טריקסי

מאת
אלון לוי
– פורסם ב 28 באוקטובר 2000Posted in: ביקורות

במקור: Trixie
במאי: אלן רודולף
תסריט: אלן רודולף,
ג'ון בינדר
שחקנים: אמילי ווטסון,
ניק נולטה, נת'ן ליין

במים רדודים אי אפשר לשחות, ודגים גדולים אוכלים דגים קטנים.

היה היה, לפני שנים רבות, בעיירת פיתוח קטנה בצפון הארץ, מנהל בית ספר ששמו נישא לפניו. או כך לפחות הוא היה רוצה להאמין. ינון מימון היה שמו. לא. אין זאת בדיחה, אפילו לא היתול. כל שתשמעו אמת לאמיתה.

ינון מימון היה נואם בפנינו בכל הזדמנות שניכרה בפניו, ביום הזכרון לחללים הללו, ולחללים האחרים, בראש השנה, ודקה לפני סדר פסח. ביום הראשון ללימודים, וביום האחרון לשביתה. לפני הגדנ"ע ואחרי הפיזיותרפיה.

וכדרכם של נואמים, לא היה חשוב מה הוא אומר, אלא כיצד הוא אומר זאת.
"אנחנו מבכים את האובדן של אחינו, שנרצחו על ידי הצורר הנאצי, שטבח בהם ללא הבדל דת, גזע ומין"; "אנחנו הולכים לשים אינטרנט בחדר-מורים, אינטרנט במקלט וקרמיקה במסדרונות".

לפעמים אתה כורת את הענף עליו יושבת שתי הציפורים, שברחו לך מהיד.

היום, שנים רבות לאחר הזיכרון הענוג שלי מינון מימון, נזכרתי בו בשנית, והכל בזכות סרט קטן אחד בשם "טריקסי" שמוקרן עכשיו בכל רחבי הארץ, ללא הבדל קאט, פופקורן וסדרנים.

ובזה בדיוק עוסק הסרט. לא בתוכן, כי כמו ינון – את מי כבר מעניין מה באמת הלך שם, ממילא זה כבר קרה. אבל בהחלט מעניין איך שהדברים נראים ומרגישים. וזה רק קצה הקרחון, ותחילתה של ידידות נפלאה.

טריקסי, המשוחקת נאמנה על ידי אמילי ווטסון (המוכרת לקהל הרחב כההיא מ"לשבור את הגלים"), היא בלשית פרטית. או לפחות מנסה להיות. אי אפשר להתכחש למראה החיצוני שלה, שנראה כמו סינתזה בין ביורק, האיסלנדית החביבה, לבין אלי מקביל הנוירוטית. משהו בשפתיים, בהבעות פנים, בעיניים המלוכסנות. (בכלל, שמתם לב לקיק המסתמן לאחרונה – נשים בוגרות עם הבעות פנים של קומיקס יפני?)

כך או כך, היא מסתבכת בשערוריית מין. אתם יודעים: סנטורים; אנשי עסקים מלוקקים, עם משקפי שמש גדולות ושיער מרוח לצד; אולמות קזינו, ואיזה שמנמן חביב שמחקה את ג'יי לנו – הסיטואציה האמריקאית הרגילה, לא משהו שיפתיע אתכם. העלילה מתמקדת בדמותה של נערת שעשוע בשם דון סלין (ההשערה שזה היפוך אותיות של הזמרת המוגזמת סלין דיון, הועלתה על ידי הפורום המצומצם שנכח לצידי) וגברבר בשם דקס, המשוחק ע"י דרמוט מלרוני (החתן ב'חתונה של החבר שלי'), שמתחיל את דרכו כמאצ'ו בלתי נלאה. אלא שלכל אלה – אין כלל חשיבות בסרט.

כל הסרט כולו עוסק סביב מושג הכסיסה הדיבורית. הברברת שאוחזת בנו. זו שגורמת לאנשים לומר : "אז למעשה, המצב הוא לכאורה בלתי הפיך, דה-פאקטו", או כל בליל מילים נטול משמעות אחר. יותר מכך, מתחת לכל ההומור, שנופל קצת במהלך הסרט, מסתתרת איזה אמת גדולה. לא מבריקה במיוחד, לא מדהימה וגם לא ממש מחדשת, אבל עדיין אמת: אנחנו חתיכת זייני מוח, ואנחנו לא ממש יודעים על מה אנחנו מדברים.

הסנטור (ניק נולטה) הוא כמובן שק הורמונים מהלך שלא ממש זוכר מה הוא עשה ומה לא כדי להגיע להיכן שהוא הגיע, ומכריז כי "מעל לכל ספק", הוא "עשה המון דברים לא חוקיים ולא מוסרים, אבל לא במידה כזאת ששוברת את היושר אליו הוא מחויב", או כמו שהוא אומר : "עד שהאמת מרימה את המכנסיים, השקר כבר הספיק להקיף חצי עולם".

אבל כאמור, עלילה היא לא הצד החזק של הסרט. במקום זאת, צפו פגיעה מעשרות משפטים סתומים לכאורה, ולמעשה, אלפי עוויות של פניה הנאות של טריקסי, והומור אסוציאטיבי משהו.

אם נשחק אותה לרגע מבקרי קולנוע, אפשר לומר שזאת מעין פארודיה חיננת על הקיטש שעוטף את חיינו, על השבלוניות והצורך שלנו להישמע חשובים, גם כשאנחנו לא אומרים דבר. אבל אחרי ככלות הכל, מלבד כל אותם מיני ההארות שמפוזרות לרוחבו של הסרט, והזיכרון המר שהם העלו לי (ינון התנקה מאבק של שנים), מדובר בסרט שפשוט עשוי טוב.

האישיות הנשית בפורום שלנו, אמרה לאחר הסרט, במעין הינף יד: "סרט מגניב. אבל נדמה לי שהבמאי נהנה יותר". יודעים מה? קניתי.

אבל על טעם וריח אי אפשר להתווכח, וגם כשהשמש שוקעת, לפעמים שרות תרנגולות. השאלה היחידה שצריכה לעניין אתכם, היא האם לא עדיף 28 שקלים בכיס, מערימת פופקורן בבטן.

תגיות: