"טרולים מסביב לעולם" מתחיל עם לוגו חדש של דרימוורקס לכבוד 25 שנה לחברה, שמראה את שלל הסרטים שעשו לאורך השנים. הלוגו כאילו בא להגיד: תראו מאיפה באנו, תראו לאן הגענו. הנה לאן הם הגיעו: למקום ממש, אבל ממש, אבל ממש ממש, אבל באמת באמת באמת, מטומטם.
"טרולים מסביב לעולם" הוא המשך ל"טרולים" אבל במובן הרופף ביותר שרק ניתן לדמיין בכל הנוגע לעלילה. כי אם אתם מצפים שסרט ההמשך ייקח את עלילת ה"טרולים וברגנים לומדים להיות חברים טרילילי" למקום כלשהו – חבל. במקום זה, הסרט שוכח לחלוטין מהברגנים (הם לא מוזכרים אפילו בתקצור העלילה של הסרט הקודם בתחילת הסרט) ומחליט לבנות עולם חדש מסביב לדמויות, כי, אני מקווה, החליטו שמ"תרופות נגד דכאון זה רע" סחטו את כל הלימונדה העלילתית האפשרית, אז הם פנו לדבר הטוב הבא: גזענות והיסטוריה מוזיקלית. תתכוננו לכאב ראש.
כי אמנם ההמשך של "טרולים" מחפף בעלילה, אבל הוא בהחלט המשך של "טרולים" במובן הזה שהמפיקים שאלו "מה היו הדברים הכי בולטים בסרט טרולים הקודם?" ומישהו ענה "היו שם שירים, היה עיצוב קופצני ומגניב, והסרט היה מטומטם למדי", ואז המפיקים אמרו "נהדר, אז כל זה, אבל פי אלף". התוצאה, בהתאם.
הסרט מתחיל בהקדמה קצרה שמתמקדת בעיקר דמותה של פופי, מלכת הטרולים וברנץ', הטרול המצוברח שלא רצה לשיר עקב טרגדיה משפחתית, אבל מאז למד שלשיר זה סבבה, ואז מבהיר שבעצם העולם יותר גדול ממה שהם חשבו ושיש עוד ממלכות של טרולים בעולם. למשל, ממלכת הטכנו, שמשמיעה את "One More Time" (שהוא, אממ, לא ממש שיר טכנו) עד שבאה מלכת הטרולים של הרוק הכבד והורסת שם הכל כי רוק כבד הוא כזה רשעעעעעע, או משהו.
מפה לשם אנחנו לומדים שהעולם של הטרולים מורכב משש ממלכות של טרולים שמייצגות שישה ז'אנרים מוזיקליים שונים: פופ, רוק כבד, טכנו, קאנטרי, פאנק (Funk) וקלאסית. כולם חיו בהרמוניה עד שהם התחילו לריב איזו מוזיקה לשמוע, אז כל אחד לקח מיתר מאיזה נבל קסום והם התפצלו לממלכות שונות. למי שיש את כל השאלות בעולם כרגע, חכו. לא כי הסרט יענה על השאלות האלה, אלא פשוט כי יהיו לכם עוד הרבה יותר.
מסתבר שמלכת הרוק הכבד רוצה להשתלט על העולם ולגרום לכולם לשמוע רוק כבד ולכן היא נבלית הסרט למרות שכאילו, אני לא מבין איך זה באמת רע. פופי מקבלת הזמנה שאותה היא מבינה באופן התמים ביותר, ויוצאת למסע "לאחד את כל המוזיקה". ברנץ' מצטרף כי הוא ממש רוצה להיות עם פופי, שיותר עסוקה בלהוכיח את עצמה כמלכה.
מכאן, הסרט יוצא למסע לא מאוד ברור דרך ממלכות המוזיקה השונות, ובזה אני מתכוון "באים לראות שממלכת המוזיקה הקלאסית הרוסה", "לא מבקרים בכלל בממלכת הטכנו" ובעיקר מתעכבים בשתי ממלכות: האחת היא קאנטרי, שם הם לא מתייחסים באדיבות למוזיקת הפופ בחלקים האלה, והפאנק, שדווקא נותנים אחלה הכנסת אורחים, בדרך, הטרולים צריכים ללמוד סודות אפלים על העבר שלהם ושיעורים חשובים לגבי השתלבות בחברה של אנשים מתרבויות אחרות.
נדמה שכמו להיט האנימציה האחר מ-2016, "זוטרופוליס" (וגם קצת כמו "לשבור את הקרח 2"), "טרולים 2" רוצה להיות מעין משל לא מתחייב. משל שבו אם הוא יגיד מספיק משפטים שנשמעים נכונים אף אחד לא יחשוב עליו לעומק והוא יתקבל לחבר'ה הטובים ויאללה לרחבה. להגנתו, יש לא מעט אמירות בעלות ערך ב"טרולים 2": למשל, שלא כולם שווים ואותו הדבר אלא כולם שונים, ומהמקום הזה אפשר להתחבר. זה הרי לא נקרא "לקבל את הדומה" אלא "לקבל את השונה". אבל האמירות האלה הולכות לאיבוד בתוך העולם הבאמת מטומטם בצורה ייחודית שבנו יוצרי הסרט.
כי אם אפשר להתווכח על המסר מעכשיו עד סוף הסגר, חייבים להסכים שהעולם של הסרט הוא באמת אחד הטיפשיים; לא ברמת ה"וואלה, לא הגיוני שבני אדם לא שמים לב שהצעצועים שלהם חיים", ברמת ה"מה? מה?? ממהההההה??????", חוויה שבהחלט מועצמת בצפייה ביתית.
דוגמא: בשלב כלשהו, אנחנו נתקלים בקבוצת טרולים שאמורה לייצג את תת-ז'אנר הקיי-פופ, אותו פופ קוריאני אהוב. אבל, רגע – למה זה לא פופ? יותר מזה: לפי הסרט זה דווקא כן חלק מהפופ, כי הטרולים של הפופ שרים "גאנגם סטייל", שהוא שיר קיי-פופ. ואיפה היפ-הופ? הסרט רומז שיש עוד תתי קבוצות שחיות בממלכות נפרדות ושההיפ-הופ הוא חלק ממלכת הפאנק, אבל רגע, מה? אז מי שולט שם? למה מלכת הרוק לא הולכת לסגור גם איתם חשבון? איפה הם חיים? האם הקיי-פופ חיו ביער של הפופ ופשוט שמרו על מרחק מפופי וחבורת המוזרים שלה? אם כן, האם גם אותם אכלו הברגנים מהסרט הקודם (אה, מצטער, שכחתי לרגע שהסרט ההוא לא קרה) ואם לא, איפה הם היו? באיי הרוק? מה קורה פה? מה החוקיות? מה ההיגיון מעבר ל"טרולים!!!!!"?
כי תראו, זה בסדר שיהיו סרטים ממש ממש מטומטמים. כמה מחבריי הטובים ביותר הם סרטים מטומטמים. אבל "טרולים 2" מכניס את הרגל לתוך הביצה הטובענית שהיא "הגדרות, היסטוריה וז'אנרים מוזיקליים" וכמישהו שהוא קצת חנון מוזיקה, כל מה המהלכים בו פשוט צורמים – למה דווקא רוק כבד? איפה הרוק'נ'רול? איך פאנק ולא ג'אז? איפה מוזיקות מסורתיות מרחבי העולם? ולמה… למה כל הסיום?
