למחפשי ההמלצה או השורה התחתונה בנוגע לסרט, אגיד כך: האולם שהייתי בו בעת הצפייה היה ריק מצחוקים וגיחוכים, ולא בגלל שהייתי בו לבד או משהו. אפשרי שמישהו אולי חייך לעצמו בשלב כלשהו, אבל האווירה באולם הייתה חד משמעית: "משולש העצבות", הסרט שמכרו לנו כקומדיה, פשוט לא מצחיק. לעומת זאת, בירור קצר עם חברים שאהבו או חיבבו את הסרט מעלה שכמה אולמות אחרים שבהם הסרט הקרין דווקא היו מלאים בקולות צחוק רמים שנשבעים שמדובר בדבר הכי מצחיק מאז לחם פרוס בצורה של בדיחת "יהודי, נוצרי ומוסלמי נכנסו לבר". בין לבין, יש גם את מי שבסך הכול אהב אבל יש לו כמה השגות כאלה ואחרות. בקיצור, למחפשי ההמלצה או השורה התחתונה אין לי איך לעזור באמת – נראה שזה סרט שמוציא קשת תגובות רחבה במיוחד. כן אגיד שכדאי לכם לסמוך על תחושת הבטן שלכם. הפוסטר והטריילר די מייצגים את הסרט נאמנה, ואם זה כן אז לכו על זה; ואם זה לא, אל תתנו לאף ביקורת מהללת או דקל הזהב לנסות לשכנע אתכם שזה כן כי תקשיבו לי – וואו, זה לא.
כמו תמיד, קחו בחשבון שהמלצה (או במקרה הזה, קטילה) של אדם בנוגע לקומדיה היא כמעט חסרת ערך – אולי סגנון הקומדיה שאתם אוהבים בדיוק מתחבא במה שאותו אדם (במקרה הזה אני) מוצא כיומרנות אידיוטית שמבוימת ללא ברק ושלא רק לא מצליח להצחיק אלא בשלבים מסוימים באופן פעיל עובד נגד בדיחות שהיו כתובות דווקא סבבה בשלב הקונספט שלהן. הרי שנה שעברה הייתי במקום ההפוך, הרי, שבו קו ההגנה העיקרי (אבל לא היחידי) שלי ל"מין חסר מזל או פורנו משוגעים" היה "אבל תקשיבו, זה ממש ממש מצחיק". כעת, קו ההתקפה שלי הוא הניגוד שלו: "תקשיבו, זה ממש ממש אבל ממש לא מצחיק".
כתבנו בעבר פה באתר טרוניות על מצב הקומדיה הנוכחי האמריקאי, שבו נעלם כל ברק של יצירתיות לטובת אזור נוחות שבו לא צריך להתאמץ בשביל להצחיק, אבל לפחות אפאטו ובניו מכוונים נמוך ולא מתיימרים להיות סרטים חכמים מדי, אז אולי היה אפשר לצפות שאבוא עם אותו סט ציפיות מונמך שאיתו אני מגיע לסרטי קומדיה. אבל כשמגיע סרט כמו "משולש העצבות", שכאילו מנסה להיות איזו מסה על יחסי גברים-נשים, יפים-מכוערים, עשירים-עניים, חלשים-חזקים, זוכה בפסטיבלים מהודרים ובביקורות מהללות ואז לא מצליח להגיד יותר מ"לא משהו, אה" עם אותה עצלנות אפאטו-ית? זה כבר באמת שפל חדש.
כלומר, כן, אני כולי בעד הגילוי המחודש המתמיד של פסטיבל קאן של ז'אנרים שבגדול הגיעו לשיאם לפני שני עשורים ומעלה (אימת גוף בשנה שעברה, קומדיית הפרשות במקרה הזה) אבל זה תמיד מרגיש כאילו הדבר שמזעזע את כולם לא היה עובר את סף הגירוי המינימלי עבור אנשים כמוני שהדיאטה הקולנועית שלהם מורכבת מהאנשים שהקימו את הז'אנר. כמו ש"טיטאן" מילא אותי הערכה בעיקר לדיוויד קרוננברג, כך גם "משולש העצבות" בעיקר גרם לי להעריך אפילו יותר את האחים פארלי, שמהם הסרט לוקח כמה וכמה פאנצ'ים (ובמוחי, הליהוק של וודי הרלסון – שכיכב באחד מסרטיהם – גם הוא לא מקרי), פשוט כי לפחות במבחן התוצאה הם אשכרה יודעים איך ליצור קומדיה.
אולי הייתי פחות נכנס בסרט הזה לו היה לומד שיעור בענווה אבל לא, אוסטלנד חושב שהוא פיצח את כל עוולות האנושות ואת הסיבות לפערים בין מי שיש להם ומי שאין להם, ועכשיו יש לנו הזדמנות לבלות שעתיים וחצי עם מי שנראה שלא ממש מבין בחומר הנושא שלו, שהוא בני אדם ומה שממריץ אותם. אני מניח שאפשר לדון את הסרט לכף זכות על שהוא לפחות מנסה לדון בסוגיות חשובות, אבל זה בעיקר כי פשוט תמיד אפשר לדון דברים לכף זכות אם מספיק מתאמצים. בשורה התחתונה, אפילו אם מסכימים עם תפיסת העולם של אוסטלנד, הוא פשוט לא עושה עבודה טובה בלייצג אותה, והרבה יותר מדי נסמך על "כי ככה" ו"נו, אבל זה מצחיק, סתמו" – רק שזה לא.
