ביקורת: קארו וגוטליב – לקרוא כל עמוד

ישנו סופר מוערך, ענק בתחומו, שכותב סאגה ארוכת שנים על משחקי כוח, פוליטיקה ואלימות. סדרת הספרים גדלה הרבה מעבר לתכנון המקורי, וקצב ההוצאה לאור הולך ומאט בין ספר לספר. הסופר הוא כבר אדם לא צעיר, ובכל מפגש או פורום השאלה הראשונה שנשאלת היא – "מתי הספר הבא יוצא?" בצירוף מידת חשש שכל העסק המאסיבי הזה לא יושלם לעולם.

אני מניח שקראתם את הכותרת של הכתבה הזו ולכן לא תופתעו לגלות שאני לא מדבר על ג'ורג' מרטין וסדרת "שיר של אש ושל קרח", אבל ההשוואה די קורצת. לא, אני מדבר על רוברט קארו, כנראה סיפור ההצלחה הכי לא צפוי בהיסטוריה הספרותית האמריקאית. קארו היה עיתונאי בשנות השישים שכתב ביוגרפיה עבת כרס (יותר מאלף עמודים, וזה לאחר קיצוצים מאסיביים) על רוברט מוזס – האיש שהיה המתכנן העירוני של ניו-יורק במשך מרבית המאה העשרים. בניגוד לכל ציפייה אפשרית, ביוגרפיה מעמיקה של אלף עמודים על מישהו שמחזיק בתפקיד הלא-סקסי בעליל של מתכנן עירוני נהייתה להיט, גם ביקורתי וגם כלכלי. The Power Broker נמצא עד היום בדפוס, והוא מומלץ בחום גם אם אין לכם שום עניין בתכנון עירוני או בהיסטוריה של ניו יורק. זהו תיאור מרתק של הדרך בה אנשים משיגים ומשתמשים בכוח פוליטי, ואיזה סוג של אדם צריך להיות כדי להשאיר את חותמך על העולם (לטוב או לרע).

ההצלחה הלא צפויה של ספרו הראשון אפשרה לרוברט קארו להתפנות לפרויקט הבא שלו: ביוגרפיה של הנשיא האמריקאי לינדון ג'ונסון (ההוא מ"פורסט גאמפ"). ביוגרפיה שהוא התחיל לעבוד עליה בשנות השבעים. ביוגרפיה שעדיין לא נגמרה. הסדרה על לינדון ג'ונסון תוכננה כטרילוגיה והיא כרגע בספרה הרביעי (שיצא בשנת 2012), והספר החמישי המובטח עדיין נמצא בשלבי מחקר וכתיבה.

למרות שזה השם של רוברט קארו שמופיע על הכריכה, יצירה כזו גדולה היא לא פועלו של אדם אחד: אשתו של רוברט, אינה, היא בעצמה סופרת והיסטוריונית, ויש לה תרומה עצומה למחקר; וישנו גם הכוח המשלים ליצירה – העורך, רוברט גוטליב. גוטליב עבד עם קארו עוד מאז הספר הראשון, אז היה עורך זוטר יחסית כאשר הוטחה על שולחנו ערמת הדפים המאסיבית הראשונית. הלב הפועם של הסרט, והסיבה בגללה הוא מומלץ לצפייה גם אם אתם לא מתעניינים ברוברט קארו, הוא היחסים המקצועיים והחברותיים בין שני האנשים האלו: שני זקנים (קצת נרגנים) שעובדים ביחד כבר שישה עשורים בדרך למה שאמורה להיות יצירת מופת. אבל "יצירת מופת" זה תיאור להיסטוריה – מבחינתם זאת בסך בכל הרבה עבודה, והעובדה ששניהם מתקרבים לגיל תשעים לא ממש עוזרת.

