לאהרן סורקין יש הרבה מעלות בשלל היצירות שלו, אבל ככל הנראה הכוכב הכי בוהק ביקום האהרן סורקין-י הוא "הרשת החברתית": סרט שהוא שילוב מדהים של בימוי ותסריט בולטים וייחודיים. במקום שפינצ'ר ימשוך לצד אחד או סורקין לצד אחר, הם מצליחים למצוא איזון ולהוציא את הטוב ביותר אחד מהשני. ובעוד שבאותה שנה הדרמה ההיסטורית החביבה "נאום המלך" ניצחה את "הרשת החברתית" באוסקר, הרי שהגישה של "הרשת החברתית" לסיפורים אמיתיים ולקולנוע בכלל הייתה, כפי שאומרים בביטוי שעוד לא תורגם לעברית: "גיים צ'יינג'ר".
גם השנה צפויים סורקין ופינצ'ר לחזור להתמודד באוסקרים, גם הפעם עם דרמות על סיפורים אמיתיים, אבל הפעם אחד נגד השני: פינצ'ר עם "מנק", על התסריטאי של "האזרח קיין", וסורקין עם, ובכן, הסרט ששמו מופיע בראש הביקורת. למרות שעוד לא ראיתי את "מנק", אין ספק שהפעם סורקין הציב את עצמו בצד הגנרי היותר של העשייה הקולנועית – בעוד מנק מתהדר בצילום של "תראו אותי אני מצולם כמו סרט משנות הארבעים!", "משפט השבעה משיקגו" מתהדר בביטים עלילתיים שהיו מרגישים בבית בסרט של פרנק קפרה. ולא הסאטירות שלו – אני מדבר על "אלה חיים נפלאים", וכאלה.
"משפט השבעה משיקגו" מספר על המשפט של השביעייה משיקגו (נטפליקס, אנא, בבקשה, תשיגו מישהו יותר טוב שיבחר עבורכם שמות. אני מוכן לעשות את זה בחינם, אם צריך): משפט שנערך לשמונה מפגינים (כן, שמונה. עזבו, יותר טוב שלא תשאלו) לאחר הפרעות ב-1968 בזמן הועידה הדמוקרטית שבשיקגו. הממשל רוצה להוכיח שמדובר בהיפים מלוכלכים ואלימים שתיכננו להגיע לשיקגו על מנת לעשות מהומות, והשביעייה/שמינייה משיקגו רוצה… ובכן, תלוי את מי שואלים: טום היידן (אדי רדמיין, "התאוריה של הכל", "עוד סרטי אוסקר"), רוצה שימצאו אותו זכאי ושיזכו את התנועה נגד מלחמת וייטנאם מהכתם המשפטי, ואילו אבי הופמן (סשה ברון כהן, "בוראט", "וואי זוכרים את הפעם ההיא שהוא היה ב'עלובי החיים'"?) וג'רי רובין (ג'רמי סטרונג, "אה, נכון, אני באמת צריך לראות כבר 'יורשים'") באים כדי לעשות מהמשפט קרקס כי בכל מקרה מדובר במשפט פוליטי שהם הפסידו מראש, אז לפחות הם יראו למערכת המשפט והממשל שעובדת נגדם מה זה.
ביניהם, דיוויד דלינג'ר (ג'ון קרול לינץ', "היי, הביאו את הרוצח מ'זודיאק'!"), רק רוצה שיבטאו את השם שלו כמו שצריך, ובובי סיל רק רוצה שיתנו לו להיות מיוצג על ידי עורך דין לבחירתו בזמן שהוא מתלונן על כך שהוא אפילו לא היה אמור להיות במשפט הזה בכלל (יאיא עבדול-מאטין השני, "השומרים, אבל לא הזה של סניידר"). בנוסף להם יש עוד שלושה חברה שלסרט לא באמת אכפת מהם, כי ראבק, מכמה דמויות אתם מצפים שיהיה לנו אכפת? בייחוד שבנוסף לנאשמים, הסרט שם דגש לא קטן על עורכי הדין: ויליאם קנסטלר מטעם ההגנה (מארק ריילנס, "גשר המרגלים", "הסרטים האחרים שלו עם ספילברג"), וריצ'רד שולץ מטעם התביעה (ג'וזף גורדון לוויט, בתפקיד שדורש ממנו בעיקר לסתום את הפה, בניגוד למה שהייתם חושבים).
כולם, אגב, מעולים בתפקידם ומשחקים אותו כמה שאפשר על הצד ה"וואו, איזה מותק כולם בסרט הזה, הלוואי וכולנו נהיה חברים". עוד שחקני חיזוק מגיעים בדמותם של מייקל קיטון (שבסצנה אחת עם אדי רדמיין נראה כאילו הוא עדיין לא ממש סלח לו על האוסקר של 2015) ופרנק לנגלה כשופט שדי ברור מה הדעה שלו על כל העסק מהרגע הראשון שהוא פותח את הפה, וזה הולך ומחמיר מהנקודה הנ"ל.
וכאן עולה השאלה האם כשניגשים לעיבוד של אהרן סורקין, טוב לדעת כמה שיותר או כמה שפחות בנוגע למשפטה של השביעייה משיקגו? מצד אחד, הסרט זורק אותנו למים בכל הנוגע להבנה של מה לעזאזל קורה פה: הסרט מתחיל מאוד מהר בתקווה שתעמוד בקצב, ואז מגביר. מצד שני, אם באמת יודעים מה קרה במשפט, יש כמה וכמה בחירות שאהרן סורקין בחר בסרטו שיגרמו לך להתאכזב מכל ההצגה הזאת, או לכל הפחות להרים גבה. אני מניח שהגישה הטובה ביותר היא לזכור שבשנת 69' עמדו למשפט שמונה אנשים בהאשמה שהם ניסו לעורר מהומות בזמן הוועידה הדמוקרטית בשיקגו ב-68', ובנוסף שתהיה מעין אפליקציה שאומרת משפט אחד על כל איש או מושג שהסרט מציין בחצי משפט כמו "בובי", "אלן גינסבורג" ועוד, אבל ממש ברמת המשפט.
כי אהרן סורקין, די בבירור, לא ממש בא לספר את הסיפור של 1968, אלא את הסיפור של 2020 – זאת לא השערה: סורקין אמר ככה בראיונות. כלומר, טכנית אני מניח שהסיפור הוא יותר של 2018, השנה שבה סורקין התחיל לעבוד על הסרט, אבל מה זה משנה – לא היה יכול להיות תזמון יותר טוב, לכאורה, לסרט שכזה: הפגנות! שוטרים! בתי משפט! בשנה שבה מדיום ההפגנה היה כמעט יותר בולט ממגפה משתוללת שהרגה מיליון איש ברחבי העולם, זה בהחלט היה הרגע הנכון לסרט כזה (טוב, אולי חוץ מהחלק של המגפה המשתוללת וכל זה). ואם אתם לא משתכנעים שסורקין מכוון לחלוטין לימינו,באה סצנה בה גברים קוראים לאישה "לחזור למטבח ולהכין לי סנדוויץ'" – עלבון ידוע ומוכר בשנות השישים, כמובן, ובכלל לא בדיחת אינטרנט עלובה שסורקין משגר אחורה במכונת הזמן כדי להעליב דושים אקראיים שלא היו קיימים שם מלכתחילה.
הבעיה היא שבדרך לדבר על הפגנות, הלך אהרן סורקין ונפל לתוך בריכת קיטש – ומסיפור מורכב ומלוכלך שאנחנו יודעים שסורקין יודע לספר כי לפני עשור ראינו את "הרשת החברתית", המשפט וההפגנות הופכים להיות הרבה פחות מורכבים: יש טוב מוחלט (הפנתרים השחורים), טוב (המפגינים), רע (ממשל ניקסון), ויש נורא ואיום (השופט). וזאת למרות שהעדויות על הנושא מעידות שהמצב היה לכל הפחות, מעט יותר מורכב מזה. גם סורקין חושב שהוא מציג תמונה מורכבת באמצעות דמותו של ג'וזף גורדון לוויט – דמות שבמציאות הייתה יותר נוראית ממה שהיא בסרט (ופחות משמעותית) שדי בבירור באה להגיד "חס וחלילה שאני חושב שכל אנשי הממשל רעים, זה רק כולם חוץ מג'וזף גורדון לוויט".
אפילו בסצנות בהן סורקין מנסה להתעמת עם המפגינים בנוגע למניעים או תפיסת העולם שלהם זה מרגיש שטחי וכמעט מזלזל. לו סורקין היה רוצה לעשות סאטירה על ילדי שנות השישים שקורעת את הערכים שלהם לגזרים, זה דבר אחד. אבל נראה שסורקין עושה משהו ציני יותר: לוקח אותם ומנצל אותם לצרכיו – הופך אותם לגיבורים כשזה מתאים לערכים שלו, ועושה להם "נו נו נו" כשזה מזכה אותו בנקודות מוסר דמיוניות.
לא סתם הזכרתי את "נאום המלך" בהתחלה: כמו אותו סרט, זה שאפשר (ורצוי) לתקוף אותו על השאלות המוסריות שהוא מעלה, לא אומר שהוא לא פיסת קולנוע כיפית ומהנה, ואוהו כמה ש"השבעה משיקגו" כיפי ומהנה – מצחיק, מותח ותמיד מרתק למסך. צדקני? מטיפני מדי פעם? לחלוטין. לא היה יכול להיות יותר פתיון אוסקרים אם היה מנסה? לחלוטין – במטאפורת אוכל, זה מסוג המזון הבריאותי שכשקוראים את המרכיבים שלו מבינים שכבר יכלתם בזמן הזה לטחון המבורגר. אבל לעזאזל אם זה לא טעים.
גיים לא ג'יים. בהנחה שלא פספסתי עוד בדיחה מתוחכמת
אפרופו מגפה, דווקא הייתה להם אחת זמן קצר אח"כ. קדחת הונג-קונג של 1968.
(ל"ת)
אתה מדבר על אהרון סורקין בהקשר של סרטים, כן?
כי היהלום הבוהק הכי אהרון סורקיני הוא "הבית הלבן".
ועוד לא ראיתי את הסרט הזה, אבל אני חושבת שחלק מהבעיה כרגע עם סורקין זה שמאז שהוא התחיל לביים בעצמו, אין מי שיאזן אותו. הוא תמיד היה מאוד מקובע לגבי היצירות שלו, ובסרטים/סדרות שלו ראו שהם סרטים/סדרות של סורקין לפני שהצליחו להבחין בהשפעה של הבמאי, אבל כשהיה צריך טיפה למנן הבאים השונים ידעו איך לעשות את זה. עכשיו כבר אין את המישהו הזה.
נראה אם הניחוש שלי נכון כשאראה את הסרט (כי זה סורקין, אין מצב שיהיה פרוייקט של סורקין שאני לא רואה…)
כן, במקור המשפט הפותח הסתרבל בין יצירות הטלוויזיה שלו
אבל החלטתי לפשט את הנושא. למרות שאני חושד שיש עדיין אנשים שיחשיבו את "הרשת" מעל "הבית", אבל זה ויכוח שלם אחר.
סרט מאוד טוב, גם אם הוא אוסקרבייטי
לא יודע להגיד כמה הוא עושה צדק למציאות כי אני פחות מכיר את המקרה, אבל בפני עצמו הוא עובד. המסרים שלו והרלוונטיות שלהם ביחס לאווירה כיום מובנים, אבל לא נדחפים לפרצוף (שלום ספייק לי, שלום הבנים) אלא מרגישים טבעיים.
אגב על פרד האמפטון, הבחור שיושב מאחורי בובי סיל במשפט, עומד לצאת (השנה? שנה הבאה? תלוי באלוהי הקורונה) סרט בשם Judas and the Black Messiah עם דניאל קאלויה ולקית' סטנפילד שהטריילר שלו הפך אותו לאחד הסרטים המצופים אצלי.
הופתעתי לטובה
סרט שהוא משפט שלם בניחוח פוליטי-חברתי בסוף שנות ה-60 (ועוד בקצב המהיר של סורקין)? הותשתי רק מלחשוב על זה. אבל הוא התברר כפחות טרחני ויותר קליל משציפיתי, על אף שמורגש כי סורקין פה טיפה'לה חד-צדדי. כמו כן, לא זוכר מתי פעם אחרונה שנאתי דמות כמו זו של הופמן (השופט, לא סשה ברון. חשוב לי שיידעו שהם לא קשורים).
למה אף מבקר לא יכול היום פשוט לכחוב ביקורת על הסרט?? משחק טוב או לא? מסר טוב או לא? בימוי טוב או לא? למה צריך להשוות עם עבודות קודמות של הבימאי? למה כל הניים דרופינג הזה?
תחשוב קצת מחוץ לקופסה. יש מספיק ביקורת באתרים המובילים שכותבים ככה. למה להצטרף לעדר?