מילא, אז סרט לא מצחיק וגם לא חכם. אבל למה שעתיים וחצי ארורות, למה? לו אוסטלנד לפחות היה מפקיד את סרטו בידי עורך אמיץ שהיה רואה שבמקום שעתיים וחצי מדובר בסרט שצריך להיות גג 70 דקות, אולי הייתי יוצא בתחושה שיש מישהו שם בבית, שמבין שעל בדיחה גרועה מספיק לחזור פעם אחת, ולא כמה פעמים. במקום זה, יש לנו איזה אפוס שמחולק לשלושה חלקים שלא לצורך. והרי ממילא כל מה שהסרט רוצה להגיד בחלקו הראשון (והקצר, יש להגיד) מופיע בחלקים האחרים, וזה לא ששם הם יותר טובים, אבל לפחות שם יש יותר משתי דמויות בלתי סימפטיות שאומרות דברים לא מעניינים אחד לשנייה.
אה כן, הדמויות – לא פעם קומדיות לא מצחיקות מצליחות לפחות לצוף בזכות העובדה שכיף לבלות עם השחקנים הראשיים והדמויות שהם מגלמים. זה לא שכל סרט של האחים מרקס, נניח, מבריק כמו שבאמת כיף לבלות איתם גם כשהשטויות שהם עושים הן דרג ב' ולא א'. אלא שאוסטלנד מביים את צמד השחקנים הראשיים שלו – האריס דיקינסון (שאפשר לראות בתפקיד חמוד להפליא ב"תראו אותם רצים") ושארלבי דין – באופן שמוריד מהם כל כריזמה, אמפתיה, אנרגיה, או קסם אישי. היא מרוכזת בעצמה, הוא גם אבל קצת פחות ובעיקר עסוק בלהתמסכן, ושניהם צמד אנשים שלא הייתי רוצה לראות למשך יותר מסצנה אחת, ואיכשהו נתקעתי איתם סרט שלם. הייתי אומר שזה הם, אלא שגם שחקן מנוסה ומוכח כמו וודי הרלסון מרודד על ידי אוסטלנד לכדי הופעה שבמאי אחר היה יכול לעשות איתה מטעמים, ואוטסלנד מסתפק במשהו שבבירור היה בתנור, אבל לא ברור כמה זמן ולא באמת נראה שכדאי לאכול אותו. היחיד שנהניתי ממנו באופן רציף הוא זלטקו בוריץ' בתפקיד מיליונר שעשה את הונו "מלמכור חרא", אבל יש גבול לכמה אפשר לעשות עם זמן מסך מוגבל ותסריט לא טוב.
כי באמת, אני לא נהנה לצאת מסרט ולהגיד שהוא תת רמה. אנשים טובים השקיעו בסרט הזה זמן רב ומאמץ גדול, וגם אני השקעתי בו זמן טוב שהייתי מוכן לתת הכול כדי להנות בהן. אבל מה לעשות: לצפות בשעתיים וחצי של בדיחות צפויות, ידועות מראש, מפוספסות ומבוצעות באופן גרוע – כאילו אוסטלנד התערב עם עצמו האם באמת אפשר להרוג כל בדיחה שיש בתסריט שלו עד שזה יגיע לצופים – פשוט פושט ממני כל מיליגרם של רחמנות או סימפטיה שהיה יכול להיות לי כלפי הסרט. אני מניח שהסרט היה רוצה שאגיד שהוא כמו ספינה עצומה מלאה בחרא – מעין עסק חד פעמי של חרא שהוא כל כך גרוע כי לא ראיתי שום דבר כמוהו – אבל החלק הכי עצוב הוא שבסופו של דבר, כל העסק הזה מרגיש כמו פרק גרוע במיוחד של "סאות' פארק" או בינוני של "סאטרדיי נייט לייב". אני רואה אנשים שמתייחסים לחיקוי הזה כאיזה נקודה בקולנוע שממנה נתייחס לסרטים כ"משולש העצבות אבל X", ואני לא מבין: הרי זה אוסטלנד שנראה כמי שמיהר להעתיק שיעורי בית משלל יצירות טובות יותר, חדות יותר, ומצחיקות יותר בלי שהוא הוסיף משהו משל עצמו. ומה שהכי עצוב בכל העסק הוא שאוסטלנד הוא דווקא יוצר די שנון ומבריק כשהוא עובד בשפת המקור שלו (כן, "כוח עליון" הוא קומדיה). אולי אפשר לרשום את "משולש העצבות" כעוד הוכחה לכך שבגדול עדיף ליוצרים להישאר בשפת מולדתם כי באנגלית, כל העסק הזה פשוט לא עובד.
אין בביקורת מילה על העלילה
נשמע שאני לא הקהל של הסרט אבל אשמח להבין על מה הוא בכלל.