אם לא משום סיבה אחרת (למרות שבהחלט יש סיבות טובות נוספות), שווה לראות את הסרט כדי לקבל זווית קצת שונה על תהליך היצירה. עורכים ספרותיים הם לא משהו שרוב הקהל מודע אליו ‏– הם‏ יד נעלמת אבל כל-נוכחת ביצירות אין ספור. ראינו כבר כמה וכמה סרטים, תיעודיים ובדיוניים, על סופרים ותהליך היצירה שלהם. העורכים שלהם, לעומת זאת, זוכים לפחות תשומת לב: במקרה הטוב העורך לא מקבל שום הכרה, והספר הוא הילד הבלעדי של היוצר שממנו פורצת היצירה בדרך נס; במקרה הרע העורך הוא נבל שמנסה לחסום את התהליך היצירתי כי בתור נציג של תאגיד הפרסום, הוא מתעניין רק בכסף. 

אבל כל מי שכותב באופן מקצועי מספיק זמן מגלה מהר שעורך הוא חובה. בתור מישהו שכתב שני ספרים קצרים ודי הרבה מאמרים קשה לי לתאר כמה יצירות יכולות להשתנות מהטיוטה הראשונית עד למוצר הסופי. לפעמים מדובר בשיפור וחיזוק, ולפעמים מגלים שהטקסט שממנו התחלת שונה לגמרי ממה שהתקבל בסוף הדרך. העורכים הם הגיבורים חסרי השם שנותנים לסופרים נקודת מבט שנייה, עידוד מקצועי ולעיתים גם תמיכה נפשית. כאשר קו הסיום נראה כל כך רחוק, העורכת היא זו שתגרור אותך אליו. 

הסרט מוצג בצורה הצפויה לסרטים מהסוג הזה: הרבה ראשים מדברים (קונאן אובראיין, מתברר, הוא מעריץ עצום) מתובלים בקטעי ארכיון כאלה ואחרים. אין כאן הפתעות מבחינת התוכן או דרך ההגשה, אבל אם יש דבר שאפשר ללמוד מרוברט קארו, זה: כשהטקסט חזק מספיק, לא צריך יותר.

לאורך מאה הדקות של הסרט אנחנו רואים את השניים עובדים ביחד כאשר כל אחד מביא את נקודת המבט שלו על הפרויקט המאסיבי שהם לקחו על עצמם: בעוד שרוברט גוטליב אכן שומר על עיניים פקוחות בכל הנוגע לתהליך של הוצאה לאור ופרסום, לקארו יש נטייה טבעית לשכוח שלספרים מודפסים יש מספר עמודים מוגבל (הגילוי שהגרסה הסופית של The Power Broker כללה קיצוץ של כ-600 עמודים מהטיוטה המקורית גרם לנשימתי להיעתק). אבל גוטליב מוצג גם בתור מישהו שבסך הכול רוצה לדאוג שהשותף והחבר שלו יפרסם את הגרסה הכי טובה של היצירה שלו, ואם זה אומר לקצץ באכזריות, כך יעשה. הסרט מרגיש לפעמים כמו הגרסה הלא-בדיונית של הזוג המוזר ‏–‏ שני אנשים עם גישות שונות לחיים שמוצאים עצמם תקועים ביחד אבל מצליחים להתחבר למרות הסכסוכים. 

לאווירה המשפחתית מוסיפה הבמאית ליזי גוטליב (בתו של רוברט גוטליב), וזה מסוג הדברים שבדרך כלל לא עוזרים לסרט תיעודי. כאשר קרוב משפחה אחראי על הנרטיב אפשר להיות בטוחים שהוא יהיה מתנחמד ומתחנף גם כאשר יש מקום לשאול שאלות קשות יותר, וזה נכון גם במקרה הזה. אבל מה לעשות, מדובר בשני אנשים די פרטיים שלא נראים ממש מאושרים מהרעיון שעושים עליהם סרט. אחרי הכל, זה עוד משהו שמסיח את הדעת מהמחקר שלהם. ולכן יש משהו נחמד באווירה שכל זה יוצר ‏–‏ העובדה ששני הרוברטים מוכנים להופיע רק אחרי נידנודים נותנת לעסק אווירה קומית, כאילו הם וולדורף וסטייטלר שממשיכים להגיע לכל הופעה של החבובות רק להתלונן. זה מוציא מהשניים רגעים אנושיים שבהם הם מתלוננים אחד על השני, אמנם עם הרבה חיבה אבל גם עם ביקורת ועצבים ("הוא בסך הכול סופר, אני העורך", אומר גוטליב ברגע אחד). וכמו שקונאן אובראיין אומר – על הספרים האלו קשה להתלונן. הם באמת עד כדי כך טובים.

