ביקורת: מחפשי האמת

מעטים השילובים שצריך להסביר מדוע הם הולכים טוב ביחד, כמו סיימון וגרפונקל או פחמימה וגבנ"צ. הטבע אמנם לא ברא אותם יחד וכל אחד מהם מוצלח גם בנפרד, אך הסינרגיה ביניהם מדהימה ברמות אחרות.

כך גם עם סיימון פג וניק פרוסט. רק לא מזמן סיפרנו לכם על שיתוף הפעולה הראשון ביניהם (פחות או יותר, לא ניכנס לדקויות) שהוביל לאחת מסדרות הטלוויזיה הקומיות הטובות על המסך, ומאז הרבּה זוג האנגלים להשתתף יחדיו בקולנוע, עם "טרילוגיית הקורנטו" אשר ניצבת בגאווה בראש הרזומה של השניים. הפסקתי לספור את כמות הפעמים בה צפיתי ב-"שוטרים לוהטים", מבחינתי סרט הקומדיה הטוב בכל הזמנים – הרבה מכך בזכות הכימיה בין פרוסט לפג. 

לכן אתם יכולים להבין מדוע כל כל-כך התרגשתי לקראת "מחפשי האמת", הסדרה החדשה של השניים בפריים וידאו. אפילו הוספתי אותה ליומן של גוגל כאירוע חשוב. שמונה פרקים בני חצי שעה? פפפף, אני מסיים את כולם בישיבה אחת. 

בסוף זה לקח לי שבוע.

גאס (ניק פרוסט) הוא הטכנאי המוביל של חברת האינטרנט והסלולר הפיקטיבית SMYLE – מה שמסתדר יופי טופי עם העבודה הצדדית שלו כחוקר מקרים על-טבעיים כי, מסתבר, היכן שיש נשמות תועות – יש חרא אינטרנט. גאס שלנו אוהב לעבוד לבד ועל כן, כמיטב הקלישאה, הוא מוכרח לקבל פרטנר חדש. לפרנטר הזה קוראים אלטון ג'ון.

אלטון ג'ון (סאמסון קאיו) הוא בחור צעיר וביישן שמעדיף לא להתעסק עם רוחות, ויש לו מבט שמשדר "אני זקן מדי לחרא הזה" למרות היותו בן עשרים. אירוני, כי בסדרה בה בפרק הראשון רואים נשמה של כלב משתלטת על קשישה – השותף המופנם והביישן של גאס הוא זה שמעלה את סימני השאלה הרבים ביותר: העבר של אלטון רווי סתירות, הוא מתגורר לבד עם אחות קוספליירית שסובלת מאגורפוביה ולפי הסיפורים הרבים שהוא משתף עם גאס – אלטון ג'ון עבד בכל מקצוע אפשרי באי הבריטי. אה, ולא יודע אם שמתם לב אבל השם שלו מזכיר באופן תמוה כוכב פופ מסוים.

אל השניים מצטרפת בהמשך גם אסטריד (אמה דארסי), צעירה שנרדפת על-ידי מספר רוחות (אני מתחיל לחשוד שאין פייסבוק ופלייסטיישן בעולם הבא).

בשלב הזה אני מניח כי חלקכם ודאי כבר העלה את השאלה הבאה: איפה סיימון פג בכל הסיפור הזה? סיימון פג הוא הבוס של גאס ב-SMYLE. רוב התפקיד של פג לאורך העונה מסתכם בישיבה מאחורי שולחן מנהלים עם פאה מגוחכת. פרוסט ופג כתבו את כל פרקי הסדרה, אך אני מניח כי רק לאחד מהם היה די זמן גם לככב בה. זה הופך את "מחפשי האמת" לסדרה מאכזבת עבור מי שתר אחר שיתוף פעולה חדש בין השניים. 

"מחפשי האמת" היא לא בדיוק מה שחשבתי שתהיה, ולא רק בגלל נוכחותו הדלה של סיימון פג (זו לא הסדרה הראשונה של פריים שאינה ממצה את הפוטנציאל של הקומיקאי הבריטי המחונן. אני מביט בך, "הבנים"). הדגש על אימה הוא יותר דומיננטי משחשבתי, בלי קפיצות הפחדה (שזה בונוס) אך עם רגעים שילחיצו גם שועלי אימה ותיקים.

ההומור בה לצערי עובד פחות טוב. הרבה מהבדיחות נאמרות בעצבנות, כמו ניסיון לשבור את הקרח בהלוויה. פרוסט מקסים והדמות שלו היא לא סטראוטיפ של משוגע חובב קונספירציות שאוהב להתבודד – אלא של משוגע חובב קונספירציות שכיף גם לשבת איתו על בירה. אולם הכימיה בינו ובין אלטון ג'ון מתה כמו הרוחות שהם חוקרים. אפילו בדיחות שהן די מוצלחות על הנייר (כמו למשל "מה קרה לשותף הקודם שלך?", "הוא הצטרף ל-ISIS". "מה??", "כן, Infrared Specialist Internet Systems") מוחלפות בין השניים באנמיה מוחלטת. מצאתי את עצמי מגחך רק מתוך נחמדות. 

הכוכב המפתיע האמיתי של הסדרה הוא בכלל מלקולם מקדואל ("התפוז המכני") האחד והיחיד, שמגלם זקן נרגן שמכניס את עצמו לצרות שרק מלקולם מקדואל יכול להכניס את עצמו אליהן. סדרת אימה על-טבעית רק בכיכובו הייתי ממרתן בכיף, אולם "מחפשי האמת" בתצורתה הנוכחית היא לא מישהי שאני יכול להמליץ עליה בלב שלם – אלא אם אתם ממש (אבל ממש) בקטע של קומדיית אימה עם הומור פרינג' נטול כימיה. הייתי קרוב להגיע למסקנה כי זו ההיעדרות של הצלע השלישית אדגר רייט שחסרה ל-"מחפשי האמת", אבל ראיתי את "פול" ואני די בטוח שנהניתי ממנו.

החדשות הטובות הן שעוד לא מאוחר מדי ועונה שנייה עשויה לשפר את המצב. נתקלתי בעונות ראשונות חלשות בהרבה אצל סדרות שבסוף אהבתי. אני גם ממליץ לשים עין על הפרק הרביעי שמתרחש בכנס גיקים ומגיע לרמות הביזאר להן ציפיתי מהסדרה הזו מלכתחילה.

מי שינסה את "מחפשי האמת" קרוב לוודאי יסיים אותה; היא רחוקה מלהיות טלוויזיה גרועה ולטובתה אציין כי היא לא נראית כמו סדרות אחרות. יש לי מקום חם לפרויקטים שמנסים להיות שונים מהנורמה, וטבעי שלא תמיד זה מצליח – לפחות לא על ההתחלה. ייתכן ותתחברו אל השוֹנוּת שלה יותר ממני. לכל הפחות, בשל אורכה הקצר (לא העליתי פתרון טוב יותר אבל זה קצת משונה), לפחות לא תרגישו שאתם מבזבזים את הזמן. אם אתם חובבי סדרות אימה, תנו לה הזדמנות (פרק אחד זה מספיק). אך אם אתם מחפשים קומדיה בריטית טובה, אל תבואו עם ציפיות גבוהות.