מסכים
כחובב סרטים לא גדול ובעל השכלה קולנועית צנועה לכל היותר, קצת הלכתי לאיבוד בין הרפרופים לסרטים שמעולם לא צפיתי בהם ובין האזכור של בעלי תפקידים שרק מיעוט מהם מוכרים לי. אין לי כוונה לומר למבקר איך לכתוב את הביקורת האישית שלו, אבל הייתי שמח לקרוא ביקורת שלא מיועדת למביני עניין בלבד.
שאלה מעניינת
השאלה היא כמובן "מה זאת ביקורת שלא מיועדת למביני עניין" והאם ביקורת שכזאת תצליח להבהיר גם למביני עניין את הנקודות והניואנסים שכדאי לצפות להם בסרט.
כלומר, לתחושתי, להשתמש ב"הרשת החברתית" מול "נאום המלך" כדי להגיד משהו על "שיקגו" זאת לא קפיצה גדולה מעל הפופיק – אלה סרטים שאני רואה את השם שלהם מוזכר תדיר (אחד לחיוב, אחד בצורה מעורבת) אבל אני מקבל שאנשים שפצחו לעולם הקולנוע קצת אחרי אולי לא יהיו לחלוטין מעודכנים בלו"ז הנ"ל.
השאלה היא, כמובן, איך מאזנים ומתי סרט הוא כבר לא בגדר "כולם מכירים אותו". האם ביקורת על הסרט החדש ביקום של מארוול צריכה להיות מיועדת גם למי שלא ראה סרט מארוול בחייו? האם ביקורת על סרטי גיבורי על אחרים יכולים לרפרר לאלה?
זאת קצת הבעיה שלי, בעצם, עם הנחת ה"לא מיועדת למביני עניין": לא פעם לקבוע את הרף שמתחתיו "האדם הממוצע לא יבין" הוא משהו קצת מתנשא (וזאת למרות שאני יודע שלא פעם אני צריך לעצור את הכתיבה שלי מלהגיע למקומות ספציפיים מדי), אבל בהחלט יש איזשהו רף שכזה, כמובן. אני פשוט לא יודע איפה הוא עובר (והאם באתר צריך להתחשב דווקא ב"אדם הממוצע" ולא ב"קורא עין הדג הממוצע": קבוצה שבחרה ב"הרשת החברתית" כאחד מ-20 סרטי העשור שלה ובפינצ'ר באחד מ-8 הבמאים הטובים ביותר שעובדים כיום פעמיים לאורך העשור האחרון).
בקיצור: מקבל שהביקורת הפעם הייתה כנראה קצת "ליודעי דבר" ואנסה לראות מה ולמה (אני חושב שאולי זה פשוט ההתחלה הקשה, כי רוב התלונות של המגיב אליו אתה מגיב התייחסו לשאלות שיש להן תשובות – אבל הגיעו מאוחר יותר) – אבל זאת סוגיה פחות חד משמעית משנדמה.
הכוונה היא שההתמקדות תהיה בביקורת על הסרט עצמו ולא על הסרטים האחרים של הבמאי או השחקנים. בביקורת הנוכחית, למשל, מגיעים לגוף הביקורת רק אחרי 4 פסקאות שמאזכרות את סורקין 6 פעמים, את פינצ'ר 3 פעמים וכמה וכמה סרטים אחרים כמו האזרח קיין, הרשת החברתית, נאום המלך ומנק.
שוב, אני חושב שהמבקר יכול לכתוב כראות עיניו ואני לא בא למתוח ביקורת שלילית כלפיו, אבל אם כל הרפרנסים היו מגיעים רק אחרי כמה פסקאות שבהן מסבירים על מה הסרט בכלל ומה המבקר חושב עליו, זה היה הופך את הקריאה להרבה יותר נוחה עבור הקורא ההדיוט.
טוב, כאן השאלה אז פחות לגבי הרפרנסים ושאלת ההדיוטות
ויותר לגבי סידור הפסקאות בביקורת. בכל מקרה, כאמור, נלקח לתשומת הלב.
אבל זה נאמר בביקורת
משחק טוב, בימוי טוב, מסר קצת מוזר ולא משהו, אבל לא ממש נוראי.
אהבתי מאוד את הסרט, וכן, הוא מביא עמדה פוליטית
אני לא מצליחה להבין את הביקורת שלך, או לפחות חלקים נרחבים ממנה.
המשפט, מסתבר לפי ויקיפדיה, מוכר כמשפט השבעה, ולא בכדי. המשפט הזה הביא לדין שבעה אנשים, בהתחלה הם היו שמונה אבל למעשה (גם במציאות, לפי ויקיפדיה) אחד מהם בשום שלב לא היה חלק מהקבוצה ולא קיבל את אותו היחס כמו האחרים. מנגד, אפשר לומר שהיחס אליו רוכך יחסית בסרט, כלומר, מסתבר שבמציאות הוא היה כפות ועם מחסום פה במשך מספר ימים לפני שהמשפט שלו פוצל (ולא בוטל מיידית) משל האחרים. זו נקודה שמאירה את דמויות התובעים באור הרבה יותר שלילי מכפי שהסרט עושה.
החברה המודרנית, ואני מוצאת שזה נכון בהרבה מדינות ולא רק בישראל, מאוד מקדשת את האמצע. מן גישת 'בואו לא נהיה פוליטיים ולא נעצבן אף אחד'. תאכלס, אין חיה כזו, וגם האמצע בדרך כלל נגוע בבחירות פוליטיות, אבל גם אם נתעלם מכך, אני חושבת שיש משהו נכון בלכתוב מתוך עמדה. כותב טוב מעביר את הסיפור *שלו*, ולא סיפור גנרי שיחליק לכולם בגרון. מהבחינה הזו, הסרט בהחלט בוחר עמדה,למעשה, עמדה קלה- מלחמת ויאטנם מוכרת בארה"ב ככשלון, ממשל ניקסון זכור בארה"ב כמשטר מושחת עם עודפי שיטור קיצוניים ופוגעניים, אז העמדה הזו לא ממש חתרנית. גם בנוגע למשפט (ספוילר למציאות) הוא בסופו של דבר הוכרע כהליך בלתי הוגן, וכל ההחלטות השיפוטיות בוטלו בערעור, כולל כל הגזירות על בזיון בית משפט. אכן, הסרט מרגיש כמו רפרנס גדול לימינו, מצד שני, דווקא הופתעתי לקרוא שרבים מהאירועים הם למעשה דברים שבאמת קרו במשפט, אז אולי יותר משיש בו דיון ב2020, יש פה שיעור בההסטוריה שחוזרת על עצמה.
הסיפור כאן הוא לא ביקורת על המחאה של ויאטנם, אלא על שחיתות שלטונית ודיכוי מחאה חברתית.לכן, לא ציפיתי מהדמויות להיות מורכבות במיוחד. בסרט של שעתיים בו 6 מתוך ה8 שנשפטים+ עורכי דין מקבלים תפקידים בולטים, ועוד כמה דמויות יותר משניות מקבלות גם כן פיתוח דמות משמעותי, אי אפשר להעמיק בנבכי נשמתם של המעורבים. אחת הדמויות בסרט מעידה שהם כאן במשפט משום שהם נסעו עם הדיעות שלהם לשיקגו, ואכן הסרט מיטיב להבהיר מה העמדה של דמויות המפתח, איך הן נבדלות ובמה הן דומות.
זו היתה צפיה מרתקת וגם שיעור הסטוריה מעניין. ממליצה.
כשבצד אחד יש לך שחיתות שלטונית, אלימות משטרתית, ומלחמה לא צודקת
ובצד השני יש לך אנשים שאמרו כמה דברים בעייתיים – זה לא נשמע לי כמו סיפור מורכב במיוחד.
ובסוף אני חושב שזו הבעיה. אין הרבה מורכבות בסרט הזה מכיוון שהסיפור עליו הוא מבוסס הוא די פשטני מבחינה מוסרית, לחלוטין יש כאן טובים ורעים גם אם הצד של הטובים הוא "לא מלאכים" (כידוע, יש שני סוגים של מאבקים חברתיים – כאלו שהונהגו ע"י מלאכים, וכאלו שהם ה"מעפן" בבחירה בין "מעפן" ו"נורא"). זו הסיבה שסרקין רצה לעבד את הסיפור הזה – הוא מעשייה פשטנית על צדקת הליברליזם כמו שהוא אוהב (לראיה – סשה ברון כהן נשאל אם הוא נותר טינה לממשלה, והוא משיב "יש לי המון כבוד למוסדות הדמוקרטיה שלנו" – לחלוטין דבר שפעיל שמאל משנות ה60 יאמר)
ולא יודע, אני דווקא חושב שהסרט כן נתן לדמויות של הנאשמים להתלכלך, לפחות קצת. אנחנו רואים את הריבים הפנימיים שלהם במהלך הסרט והרושם שנוצר מהם בהתחלה הוא של חבורת אנשים שנלחמים זה בזה על שטויות מטופשות במקום להתרכז במטרה שהביאה את כולם לשיקגו מלחתכילה, ויש לפחות שתי דמויות שהסרט מעלה וחוקר את הטענה שהם משתמשים במחאה כדי לקדם את עצמם.
אם זה לא היה סיפור מורכב במיוחד
(או מורכב. לא יודע בנוגע ל"במיוחד") סורקין לא היה עושה את השינויים בפינצטה שהוא עשה, לכל אורכו, כדי לפשט אותו. אבל הוא עשה אותם, בדיוק כי זה סיפור שמרחוק ברמת הגזיר עיתונים נראה פשטני, אבל כשמתעמקים במשפט מגלים בו רבדים שסורקין אסר עליהם מלהיכנס להביע עדות.
וההתלכלכות שאתה מצביע שיש לחלוטין אינה התלכלכות כי: א. חלק מהנאשמים מאשימים אחד את השני בשלל דברים, אבל זה מתגלה כלא נכון ו-ב. לריב בתוך הקבוצה ריבים אידיאולוגים (הטענות של היידן על הופמן הן לא בדיוק "שטויות") זה לא אותו דבר כמו אמירות להרוג אנשים וכל מיני דברים שלא היו עוברים בכלל קהל של 2020.
לא היו מאבקים חברתיים
שבהם הבחירה היא בין "נורא מסיבה אחת" ו"נורא מסיבה אחרת"? אני בטוח שהיו והרבה.
הדיאלוג על סרבנות המצפון של דלינג'ר היה מבריק.
אבל אני חושבת שלמסגר את זה כ"סירב להילחם בנאצים" זה לא הוגן כי א. הרבה יותר סביר שהיה יוצא לו להילחם ביפנים, וב. הוא בבירור פציפיסט, וגם מי שלא מזדהה עם הפילוסופיה הזו יכול לפחות להעריך את העקביות שלה.
כן, לגמרי מסכימה איתך! פשוט זו האסוציאציה, וגם עלי היא עבדה
בגדול, מכל החבורה הזו, נשמע שאצלו האידאולוגיה השמאלית היתה הכי מעוגנת, אם הייתי הולכת להרצאה של אחד מהם או מצטרפת לתנועה של אחד מהם, כניראה שזה היה הוא ולא האחרים.
הוא שימש כנהג אמבולנס במלחמת האזרחים הספרדית
וזה מה שעיצב אצלו את הסירוב לשאת נשק במלחמת העולם,לפחות לפי קריאה פשטנית בויקיפדיה. יכול להיות שהשתלבו בזה פוסט-טראומה וחוסר גמישות של הצבא (כמו שהראו בסרט של מל גיבסון) בנוסף על סיבות אידיאולוגיות.
סליחה, קראתי לא טוב. בכל זאת השעה.
אני לא רואה בזה החלטה שהוא קיבל, אני חושבת שהאירועים התרחשו מהר מכדי שיהיה אפשר לראות בזה יותר מאינסטינקט (גם החרטה המיידית שלו – בנסיבות שהן עדיין מזעזעות – לא אומרת לי שהייתה פה בחירה שלו).
מעבר לזה… טוב, אני מניחה שזה סובייקטיבי.
מסכימה איתך שהסוגיה ביננו היא על הפרשנות ולא על העובדות
אבל הפער ביננו ענק.
קודם כל, אני לא חושבת שהמטרה במחאה היא לצאת "הצודק" אלא לעורר שינוי. ספציפית הסרט הזה מתיחס לקבוצה שבאופן מובהק לא הצליחה לעורר שינוי. נקודת המוצא של הסרט הן הפגנות נגד הקו הפוליטי הימני יחסית של המפלגה הדמוקרטית, נמשך בהבחרו של ניקסון הרפובליקני ובמשפט ראווה שמטרתו רדיפה והשתקה פוליטית- כל זה מוצג במבוא לעלילה, ואכן נגמר בהרשעה. כלומר הסרט מוציא אותם "הצודקים" אבל גם המפסידים. אני חושבת שזה מסר מכוון, שבין היתר יצא בזמן שיצא כי עוד שבועיים וחצי יש כאן בחירות, והפחד הכי גדול שדמוקרטים פשוט לא יצעו להצביע- מי בגלל היאוש, מי בגלל הקורונה ומי משום שצעירים פשוט לא מצביעים כאן, כך מסתבר.