זה קצת מסורבל
אבל בגדול: זוג דוגמנים עולה על שיט תענוגות. דברים מתרחשים.
על מה הסרט?
מבקר קולנוע בא לסרט ארט-האוס אירופי סרקסטי וגרוטסקי שמתייחס למערכות ניצול בין המינים ובין מעמדות ובוחן סיטואציות שבהם המנצל הופך להיות מנוצל והסדר החברתי משתבש ויוצא מאוכזב שהסרט לא מצחיק מספיק לטעמו יחסית לדוגמאות אחרות בז׳אנרים תרבותיים אחרים לגמרי.
אה סליחה, התכוונת לקבל הסבר לעלילה של הסרט, לא הסבר לביקורת?
אוקי.
הסרט הכי גרוע שנוצר אי פעם,איזו עקיצה!!!!
אני אהבתי
למרות שהסרט לא מושלם ואולי קצת מבלבל ומוזר זה סרט מצחיק ומיוחד .
הסרט אפילו העציב אותי כמו השם שלו גם מכייון בעיקר שבחיים האמיתים מחוץ למסך השחקנית הראשית שארלבי דין שמשחקת את הדוגמנית נפטרה באופן מפתיעה
טוב מאיפה נתחיל…
אוקי, לא מפתיע אותי שמבין הסרטים של אוסטלונד דווקא בחרת את כח עליון, החלש מבין הסרטים שלו שאני ראיתי (פלי, כח, הריבוע, משולש), כדוגמה לסרט מצחיק. הוא מצחיק, כן, טיפה. הוא גם הרבה פחות מעניין מהשלושה האחרים. אני מת לדעת מה תחשוב על הקומדיה ״פליי״. סרט שמצחיק בערך כמו החתונה האדומה במשחקי הכס.
הבעיה שלי עם הביקורת זה שההנחה המרכזית שלה לגבי הסרט *שגויה* ומכאן שכל מה שכתוב בביקורת נופל בתוך המלכודת שהוטמנה ברגע שהציפייה שלך מהסרט הזה היתה לצפות בקומדיה. הסרט הזה הוא קומדיה באותו אופן שנניח.. שצעצוע של סיפור זה סרט אימה. אז כן, הצעצועים חיים! ואפילו יש שם את הקטע עם סיד והצעצועים המעוותים שלו, אבל בואנה! זה סרט אימה גרוע יחסית, לנניח, צ׳אקי או זה.
במשולש יש רגעים קומיים, כן. אבל זה לא המהות המרכזית של הסרט הזה. ועד כמה יהונתן מפספס בצורה פסיכית את המהות של הסרט? בזה שהוא מותח ביקורת על זה ששני הדמויות של הדוגמן והדוגמנית אינם מעניינות מספיק כי, איי שיט יו נוט, הם כתובים ומבוימים ״ באופן שמוריד מהם כל כריזמה, אמפתיה, אנרגיה, או קסם אישי. היא מרוכזת בעצמה, הוא גם אבל קצת פחות ובעיקר עסוק בלהתמסכן״ אההה… wtf הם דוגמנים נרקסיסטים, העולם שלהם מסתובב סביב אינסטגרם וקבלת מתנות יח״צ – והוא עסוק בלהתמסכן כי… היא מרוויחה יותר ממנו, כי היא דוגמנית והוא דוגמן. אחד מהמקצועות היחידים שהמעמד בין המינים הפוך לנורמה הפטריארכלית. זה הקטע של הסרט! זה לא באג, יהונתן, זה פיצ׳ר. זה חלק ממה שהסרט הזה מנסה להגיד.
אוסטלונד הוא הבמאי האהוב עלי כיום. הוא מאוד חכם, אבל ובעיקר הוא מאוד אמיץ. לא בגלל הקיא או החרא, בגלל מה שהוא אומר על מערכות ומוסכמות חברתיות, בעולם המערבי בכלל והסקנדינבי בפרט . זה משהו שהוא מתייחס אליו בכמעט כל הסרטים שלו (פחות בכח עליון, שהוא החלש מבין הסרטים שלו בעיני, כאמור).
– "הסרט לא קומדיה" – הסרט משווק, מדוסקס, מצולם, נערך, ונכתב כקומדיה. כלומר, אני מבין אם הערך שאתה מוצא בו לא נמצא שם, אבל זה לא שהתיישבתי ב"רשימת שינדלר" והתחלתי לשאול איפה הצחוקים. אם אתה מנסה להגיד שהוא מראש לא קומדיה אין לך בעיה עם ההנחה שלי – אלא עם ההנחה של בערך כל מי שמדבר על הסרט הזה. זה לא אומר שאתה טועה – כאמור, בהחלט עדיף לסרט לנסות להיות משהו אחר – אבל אתה בהחלט לבד בזירה הזאת.
– "הדמויות הראשיות אמורות להיות בלתי סימפטיות!" – לא מקבל. ראיתי עשרות סרטים על אנשים שטחיים (ובטח, נו, קומדיה) ואם הסרט מוריד מהם כל גרם של תחכום, הוא משאיר אמפתיה, ואם אין אמפתיה הוא לפחות משאיר כריזמה. הביקורת היא לא על כך שאני לא עוקב אחרי צמד מתנדבים באפריקה אינטלקטואלים – הביקורת על כך שיש כאן צמד דמויות אנטי-מעניינות, כאשר למען השם: הדמות של דוגמן שטחי היא כזאת שאמורים די בקלות לכתוב ולביים באופן שאתה לפחות רוצה לשהות בחלקה יותר מרגע. אוסטלנד נכשל בזה.