עם כל זה (וזה חתיכת זה), "טרולים 2" הוא סרט שגם מביא בשנית את היתרונות שהיו בסרט הקודם – הקאסט עדיין נחמד (אל אנה קנדריק וג'סטין טימברלייק ו*אוח* ג'יימס קורדן מצטרפים סם רוקוול, רייצ'ל בלום, ועוד כל מיני זמרים אחרים), העיצוב הרך שגורם לך לרצות להתגלגל ולהתחבק עם כל דבר בסרט עדיין נוכח ואף התרחב לשלל עולמות חדשים, וכך גם סגנון האנימציה שאמנם כולו בתלת אבל נראה כל כך בובתי שכמעט חשבתי שאני רואה סרט של לייקה או אארדמן לכמה סצנות. השירים והמאש-אפים עדיין מקפיצים (גם אם אחד השירים המקוריים נשמע כאילו לקחו את "Can't Fight the Feeling" מהסרט הקודם והחליפו כל "לרקוד" במילה "לשיר"), ויש בהחלט תחושה שמבחינת חופש אומנותי, הסרט הזה נהנה מהיכולת להיות מוזר כמה שירצה. הסרט עושה רפרנסים (או מעתיק, או סתם עושה דברים דומים בצירוף מקרים מוזר) לדברים כמו סגנון האנימציה של מונטי פייטון, מערכונים של "האי הבודד", "בנות הפאוורפאף", "הנוקמים" ו"כביש הזעם".
מה שאני רוצה לומר, בעצם, זה שיש בסרט הזה הרבה. אין ספק שמדובר בסרט די כיפי (כמה גרוע יכול להיות סרט שבו סם רוקוול משחק טרול קאובוי מוזר?), אבל לצד כל זה, פשוט אי אפשר להתעלם מההרגשה שמדובר בסרט מאוד מאוד מאוד מאוד טיפשי. מאוד.
ביקורת נהדרת!
"כמה מחבריי הטובים ביותר הם סרטים מטומטמים" זה מבחינתי המשפט הכי טוב ששמעתי בזמן האחרון! :)
קצת מוזר לבקר סרט על כך שהאנלוגיה שלו היא לא אחד לאחד. "מה החוקיות"? מה החוקיות לפיה העולם של "שיר של אש ושל קרח" שואב השראה מארצות אמיתיות בהיסטוריה? אפילו בין חובבי מוזיקה רציניים אין קונצנזוס על הדרך הנכונה למפות את הז'אנרים (האם, לדוגמא, מטאל הוא תת-ז'אנר של רוק או ז'אנר נפרד?), אז מה אפשר לצפות מסרט ילדים בן שעה וחצי?
אבל כן, צורם לי שהיפ-הופ לא מקבל ממלכה משלו. זה אמנם הגיוני היסטורית להכיל אותו בממלכת הפאנק, אבל היות ובעשור האחרון ראפ נהיה הז'אנר המוביל במוזיקה האמריקאית, זה מרגיש מיושן כמו להכניס את הרוק לממלכת הבלוז.
הבעיה היא קצת יותר מעניין האנלוגיה
והיא בעיית ה"בירור התסריטאים לא חשבו על זה, ולכן הם לא נותנים תשובה". העולם של ששאו"ק לא נופל באנלוגיה אחד לאחד, אבל הוא מרגיש כמו עולם. העולם של טרולים גם לא היה מלא הגיון, אבל הוא הרגיש כמו עולם. העולם של טרולים 2 מרגיש כמו קשקוש, והכי גרוע – כמו קשקוש שרוצה שניקח אותו (כמעט) ברצינות.
פופ
פופ הוא לא ז'אנר. כל ז'אנר מוזיקלי יכול להיות פופ מבלי לאבד שום דבר ממה שעושה אותו למה שהוא. הסקאלה פופ\לא פופ לא נמצאת על אותו ציר של ויכוחי ז'אנר. סתם מוזר
כן ולא?
כלומר, אני מסכים עם מה שאתה אומר, אבל גם בסופו של דבר יודע לזהות מהו שיר פופ ומהו, בעצם, לא שיר פופ (גם אם כן שיר פופולרי).
אבל, גם, כאמור, אני מסכים איתך, מה שהופך את כל השטות שהולכת בסרט הזאת לאפילו יותר מטומטמת/מוזרה.
אני מסכים איתך שפופ הוא דבר, גם אם קשה להגדיר אותו, אני מזהה אותו כשאני שומע את זה, באנלוגיה לפורנוגרפיה. אבל שיר יכול להיות לגמרי רוק כבד/פאנק/טכנו ולהיות לגמרי פופ. השיר פארנויד של בלק סאבאת' הוא שיר פופ למרות שהוא לא פחות מטאל מהשיר לפניו או אחריו שהם הוציאו.
אפשר לומר שפופ הוא סוג של מונסודיום גלוטמט. משפר טעם ואפשר להוסיף אותו לתבשיל צמחוני, עוף בקר או דגים. אבל הוא לא סוג של אוכל
לא בטוחה שאני מסכימה
כלומר, אפשר לחלק את הפופ לתת ז'אנרים אולי, ומי שאוהב את מדונה, לא בהכרח יאהב את סטטיק ובן אל, אבל יש משהו משותף לכל הנ"לים (ההפשטה הקולית כדי שיפנה למכנה המשותף הרחב ביותר או משהו?)
אגב, משתמשים במונוסודיום גלוטמט כדי ליצר פגיעה מוחית בעכברים, בשביל מודלים של מחקר (בכמויות ממש עצומות, לנקבות בהריון- אפשר להמשיך לאכול MSG- אבל עדיין זה מצחיק בקונטקסט של האנלוגיה)
בטח שפופ הוא ז'אנר.
יש לו קונבנציות מוזיקולוגיות, יש לו קאנון של אמנים ומפיקים מרכזיים (כמו מקס מרטין), יש לו תת ז'אנרים במיינסטרים ובאנדרגראונד (סינתפופ, אינדי-פופ וכו') ויש לו חשיבות תרבותית עבור קבוצות אוכלוסיה שונות (להט"בים, לדוגמא). זה שהוא מנכס אלמנטים מז'אנרים אחרים ויכול ללבוש צורות מאוד שונות זו מזו לא מבטל את הזהות שלו – הרי סינגר-סונגרייטר ורוק מתקדם נחשבים לז'אנרים בפני עצמם.
הנה דוגמא לשיר שאי אפשר לשייך אותו לשום ז'אנר חוץ מפופ טהור: It's OK To Cry. זהו שיר של סופי, מוזיקאית שב-2014, לפני שרוב העולם שמע עליה, הפיקה שיר עבור מדונה. מה למדונה ולאמן נסיוני מאיזו סצינה בריטית קטנה ומוזרה? זה שהם רואים עין בעין מבחינה תרבותית, זה מה.
אני לא לגמרי מבין את השורש של חוסר ההסכמה בינינו מההודעה שלך. נדמה שיש חוסר הסכמה סמנטי לגבי המילה "ז'אנר" (אולי לגבי המילה "פופ"?). כשיש חוסר הסכמה סמנטי אני חושב שצריך לדבר על המוטיבציות לחוסר ההסכמה, אחרת הוא מיותר בדרך כלל. אם חוסר ההסכמה הוא לא סמנטי, אשמח אם תבהיר למה אתה מתכוון.
אין ספק שמוזיקת פופ היא דבר. כלומר , יש מוזיקה שניתן לזהות אותה כמוזיקת פופ (נדמה לי שזה היה די ברור מההודעה שלי) כמובן שיש לה קאנון של אמנים ומפיקים, שהם יוצרים את המוזיקה הזאת ומבצעים אותה. אתה מדבר על חשיבות תרבותית ללהט"בים, אני חושב שמוזיקת פופ היא בפער ניכר סוג המוזיקה עם החשיבות התרבותית הכי גדולה על החברה באופן כללי. אז מה ההסתייגות שלי לקרוא לזה "ז'אנר". אין שום חשיבות למילה הזאת חוץ מהעובדה שהיא מתארת קבוצות אחרות, וברגע שזה כך אני משווה לקבוצות אחרות ואני מנסה לראות אם ניתן לשייך אותם לאותה קטיגוריה. ולדעתי זה יהיה כמו שניתן קטיגוריות לסרטי קולנוע וזה ילך: מתח, אקשן, מד"ב, דרמה, קומדיה, שובר קופות. אחד מהדברים כאן הוא לא כמו האחרים. גם לשובר קופות יש קאנון של מפיקים, קונבנציות מסויימות שמאפיינות אותו והשפעה תרבותית. הטענה שלי זה שאי אפשר לקרוא לו באותו מילה כמו שאתה קורא לקטיגוריות האחרות. למרות שבהחלט אפשר להכניס אותו לקטיגוריה כלשהי אם תרצה. זה המוטיבציה שלי לויכוח הסמנטי.
אני אקח עכשו דוגמא לחוסר הסכמה ספציפי כדי להתווכח את הנקודה הכללית. אתה קורא לסינת' פופ תת ז'אנר של פופ. אבל האם דפש מוד היא להקת פופ אנדרגראונדית? או שהיא להקה אלקטרונית פופולארית? מה שאני טוען זה שכל ז'אנר מוזיקלי בעצם היותו יהיה לו מיד גוון פופי. בגלל שפופ הוא לא ז'אנר כמו רוק, או כמו פאנק, או כמו טכנו, או כמו קאנטרי שהיותם ז'אנרים נולד בעיקר מסוג הכלים בהם הם משתמשים שהוליד סוג של סאונד מסויים שניתן לזהות אותו בלי קשר לכלים האלו בהכרח, אבל קשור אליהם. לכל אחד מהסאונדים האלו ניתן ליצור בצורה שיהיה לו סאונד פופי, כלומר פופולרי, נגיש, נעים לאוזן בצורה מאוד ישירה וברורה וזה הסאונד של פופ.
ניתן אולי לאפיין קונבנציות מוזיקליות של פופ (וזה מתייחס גם למישי) כמו הפשטה קולית. מבנה כללי של שיר (בית, פזמון, גשר) סוג של פזמון מתפרץ ומז'ורי וחותמות זמן. אבל ההגדות האלו כל כך רחבות וכל כך מאפיינים ז'אנרים אחרים גם כן (רובו של הרוק ייכנס בחלק מההגדרות האלו) ובגלל שגם בהגדרות האלו אפשר למצוא הרבה יוצאים מן הכלל בפופ לכשעצמו, אני לא חושב שאפשר להכניס את הרשימה הזאת לאותה מילה. אפשר להמציא מילה חדשה למוזיקת פופ שהיא לא ז'אנר. נקרא לזה באנר.
אופס. תגובה למקס צ'פלין
בגדול אני מבין את מה שאתה אומר, אם כי בצורה שונה. במקור, "פופ" היה קיצור של "מוזיקה פופולרית", מוזיקה קלה שהפוקוס שלה הוא על הזמר, הפורמט המרכזי שלה הוא השיר המוקלט וקהל היעד שלה צעיר. מאז הקטגוריה התרחבה, התעשרה והתגוונה, וכיום היא כוללת את מרבית המוזיקה המיוצרת ונשמעת בעולם, מפאוור מטאל ועד דאבסטפ. הצורה ה"פופית" של כל ז'אנר היא אם כן התרחקות מהיומרות הספציפיות שלו וחזרה לרוח ולפונקציה של מוזיקה קלה. זה למה פופיזציה היא לעיתים לא עניין של הוספה אלא של חיסור – תוריד מרוק מתקדם את הגיטרה החשמלית ותקבל פופ מתקדם. אפשר להתווכח אם הצורה הפופית של ז'אנר תמיד נשארת חלק מאותו ז'אנר; אני חושב שלא – חלק מההגדרה של מינימל טכנו היא רפטטיביות, אז טראק עם מבנה של בית-פזמון הוא לא מינימל טכנו.
אבל פופ הוא לא רק גרסאות פופיות של ז'אנרים שונים, הוא גם ז'אנר בפני עצמו שהתקיים ברציפות מימי הרוק'נ'רול ועד היום. הופעת פופ מודרנית סטנדרטית היא משהו שקשה לבלבל עם ז'אנר אחר – האמן הוא זמר או להקת זמרים, המוזיקה בפלייבק, וכל מי שעל הבמה רוקד בכוריאוגרפיה. תהליך היצירה התעשייתי של פופ, בו מעורבים מפיקים וכותבים רבים, גם הוא משהו ייחודי לז'אנר. ולמרות האבולוציה הקלפטומאנית שלו, בזכות ההפרייה ההדדית של מוזיקאים אפשר לזהות את הסאונד של פופ מהאינסטרומנטל, וגם בשירים שהם לא בדיוק קלים להאזנה.