לאורך ההודעות כאן שזרתי מספר פעמים סוגיות שבהן לדעתי סורקין רחוק מטפיחה על השכם, או כמו שציינתי בהודעה האחרונה, אני חושבת שהיחיד שבאמת מקבל טפיחה ללא ביקורת הוא אבי הופמן, כל האחרים חוטפים גם את מנת הביקורת שלהם. ** אם עוסקים במציאות, שם טום היידן כן העיד, כך שהסרט לא רק מבקר אותו אלא גם ממש מעניש אותו וממש מלעיג אותו (בקטע שהוא "מתבלבל" ועומד לכבוד השופט).
אני לא שותפה לתחושה שהעניין של בובי סיל לא פוצח. בוא נדבר תאכלס, זה סרט על מאבק לבן מאוד. הוא עשה משהו שבסרטי עבר לבנים לא עשו, חיבר מאבקים ונתן יחס גם לזוית השחורה, אפילו השתדל מאוד לתת שתיים וחצי זויות נשיות. אבל העיסוק פה הוא בסיפור של חבורת *גברים לבנים*. אני חושבת שסורקין דווקא פיצח משהו כשהצליח כן לתת תחושת עומק לסוגיות שהן לא עיקר הסרט, והצליח ליצר סצינות מאוד זכירות עם דמויות שעיקר המהות שלהן, בקונטקסט המיידי, לפצות על כך שאינן חלק מרכזי בסיפור.
אני קראתי בויקיפדיה ערך שתאר השתלשלות מאוד דומה לזו שראיתי בסרט עצמו. כלומר, התחושה שלי שאם אנחנו מנסים בכח לחפש הצדקה לרדיפה הרפובליקנית בימי ניקסון, אכן סורקין לא הביא את ההצדקה הזו. אם לעומת זאת אנחנו מתיחסים לסיפור כפי שהוא מתועד במקורות פופולריים נוספים, סורקין הביא את הסיפור עצמו. לא קיבלתי הסבר להתנהגות של השופט, השאלה אם זה משנה אם היה לו אלצהיימר או שסבא שלו גייס אותו לKKK? זה היה משפיע באופן כלשהו על הפעולות שלו? זה אמור להשפיע על האהדה שלי? אני אישית לא מוצאת סיבה לענות על השאלות האלו בכן.
יש כאן כמה שאלות נפרדות בנוגע לנצחון/הפסד
הראשונה היא כמובן מה המטרה. לדוגמא: אם מסתכלים על אבי הופמן כמי שהסרט חושב שהוא הכי חכם (מחשבה שאני נוטה להסכים איתה): אז הכי ניצחו בעולם – מה שהם רצו זאת במה להבהיר את הנקודה שלהם, ומה שהם קיבלו זה בדיוק את זה, בצורה שהכי כואבת ומחרפנת את המערכת.
שוטרים: אבל השאלה היא לא האם זה בסדר או לא בסדר לקרוא לשוטרים חזירים ולציין עובדות על לגיטמיות הלידה שלהם. (כלומר, זה דיון שאפשר לעשות, אבל הוא אוף טופיק ולא מה שהתכוונתי). הנקודה היא שמכיוון שהסרט הוא בעד הפגנות שכאלה, ואני מניח שגם בעד הפגנות שבימינו הוא צריך לכל הפחות להשמיע את הקריאות האמיתיות שיש בהפגנות האלה שמכוונות נגד שוטרים. אבל סורקין מונע את זה מהקהל בשביל להקל עלינו (או על עצמו).
אני מנסה להבין מה היה אפשר להכניס לסרט כדי לפתור את הבעיה הזאת
אם הסרט היה מראה את הקריאות החמורות והאמיתיות שהמפגינים אמרו על שוטרים/על כל אחד אחר – זה היה מספיק כדי להפוך את העניין ל"מורכב" יותר?
כי בעיניי… לא כל כך. גם אם הייתי רואה את אבי הופמן אומר "מוות לשוטרים" זה לא היה גורם לי להסתכל עליו בעין יותר אמביוולנטית, כי זה ברור לי שהוא עדיין בצד הצודק גם אם הוא אומר דברים בעיתיים, במיוחד לאור העוצמה של אי הצדק שנגדו הוא נלחם. כמעט כל דבר שאפשר היה להראות אותם אומרים/עושים היה בטל ב60 לעומת מה שהמדינה עושה, ועדיין הייתי יוצא מהסרט כשאני חש אהדה כלפייהם. אני מסכים שזה לא מתכון לסרט מורכב במיוחד, אבל זה פשוט לא הסיפור האמיתי לבסס עליו סרט מורכב.
שוב, מורכב לא אומר שהייתי אוהד את השלטון
כי אני כנראה בשום צורה ושלב (אישית) לא הייתי מוצא את עצמי בצד של הממשל. אבל הייתי מרגיש שהסרט מביא טענה שהיא קשה ומאתגרת להתמודדות. בייחוד כי, כמו שאתה אומר, ברור שהרוב המוחלט של הצופים יהיה מראש בצד של המפגינים – אז למה לא לסמוך עלינו?
אבל מהן הקריאות האמיתיות של המפגינים?
הרבה פעמים בעיתונים מוצאים איזה חריג בולט בשטח, שמייצר נראות "מעניינת" והופכים אותו לתופעה. אגב, דוגמה מהסרט: יש שם שורת נשים שהולכות עם חזיות וזורקות אותן לחבית בערה.
שריפת החזיות היא מיתוס עיתונאי (ומיזוגני). בהפגנה פמיניסטית אחת, קבוצה קטנה של נשים ערכה מיצג של "שריפת אמצעי דיכוי של הפטריארכיה" ושרפו שם מספר פריטים שזוהו, לדעתן, עם דיכוי נשי. בין היתר נשרפה שם חזיה. אבל הצילום והמרכוז העיתונאי של האירוע, כאילו היתה הפגנה בה "פמיניסטיות שרפו חזיות" הפכו את הסיפור למיתוס.
אני לא יודעת להגיד על ההפגנות של שנות ה60, בהפגנות של ימינו לא ממש קוראים לפגוע בשמטרה. כן קוראים לפרק אותה (בארה"ב) או להכניס שוטרים אלימים לכלא (בישראל) ויש שיח לעומתי אובססיבי שעוסק כל הזמן ב"אלימות המפגינים" ואיך שהתקשורת מסתירה את "הקריאות האמיתיות".
לא נח לי עם הטיעון הזה כשאין לצידו דוגמה ברורה, כי הוא מייצר סימטריה בין קבוצה אלימה יותר וקבוצה אלימה פחות, ומשום שהוא מיצר את התחושה שיש הצדקה לאלימות, כשתאכלס, אין.
לא סתם רואים בסרט איך השוטרים מסירים תגי שם לפני שפונים להכות מפגינים. הרי בשנות השישים לא באמת היו סמרטפונים לתיעוד מיידי והמוני, אבל הטקטיקה הזו בשלל דרכים (בין אם הסרה או חבישת כובעי מצחיה ומכשירי קשר על התג) מאוד שגורה כששוטרים פועלים בתחומי הגבולות האפורים.
מקבלת בערך
נדמה לי שכן רואים את ג'רי רובין אומר בתחילת הסרט להרוג את החזירים, בטוח שמישהו אומר לו שזה משפט שהוא לא יכול להגיד בפומבי. כלומר מרפררים לכך שהוא דיבר באופן הזה. אני מסכימה עם מה שכתב רביד למעלה, לא חושבת שזה באמת היה משפיע דרמטית על תפיסת הדמויות, אבל מבינה מה אתה אומר.
בובי סיל אומר בתחילת הסרט שמרתין לותר קינג מת, בקונטקסט של גישת אי האלימות נקברה איתו. אז הדברים לא נאמרו במפורש אבל לא ממש טויחו. זה נכון שעצם השימוש בשפה המכובסת הזו מעבירה את עמדת המספר על הדברים. ספציפית לעניין בובי סיל, אני חושבת שלהכנס לזה בפירוט היה מכניס את סורקין "למלכודת מוות" ביקורתית בענייני יחס לגזענות.
מישי כבר כתבה למטה הייצוג של נושא "להרוג את החזירים" בסרט
ושוב, אמירה בעייתית, אבל לא מתקרב אפילו לשום דבר שהיה גורם לי לראות את הנאשמים באור אחר. במקרה הגרוע זה היה גורם לי לראות את ג'רי כקלולס שלא מבין באיך דברים נראים לאנשים חיצוניים לתנועה, אבל הסרט מציג אותו ככה בכל מקרה. אולי ב-2020 זה היה מתקבל אחרת, אבל אני לא רואה הרבה טעם בלשפוט התנהגות של מפגינים ב-1968 עפ"י סטנדרטים של 2020, במיוחד כשמדובר בסלוגנים ומשפטים ולא במעשים.
בנושא הנאום של בובי סיל שהזכרת, אני מניח שאתה מתכוון לנאום הזה (תקן אותי אם לא). ו… מה הבעיה פה?
כל הנושא של התיקון השני לחוקה ספציפית מציין את הזכות של אמריקאים להחזיק ולהשתמש בנשק במקרים של הגנה עצמית. יש שיגידו שכל הפואנטה שלו היא שאזרחים יוכלו להגן על עצמם מפני אלימות מצד המדינה אם הדבר יגיע לכך. אז… למה זה בעייתי כשמנהיג של מלפגה שידועה בכך שחביריה סובלים מאלימות יתר מצד המשטרה מזכיר להם שהחוקה האמריקאית נותנת להם את הזכות להגן על עצמם?
זה קצת מזכיר את המקרה שקרה לאחרונה בקנטקי, שבו שוטרים ללא מדים פרצו לבית פרטי בלי להטריע שמדובר במשטרה ואחד הדיירים קיבל אותם ביריות (הרי מנקודת המבט שלו מדובר בפריצה) וכל הסיפור הזה נגמר בכך שאחד השוטרים הרג את אחת מבנות הבית.
הטיפול המשטרתי בתיק הזה היה זוועתי, אבל אחד הדברים הטובים שיצאו ממנו הוא שאותו גבר יצא זכאי מאשמת "נסיון רצח של שוטר" בדיוק בגלל שהוא פעל מתוך הגנה עצמית.
"אני לא רואה הרבה טעם בלשפוט התנהגות של מפגינים ב-1968 עפ"י סטנדרטים של 2020" – אבל.. זה מה שאנחנו עושים. וזה מה שהסרט עושה כשהוא משנה את ההתנהגות שלהם בשביל הסטנדרטים של 2020, כדי שאנשים יאהבו את הדמויות שלו יותר.
ולא זה הנאום של בובי סיל שאני מתכוון אליו.
ראזי לפרנק לנג'לה
שהוא, אגב, שחקן נהדר, ודאבל-פיצ'ר של "משפט השבעה משיקגו" יחד עם "פרוסט/ניקסון" בכיכובו, עליו היה מועמד לאוסקר על תפקיד ניקסון, יכול להחמיא מאוד לשני הסרטים – שניהם לא מתעלים הרבה מעל 7/10.
ובמקרה של "משפט שבעה שיקגו" זה חבל, כי החומרים לסרט אדיר בבירור שם. התסריטאי מבריק, האנסמבל נפלא, ועבורי לא צריך הרבה יותר מזה. לכן הבעיה שלי עם הסרט, בהמשך למה שיהונתן כתב, היא לא שהוא חד-צדדי: ארון סורקין, אתה בשמאל ומאז ששלחת את CJ קרג לחדר התדרוכים בבית הלבן אני איתך באש ובמים. הכל טוב. הבעיה היא שהוא חד-מימדי. הסרט נעשה ביעילות, ולמרות שזה לא שם תואר נוצץ במיוחד, הוא לא עלבון; לפעמים יעילות היא כל שצריך כדי להפוך תסריט מוצלח לקלאסיקה.
אבל דמותו של השופט הופמן, זה שלנג'לה מגלם, היא קריקטורה חד-מימדית של חלאה שמרנית. אני משוכנע שהופמן אכן היה חלאה, ולו רק הבנתי שאת הסצנה המזעזעת ביותר בסרט, זו שמבהירה שהשופט הזה אכן היה נבל, סורקין לא בדה ממוחו הקודח (זהירות, ספוילר). אבל כמו כל הנבלים, הוא גם היה בן-אדם. סורקין כתב אותו, כאמור, כקריקטורה, וללנג'לה לא הייתה ברירה אלא לגלם אותו ככזאת, והבעיה העיקרית בקריקטורה הזאת היא שבניגוד לקריקטורות ראויות לשמן, הוא לא היה משעשע במיוחד. ואם אני לא מאמין לאופוזיציה שמול הדמויות אותן אני אמור לעודד, למה שאעודד אותן?