– "הוא מתמסכן כי היא מרוויחה יותר ממנו" – זה.. לא למה הוא מתמסכן. הוא מתמסכן כי זאת הדמות. עניין פערי השכר שם כדי להבליט את זה, אבל דמות אחרת הייתה מתייחסת לזה אחרת. קארל מתמסכן לגבי זה כי ככה קארל.
– "זה סרט מאוד חכם ואמיץ!" – כאמור, לו הסרט היה כושל כקומדיה אבל מתפקד כסרט חכם מן הסתם הייתי יותר סלחן כלפיו. אבל מה שאתה מתאר בתגובת הספויילר? אז לא – זה לא מה שהיה קורה. זה לא איך שזה היה קורה. זה תיאור שגוי (ויודע מה, אולי אמיץ. אין לי מושג מה נחשב אמיץ ומה פחדן בנושאים האלה) של איך דברים כאלה קורים ומה הבסיס של הדינמיקות האלה.
אבל יודע מה, אפילו ונגיד ואני לא חייב להסכים איתו – הוא צריך לשכנע אותי או לעשות עבודה כדי לשכנע אותי. אבל התסריט פה כל כך לא טוב שהוא לא מתאמץ בזה, ולכן לא מצליח לקרב אותי להנחות של אוסטלנד. אז מבחינתי מדובר באיש שאומר משהו מאוד טיפשי ורחוק מאוד מאיך שהעולם עובד – יותר כמו משהו שיצא מילד בן 14 זועף שמקשיב לרייג' אגינסט דה משין אחרי שהוא הלך בניו יורק וכייסו לו את הארנק או משהו – וכששואלים אותו "אבל למה אתה חושב מה שאתה חושב", הוא לא מצליח להסביר.
לא מספיק (מצד אוסטלנד) להגיד "היפוך תפקידים" אם התשובה שלך לסיטואציה היא שגויה (וגם, כאמור – לא מעניינת, לא מצחיקה, לא כתובה באופן משכנע וכו' וכו' וכו').
אנחה.
אוקי, דבר ראשון, זה שאתה שם משהו במרכאות בגלל שאתה חושב שזה משתמע ממשהו שאני כותב ברמה שגורמת לך להפליץ ציטוט שאני *לא כתבתי* לא מבשרת טובות, but I'll bite.
הטענה שלי איננה ש״הסרט איננו קומדיה״, הטענה שלי היא שהמהות של הסרט איננה שהיא קומדיה בניגוד למה שמשתמע שאתה חשבת וזה נובע באופן ברור מהביקורת שכתבת. זה הבדל עדין, אמנם, אבל זה *לא אותו דבר*.
"הוא מתמסכן כי היא מרוויחה יותר ממנו"
זה עיוות של מה שכתבתי. ואתה מתחיל ממש להרגיז אותי עם הציטוטים המופלצים שאתה מדביק לי בתגובה שלך. זה הציטוט:
״והוא עסוק בלהתמסכן כי… היא מרוויחה יותר ממנו, כי היא דוגמנית והוא דוגמן. אחד מהמקצועות היחידים שהמעמד בין המינים הפוך לנורמה הפטריארכלית.״
״קארל מתמסכן לגבי זה כי ככה קארל״ – דמות פאסיבית, שנמצאת בעמדת חולשה יחסית לבת הזוג שלו לאורך שתי המערכות הראשונות ובמערכה האחרונה בעמדת חולשה וניצול יחסית לדמות נשית אחרת בסרט. יאפ, נכון. זאת הדמות. היא מייצגת היפוך מעמדות בחברה המערבית בין המינים.
דרך אגב, אני לא זכרתי בכלל שקוראים לדמות הזאת קארל, כמו שאני לא זוכר את השם של אף אחת מהדמויות בסרט הזה. כי זה לא חשוב, אין דמויות עגולות פה, כולם פלאקטים. אין מסע גיבור. אין פה קשת סיפורית. שוב: זה לא באג, זה פיצ׳ר.
"זה סרט מאוד חכם ואמיץ!"
שוב ציטוט שלא כתבתי (אולי די עם זה).
הפעם לפחות זה באמת משתמע ממה שכן כתבתי על אוסטלונד. וכן, זה סרט חכם. בתגובה השניה שלי כתבתי למה אני חושב כך. הוא גם אמיץ, כי בחברה שאוסלונד פועל בה יש משמעות למסר שבהנתן היפוך תפקידים הנשים יהיו תאוות כח ושליטה כמו הגברים, ושהעניים יהיו תאווי כח ושליטה כמו העשירים. הוא היה אמיץ גם בפליי, ובריבוע (וכאמור, פחות בכח עליון).
אין לי בעיה שאתה לא מסכים עם זה. זכותך. רק תפסיק ״לצטט״ אותי בתגובות שלך. תודה.
אחי,
תרגיע.