דווקא פרוג רוק בחרת?
התגובות שלך משכנעות אותי בצדקת הדברים של אדון הבובות. יש את הז'אנר המופלא של קאברי מטאל או פאנק ללהיטי פופ, וחלקם מאוד מוצלחים ומדגימים את מה שרצית להגיד.
לעומת זאת, אני לא חושבת שלהוריד את הגיטרה החשמלית מELP יביא אותך לפופ, וכדי שלא אואשם בהתחכמות, אני גם לא חושבת שלהוריד את הגיטרה החשמלית מקאמל יביא אותך לפופ. כמו שאם תחליף את הפסנתר בסינתיסייזר, זה לא יהפוך מוזיקה קלאסית לפופ.
גם כשכבר פוגשים קאברים לביצועים של מוזיקה יותר מורכבת, בדרך כלל נבחרות היצירות הפחות חזקות של הלהקה שהן יותר קלות לעיכול.
חשבתי על להקות כמו Supertramp, Electric Light Orchestra ו-Renaissance שמכונות "פופ מתקדם" בגלל שהסאונד שלהן פחות רוקיסטי (למרות שאצל הלהקות האלה דווקא יש גיטרות פה ושם. נכון, טעיתי). אני לא חושב שלהוריד כלי מספיק כדי להחליף ז'אנר; הלהקות הנ"ל הן "פופ" במובן של "גרסה מרוככת וקליטה של הז'אנר" במובן שאליו אדון הבובות התכוון.
מה שכן, אפשר להביא כדוגמה נגדית את קייט בוש. גם את המוזיקה שלה מכנים "פופ מתקדם", אבל היא לא גרסה מרוככת של שום דבר, היא עירוב של ז'אנר הפרוג רוק עם ז'אנר הפופ.
אבל זה מדגים בול את מה שאדון הבובות טוען
שפופ הוא לא ז'אנר של ממש אלא אוסף של סגנונות, אבל על הצד היותר מסחרי/קל לעיכול, כך אני הבנתי.
כשהייתי צעירה עם צורך עז לחוש מורדת, מאוד כעסתי כשנתקלתי בטענה שנירוונה עשו מוזיקה קליטה ברמות של פופ. בדיעבד, אני מבינה את זה ואפילו מעריכה את זה וגם מניחה שאין שום דבר רע בלרצות לעשות משהו שתופס כמו שצריך ובקלות את האוזן, גם עבור מי שמעדיפה רעש וצלצולים ברקע, במקום נעימה מתקתקה שמרופדת באבקת סוכר. היום אני כבר לגמרי מקבלת את העובדה שמתחת להעדפה הבסיסית שלי למוזיקה יותר רועשת או אוף-מיינסטרים, אני עדיין בסוף נתפסת למוזיקה שהיא קליטה בבסיסה. לא מתיחסת לזה כאל פופ בהכרח, אבל כן מתייחסת לזה כאל מוזיקה מסחרית.
הנקודה שלי היא שזה לא סותר.
יש יותר מדרך אחת להשתמש במושג "פופ".
אגב, לא ידעתי שסופרטראמפ נחשבים לפרוג באיזשהו אופן
כלומר, מה בדיוק פרוג אצלם? רוב השירים של 2.5 דקות ומאוד מאוד קליטים, הרמוניים (ובכלל יש שם גיטרה חשמלית?)