ג'ון קרול לינץ' (שחקן שיום אחד יקבל את שמגיע לו), אדי רדמיין (שריגש אותי מאוד בסצנת הסיום), ג'רמי סטרונג (שתמיד כיף לראות) ומייקל קיטון הם הכוכבים של הסרט. לג'וזף גורדון-לוויט הגיע יותר. אשמח לראות את סשה ברון-כהן הענק זוכה באוסקר, ואחיה בשלום אם זה יהיה על הסרט הזה, אבל אין לי מושג מה הוא עשה עם המבטא הזה. יאיא עבדול מרטין השני שחקן מצוין וחתיך הורס, וסורקין לא הבין מה לעשות עם קו העלילה שלו (למרות שהסצנה הראשונה שלו נהדרת). כסרט של סורקין, חלש יחסית.
ובכל זאת, בסוף הוא סחף אותי. לקח לו זמן, אבל זה קרה וזה עבד. כאמור, 7/10. עדיף פרק מוצלח של "הבית הלבן" על פני זה, אבל אפשר לומר את זה על עוד הרבה סרטים אחרים.
בהחלט קריקטורה
נראה לי יש נבלי דיסני שיותר נחמדים מהשופט הזה.
כאן נכנס הריפרור להיום, לפחות תחושתית כי קיבלתי את הרושם שהסרט די נאמן לסיפור
למרות כל הביקורות על סורקין נטול עריכה וכו', אני חושבת שבסרט הזה נעשתה עבודת עריכה עלילתית נכונה. הסיפור הוא לא בובי סיל, אי אפשר לספר את הסיפור בלי בובי סיל כי הוא היה שם, אבל גם הוצא מהמשפט מהר. אי אפשר לא לתת לו רקע ופיתוח כלשהו, כי זה סיפור צד כל כך יחודי ומזעזע (וחשוב) שהתעלמות והשטחה יפגעו מאוד בפן של התעוד ההסטורי בסיפור הזה, וגם יגררו ההאשמות בגזענות. אף אחד לא מתלונן שהשניים הנוספים הלבנים לא קיבלו שום פיתוח.
סורקין עשה פה עבודה מצויינת של להצליח לשלב סיפור עם כל כך הרבה רבדים, לתת מספיק רקע על עיקרי הדברים והדמויות, ועדיין להשאר בעיקר על הסיפור המרכזי, המשפט הפוליטי. ולתת את רוב הבמה ל-2 מתוך 7 הדמויות שעמדו למשפט, שגם יצגו את התנועה הצעירה. יצאתי מהסרט הזה כשאני יודעת משהו על חמישה מה-7, וגם על בובי סיל, ועל שני עורכי הדין ועל התנהלות השופט. וזה די מדהים להצליח לעקוב אחרי כל כך הרבה אינפורמציה וכל כך הרבה דמויות, בסיפור שיותר מהכל הוא סקנדל פוליטי של מדינה אחרת, שמכוון על ידי מוטיבציות רבות ושונות, והצלחתי להבין מי נגד מי בכל שלב. אני חושבת שזו עבודה מצויינת מצידו.
________________
ספוילרים קלים:
דילינג'ר סרבן מצפון מבוגר- נציג הדור הקודם, טום היידן מייצג פלג שמאלי בתוך המפלגה הדמוקרטית, אבי הופמן מייצג פלג פוליטי-תרבותי הרבה יותר רדיקלי, בובי סיל מהפנתרים השחורים שנאבקו באותן שנים על עניינים אחרים.
עורך הדין הוצג קצת כמו בדיחה, כבר מההתחלה, כשמסתבר שבמציאות היה דווקא אקטיביסט די רציני. אגב, יחד עם היחס ההומניסטי לתובע (גורדון לוויט) אני לא בטוחה כמה הסרט הזה באמת "חד צדדי".
השופט הופמן אכן הרגיש כמו הדבר הכי תלוש והכי קיצוני, והנה מסתבר שהדמות לחלוטין מבוססת על המציאות. (בוא לא נכנס לדעתי על סיפורה של שפחה, לידיה היתה דמות חשובה יותר בספר, בין היתר משום שהיתה בעלת תפקיד קטן באופן משמעותי)
____________________________________________
ספוילר יותר גדול:
מכיוון שיהונתן ציין שהסרט לא לגמרי נאמן למציאות, חשבתי שאולי הדמות של בובי סיל שם כדי לשקף איזשהו רעיון על איך שמערכת הצדק פועלת אחרת עבור שחורים ולבנים, שנשפטים באותה מערכת, אצל אותו שופט ואותו תובע באותו כתב תביעה, ועדיין ישנה הפרדה כל כך ברורה ומזעזעת- כל הלבנים מגיעים למשפט מהבית והשחור מגיע אזוק, כל הלבנים מיוצגים והשחור נטול עו"ד ואז כאילו שזה לא מזעזע מספיק הוא עוד יושב באולם עם אזיקים ומחסום פה– וזה היה משהו שזעזע אותי! זה היה השלב שכמעט נשברתי ובדקתי את הסיפור האמיתי. אני חייבת לציין שאם התסריט היה משאיר את בובי סיל כפות כך מספר ימים, כפי שהיה במציאות, לא הייתי יכולה לצפות בזה כניראה. אני מניחה שמכאן באה הבחירה לקצר את השלב הזה ולשחרר אותו לפני ששוחרר מהמשפט במציאות.
אני אשמח לראות עוד סרט על בובי סיל, אני גם שמחה שהדמות שלו השאירה איזשהו צורך ב"עוד" (לגמרי שותפה לתחושה הזו) אבל הוא לא חלק מהסיפור הזה.
אני חושבת שצריך לפתוח את שאלת ה"אבל במציאות"
(והתחלתי לכתוב את זה לפני שזה עלה בדיון למעלה)
כי… עד כמה אכפת לכם ממה שקרה במציאות לעומת הסרט? לי לא יותר מדי. הרשת החברתית, נגיד, הוא אחד הסרטים האהובים עליי אי פעם. ואני יודעת טוב מאד מה שינו שם, אבל לא מאד אכפת לי, כי אני אוהבת את מה שהסרט מנסה להגיד לי. יש סיבה שזה סרט שמבוסס על סיפור אמיתי ולא סרט תעודה או דיווח בחדשות. גם במשפט השביעייה משיקגו סורקין לא בא ליידע אותנו על מה שקרה (מי שרואה סרטים או מחזמרים *במקום* לקרוא במקורות אמינים על מנת ללמוד היסטוריה, הבעיה היא רק בו) אלא להעביר סיפור ומסר. וכן, ודאי שזה מסר שמתאים ל-2018-2020. בעיניי אין שום טעם לעשות סרט תקופתי אם אתה לא מוצא בו משמעויות שרלוונטיות לכאן ועכשיו. אי לכך, שינויים מסויימים יידרשו כדי להעביר את המסר ואת הנרטיב יותר בבהירות. אתם לא אוהבים את מה שסורקין מנסה להגיד כאן? סבבה, זכותכם, ואפשר לדבר על מה בדיוק הוא מנסה להגיד כאן. אבל אני באמת תוהה אם בעיניכם עצם העובדה ששינו מפרטי המקרה האמיתי היא כבר נקודה לרעת הסרט. כי די קשה לי להבין את זה.
* אם כי אני קצת מחריגה ביופיקים, שבהם אין הפרדה בין הסיפור לדמות, ולכן שינויים מהותיים יותר מטרידים אותי.
** אני מן הסתם לא מדברת על עיוותים בוטים וגסים כמו הכחשת שואה או הצגה של עבדים כשמחים בחלקם.
אני מודה שלרוב זה לא מפריע לי עד כדי כך
אבל פה ספציפית זה הרגיש לי מאוד בוטה בשינויים שלו, גס, ומניפולטיבי. אני מנסה להדגיש (וקצת נכשל) שכסרט סתם יש לי מעט בעיות עם "שיקגו" ואני חושב שהוא כיף לאללה. אבל "שיקגו" גם רוצה להיות רציני ובעל מסר, וכאן כן כבר נכנסת השאלה הדברים שהוא שינה ולמה – בעיקר כי זה מקרין לרעה על מה שיש בפנים.
אז כלומר, זה פחות "נתנו את השורה של הופמן לרובין" ויותר חוט שכשאתה מתחיל לפרום אותו, הרבה מהסוודר נהרס. מבחינת בידור זה לא משפיע (הרבה). מבחינת סרט שאני צריך לכבד ברצינות… זה מפריע.
ובנוגע לנקודה של "לא 1968, 2020": הנקודה הודגשה כבעייתית כי כל סרט, לא משנה מתי, שהוא מוצלח, מספר סיפור ישן אבל מקרין לימינו. "המועדפת" נניח, הוא כל כולו 1711 (טוב, אוקיי, יש שם כמה שבירות מאוד בולטות – אבל אתה תמיד מרגיש שם) ועדיין אפשר למצוא בו דברים רלוונטיים לימינו. הבעיה של "שיקגו" זה שהוא לא מרגיש כמו "1968, והנה מה שאנחנו יכולים ללמוד", אלא "2020 שהתחפשה ל1968".
שאלת המשך:
למדת על המשפט הזה מוקדם יותר בלי קשר לסרט, קראת עליו כהכנה לסרט, או שקראת לאחר הצפייה בסרט?
הכרתי את המשפט בלי קשר לסרט
ראיתי עליו סרט תיעודי לפני שנים (שהיה חוויה ויזואלית קשה לעיניים, אבל מעניין, כי מקרה מעניין) ומשם למדתי את רוב מה שידעתי – אבל אז בצפייה בסרט היו דברים שזכרתי אחרת ואז הלכתי לבדוק ונכנסתי לתוך חור שחור של הרבה יותר מדי מידע על המאורע.
אני מניחה שבמצב כזה הפערים צורמים בלית ברירה.
אני אישית משתדלת להתייחס לסרטים שמבוססים על אירועים אמיתיים כמו לכאלה שמבוססים על ספרים – לשפוט בנפרד עד כמה שניתן במקרים שבהם ניתן, ואם אני מודעת לשינויים – לנסות להבין את ההיגיון מאחוריהם. כמו כן, להבין שהחיים לא עובדים לפי היגיון נרטיבי ולכן לפעמים צריך לכופף אותם במידה כזו או אחרת כדי לשרת את הסיפור. והכי חשוב – ואת זה לדעתי צריך לזכור כל מי שציפה בסרטים שמבוססים על סיפור אמיתי – סרט אינו שיעור היסטוריה, ולא מצטטים מתוכו עובדות בלי לקרוא קודם כל גם ממקור תיעודי.
מעניין, איזה סרט?
הסרט הזה השאיר אותי מאוד סקרנית
Chicago 10 מ-2007
אזהרה: שחזורי האנימציה שם… קשים.
(אני לא מצליח להיזכר למה הם החליטו שהם עשר ולא שמונה, ואני מודה שמדגדג לי לבדוק שוב, אבל גם לא).
בגלל עורכי הדין שנפלו איתם
זה היה הניחוש שלי, מסתבר שזה ציטוט של אחד הבחורים מהמשפט
לא כ"כ הבנתי את הנקודה שלך בעניין דמות האב
אבל אם ניסית לטעון ש"אבא שלך לא אהב אותך" הוא עניין מודרני של 2020 (או של שנות האלפיים), אציין שזו תמה שהופיעה אצל סורקין כבר בעונה השנייה של "הבית הלבן", כלומר לפני כעשרים שנה (ודובר על אביו של הנשיא, אז קח עוד כמה עשורים אחורה) והוא ממש לא המציא אותה.
עניין האב הוא לא ספציפית תסביכי אב
שכמו שכתבתי בכתבה אחרת, מסתבר שיש לכל הוליווד או משהו –
הנקודה היא ספציפית "מרידה בסמכות כדרך להתמודד עם תסביך האב" – עכשיו, אני אישית מאוד לא מתחבר בפסיכולוגיה בשקל הזאת וממש לא ממקומנו להגיד למה מישהו מחליט להשקיע זמן ומרץ להתנגד לוייטנאם, להפגין עם תנועת "#חייםשחוריםנחשבים" ועוד שלל אקטיביזם אחר. אבל אם אנחנו כבר מעלים אותה על השולחן, זה מרגיש לי קצת פטרוני להחליט שאנשים שבהחלט היה להם ממשית מה להפסיד והם הפסידו מדי יום ביומו (כמו שהסרט עצמו מזכיר, פשוט רק בסצנות אחרות) הם אלה שפה רק כי "תסביך אב", ויותר מתקשר לאקטיביסטים לבנים בימינו – שיש (לרובם) פחות מה להפסיד באופן מיידי בשלל במאבקים שלהם.