כמעט כל תגובה שלך פה תוקפת את יהונתן בצורה מוזרה. לא ברור מה מצדיק את הטון הזה.
שנית, שימוש במרכאות לא תמיד מעיד על ציטוט של מילה במילה.
"הירנוט תקף את יהונתן מילולית!"
הבנת את הרעיון.
אוקי.
״אתה מגיב ליהונתן בצורה מוזרה״
בהתחשב בזה שעד עכשיו רק חמשה אנשים הגיבו, ומתוכם רק שני אנשים אשכרה כתבו משהו שהוא באורך של יותר מפיסקה, אני בהחלט מסכים שההתייחסות שלי ליהונתן מוזרה בהתחשב בסטטיסטיקה הזאת. מקבל את ההערה.
see what I did here?
אני באמת לא מבין את התגובה
בכך שאתה מתרגז על כך שאני מתייחס לטענות שאתה טוען שלא אמרת ואז או מראה איפה בדיוק אמרת אותן, או מסכים איתן בכל מקרה.
בכל מקרה, אגיד שזה לא משנה אם זה באג, פיצ'ר, חומרה, תוכנה, או כל דבר כזה או אחר – זה לא עובד, זה לא טוב, וזה לא עושה את העבודה. ואני אומר את זה בדיוק כי דברים כמו "משולש העצבות" ראיתי הרבה, ויותר טוב ("היפוך תפקידים" זה פרמיס די נפוץ בקולנוע, רבים מהם גם מגיעים לאותן מסקנות של אוסטלנד), אז אני יודע איך זה נראה כשזה מתפקד. כאן, זה לא.
סוף סוף מישהו יורד על הביטוי זה לא באג זה פיצר. צריך לעצור אותו כי הוא נהיה מגפה שנועדה לחרפן.
(ל"ת)
אפילו יותר מ"פוסטמודרניזם" או "רפרנסים לתרבות הפופ"?
(ל"ת)
אתה מדבר איתי על ביטויים של שנות האלפיים המוקדמות. והם פחות בלתי
(ל"ת)
שנות האלפיים המוקדמות? אין יום שלא משתמשים פה באחרון.
(ל"ת)
אני מוחה בשם הביטוי.
כמו כל ביטוי, צריך להשתמש בו בצורה נכונה. וחלק מהשימוש הנכון הוא כשברור למה זה פיצ'ר, ושכן מדובר בבעייה קיימת – רק כשהיא מכוונת.
הבנתי את המשמעות. הוא פשוט סובל משימוש יתר מוגזם ואני לא מת על הטון שלו.
סך הכל דרך יעני מתוחכמת בשביל להגיד "זה נעשה בכוונה". מספיק עם קשקושי הבאגים והפיצ'רים, זה סרטים ולא תוכנה או אפליקציה.
ועוד סיבה שאני שונא את הביטוי
הוא מתרץ בעיות. לא אכפת לי אם זה באג או פיצר, אם משהו הפריע לי אז גם אחרי שיסבירו לי שהוא בעצם פיצר זה לא ישנה את העובדה שהוא הפריע לי מספיק כדי להתלונן עליו.
כמו שיש לאיירפודס פיצר שכאשר נוגעים באוזניה הסאונד נעצר. אומנם זה לא באג אבל זה בכל זאת שיגע אותי במהלך אימונים, מאחר שאני נוהג לפעמים סתם לסדר את האוזניה תוך כדי וללא רצון לשינויי סאונד (אפשר לבטל בהגדרות לכל הדואגים).
אתה פשוט שם לב אליו
שמת לב? אמרתי שם לב, זה גם ביטוי, אף משאבת דם לא הייתה מעורבת בסיפור.
ברור שגם בתור באג (לא מכוון) וגם בתור פיצ'ר (מכוון), זה מעצבן באותה המידה. ההבדל הוא האם זאת באמת טעות, או פשוט משהו שלא מתאים לנו.
לדוגמה, אחד הפיצ'רים שהם לגמרי לא באגים זה כשאנשים מתקשרים שבגלל העלאות הריבית האחרונות, יש להם פחות כסף פנוי לקניות.
זה שונה. אני לא ממש מומחה בעניינים האלה אבל אני חושב ששם לב נהפך לסןג של מטבע לשון,
ברמה שהמשמעות המילולית שלו קצת נעלמה מהתודעה. אבל בביטוי של הבאס ופיצר המשמעות נמצאת בקדמת המוח, זה ביטוי חדש שאי אפשר להשתמש בו בלי לשים לב למשמעות שלו (באמת שאני לא מבין איך זה אפשרי, אולי אני טועה).
משהו שלא מתאים לי הוא מבחינתי משהו שפוגם לי ביצירה וגם אם יאמרו לי שזו כוונת המשורר זה לא בהכרח יגרום לי להעריך אותו יותר. כמו שאצפה בסרט מאד משעמם ויגידו לי ״זה לא באג, זה פיצר״ הבמאי רוצה שתחווה ותזדהה עם תחושת השעמום והריקנות של הדמות הראשית. אז יופי, לא בא לי לחווות את זה וזה סתם גורם לי לחשוב שהבמאי יומרני ומעצבן.