ברגעים בהם הסרט יוצא מתחום יחסי העבודה והמשפחה של השניים (ובאמת שהייתי רוצה לראות יותר מאינה קארו) ומנסה להסביר את התזה של הספר, הסרט קצת נופל. בעידן שבו הכול אמור להיות מתומצת ומזוקק ולא צריך לקרוא את הספר כי יש איזה פודקאסט שיסכם אותו בשבילך, ולא צריך לשמוע את הפודקאסט כי יש פוסט בפייסבוק, ולא צריך לקרוא את כל הפוסט בפייסבוק כי יש אמ;לק ‏–‏ יש משהו מעורר יראה בפרויקט הזה. פעם אחר פעם אנחנו נחשפים לכמות המפחידה של מחקר שקארו מנהל, ועוקבים אחריו בעודו מבלה יום שלם בספרייה בבילוש אחר עוד איזה פרט שאולי הוא פספס בפעם האחרונה שעבר על הטקסטים האלו. הביוגרפיה של לינדון ג'ונסון, הסיבה שבגללה הסרט הזה נוצר, לא מתארכת סתם כי לסופר יש אגו מנופח שלא נותן לעורך לגעת בכתבים שלו ‏–‏ היא מתארכת כי חיים של אדם, בטח של מנהיג באחת האומות החזקות בעולם, הם מסובכים ומפותלים. יש קטעים בהם הסרט מנסה להציג ולסכם את החשיבות של העבודה באמצעות חשיפה של תגליות פוליטיות שהופיעו בספרים האלו, אבל זה מרגיש כמו חטא לאמת הפנימית של קארו וגוטליב: אם אפשר היה לצמצם את העבודה של השניים לסרט של שעה וארבעים דקות, כנראה שהיא לא באמת הייתה נחוצה. זו סטייה מן העיקר שהולכת בדיוק נגד העקרונות שקארו מטיף להם – מחקר מעמיק ויסודיות חסרת פשרות. 

כי הדבר שהופך את קארו לכותב כל כך טוב הוא הרצינות התהומית שבה הוא לקח את העצה שנתן לו עורך בעיתון הראשון שבו עבד, שגם הפכה לשם הסרט: "תהפוך כל דף" (או, בתרגום של דוקאביב – "קרא כל עמוד"). אם צריך 3,000 עמודים כדי לספר את הסיפור של מישהו אז תכתבו 3,000 עמודים. אם צריך להקדיש עשורים למחקר אז תקדישו אותם. כל פעם שמישהו שואל את השניים מתי הספר יסתיים אפשר להרגיש את חוסר הסבלנות שלהם – הספר יסתיים כאשר הוא יהיה מוכן, ואם הוא לא יהיה מוכן ‏–‏ עדיף כבר שלא יתפרסם. 

הסרט הוא לא הספר. הוא אפילו לא מסתיים באיזו הכרזה דרמטית שהספר עומד לצאת בקרוב (משהו שמרגיש כמעט מתבקש). הסרט הוא על חלק מהתהליך שמוביל לספר, על השנים של ההשקעה ועל מה שהן דורשות ועל מה שנוצר בזכותן, ואיך לא משנה כמה העבודה קשה צריך לעשות אותה. היצירה, אפילו אם רק שם אחד מופיע על הכריכה, היא לא באמת עבודה של גאון בודד: יצירה היא תהליך שמעורבים בו כמה וכמה אנשים ובסופו מגיע לעולם משהו חדש לגמרי. ואם לא משום סיבה אחרת, שווה לראות את הסרט בשביל זה: כדי לראות את תהליך הלידה.

הסרט יוקרן בפסטיבל דוקאביב בשלוש הקרנות (13.05,16.05, 17.05) – כרטיסים ניתן לקנות כאן.