחים כאשר מדברים על הסיבות לבעד/ נגד. מרגיש שמיצינו מספיק את העניין.
הכוונה הייתה שאלה חוויות שזרות לי.
לא גדלתי בחלק הזה של העולם לצערי, לא הייתי בגיל הזה בשנת 2002, לא התמודדתי עם וסת ומחזור בפעם הראשונה (מניח שנשים יזדהו הרבה יותר.), זאת בניגוד לרטטוי שברור שיקרוץ למישהו כמוני שמסעדות זה החיים שלו. גם לא חוויתי את זה כריב, פשוט לפעמים דברים הם נורא סובייטקיבים ואין אפשרות להמשיך מעבר לסובייקטיביות הזאת, ובמיוחד נכון הדבר בסרטים אוטוביוגראפיים כאלה. וזוהי אכן הפסקת אש, לפחות עד הפעם הבאה שבה יישלפו החרבות…
אתה מ2010 ישמח לשמוע שהבועה כבר נופצה ממזמן
אבל פיקסאר ממשיכים להיות כוח של אור בהוליווד מבחינתי.
לא התכוונתי רק לפן הגאוגרפי אלא לכל החבילה. אני לא צריך קשר נסיבתי לדמות (אני גבר אז אני לא יכול להזדהות באופן אישית עם חוויה של וסת ומחזור) כדי להרגיש חיבור רגשי לדמות. זכותך להרגיש שאתה כן צריך קשר נסיבתי כלשהו כדי שיהיה קליק.
אגב, חיבור רגשי לדמויות זה לפעמים אוברייטד. אין לי חיבור רגשי לאף דמות מסרטי קובריק והוא בין הבמאים האהובים עלי. אני רוצה לחנוק את כל הדמויות מ"היורשים" (אני לא בן אדם אלים לא לדאוג) אבל זו בין הסדרות האהובות עלי אי פעם. למרות זאת, בסרטי פיקסאר הרצון בחיבור רגשי מובן כי ערימות של רגש וסחיטת דמעות זו אחת מהסיבות העיקריות שבגללן אני פונה לסרטי פיקסאר. למעשה, כתבתי כבר שרגש זה הנכס העיקרי שלהם. זה לא שהם סרטים שטחיים או מטומטמים אבל הם לחלוטין פונים לרגש יותר מלשכל לדעתי.
גם שנאה יוקדת לדמויות זה חיבור רגשי.
וכן, לגמרי. גם אני בא לפיקסאר בשביל הרגש המזוקק ומסחטת דמעות ולהפוך לאדומה פשוט לא סיפק לי אותם. (גם משפחת סופר-על לא, אבל יש בו את כל הדברים הנהדרים האחרים שציינתי אז ודמויות שממש חבל שהן רק דמויות ולא אנשים אמיתיים, ובמיוחד ויולט דש* ועדנה.) גם בנשמה לא ממש בכיתי בסצנה שהייתה אמורה לגרום לי לבכות אבל היא כן מילאה אותי בצורה שבה היא הייתה אמורה.
* היה קטע שממש הפריע לי במשפחת סופר-על השני, כשתרגמו את השם של דש/דשיל ל"חץ מקשת פאר" וזה היה נוראי ומביך. גם בראשון זה היה ככה? שמות לא מתרגמים.
היה גם את המקרה הידוע שתרגמו דורי לדוגי ובטוח היו עוד כמה.
יש סרטים שאני מאד אוהב שאפילו אין לי אהדה או שנאה לדמויות. אני לא ממש שונא את הדמויות בעיניים עצומות לרווחה נגיד אבל גם לא מרגיש חיבה כלשהי כלפיהם,
זו החלטה של שפרירה מהסרט הראשון
שפשוט המשיכו אותה בסרט השני.
וכמו שרנדל הזכיר, שפרירה גם עשתה את זה במוצאים את נמו כשהפכה את דורי לדוגי ואת מרלין לברדג (כאילו, הבנו שהם דגים, אין צורך שכל שם שני של דמות יכלול את המילה דג בתוכו), רק ששם זה לא המשיך לסרט ההמשך.
לשמחתי, כיום כבר אין נטייה לשנות שמות של דמויות כשאין בזה צורך.
אבל למה גם בכתוביות בגרסה שאינה מדובבת? זה כבר באמת מוגזם.
(ל"ת)
הערה:
הכותרת מתייחסת לתגובה בשרשור מ"שנות-אור", אבל מכיוון שחוץ ממנה כל הדיון פה הוא בעצם על "אדומה אש", העברתי אותו לכאן.
הייתה לי תגובה חדשה שכנראה נמחקה בטעות בגלל המעבר. לכתוב אותה שוב?
(ל"ת)
נהייתי עובר דירות סדרתי באתר😉
(ל"ת)
אני שמח לבשר שאני לגמרי ולחלוטין בעד הסרט עכשיו.
הדמויות והרקע אכן לא קלים להתחברות ולהזדהות אבל באיזשהו שלב, זה מגיע, והסרט לחלוטין מצליח להדהד לי את החיים האישיים שלי עכשיו, כי הוא אכן מציג עימותים בינדוריים באופן שהוא גם אישי ומקומי אבל גם כולל ומקיף לחלוטין. יש דברים שפשוט לא ידעתי ושהפתיעו אותי לחלוטין בצפייה הלילה, כמו שבילי אייליש ופיניאס כתבו את השירים המקוריים של 4-טאון לסרט ופיניאס גם ביצע את השירים, מה שתפס אותי בתגובה של "אבל למה?" ואז "או וואו" ואז "אבל למה?" שוב, או איך שלמרות שהסרט חוגג את הנשיות הרעיון המרכזי במנגינת הנושא שלו מצטט דווקא מ"אבא" של ברברה סטרייסנד, שזה דווקא הולם כי כאן האימא היא הכוח המרסן והסמכותי והאבא הוא המפשר והמרכך ולא להפך. זה אמנם לא רטטוי או הקול בראש אבל הקסם הפיקסארי אכן כאן ובמלוא עוצמתו (וזה לא שקודם שנאתי אותו, זה פשוט שהפרמיס שלו יותר ניכר מקירב.) הסרט הזה הוא קצת מולאן, קצת לשבור את הקרח וקצת, אה… ניסיון להיות ההפך מהקול בראש? וזה עובד למה שהבמאית ניסתה להעביר. 2002 היא עדיין לא השנה המועדפת עליי (וגם ונקובר אהובה עליי יותר מטורונטו, אם כבר) אבל הקשר הרגשי של הבמאית לאותה שנה בהחלט עבר אליי הפעם. מיי היא דמות הרבה פחות מושלמת מרמי ומריילי (על משפחת סופר על אני אפילו לא אתחיל להרחיב שוב כי אין לי כוח לשרשורי איין ראנד בשעה כזאת) אבל זה בדיוק כל הרעיון של הסרט, ובכך גדולתו. (רנדל שאל אותי למעלה איך בכלל גיליתי שזה 2002 ועניתי לו שזה כי היוצרת אמרה את זה באיזה ראיון, אבל חוץ מהראיון העובדה הזאת מוזכרת ממש בתחילת הסרט וכן לכל אורכו. קשה עד בלתי אפשרי לפספס אותה.)
אה, ואיך פספסתי ששם הסרט לקוח משיר של אווריל? בושה.
(ל"ת)