הדוגמה שלך לשימוש היא נכונה
אז אני לא מבין מה הבעיה. זה שיש פיצ'ר, לא אומר שאנחנו אוהבים אותו או מסכימים שהוא תורם או שהוא הצליח. זה רק מעיד על בחינה מכוונת במקום טעות לא מכוונת.
פעם דנייה בדיון שמסבירים לי משמעות של ביטוי שאני מכיר כדרך לדשכנוע?
על מה אנחנו דנים? לא אוהב איך שהביטוי נשמע, שימוש היתר בו, החפרניות של הביטוי (מסבירים לי מה זה לא ואז מה זה כן, אני לא תלמיד) ובעיקר לא תמיד בא לי שמישהו ינפנף לי בכוונות של היוצר (אגב, מניין הוא יודע באמת מה הן?) כדי לכסות כל מיני פגמים. תכלס הסברתי כבר למה אני לא אוהב בו ומשום מה כבר פרשו בפניי את הביטוי (למרות שמעולם אמרתי שאינני מכיר אותו) אז אני מרגיש קצת בלופ.
הסיבה שכבר פעמיים מפרשים לך את הביטוי
היא שאתה ממשיך לומר שהבעיה שלך היא עם הביטוי ולא עם המציאות שאותה הוא מתאר.
לגבי "לא בא לי שיתייחסו לכוונות היוצר כדי לכסות פגמים", זה אתר שנועד לביקורות קולנוע, כן?
לא בטוח שהבנתי את המשפט האחרון
רנדל אמר כבר שזה שמישהו עשה סרט במטרה מסוימת לא אומר שיותר נוח לו עם זה. אז כלומר, אולי בציר האובייקטיבי הבמאי הצליח במשימה שלו, אבל אם המשימה שלו היא גרועה מלכתחילה – מה זה משנה אם זה בכוונה או בשוגג?
אני אישית כן מנסה להתייחס גם להצלחת הבמאי לעשות מה שהוא רצה לעשות כמדד כלשהו לטיב הסרט, אבל אני מקבל לחלוטין תפיסת עולם שלא מתייחסת לזה ולא מתגמשת לקראת הבמאי.
לא תמיד הוא מתרץ
לפעמים הוא משמש להבעת הזדהות עם ניסיון לתקן בעיה מצד מי שכבר מבינה שהיא לא תתוקן, בגלל כמה אנשים שבשבילם היא רצויה ונוחה.
פתטי שאתה עונה לטוקבק
עם כל חוסר ההסכמה שלי - התגובה שלי הירונט היא תגובה מפורטת
מנומקת, ועניינית. זה לא "טוקבק"*, וזה אף פעם לא פתטי ליצור שיח עם מישהו – בטח לא באתר שהקהילה שלו היא חלק חשוב לא פחות (אם לא יותר) מהביקורות עצמן.
* – אם כבר, התגובה שלך…
מסכימה!
הסרט מעלה כל כך הרבה רבדים…לא הפסקנו לחשוב עליו אחרי שצפינו בו, זה מסוג הסרטים שמזיז משהו בפנים, שחושבים עליו הרבה אחרי שצופים בו…
להגדירו כקומדיה זה לא נכון זו באמת לא המהות שלו…זו קומדיה שחורה
מצאתי שיש אינספור שיקופים על צמתים שעברנו כחברה בשנתיים האחרונות ובמציאות שבה אנחנו חיים…לא הפסקתי להשוות
זה גרוטסקי, זו קומדיה שחורה בצבעים זוהרים.
נהניתי מכל שניה לאורכו של הסרט.
סליחה, אינני יודעת מי כתב את מאמר הביקורת אבל אתה נשמע לי צדקן מידי…
כתוב. יהונתן מוריה כתב
על לא דבר
מאוד נהניתי בסרט וזה למרות שלא צחקתי בו בכלל.
כלומר, אולי צחקתי איזה פעמיים-שלוש אבל באמת שעד הביקורת הזאת לא היה לי מושג שמדובר בקומדיה. הסרט היה אוסף של דמויות שנכנסות לסיטואציות הזויות שהיה נורא מסקרן ומבדר לראות איך הן יגיבו או יתנהגו או יצאו מהן.
הסרט לא אומר שום דבר חדשני או בעל משמעות (ברור שבהינתן היפוך תפקידים העניים/נשים יהיו תאווי כח. זה לא קצת גזעני/לא בסדר לטעון אחרת?) אבל הוא היה פשוט "מבדר". זאת המילה המושלמת לתאר אותו. כל סצינה הייתה מסקרנת ומעניינת מספיק. התרשמתי מהיכולת של אוסטלנד לחשוב על עוד ועוד סיטואציות טיפשיות ונהניתי מהדמויות שמלוהקות מושלם. וכל זה מגיע בהפקה יקרה ומושקעת שנראית ונשמעת טוב.
לא צחקתי, אבל הייתי עם חיוך מרוח על הפנים לכל אורכו.