Fool's Overture
זה ארוך אבל אני לא מבינה איפה הפרוג שם
(ל"ת)
אוקיי, ניטפיקינג קל. בשבילי מוזיקה היא חוויה של שמיעה, אני לא צופה בקליפים, ומעולם לא הייתי בהופעה של אמן רציני, תכננתי שזה ישתנה השנה אבל הקורונה כנראה פינתה את האפשרות לזה למזבלה. ולכן אני לא מגדיר את המונחים המוזיקליים שלי דרך הצורה של ההופעות, העובדה שהזמרים יותר יפים, או תהליך היצירה מאחורי הקלעים. אני לא חושב שאסתטיקה ויזואלית הופכת ז'אנר לז'אנר (קיס הם לא ז'אנר בפני עצמו, גם אם היו מליון להקות כאלו) אבל אני מקבל את האפשרות שאני בודד בהסתכלות הזאת, ואז בהחלט אפשר לומר שלפופ יש אסתטיקה ויזואלית בפני עצמו, לפחות כיום. אני התייחסתי לפופ כמטרייה שכוללת את הביטלס המוקדמים, אלביס, סינטרה, עד מדונה ומייקל ג'קסון ובריטני ספירס וכו'. למטרייה הזאת התייחסתי וזה לא כל כך אחיד אפילו מהבחינה האסתטית.
אני לא מסכים שאם תוריד את הגיטרה החשמלית מרוק אתה מקבל פופ (אין לפופ בעלות הסינתסייזר). מה שכן, בכל ז'אנר יש המון שטחים אפורים של שירים שההשתייכות שלהם לז'אנר הספציפי היא לא יצוקה מברזל , בלדות רוק ובלדות פופ הם בעלי קרבה גם ככה והרבה מאוד בלדות רוק אם תוריד את הגיטרה ואת המבצע לא תוכל להפריד. ועדיין יש לז'אנר לוז מבחינה סגנונית שהסאונד שלו לא בהכרח תלוי בכלים.
אגב, פופ וממוסחר זה לא בהכרח אותו דבר בעיני. נירוונה למשל היא רוק ממוסחר, אבל הם לא פופ בעיני. כמו שפינק פלויד זה פרוג ממוסחר, אבל לא פופ, או שהאלבום השחור של מטאליקה הוא אלבום ממוסחר אבל הוא לא אלבום פופ. הפיקסיז למשל, אחת ההשראות של נירוונה, הם יותר פופיים מנירוונה. זה לא האשמה, אני לא אוהב את נירוונה ואני מאוד אוהב את הפיקסיז. אם אני אנסה להגדיר, פופ בנוי על hook בשיר, והריף של סמלז לייק טין ספיריט הוא פשוט לא כזה. למרות היותו נגיש ופשוט יחסית. יש משהו בפופ שצריך הגדרה, רק שקצת קשה לי להגדיר את זה. ספציפית. זה לא רק הפשטה למרות שזה תנאי הכרחי
רק למען הסר ספק
אני לא חושבת שנירוונה הם פופ, אלא אכן רוק ממוסחר.
having said that, אולי בגלל החיבה הפרטית שלי להגדרת חיות וצמחים, אני קצת לא מאמינה בהגדרות דיכוטומיות ככלל קיומי, יותר כדרך של בני אדם לסדר את היקום המבולגן באופן שיכול להקל עלינו בהתיחסות לדברים. כשחושבים על הדברים כך, ומבינים שבין משבצת למשבצת משתרע רצף שלם, חלקו נמצא וחלקו חסר ולא ימצא, קצת יותר קל להתמודד עם ההגדרות (כי הן נזילות, לכן חשובות רק לצרכים שרירותיים כאלו ואחרים, מה שאומר שאין להן איזו חשיבות קיומית אמיתית)
ובגדול, אני חושבת שגם במוזיקה זה קצת ככה.
לינק לקליפ 25 שנות דרימוורקס
https://www.youtube.com/watch?v=EZn5Kvpbdkw
רפרטואר עלוב ומביך!!!
(ל"ת)
מעניין שאין שם את "נסיך מצרים"
בכל מקרה, "טרולהאנטרס" הטלויזיוני זה בקלות הדבר הכי טוב שדרימוורקס עשו בכל שנות קיומם.
נסיך מצרים שם,
https://youtube.com/watch?v=EZn5Kvpbdkw&t=40 ; מה שהיה חסר לי זה תפוס ת'כריש ומר פיבודי ושרמן…