ביקורת: מלכודת

לי ולבמאי מ. נייט שאמלאן אין היכרות ארוכה במיוחד. ראיתי סרט אחד שלו ("מיסטר גלאס"), על הסרטים המוקדמים שלו שמעתי רק בגלל הטוויסטים שלהם – מה שעל פניו עיקר את הצורך לצפות בהם, ולגבי כל הזבלונים מהקריירה המאוחרת שלו אני יכול רק לומר שנהניתי מאוד לקרוא את הקטילות אודותם. די ברור לפי זה שלא הייתה לי סיבה מיוחדת לצפות דווקא ב"מלכודת", הסרט החדש שלו שהיה אמור להיות מופץ פה לאקרנים ואז התחרט, אבל היה לסרט קלף אחד בשרוול: טריילר ממש אפקטיבי. ובכל הנוגע לשיקוף הסרט, הטריילר עשה עבודה טובה, כי "אפקטיבי" זה מה שהסרט הזה במילה אחת. בשתי מילים: אפקטיבי, אבל.

ג'וש הארטנט הוא קופר – כבאי, איש משפחה ואדם חברותי בכללי, שבא עם הבת שלו להופעה של הסופר-סטאר האהובה עליה, ליידי רייבן. ההופעה מאובטחת טיפה יותר מהמקובל בהופעות כאלה, ועובד מרצ'נדייז איתו קופר מתיידד מספר לו שכל הבלגן נגרם בגלל שהמשטרה נחושה ללכוד רוצח סדרתי פסיכופט שאמור להיות היום בהופעה. אין יוצא ואין בא, הכל בחוץ נחסם ברגע שההופעה התחילה ועוד ועוד שוטרים רק מגיעים כל העת ופוקחים עין על כל מרצפת.

קופר היה יכול להיות סבבה עם זה, אבל הוא לא, כי הוא במקרה ראה את הרוצח בפעם האחרונה שהסתכל במראה. עכשיו הוא רק צריך למצוא דרך לצאת החוצה.

כאמור, אין לי נקודות השוואה ליכולות הבימוי של שאמלאן עצמו, אז אני יכול רק לומר שלפחות בסרט הזה הוא עשה עבודה מצוינת בכל הנוגע לבניית מתח, וקצת פחות בהתרה שלו (ועל כך בהמשך). זה תסריט שיוצא מנקודת הנחה שהיא לכל הפחות מעניינת, ואז למרות הקלישאות שבאמצע מצליח לרתום את הלוקיישן בכלל והסיטואציה בפרט ליצירת אתגרים קטנים שרודפים זה את זה, וזאת מבלי להרגיש רפטטיבי.

הנכס הגדול ביותר של שאמלאן בהקשר הזה הוא הארטנט עצמו, שעושה עבודה מעולה לאורך כל הדרך וברגעים מסויימים זורח ממש. דמות הרוצח שמבחוץ הוא אדם נורמלי ובעל משפחה היא לא חידוש גדול או אפילו קטן, והסרט גם מבליט דמות של איזו פסיכולוגית משטרתית שעשתה לו פרופיילינג וממש מאכילה בכפית פה ושם, אבל הארטנט נועץ שיניים בדמות שקיבל כאילו זו הפעם הראשונה שאנחנו רואים דמות כזו על המסך והתוצאה מהנה מאוד.

צריך להודות שגם במערכה הזו של הסרט יש בעיות, בראשן מה שלדעת רבים הוא בעצם הסיבה האמיתית להפקת הסרט – ההופעה עצמה. את כוכבת הפופ מגלמת הזמרת הכמובן-מצליחה-מה-זאת-אומרת סלקה שאמלאן, שללא ספק נבחרה לתפקיד בגלל ההתאמה המלאה שלה לדרישות ולא בגלל העובדה שהיא בתו של הבמאי. ובכן, יורשה לי לחלוק על המלהקות: לאישה הזו אין בדל של כריזמה, גרם של מוטיבציה וכל כולה חור שחור של אנטי-אנרגיה. בהופעה שאמורה לחקות את איצטדיוני הענק שממלאות כוכבות על, זה היה פשוט מפוהק. כמה וכמה שירים בדיוניים נכתבו בשביל הסרט הזה, כולם נשמעים אותו דבר, ולראות את כל הניצבים כביכול באקסטזה גרם לי לדיסוננס קוגנטיבי קשה. כמה כושלת את צריכה להיות כזמרת אם במקום שישלמו לך כדי לצפות בך את משלמת לניצבים כדי שיעשו את זה.

ובכל זאת, מן הראוי לציין שבמהלך הסרט הסיפור נותן לכוכבת הבדיונית הזו רגעים יותר שקטים, ובהם היא דווקא בסדר; כך שהבעיה העיקרית של הסרט היא בסוף לא השחקנים שלו. כי אם עד עכשיו זה היה נשמע שיש לסרט חסרונות אלא שמעלותיו עולות עליהם, הרי שבמערכה השלישית מתברר ששמלאן ידע איזה סיפור הוא רוצה לספר, אבל לא ידע איך לסיים אותו. הקטע הבעייתי כאן הוא דווקא לא טוויסט כזה או אחר, אלא הניסיון להעמיד פנים שהסרט עמוק יותר מהעלילה הבסיסית של "האם ואיך הבחור יוצא מזה ובאיזה מחיר". ומילא הניסיון עצמו – כאמור, לאורך כל הסרט יש רמיזות לזה – אבל לקראת סיום הסרט הכתיבה הבעייתית הזו משתלטת סופית על העלילה, וכדי לסגור את הסיפור אנחנו זונחים את השכל שאפיין את המאבק עד עכשיו ועוברים לתחום הנפש, תסביכי אמהות, תסמינים פסיכולוגיים ועוד דברים שראינו מיליון כמוהם אצל דמויות שהיו כתובות טוב יותר.

הסרט אמנם לא מתרסק על הפנים, אבל הוא בהחלט עלול לגרום לצופים להרגיש מרומים, ולשים לב בדיעבד לחלקים נוספים בתסריט שהיו מאוד לא מהודקים, לדוגמה כמה חברות של הבת של קופר שהעליבו אותה או משהו ובמערכה הראשונה היה נראה שזה מאוד חשוב. כל זה כמובן מבסס מחדש את החשד שהסרט הזה נתפר סביב קידום שמלאן הבת ולא להיפך.

ובכל זאת, בשורה התחתונה יצאתי מסופק. הסיום של הסרט מקושקש ורחוק מהקתרזיס הראוי ביחס לכסיסת האצבעות שחוויתי קודם, אבל הוא עדיין הוגן ומתכתב עם מה שבא לפניו; ובהתחשב בכך שהיו רגעים באמת יפים במה שבא לפניו – זה לא רע בכלל. לכל הפחות זה אפקטיבי, אפילו אם זה אפקטיבי-אבל.