סרט ארוך מדי אם הייתי רואה אותו בבית עם השלט הייתי מעבירה קטעים רבים שלא תורמים מאומה להנאה מסרט עם קרדיטים של פרס בפסטיבל יוקרתי… אהבתי מאד את הסרט "הריבוע" שהיה חד ברור סקרסטי ביקורתי ומשוחק נהדר . חשבתי שגם הסרט הזה יהיה מבריק כמו ההוא ולא. כנראה שהשנה הגיעו לתחרות הסרטים בקאן חרא של סרטים ומשולש העצבות היה הכי פחות למרות שלחרא בסרט יש תפקיד לא קטן …
הרבה מילים על סרט, שלא אומרות עליו דבר
אני מצטער, אבל הביקורת הזו היא מאוד ארוכה, אבל היא לא עוזרת לי להבין על מה הסרט, למה קוראים לו ככה, ועוד פרטים חשובים כמו אם יש שם מספיק חתולים.
זה מפתיע כי בדרך כלל בעינהדג נוטים להמנע מביקורות כאלה. איכשהו נזכרתי בביקורת של דנה קסלר לסרט "ג'יי ובוב מכים שנית", שגם סבלה מאותה בעיה.
דיברו על זה גם למעלה
על מה הסרט: כאמור, זה על זוג דוגמנים שעולים על שיט תענוגות והדברים משתבשים.
למה קוראים לו ככה: הביטוי "משולה העצבות" נאמר באודישן של הדוגמן ורומז לאזור בין הגבות והמצח. אפשר אולי למצוא מזה משמעות עמוקה, אבל זה בעיקר נשמע יפה.
אם יש מספיק חתולים: אפילו לא אחד. שערוריה.
סרט גדול, אבל מפוזר יותר מהקודם.
הריבוע היה יצירת מופת.
סרט נפלא
קאסט דמויות נפלא, עלילה שהולכת לכל מקום ופשוט הומור משובח.
אם אתה לא מתחבר להומור ולאווירה, זה בסדר. אבל אני אישית לא רואה את הפואנטה לבקר את הסרט אם אתה בסיטואציה הזו מכיוון שכל הפרמטרים האחרים (מה אתה חושב על הדמויות, העלילה, האורך וכו') תלויים בזה. קצת כמו לבקר אלבום מטאל ולהגיד שהוא לא בר שמיעה כי הוא רועש מידי. דעה לגיטימית שכנראה תהיה להרבה אנשים, אבל מה הטעם לשפוך חרא על משהו שבבירור לא נוצר בשבילך, וקולע באופן כזה מוצלח בשביל אנשים שכן מתחברים לז'אנר?
...ההנחה היא פה שאני לא אוהב... הומור?
כלומר, היו מקרים מעולם של אנשים שכאלה בעולם, אני מניח, אבל אני לא יכול להגיד שזה המקרה פה. מה שכן, זה בהחלט קו הגנה מעניין – "אה, אתה פשוט לא אוהב לצחוק! זה הבעיה! אז תגיד, נו".
זאת לא הייתה הכוונה שלי
ברור לי שאתה, כמו כמעט כל האנשים, אוהב לצחוק. אבל כשמדובר בסרט שגורף ביקורות מרהיבות לקומדיה שלו, ברור לי שהמצב פה הוא לא שמכרו סרט קודר כקומי, אלא שיש אנשים שזה פשוט לא סגנון ההומור שלהם. אני לא רואה בעיה בזה, אני לא חושב שסרט צריך לשאוף לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר ולגרום להנאה ל100% מהצופים הפוטנציאלים. ולכן, בחזרה לאנלוגיה מקודם, אני גם לא אתקוף באגרסיביות את ז'אנר המטאל על אף שאני לא מסוגל לסבול אותו, כי ברור לי שמדובר בעניין שבו כשזה זה, זה זה. אני צריך להתאים את עצמי למוזיקה, לא המוזיקה לי. אז אני לא רואה הרבה פואנטה לביקורת, זה הכל.
אבל מה זה "סגנון ההומור"?
אתה משווה את הסרט לז'אנר המטאל, אבל ה"ז'אנר" של הסרט – קומדיה שחורה וקומדית הפרשות – הוא ז'אנר שאני אוהב מאוד ומתחבר אליו. התלונה היא לא שהשיר מטאל רועש מדי, אלא שהסולואים שלו מעפנים, השירה גרועה, המילים ילדותיות, ושום דבר בשיר הזה לא עובד – וזה נאמר כחובב של הז'אנר, לא כמעריץ מבחוץ.
סליחה שלקח לי הרבה זמן לחזור
אז אולי המקום שהאנלוגיה שלי נכשלת בו הוא, שגם בתוך הז'אנר יש ניואנסים, מעריץ מטאל לא יאהב כל להקת מטאל באשר היא. כי בשורה התחתונה, טעם אישי משחק תפקיד. הגיוני שלא נהנת מהדמויות, שהבדיחות היו צפויות וילדותיות בעינייך, ושהרגשת שהביקורת החברתית יומרנית ושגויה. לא הגיוני להגיד שבעקבות כך, הסרט הוא כישלון עם סימן קריאה בסוף. כי עובדה, שלאנשים רבים, אפילו לרוב, אותם דברים שלא עבדו בשבילך, כן עובדים. אני לא יודע אם הכיוון שלך פה הוא שמי שאהב את הסרט או טועה או בור והסרט אובייקטיבית זוועה, זה מה שמשתמע מרוב הביקורת שלך, אבל בתחילתה אתה כן ממליץ למי שנראה לו שיאהב את הסרט שילך לראותו. זה פשוט פער בביקורת שלא ממש ניתן לגישור, וזה למה לדעתי חשוב לעמת את הדעות שלך על הסרט עם הדעה הרווחת, להבין איפה הדעה האישית שלך גוברת, ואיפה הסרט באמת חוטא.