"תסביכי אב שמסתבר שיש לכל הוליווד או משהו" -
מה שמצחיק זה ששנים הבדיחה החוזרת באתר הייתה שאורי קליין לא יכול לכתוב ביקורת בלי להחליט שהסרט הוא על תסביך אב. עכשיו רשמית המעגל נסגר בהסכמה עם קליין שלקולנוע האמריקאי יש שריטה די משעשעת לגבי דדי אישוז. כשזה יוצר כמו ספילברג (ששובץ ל"משפט שיקגו שבע" בסבב הראשון וסביר שהדיאלוג הזה נכתב במחשבה שספילברג יביים אותו) אי אפשר להתחמק מזה לא משנה כמה נרצה, אבל בפועל גם מארוול בהחלט יושבים ישירות על הנושא הזה. אני מניח שנכתב על העניין יותר מדוקטורט אחד, אבל בכנות, אין לי עניין לחפש אותו.
אה, באיחור קליל
אני יודע שהכל בהלצה ובקלילות וכו', אבל אני חושב שההבדל הוא בין "למצוא איך הסרט הוא בעצם על יחסי אב ובן בכל סרט שהוא" לבין "לשים לב למגמה ספציפית" שמתרחשת במספר חשוד למדי של סרטים.
הניסיון לתת את הזווית הנשית אכן מגושם להחריד.
יש לי הצעה עבור גברי הוליווד: אם אתם לא יודעים לכתוב סיפורים נשיים ומרגישים רע בקשר לזה, אל תתאמצו. תמשיכו לעשות את הסיפורים הגבריים שלכם, קחו 15% מהרווחים, ותשתמשו בהם כדי להפיק סרטים על נשים שנכתבו על ידי נשים. תעשו רק טוב למצב הייצוג הנשי בקולנוע ככה, אני מבטיחה.
אוי לא, התכוונתי להסתיר את השורה הראשונה, זה ספוילר לסרט של טרנטינו
(ל"ת)
בלי להתווכח על הנכונות של הביקורת, אל תתנו לזה להפריע לכם לצפות בסרט הזה
התסריט, כהרגלו של סורקין, זורם להפליא, עבודת הבימוי לא רעה בכלל (כשהוא מצליח לקפוץ בלי סוף בין זמנים ולוקיישנים בלי לבלבל לרגע) ואם הוא "מרוכך", הרי שהוא לא יותר מרוכך מ-90% מהביוגרפיות ההוליוודיות. גם אם הסרט טיפה "מרפרף" על הביקורת על המפגינים, הרי שהוא בסופו של דבר שם אותה על השולחן, שזה יותר ממה שהרבה סרטים אחרים עשו. המשחק של כמעט כל המעורבים מצויין. סשה ברון כהן אמנם קצת מבוגר לתפקיד, אבל הוא הליהוק המושלם עבורו. ג'רמי סטרונג נעלם לחלוטין בתוך דמות מאוד מאוד לא אופיינית עבורו, ואף אחד אחר לא חורק (בעיני כולל לנגלה, שאמנם התסריט אכן לא "מפצח" את הדמות שלו, אבל הוא בהחלט אפקטיבי בתפקיד הנבל המוחלט).
והדבר הכי טוב שיש לי לומר – אחרי שראיתי המון סדרות של נטפליקס ותהיתי "למה זה לא סרט של שעתיים", על הסרט של השעתיים הזה הייתי שמח לראות סדרה של עשרה פרקים. כמעט כל אחת מהדמויות פה מצדיקה פרק של שעה שתרחיב את היריעה עליו – הייתי שמח לראות פרק על העבר של דלינג'ר במלחמת העולם, על הסטודנט אבי הופמן, על הדמות של קנסטלר, על הפעילות של הפנתרים השחורים בזמן המהומות, ואולי גם פרק שיצליח להסביר את הדמות של הופמן (השופט, אין קשר לאבי הופמן).
סרט טוב אבל
מבחינת כתיבת דיאלוגים אין לסורקין מתחרים(אולי טרנטינו)
ורק בשביל זה הסרט שווה צפייה. בנוסף תצוגות משחק שוות אוסקר של מאר ריילנס וסאשה ברון כהן.
מנגד חבל שהסרט לא מציע שום מורכבות. אלא מציג תמונה של כוחות האור מול החושך. כל השוטרים ואנשי הממשלה בסרט חסרי זהות ומוצגים כנבלים. ההשוואה ל2020 יותר בוטה מב"שחור על לבן" של ספייק לי.
למרות הכול מדובר בסרט טוב ומהנה שכנראה אראה שוב.
לא כל כך מבין למה אומרים שיש פה השוואה ל 2020
בשנות השישים היו הפגנות ועימותים עם שוטרים לא פחות מהיום, אפילו יותר אני חושב. אין שום דבר אנכרוניסטי בסרט, כלומר אין שום דבר שקרה בסרט אבל הוא מאפיין של התקופה הנוכחית ולא של מה שקרה בשנות השישים. אז מעבר לעובדה שהסרט נעשה היום, אני לא רואה את ההשוואה לימינו נעשית בתוך הסרט עצמו – אני בקלות יכול לראות את הסרט הזה נעשה גם לפני עשור או יותר.
יש נגיעות
למשל הרגע שהשוטרים מורידים תגי שם- בטכנולוגיה של שנות השישים ממילא לא באמת יכלו לתעד אותם לרזולוציה כזו. או הבחורים שנטפלים לבחורה עם הדגל והמשטרה מתעלמת מהם ומענישה את מי שמתנגד להם, רפרור מאוד בוטה למה שקורה בהפגנות בימינו.
קרקר דיבר גם על האופן בו ממסגרים כמה נושאים ברמת השיח, ענייני גזע ושיוויון בהחלט מוסגרו אחרת בשנות השישים. כלומר משהו בשפה מאוד דובר 2020 אפילו שהוא מדברר את 1969.
הורדת תגי השם דבר שקרה באמת (ראי למשל את הכתבה הזו)
https://www.cjr.org/analysis/chicago-dnc-1968.php
כלומר, אני לא יודע אם בסיטואציה הזו, אבל זה קרה במהלך המהומות, ויש בזה הגיון – מפגין עדיין יכול לקרוא ולזכור את השם, ואולי אפילו יש סיכוי שתגיות ישארו במהלך המהומה ביד של מפגין.
לגבי הבחורה והדגל – בלי קשר לאמיתות הדברים (מן הסתם, לפחות הקטע של מפגיני נגד שקוראים קריאות נגד המפגינים הוא משהו שסביר שקרה) – הסצינה פשוט לא יושבת טוב בתוך סרט שפשוט לא נוגע בדברים האלו בכלל. כל שאר דיוני הגזע/שוויון בין המינים נעשו בעיני בהחלט בצורה שמתאימה ל-1968 (זה מרגיש כמו שיח של זכויות אדם בסיסיות, לא של פוליטיקת זהויות ופוליטיקלי קורקט מודרני). יכול להיות שהשפה טיפה מותאמת ל-2020, אבל זה נעשה בעדינות יחסית, ולא עם פטישים (כמו שעשה ספייק לי ב"שחור על לבן" או הדחיפה קצת בכוח של טראמפ ל"כשהם רואים אותנו").
דחיפה בכוח?
לא ראיתי את הסדרה, אבל אם אני לא טועה – טראמפ באמת הוציא מודעה שקוראת להאשים את הנאשמים (החפים מפשע) ולהחזיר את עונש המוות.
(זה פחות התרעמות ויותר שאלה, כי פשוט הוא בהחלט היה חלק לא מבוטל מהמקרה על פני חוץ).
נכון, אבל לא נראה לי שזה היה באמת משמעותי
כלומר, אם הוא לא היה היום נשיא ארצות הברית, לא סביר שהיו טורחים לההדגיש מה איש עסקים חסר השפעה (אפילו מפורסם כמו טראמפ) אמר על המקרה. העובדה הזאת הופיעה גם בכל טריילר/קידום של הסדרה.
טוב, לא נראה לי שזה באמת היה איזשהו קש משמעותי בתיק
אבל סדרה שגם זה לא היה מופיע בה בכלל הייתה נראית לי כמתחמקת בזה בכוונה. אבל אתה אומר (כאמור, לא ראיתי) שנראה שדחפו את זה והדגישו את זה מאוד, אז אולי באמת יש אמת בדברייך.
תודה על התשובה, בהחלט יש כאן דברים שלא חשבתי עליהם. לגבי הורדת תגי השם, כמו שנמרוד כתב זה בהחלט משהו שעשו באותם זמנים, אז דווקא לא קישרתי. לגבי ענייני הגזע – בעיני, הדיאלוג הכי רלוונטי (לכולכם יש את אותו אבא) זה משהו שנכון לשנות השישים ולא ממש לימינו, אבל אני נוטה להסכים שאולי יש משהו בטון הכללי שלא יכול היה להיעשות מוקדם יותר. לגבי אלו שנטפלים לבחורה על הדגל – לתחושתי זה תופעה שהייתה גם אז, אבל אני מודה שאני לא ממש מכיר את תקופת מלחמת ויאטנם עד כדי כך, אז יכול להיות שיש כאן רפרור לימינו יותר כמו שאת אומרת.
אוף הרסתם את עין הדג. למה הורדתם את העיצוב היפה? עכשיו זה סתם נראה כמו עוד אתר גנרי :(
♤♤אוףטופיק♤♤
אני אניח שמדובר על העיצוב לפלאפון
שקיים כבר שנה ומשהו, אבל הוא הפעם האחרונה שעיצוב כלשהו השתנה.
התשובה הזריזה היא כזאת:
א. העיצוב הישן עדיין קיים ואפשר להגיע אליו גם בנייד (במחשבים אין עיצוב אחר מלכתחילה)
ב. למצוא מישהו שיעצב לנו אתר שלם לנייד עולה זה מסובך (ועקרונית, גם משהו שהייתי רוצה לשלם עבורו – למרות שהיו לא מעט אנשים שהסכימו לעזור בחינם) ובכל זאת העיצוב הישן היה מסורבל לניידים ועל כן הצבנו אופציה לאנשים שרוצים אפשרות יותר קלה לעיניים, גם אם פחות ייחודית.
ועכשיו אחרי שראיתי
סורקין קלאסי, השתמש בכל קלישאה שיש בספר, אבל מה לעשות, זה עובד עלי…
ואני לחלוטין חושבת שלסשה בארון כהן מגיעה מועמדות לאוסקר על התפקיד הזה, לא חושבת שלזכות, אבל בהחלט מועמדות.
מסכימה
ולדעתי מתגבש גם איזשהו קונצנזוס סביבו, שמושפע בין היתר גם מהבאז סביב בוראט.
אמנם עוד יש הרבה זמן עד האוסקרים אז מוקדם לומר, אבל בשלב הזה לא יפתיע אותי אם הוא יקבל מועמדות.
יעשה מעשה סקרלט ויקבל מועמדות לראשי על בוראט, ומשני על שיקגו
(ל"ת)
יכול לקרות בגלובוס הזהב
באוסקר? נראה לי שהכי רחוק שבוראט יגיע זה אולי תסריט (הראשון היה מועמד בקטגוריה הזו).
סיכויי האוסקרים המלאים של השביעייה
סרט: כן
במאי: לכאורה כן, בפועל חלש. כמו שזוהר אמר לי – נראה מאוד מתבקש ש"הפתעת המועמדויות" תהיה השמטה של סורקין מקטגורית הבימוי לטובת מועמד אחר.
תסריט: כן
הקטגוריות ה"טכניות": לדעתי יכול להפתיע בתלבושות, אבל זה לא איפה שהוא מצופה להיות. אה, כן, יש לו שיר מקורי אז אולי זה.
משחק:
אוקיי, בוא נפתח את זה. לאחרונה הודיעה נטפליקס שהיא תריץ את כל השחקנים כשחקני משנה – החלטה שמראה כמה נטפליקס מבינה במשחק האוסקר (מעט).
בגדול, נכון לעכשיו, אין מתחרה רציני לסשה ברון כהן בקטגורית שחקן המשנה. "נכון לעכשיו" כי יש הרבה סרטים והופעות שעוד לא יצאו לקהל הרחב וקשה לדעת מה יהיה איתם, והרבה קמפיינים שעדיין בשלב הבישולים ולא בשלב הרתיחה. אבל אם ברון כהן הוא כרגע המוביל לזכייה (מבחינתי), מועמדות היא בלי שום ספק על השולחן.
השאלה היא, מי יהיה מספר 2.
טוב, השאלה היא גם האם יהיה מספר 2 – בכל זאת, קטגוריה צפופה וכו' – אבל נראה לי מאוד מתבקש שיהיה.
את רדמיין, למרות שהוא מגיש כאן את אחת מההופעות היותר טובות שלו, אפשר לפסול: כשהיו שמועות עליו כשחקן ראשי אז זה היה נראה הגיוני, אבל ההופעה שלו פשוט פחות "מסתדרת" כהופעה משנית.
גם את ג'רמי סטרונג, ג'ון קרול לינץ', ג'וזף גורדון לוויט ושאר השחקנים אפשר לפסול כי הם פשוט משניים מדי – ובלי סיפור קריירה חזק מאחוריהם, אין לאקדמיה סיבה לשים לב אליהם.
זה משאיר אותנו עם פרנק לנג'לה, יאיא עבדול מאטין השני ומארק ריילאנס כמועמדים הרציניים. הצ'יפים של רוב החוזים מחו"ל הם על יאיא – כדמות שמקבלת דגש ספציפי בהופעה שהרגשתי שהייתה… בסדר? אבל בהחלט אפשרי שהוא יקבל מועמדות יותר על תקן התסריט מההופעה עצמה, וזאת לא תהיה פעם ראשונה.
אם יאיא הוא לא הבא בתור, אני חושב שזה ריילאנס, שהאקדמיה אוהבת ושנותן כאן תפקיד שהוא בעצם ראשי (בונוס) ושהוא נהדר (גם בונוס). פרנק לנג'לה יכול לעקוף אותו אם סנטימנטים של "וואו לא נתנו לפרנק אוסקר" יגיעו לפתע.
סוס שחור לכל המירוץ הזה: מייקל קיטון עובד כמו מטורף להשיג מועמדות לזכייה והאקדמיה זורמת איתו.
ריילנס נותן את ההופעה הכי טובה בסרט
הייתי נותן לו ולסשה ברון כהן מועמדות
מסכימה
כרגע זה נראה כמו מועמדות לריילאנס וברון כהן. השאלה אילו מועמדים נוספים יצוצו בחודשים הארוכים שעוד נשארו.
לגביי ההחלטה לתת לכל הקאסט להתמודד כשחקני משנה, אני דווקא חושבת שהייתה מחשבה חכמה מאחורי זה. לנטפליקס כבר יש די הרבה מועמדים מסרטים אחרים לשחקן ראשי – צ׳אדוויק בוזמן על Ma Rainey, גארי אולדמן על מאנק, דלרוי לינדו על Da 5 Bloods. עם כל כך הרבה מועמדים לדחוף בקטגוריה אחת יש הגיון לא להעמיס עליה עוד.
ותכלס – שחקן משנה היא כרגע אחת הקטגוריות הפחות תחרותיות השנה.
ממש לא בטוח שפחות תחרותית
כלומר, כמו שאמרתי: נטפליקס הולכת להפסיד מועמדות לסרט כלשהו כי יש גבול לכמות הצלחות שאפשר לסובב, וזה אכן פוגע בהם. אבל ספציפית "שחקן משנה" מאוימת על ידי עוד כמה סרטי אנסמבל (לילה אחד במיאמי) שחקני עבר שאולי רוצים ללכת למועמדות (ביל מאריי, צ'ארלס דאנס) וכמובן כל מיני סרטים שאנחנו עדיין לא יודעים עליהם כלום.
כרגע זה נראה כאילו שחקן משנה היא תחרות פתוחה, אבל אני בספק רב שהיא תישאר ככה.
ומכיוון שרדמיין בכל מקרה לא היה מקבל מועמדות במשנה, אבל לדעתי כן היה יכול להיות בראשי – זה לא היה באמת דורך לעצמם על האצבעות.
צפינו כי זה סורקין, קיבלנו סורקיניזם בשפע
על הפרשה לא שמעתי מעולם, ואומנם בתחילת הסרט חששתי שאתקשה לעקוב, אבל מתברר שהוא באמת עשוי היטב וצלחתי אותו בקלות. כמו תמיד נראה לי שהסיפור הוא עוד תירוץ לסורקין לעשות את מה שהוא עושה היטב – לספר סיפור שמשלב פוליטיקה, משפט ותקשורת בדיאלוגים שנונים כדי להעביר מסר ליברלי. בדרך הוא כמובן ממחזר את עצמו לא מעט (אפילו בדיחות…) אבל למי אכפת? סרט מרתק ומהנה למרות הנושא הכבד והאלימות.
מאנגרוב
בביקורת למעלה הימרתי שהסרט שיגרום ל"שיקגו" להחוויר יהיה "מאנק", אבל מסתבר שזה היה הימור שגוי (אם כי בכל זאת יש יותר יומרה אומנתית ופחות קלישאתית ב"מאנק" מאשר מ"שיקגו"), כי הצרות של "שיקגו", בכל הנוגע ל"בוא תראה איך עושים את זה", בכלל מגיעות מסטיב מקווין והמיני סדרה/סדרת הסרטים שלו/המה שזה לא יהיה שהיא "Small Axe", וספציפית פרק הפתיחה "Mangrove".
עכשיו, אני לא בטוח ש"מאנגרוב" סרט יותר "טוב" מ"משפט השבעה משיקגו". נדמה לי שכן, אבל אני רוצה עוד לחשוב על זה, אבל עיקר הבעיה של "שיקגו" היא שהוא בעצם היה רוצה להיות "מאנגרוב", כפי שאנחנו לומדים בסצנה בין בובי סיל וטום היידן – אם "שיקגו" משוכנע שהגיבורים שלו עושים מה שהם עושים כי הם רוצים להראות לשלטון מה זה, והסיפור האמיתי המעניין הוא בכלל סיפור ההתנגדות של השחורים באותה תקופה, אז למה בעצם לטרוח עם "השבעה משיקגו" ולא לראות סיפור מאוד דומה (אבל גם, מן הסתם, מאוד שונה) על "התשעה ממאנגרוב", שהוא הסיפור שגם סורקין משוכנע שהוא המשמעותי והחשוב יותר?
כלומר, בסופו של דבר זה פשוט עוד מקרה קלאסי של "שני סרטים על אותו נושא באותה שנה", כשהנושא הפעם הוא "משפט פוליטי שבו מאשימים נאשמים ביצירת מהומות למרות שהם בעצם התנגדו למשטרה אלימה" – אבל כאשר סרט אחד אומר בפירוש, גם אם לא במודע, שהסרט האחר הוא הסרט שאתם צריכים לראות – טוב, זה קצת נראה כאילו הוא מפסיד את הקרב מראש, והסיבה העיקרית שזה לא יפריע לו בדרך לאוסקר, זה בעיקר כי סרטו (פרקו?) של מקווין לא כשיר לאוסקר (נראה לי? אין לי מושג מה באמת קורה השנה).
ביקורת הביקורת
כמה תגובות ליונתן צרויה על הביקורת, ועל הדיונים שהתחוללו בעמוד הזה…
1. הביטוי שעוד לא תורגם לעברית: "הגישה (של "הרשת החברתית") היתה גיים צ'יינג'ר". התרגום: "הגישה […] שינתה את כללי המשחק" (או סתם "שינתה את הכללים").
2. הביקורת עצמה, כמו שאמרו רון ואסף, מוכיחה שהגיע הזמן לאתר חדש שיעשה ל"עין הדג" את מה ש"עין הדג" עשה לשניצקליין. לפני 20 שנה בערך, רד פיש סיפר שהוא בא לכאן כדי לכתוב ביקורות קולנוע לאנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע: לא סובלים את כל ההשוואות של המבקרים לסרטים "קלאסיים" של אינגמר ברגמן וכאלה. והנה, עשרים שנה אחרי, הביקורות באתר הפכו לכאלה שמשוות סרטים כל הזמן לסרטים "קלאסיים" אחרים. במקום ביקורת פשוטה, ישירה, עניינית, שמביעה דעה על הסרט, הביקורת עוסקת בלהשוות אותו לסרטים אחרים, שהקוראים אולי ראו ואולי לא; בקיצור, ביקורת שמכוונת לברנז'ה (הצעירה והחדשה, לא הישנה והעבשה), ליודעי ח"ן, ולא לקהל הרחב של אנשים (כמוני) שפשוט רוצים לדעת אם כיף לראות את הסרט או לא. (כן, אני יודע שגם זה נכלל בביקורת, אבל זה היה מעייף להגיע לשם). יהונתן, בתשובה שלך שאלת לגבי סרטים על גיבורי על – האם אפשר לכתוב על סרט אחד בסדרה בלי להתייחס לאחרים, וכו'. ברור לך שזה לא אותו דבר, אני מקווה…
3. לפעמים רוע הוא פשוט רוע; או לפחות, ממסדיות אטומה היא פשוט ממסדיות אטומה. לא היה צורך לבנות רקע והסבר לדמות של השופט האפמן, משום שהוא היה ממסדי עד עמקי נשמתו, וכמו רבים באמריקה של אז, שנא את האנטי-ממסדיים. הוא גם ידע מה התוצאה שמשרד המשפטים (והממשל בכללותו) מעוניין בה, ופעל בהתאם. הדמות היתה ברורה, ולמעט בסצינת הסיום (הקראת השמות; מאוד מרגש, אבל שקר היסטורי מיותר) לא היתה קריקטורה כלל.
4. מצד שני, עשו קצת הקלות לבובי סיל. מה שהאפמן עולל לו במשפט היה נוראי, אבל סיל רצה את זה וכיוון לזה (עורך הדין שלו, למשל, עשה שמיניות באוויר כדי לא להיות מסוגל להגיע למשפט). כמובן שזה היה מהלך מבריק של סיל והוכיח את חוסר האנושיות של השופט. המושבעים, חלקם לפחות, הגיעו לכדי דמעות כשהוא נכנס אזוק וסתום-פה, במשך שלושה ימים.
5. העדות של אבי האפמן במשפט האמיתי היא קריאה מומלצת כדי להבין טוב יותר את הדמות (https://famous-trials.com/chicago8/1326-hoffman). בפרט, מומלץ לקרוא את מסמך 18 הנקודות שהוא מקריא כחלק מהעדות שלו. הרלוונטיות לימינו מדהימה.
1 לא מדויק. יש הבדל בין "לשנות את כללי המשחק" ו"לשנות את המשחק" – ביטוי שלא ממש קיים בארצנו.
2 כאמור, מקבל שאפשרי שהביקורת הנ"ל לקחה צעד אחד רחוק מדי, אבל בהחלט לא חושב שמדובר בסוגיה חד משמעית, וכן – יש אנשים שגם סרטי גיבורי על לא ראו, ולהגיד ש"דוקטור סטריינג' הוא כמו איירון מן" זה מבחינתם אותה מידה של השוואות פנימיות לא ברורות.
1 ובעצם, יותר מזה
המשפט שאתה מציע הוא שונה במהותו מהמשפט שהיה בביקורת. את הרעיון שלו אפשר לתאר, אבל המונח "גיימצ'יינג'ר", כתואר, הוא מונח חסר תרגום – אין לנו תואר "משנה-משחק" בעברית. את הרעיון אפשר לתאר, ואותו תיארתי לפני ואחרי.
הוא דווקא צודק
הגישה שינתה את הכללים / שינתה את חוקי המשחק / הייתה נקודת מפנה / הייתה מקורית וחדשנית וכו'. לא כל ביטוי באנגלית צריך לתרגם לעברית (ודאי שלא מילולית) כדי שאפשר יהיה להביע את הרעיון. יש יותר מדרך אחת להעביר מסר, ואני יכולה להבטיח לך שכפי שאתה לא משבץ ביטויים בעברית כשאתה מדבר עם דובר אנגלית (גם אם הם קופצים לראש והכי קל לשלוף אותם) אלא מתאמץ לחפש דרך הבעה חלופית, זה נכון גם לעברית.
אני בהחלט משבץ ביטויים בעברית עם דובר אנגלית
כי יש ביטויים שאפשר להתקרב אליהם בשפות אחרות, אבל הם לא אומרים באמת אותו דבר, ומדי פעם רוצים לדייק על חשבון "לחטוא" בערבוב שתי שפות.
אתה משבץ עברית בשיחה עם דוברי אנגלית?
והם מבינים?
כן
מדי פעם זה מגיע עם הסבר, אבל להגיד את המילה כמו שהיא, פונטית, עם ההגייה והפונטיקה שמגיעה איתה נותן לה הקשר והבנה שהסבר מילולי של הפרשנות שלה לא נותן לה, ועוזר הרבה יותר להם להבין את הכוונה המדויקת שלי.
אם כך אתה חריג בנוף, טרם שמעתי אחרים עושים זאת
אלא מתאמצים לחפש דרכי הבעה בשפה שהם מדברים. לכן זה צורם לי כשטורחים לעשות זאת באנגלית, אבל דווקא בעברית, שפת האם (של רובנו לפחות) לא, קל וחומר בכתיבה שאינה נעשית כלאחר יד.