דבר דומה קרה לי עם הסרט "אל תסתכלו למעלה", סרט נוסף מז'אנר הקומדייה השחורה שחשבתי עליו כנורא ואיום. בהסתכלות על הביקורות החיוביות שהסרט קיבל מרוב האנשים, הבנתי שהבעיות המשמעותיות שהיו לי עם אותו סרט היו פחות משמעותיות לאנשים אחרים, ושזה שהבדיחות לא הצחיקו אותי אישית לא אומר בהכרח שהן כתובות רע או נכשלו, אם הן עבדו בשביל אחרים.
בכל מקרה, מעניין אותי לשמוע מה נקודת המבט שלך כמבקר בנושא אובייקטיביות נגד סובייקטיביות, וטוב לשמוע שאתה מעריץ לשמוע מעריץ ז'אנר הקומדיה השחורה, מחכה לשמוע את הביקורת שלך לרוחות אינשירין, אני בטוח שיהיה לנו פחות על מה לחלוק בנוגע למצויינתו.
לא צריך להתנצל
ואני כאמור מעמת את עצמי עם העובדה שאני בדד במערכה פה בעצמי, אז אני לא יודע אם ממש צריך עוד עימותים, אבל ניחא. כלומר, אני פשוט באמת חושב שמדובר בהאחים פארלי שלא מצליח להיות האחים פארלי – אבל אחרים מוצאים פה משהו. לא נראה לי שזה סוף העולם חוסר ההסכמה הזאת.
בכל מקרה, סרט כמו "רוחות אינישרין" הוא אכן משהו שלדעתי עבד לחלוטין מההתחלה ועד הסוף.
הסרט בעיקר משונה. אוסף קטעים לא ממש ברורים ונראה כ״בעל זבוב פוגש את מירב מיכאלי ביום רע״… לכו לראות את ״בחורים טובים״ במקום
אין ספק שזהו סרט מצוין, מהטובים שיש :
1. צילום – צ'ק,
2. דיאלוגים – צ'ק
3. פילוסופי- צ'ק
4. מעמיק- צ'ק
5. מלמד – צ'ק
6.מעביר חוויה -צ'ק
7. בלתי נשכח -צ'ק
8. המשחק לא תמיד ברמה אחידה – לא נורא! יותר טוב מכל סרטי מרוול
סבלתי במשך שעתיים וחצי
הייתי מגדיר את הסרט הזה יותר בתור סרט אימה מאשר כקומדיה. הרבה יותר אפקטיבי.
כן סרט כיף, ממש לא סרט עמוק ונוקב
נהניתי מהסרט, אבל אני חושד שהיוצרים שלו לא יהנו בכלל כשהם ישמעו למה. בשבילי הוא היה סרט כיף, קליל, עם הרבה וייבים של סרטי הרפתקאות. היה נחמד מאוד, בהחלט.
האם אפשר לקרוא לו סרט הומוריסטי? ובכן, אם הומור הכוונה ל-"חה חה חה, אני צוחק בפה מלא" אז ממש לא, אבל אם הומור זה: "בויקיפדיה יקראו לזה קומדיה שחורה, ובגלובוס הזהב הוא יתמודד על קומדיה" אז זו בדיוק הסוגה. אין לי מושג מה שדרו במסע בפרסום, אבל לפחות בסרט עצמו לא הרגשתי שום חוסר מודעות עצמית בעניין הזה, ולא נראה היה שהוא חושב שהוא יותר הומוריסטי ממה שהוא.
נו, והאם הסרט הוא הוא סאטירה חדה ונוקבת, מתוחכמת ועמוקה? ממ.. לא ממש. להגנתו ייאמר שמלכתחילה לא היה לו הרבה סיכוי אצלי, בהתחשב בכך שכל המערכה השנייה שלו עוררה בי פלאשבקים עזים ללוטוס הלבן, שהעביר את אותם מסרים בהרבה פחות מאמץ ובצורה הרבה יותר חדה ואלגנטית. אם לא הייתי רואה את הלוטוס כנראה הייתי מתרשם קצת יותר, עדיין – כל המסרים מוקצנים בהגזמה וזה פשוט לא עובד.
כן, כן, זה היפוך תפקידים, הבנת? הבנתי, כאילו שהסרט נתן בכלל לפספס את זה. אוקיי, היפוך תפקידים. ו..? האם היתה משמעות נלווית? מצטער, לא הבנתי.
בקיצור, אם אתם מחפשים סרט כיפי להעביר אתו את הזמן – הייתי ממליץ. אם אתם יותר בעניין של יצירה נוקבת על מהות האדם שאפשר לנתח מכל הכיוונים – היי, תמיד יש לכם את טאר המנצחת.