לא בדקתי בעברית את הנושא
אבל עם דוברים של שפות אחרות (דנית וגרמנית, נגיד) נתקלתי בזה לא מעט (כלומר, שהעדיפו לומר לי מילה בשפה זרה כמו שהיא ואז לנסות לחפש איזה פירוש, ולא ישר להגיד לי את הפירוש).
גם אני עושה את זה כל הזמן
מנסיוני באקדמיה זה מאוד נפוץ ומשלבים עברית ואנגלית כל הזמן. גם בגלל צורך מקצועי (יש מילים במחקר שפשוט אין להן תרגום מקביל בעברית – גם properties וגם charasitics מתורגמים ל"מאפיינים", או manufacture מול fabrication ששניהם סוג של ייצור). וגם כי יותר חשוב להשאיר את השיחה קולחת מאשר לדבר בשפה ספציפית.
זה גם מה שמוביל לייצור הכלאיים המוזר של להרצות בעברית עם מצגת באנגלית מאחורי הקלעים…
זה עובד גם הפוך. הרבה פעמים יוצר שמציגים מול קבוצה ש90% דוברי עברית ואנגלית ויש איזה סטודנט אחד מחו"ל אז פשוט אומרים בעברית ומישהו מהמאזינים עוזר להזכר במילה הרלוונטית.
I reckon he does so with a bit of Chutzpah
(ל"ת)
אני חושב שרמשטיין הסבירו את זה הכי טוב
https://www.youtube.com/watch?v=Rr8ljRgcJNM&ab_channel=RammsteinOfficial
הסיבה שאני מתאמץ לחפש דרך הבעה חלופית
היא שבן-שיחי לא יבין מה אני אומר לו אחרת. אני משקיע אנרגיה וזמן במציאת דרך הבעה חלופית כדי לאפשר לשיחה להתקדם הלאה.
אם יש לי יסוד סביר להניח שבת-שיחי תבין את המונח בו אני רוצה להשתמש, גם אם הוא בשפה שונה מזו בה אנחנו מדברים, אני צריך סיבה טובה יותר לא להשתמש בו מאשר… הממ, רגע, לא ציינת מה הסיבה שצריך בעינייך להעדיף מונחים או ביטויים בעברית, אז אין לי איך לשקלל את הגישות.
מסכימה איתך
לדעתי יש כאן false equivalence (שקילות שגויה? משאירה באנגלית כי יותר ברור בעיני) בהשוואת שיבוץ ביטויים באנגלית לשיבוץ ביטויים בעברית בשיחה עם דובר אנגלית.
כי בסופו של דבר אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שרובנו כאן דוברי אנגלית ומכירים ביטויים שגורים. הגיוני במצב כזה להשתמש בביטוי באנגלית אם הוא יותר קולע לכוונת הדובר. לעומת זאת ברוב המקרים שיחה עם דובר אנגלית לא תכלול ידע והיכרות שלו עם ביטויים בעברית. אם אין הנחה שהדוברים מדברים את שתי השפות, זה לא בר השוואה.
דוגמה למצב בו זה כן בר השוואה – היה לי ידיד טוב שהיה עולה חדש-ישן מקנדה שהתבייש לדבר בעברית בגלל המבטא והטעויות. היינו מדברים אנגלית, אבל מדי פעם הייתי משבצת ביטויים בעברית כשהם יותר התאימו לכוונתי, בגלל שידעתי שהוא (לרוב) יבין אותם.
אבל לא מדובר כאן בשיחה עם חבר אלא בכתיבה
אני יכולה להבין שבשיחה טבעית לא תטרח לייגע את מוחך ותשתמש בניסוח שזורם לך בפה ובלבד שיבינו אותך. עם זאת, כתיבה אינה תהליך ספונטני של "שגר ושכח", קל וחומר כשמדובר בפרסום לציבור שנשאר לזמן ארוך. לטעמי לשבץ ביטויים בשפה זרה בלי צורך ממשי כי "מה זה משנה, כבר יבינו" (לא כולם בהכרח, אגב) זה פתרון קצת עצל, במחילה. אני רואה בכתיבה פעולה תובענית יותר שדורשת השקעה, ושיבוץ של ביטוי באנגלית, בפרט בתירוץ שאין לו חלופה עברית הולמת (לא מסכימה בכלל) צורם לי. אולי זו רק שריטה שלי…
"מונח חסר תרגום"? לא ממש.
Game Changer (noun) : a newly introduced element or factor that changes an existing situation or activity in a significant way
(מילון מריאם-וובסטר).
שזה, בפשטות, "משנה את כללי המשחק". (אם משנים את כללי המשחק, משמעות הדבר היא, ובכן, שמשנים את המשחק. איך אפשר לשנות משחק שלא על-ידי שינוי הכללים שלו?). אפשר גם סתם "משנה את המצב", או "משנה הכל", אבל זה פחות ציורי.
מצטער, אבל פשוט לא
אפשר לשנות משחק בהחלט לא על ידי שינוי הכללים בו – למשל על ידי שבירת שיאים בתוך המשחק, מציאת טכניקות ופירצות בתוך המשחק שמשנות את טיבו (בלי לשנות את הכללים שלו) – ועוד שאר דוגמאות. וזה בדיוק סוג הדברים שהמונח באנגלית מצליח להעביר ש"משנה את כללי המשחק", "משנה את המצב", או "משנה הכל" פשוט לא מעבירים – התחושה של מישהו ששינה את הדרך שבה מסתכלים על כל העסק מבלי לשנות את הכללים או החוקים אלא על ידי היותו גדול יותר, משמעותי יותר או X יותר. שאחריו כולם מדדו הצלחה אחרת, חשבו על המשחק בצורות אחרות, וכו'. כל זה פשוט לא בא לידי ביטוי ב"משנה את כללי המשחק" ודומיו.
well yes, but actually no...
נתחיל בלהגיד שלא ממש הפריע השימוש בביטוי גיים צ'ינג'ר בביקורת, אני יכולה להבין את הסיטואציה שבה לא מצליחים למצוא את המילה הנכונה בשפה אחת אז משתמשים במה שיש, כי מטרת התקשורת והשפה היא להעביר את כוונת המשורר וזה הכי חשוב.
אבל אני מאוד נהנית מדיונים סמנטיים ופרמטיים – אז…
אתה אומר "משנה את המשחק" זה לא "משנה את כללי המשחק" אבל ההסבר שלך מתאר בדיוק מה זה "משנה את כללי המשחק".
בניגוד לפירוש המילולי "השופט שינה את כללי המשחק" – שהו באמת הכוונה לאיזה שינוי כללים טכניים, לרוב כשאומרים "משנה את כללי המשחק" – הכוונה היא לביטוי שמרמז על איזה משהו מהפכני שקרה וגורם לתפיסה שונה של המערכת, בלי קשר לכללים הטכניים.
זה כמו שאם אני אומרת אליה וקוץ בה יכול להיות שאני מדברת על קוץ שנמצא בזנב של הכבשה אבל סביר להניח שאני משתמשת בדימוי למשהו אחר…
אני לא בטוח
קודם כל, השאלה שעניתי לה הייתה "איך אפשר לשנות את המשחק בלי לשנות את הכללים שלו", ולא ספציפית המושג בעברית מול המושג בעברית.
עכשיו, לגבי הביטוי בעברית מול אנגלית: יש הבדל עצום (לטעמי) בין שם-תואר לביטוי, אבל מעבר לכך – "הוא שינה את כללי המשחק", [זה ביטוי שלדעתי מופיע הרבה פחות מאשר מקבילו האנגלי, והוא גם כזה שהוא פחות ציורי ומוגבל מעט באפשרויות שלו. למשל, דמות שנוסקת ומצליחה להביא מספרים עצומים בתוך המשחק תזכה בקלות לתואר "גיימצ'יינג'ר" אבל אני לא חושב שימהרו להגיד שהיא "שינתה את כללי המשחק". ה"כללים" שם פשוט תקוע בגרון.
(כמובן, פה אנחנו נכנסים לשדה מוקשים בעייתי שכן ביטויים נתפסים אחרת אצל אנשים כי אלו החיים)
כפי שכתבה מיפ, אתה צודק מילולית וטועה לשונית
לו היה מדובר במשחק של ממש, מה שכתבת היה רלוונטי; אבל הואיל ומדובר בביטוי, רלוונטי רק המסר שהוא מביע, והמסר זהה. אם הדימוי לא מסתדר לך, יש גם ניסוחים אחרים מילוליים יותר. אבל לטעון שזה "ביטוי שלא תורגם" זה פשוט לא נכון. לא צריך לתרגם כל ביטוי מאנגלית לעברית, ודאי שלא מילולית; לכל שפה יש דרכי ביטוי משלה, ובמקרה דנן העברית לא זקוקה לאנגלית.
לא, אבל זה כבר נהיה דיון פדנטי, חמקמק ואוף-טופיק ברובו
אז אעצור פה.
מצד שני - אם כבר דיון על הפדנטיות של השפה
זה רק בשרשור של סורקין…
הופמן
א-דוניי, אני גרה בארה"ב, אם אנסה לבטא דברים באמריקאית שבה אתה כותב אותם, אף אחד לא יבין אותי. וראבאק, גם עכשיו קשה לכולם מסביב עם המבטא הבלתי חדיר שלי (לוקחת את גל גדול וחברותיה האמזונות בסיבוב).
לא רק פינצ'ר מוציא סרט בשחור לבן
צפיתי סוף סוף בסרט, הוא סרט מצויין, תסריט חד, משחק לא רע בכלל ובאופן כללי עשוי טוב. אבל כן, בכל מה שקשור להצגת צדדים הוא רדוד באופן נוראי.
מה שהפליא אותי במיוחד הוא שלא היה צריך הרבה כדי שהסרט יהיה הרבה יותר מאוזן. למען האמת, הפרובקציות של של השבעה (ובפרט של השמיני) הרתיחו אותי מהרגע הראשון, ולקראת סיום התברר שהם לא היו ממש צדיקים תמימים. אז כן, המשפט תפור והכול, אבל איכשהו זה עדיין לא מצליח להיות קיצוני. אם זו בלבד היתה הבעיה, עדיין היה הסרט מאוזן יחסית עם יתרון ברור לצד של השבעה.
מה שכן הופך את הסיפור למוטה באופן גורף להבחיל הוא השופט. הסרט מלא בסצינות שמטרתן להשחיר את השופט בכל הרוע האנושי, באופן קיצוני וחד משמעי. השופט מתעלם, השופט מתרעם, השופט גזען והשופט מורה להתנהג באלימות.
כשצפיתי בסרט התעצבנתי מאוד על ההטייה, ורק אחרי שקראתי כאן את התגובות הבנתי ש.. פשוט כך השופט התנהג.. לא נעים.
אבל זה עדיין מוזר, כי העובדה שדברים באמת קרו עדיין לא הופכת אותם למעניינים תסריטאית. גם אם השופט אכן היה מנייאק בסדר גודל, אין לזה שום תוכן בסרט. שום אמירה. השופט לא מייצג איזו דעה או אסכולה, אין לו אמירה מעניינת והוא לא חלק משום קבוצה זו או אחרת. בעולם שבו אפילו לנבלים של מארוול ודיסני יש עומק וטיעונים בחר סורקין להציג נבל לשם הנבל שבדבר. שחור מלא מלא.
המשעשע שאי אפשר אפילו לטעון שהסרט הוא שמאלני או ליברלי, בגלל שהסרט לא מתמקד כלל בנושא שהעסיק באמת את השבעה, היינו – המלחמה בוויטנאם. במקום זאת הסרט דן בצורה לחולל מהפכה, (ואם הנושא כבר הוזכר, מה זה השטויות האלו? מה קשור מהפכה? למה שאלה כמו המלחמה בוויטנאם קשורה לאיזה עניין יסודי בשלטון.. לא יודע.. גם בפרספקטיבה של חמשים שנה סיום המלחמה לא נראה איזה אירוע שלטוני מכונן. ניקסון סיים את המלחמה. ככה סתם, בלי צורך במהפכה או שינוי עומק. אולי לכן סורקין העדיף להתעלם מהדיון בנושא עצמו) כשהוא מדגיש את הניגודים בין הדמות שמגלם אדי רדמיין לזו של סשה כהן.
מה שמביא למסקנה אחת, מרגיזה מאוד: סורקין בחר בשופט המרושע כצלע המרכזית של הסרט לא כדי לומר משהו, או אפילו כדי לייצג דעה מסויימת. פשוט בגלל שהסרט לא עומד בפני עצמו ללא קו העלילה הזה. סורקין רצה להעביר לנו סדנה בת שעתיים של דעותיו המתחכמות – וזה היה חוט השדרה שאתו הוא הצליח להדביק הכול ולקרוא לזה עלילה.
אבל כמה כבר אפשר להתלונן על חוסר עומק בטוב ורע בשנה בה יצאה 'המורדת', סדרה ששברה כל שיא במושג של תפיסת עולם בשחור ולבן והקצינה אותו עד כדי גרוטסקיות, ועדיין זכתה לשבחי המבקרים והקהל.
שני הצדדים פה הם לא השבעה-שמונה מול השופט והממשל.
שני הצדדים הם טום היידן מול אבי הופמן, כמו ששמת לב בעצמך. והסרט כן מאזן לא רע בין התפיסות שלהם (אני החלפתי צדדים לפחות שלוש פעמים).
ולמה שסרט ב-2020 יעסוק במלחמת וייטנאם עצמה. היא נגמרה מזמן. הסרט עוסק בדילמות מאותה תקופה שרלוונטיות למה שאנחנו רואים סביבנו עכשיו.
קדושת ה"איזון" היא קלישאה
אף אחד לא חי מאוזן, אני מקווה, כי מי שרק מחפש כל הזמן להיות באמצע של הכל בעצם חי בלי דיעות ובלי אידאולוגיות. איזה מן בן אדם יכול לצאת מכזה דבר?
אני חושבת שזה מתבקש, או- לכל הפחות לגיטימי, לכתוב יצירה מתוך עמדה מסויימת. אתה יכול לא להסכים עם העמדה, לחקור לעומק ולמצוא צידוקים לעמדתך, או אולי במקרה שלא מצאת כאלו, להשתכנע.
קודם כל יש פה עלילה שלפחות הנקודות הכי מטרידות שלה (כמה שהשופט דפוק) למעשה מבוססות לחלוטין על המציאות. דווקא ההצגה של היריבות בין הופמן לבין היידן היא החלק היותר מומצא שמשמש להעברת מסר ולא באמת לתאור המציאות כפי שהיתה.
יש עוד עניין, כי אכן יש פה את הסיפור הגדול של המלחמה של המנגנון הפוליטי בקבוצת מוחים שיוצאים נגד השיטה של המשטר. ודווקא היום התגובה שלך מצחיקה אותי קצת, כי אתמול אנשים פרצו לסנאט האמריקאי, דבר שלא קרה (מסתבר) ב200 השנים האחרונות. אני לא אכנס לסוגיה של השיח הפנים אמריקאי, אבל ברחבי הרשת פגשתי המון המון המון המון תגובות שלעגו לארה"ב, שטענו שאם היה צדק מקסיקו עכשיו היתה פולשת לארה"ב, משתלטת על הממשלה ו"משיבה את הסדר השלטוני על כנו בשם הדמוקרטיה", מכתב לועג מנשיא ונצואלה שמגנה את התהליכים המסוכנים שמתרחשים בארה"ב, פוסט מצחיק של מישהו מהמזה"ת שעוסק באיך שאם זה היה קורה בכל מדינה אחרת, ארה"ב היתה שולחת את הצבא שלה כדי להסדיר את הבעיות השלטוניות….
ארה"ב לאורך המון שנים משתמשת בכח שלה כדי לשלוט בסדר העולמי ולעצב ממשלות לפי רצונותיה, ובעצם במידה מסויימת הסרט הזה מבקר את ההתנהלות הזו- או את התפיסה האמריקאית כלפי מי שיוצאים כנגד ההתנהלות הזו. דווקא היום הסרט הזה ומסריו מאוד אקטואלים.
מעניין. אני לא הרגשתי בכלל
שיש עיסוק בסרט בנושא השימוש של ארה"ב בכוח, או בכלל בכל מה שקשור לסיבת המחאה. אני לא מצליח להיזכר בשום קטע שדן במשהו כזה. למה את מתכוונת?
בנוגע לאיזון – נכון, איזון הוא לא קדוש. אבל אין שום דבר מעניין בכך שבמשפט מסויים היה שופט אידיוט ומרושע, זה לא בעייתי או משהו, פשוט לא אומר שום דבר.
שימוש ארה"ב בכח
קודם כל בעצם השתקת המחאה הזו באופן הכוחני שנעשה, ובנוסף כמובן שסיבות המחאות (העיקרית נגד ויאטנם והמשנית של הפנתרים השחורים)
אני חושבת שדווקא הדמות של השופט היא עסק מאוד מעניין, זה אומנם לא מעניין קולנועית, אבל עורר את סקרנותי- כי זו בחירה תסריטאית ממש הזויה- מספיק כדי לבדוק וללמוד שהשופט באמת היה כזה. הסרט הזה הוא לא סיפור פיקטיבי אלא יצוג של סיפור אמיתי, והשופט כפי שהוא כתוב הוביל אותי ללכת ולקרוא עוד על האירוע עצמו.
מצד אחד נכון,
כי באמת יש פה שימוש בכוח רב מאוד נגד המפגינים. אבל השאלה האם זה נתפס בצורה של 'השימוש של ארה"ב בכוח', או סתם שימוש של משטר ספציפי בסיטואציה מסויימת. האמת שאני לגמרי לא תפסתי את זה כמשהו כוללני, אבל אחרי שהעלית את זה שמתי לב שבאמת הכוח מוגזם כל-כך שהוא צריך להיות יותר מדיניות כללית של המדינה ופחות התנהגות במקרה פרטני. השאלה היא רק האם זה משהו שמאפיין את הכוחניות של ממשלות ארה"ב בדווקא.
ובסיבת המחאות – הן מלחמת ויטנאם והן הפנתרים השחורים – אין שום עיסוק, ממש כלום. לפחות להתרשמותי.
אגב, בנוגע לשימוש בכוח. האם זה באמת כל כך מוגזם שהממשלה רצתה למנוע בכוח הפרעה ממשית ולא חוקית לאירוע גדול כמו ועידה של מפלגה? היידן והופמן רוצים שנחשוב שזה בגלל שהממשלה מפחדת ממה שיש להם לומר, אבל ברור שבדרך הזאת הייתה להם הרבה יותר חשיפה. למעשה, אחרי הכול הופמן הוא בחור קיצוני שמן הסתם הרתיע את רוב הציבור. אני לא בטוח שמישהו חשש מההשפעה שלו ושל הפרובוקטיביות שלו. כשאני מנסה לדמיין את ג'ונסון או לא-יודע-מי שנתן את ההוראה למנוע את ההפגנות אני יותר משער שהוא אומר: "תדאגו שהאנרכיסטים הארורים וההזויים האלו לא יהרסו לנו ת'אירוע", ופחות: "חסר לי שהם מפגינים, אני אהיה חייב לפנות את כל החיילים מוויטנאם דקה אחר כך!"
בדמוקרטיה עם חופש ביטוי זה בהחלט מוגזם מאוד
לתבוע אנשים במשפט פדרלי באמצעות סעיף שמראש הומצא כדי לפגוע באוכלוסיה מוחלשת, אבל מעולם לא שימש משפטית מרוב שהוא בעייתי.
חופש הביטוי הוא בין היתר החופש להפגין. היצור הזה, הפגנה לא חוקית, הוא המצאה מאוד בעייתית ששוללת את חופש הביטוי. בארה"ב של שנות ה60 לא דיברו על אנרכיסטים אלא על קומוניסטים (ספוילר: לא דומה). יתרה מזאת, השיח בין הקבוצות השונות מראה עד כמה הם דמוקרטים, וחלקם אפילו מתפקדי המפלגה הדמוקרטית, כך שלקרוא להם אנרכיסטים במקום להתיחס לתוכן (אפילו בחוסר הסכמה) זו דרך קלה לטמון את הראש בחול. ההפגנות נגד מלחמת ויאטנם השפיעו על התפיסה הציבורית של המלחמה, ולכן על תפיסת השלטון. אני משערת שההכרות שלך את הופמן היא מהסרט, לא מבינה למה החלטת שהוא קיצוני שהרתיע את רוב הציבור (כשבסרט פוגשים דווקא הרבה ציבור שתמך בו).
אולי שווה להוסיף ולזכור
זה סרט שהוא אמריקאי מאוד ועוסק בפרק ספציפי בהסטוריה האמריקאית. אני לא חושבת שצריך שוב לתת את ההקדמה של מה היא מלחמת ויאטנם ועל מה הפגינו כל האנשים לרמת הרזולוציה הזו.
בדיוק כפי שאפשר ליצור בישראל סרט/סיפור שמתרחש בשנת 74 ולא צריך יותר מזה כדי להבין את הנפשות הפועלות ואת הבסיס המניע שלהן ברמה הלאומית.
לא עניין של איזון דווקא, אלא של בניית דמויות מרתקות
דווקא היכן שההיסטוריה שפטה בצורה חד משמעית, יותר קל להציג את הרעים כדמויות רב מימדיות, ולכן היום אפשר להכניס דמויות של "הנאצי השנון", "החייל הגרמני שרק רוצה לחזור הביתה", או "בעל העבדים הרחום" בלי לחשוש שהקהל לא יבין שהם בצד הלא נכון של ההיסטוריה.
לגבי מה שקורה כרגע בארה"ב (מקווה שאני לא פותח אוף טופיק מוגזם מדי) – צריך לא להגזים בתגובה: כמעט כל דמוקרטיה אחרת בעולם הייתה קורסת (או נכנסת למלחמת אזרחים) אם העומד בראשה היה מפנה את כל המשאבים שלו למניעת החלפתו. העובדה שנסיון ההפיכה של טראמפ הסתיים בכמה אזרחים מוסתים שצובאים על הפרלמנט (והעובדה שהם הצליחו להיכנס היא אכן פאשלה אבטחתית), בעוד כל מנגנון שלטוני, בכל רמה, כולל אלו שנשלטים על ידי המפלגה שלו, לא שיתפו איתו פעולה, היא עדות לכוח של הדמוקרטיה האמריקאית, ושל העצמאות של כל אחד ממחזיקי הכוח (שופטי בית המשפט, סנאטורים ומושלים רפובליקאים שרובם לא התכופפו מול הנשיא, שלא לדבר על משטרה/צבא/השירות החשאי).
בבקשה לא
(בנושא הפריצה לקפיטול, לא עניין האיזון. בנוגע לעניין האיזון – דיון מרתק, תמשיכו).
סורקין סוג של ניסה לעשות את זה בסרט
עם התובע, שקיבל אפיון אוהד למדי.
אני מסכימה שעיסוק דווקא ב"סתירות" בין יצוג מרושע לדמות אהודה הוא מאוד מעניין, אני גם חושבת שזה לא נעשה מספיק מעניין או טוב כאן (עם התובע/גג"ל). אני לא חושבת שזה מצדיק לשכתב דמויות מסויימות. כלומר, לא הייתי רוצה לראות סרט שמכבס דמות היסטורית שהיא מרושעת אמיתית לשם הסיפור. בדרך כלל הגישה הזו מביאה איתה איזשהו דיון עלילתי במוסר או בשאלות כאלו ואחרות, ודווקא כאן התוספת הזו היתה פוגעת בדיון שסורקין הגיע לנהל. במקרה זה, לא הייתי רוצה לגלות אחרי הצפיה שלמעשה השופט היה מוטה וקיצוני, ואילו הסרט נתן לו הנחות בשביל האיזון בסיפור.
לגבי הסוף- באמת שיותר עניינו אותי התגובות החיצוניות שעסקו בתפיסת הכוחניות האמריקאית. כניראה בין היתר כי יצא לי לאחרונה לדסקס את הנושא לעומק עם דרום אמריקאים, ונחשפתי לתפיסת עולם מאוד אחרת (שהכרתי קודם אבל לא חשבתי אותה ככה לעומק).
לגבי ויאטנם - זה לא בדיוק נושא קלאסי של ימין ושמאל
בעיקר בארה"ב, שבה הרפובליקנים נעים בין קו מסורתי מאוד בדלני, לבין קו יותר מודרני והרבה יותר נוטה להתערבות (בוש ג'וניור הוא הנשיא הכי אקטיבי בהקשר הזה), בעוד הדמוקרטים עוברים את התהליך ההפוך (אחרי שיזמו את מרבית ההתערבויות האמריקאיות במאה ה-20, כולל קנדי שהפך את ההתערבות המינורית לויאטנם למלחמה של ממש). אבל המחאה לא נועדה להחליף שלטון ספציפי, היא נועדה לדרוש יציאה מויאטנם. בדיוק כמו המחאה בארץ על היציאה מלבנון, שלמרות שנתפסה "שמאלנית", בסופו של דבר דיברה גם לדעת הקהל הימני (שגם הוא תמך, בסופו של דבר, בנסיגה).
עכשיו, בחינם, ביוטיוב
https://www.youtube.com/watch?v=2k9CIfJsONw&ab_channel=Netflix
לא, באמת. הדגש הוא על "עכשיו": אחרי יומיים הסרט יירד. אבל עד אז, כאמור: בחינם, ביוטיוב, לכל מי שנמצא במקרה באתר ורוצה לראות.