טרנס-סיבריאן

מאת
רז גרינברג
– פורסם ב 2 במאי 2009Posted in: ביקורות

Transsiberian

במאי: בראד אנדרסון
תסריט: בראד אנדרסון, וויל קונרוי
שחקנים: אמילי מורטימר, וודי הארלסון, בן קינגסלי, אדוארדו נורייגה, קייט מארה

ג'סי המתוסבכת (אמילי מורטימר) ובעלה הנחנח רוי (וודי הארלסון) סיימו זה עתה שליחות הומניטרית בסין, והם עומדים לחזור לארה"ב. במקום לעלות על מטוס שיביא אותם לשם תוך פחות מיממה, הם מחליטים לעשות עיקוף קל, ולעלות על הרכבת המובילה למוסקבה, לקחת את הטיסה שם, ולראות בדרך קצת מנופיה המושלגים של סיביר.

אלא שזו החלטה רעה. הרכבת מתבררת כפאר הטכנולוגיה והתפעול הרוסיים: השירותים לא עובדים, חלק מהחלונות לא ניתנים לפתיחה (האחרים לא ניתנים לסגירה), האוכל בלתי נסבל, והצוות כנראה לא קיבל עדיין את הידיעה המשמחת אודות מותו של סטאלין, אחרת קשה להסביר את המבטים מזרי האימה שהם שולחים לכל נוסע, במיוחד כלפי הלא מקומיים. בצר להם, מתחברים ג'סי ורוי עם שני שותפיהם לתא הנוסעים, קרלוס (אדוארדו נורייגה) ואבי (קייט מארה). זוג החברים למסע הם תרמילאים ותיקים, עם ידע עשיר בהתחמקות מפקחי גבול, ומטען שהתיאור "חשוד" יהיה עבורו אנדרסטייטמנט מבהיל. בקיצור, קרלוס ואבי הם בדיוק הטיפוסים שכל מדריך טיולים מייעץ להתרחק מהם. אבל בין ג'סי ורוי יש בעיות שהם שמחים לפרוק על קרלוס ואבי (בנפרד), וחוץ מזה, הם הרי תקועים איתם באותו קרון במשך נסיעה לא קצרה. לא קשה לנחש שהצרות בדרך.

הבעיה היא שלצרות האלה לוקח לא מעט זמן להגיע. 'טראנס סיביריאן' הוא סרט מתח מהסוג הישן: קצת "פצצה מתחת לכסא" בסגנון היצ'קוק, קצת תעלומה בלשית בסגנון אגתה כריסטי, והרבה מאוד אקספוזיציה קשקשנית, טרחנית ומיותרת. יותר מחצי שעה עוברת לפני שמשהו משמעותי קורה בסרט, ועוד עשרים דקות עוברות לפני שהסרט מתחיל לזוז לאנשהו. לפני, ובין לבין, הסרט עסוק בעיקר בלהכיר לצופים לעומק את ג'סי ורוי, והוא עושה בזה עבודה מצוינת: הוא שכנע אותי מעבר לכל ספק שלא הייתי רוצה לבלות אפילו דקה בחברתם, ביחד או בנפרד. מילא שמדובר בזוג אהבלים – מה כבר אפשר לצפות מצמד אמריקאים שנתקעו באיזה חור בעולם השלישי – אבל הם גם מעצבנים: ג'סי מתבכיינת תמידית, ואילו רוי הוא הטיפוס המסתחבק שעושה ניסיונות אוויליים להיות חבר של כולם. אפילו מורטימר והארלסון, שחקנית ושחקן מצוינים, לא גרמו לי לחבב את שתי הקרציות האלה.

אלא מה, מהרגע שהסרט מואיל בטובו לזוז, הוא בהחלט מספק את הסחורה: מאותה נקודה הוא נשאר מותח ומעניין עד סופו. מבלי להדרש לספוילרים מיותרים, אציין שחלק גדול מהשיפור ברמה נובע מכניסתו לתמונה של גרינקו (בן קינגסלי), בלש חריף, מעין הרקול פוארו עם מבטא רוסי, שלוקח את הסרט בכיוון שונה ומבהיל מזה שהיה נדמה שהוא נוסע בו עד כה.

פרט לסיפור המתח, מה שיש ל'טראנס-סיביריאן' להציע נמצא בעיקר בתחום החזותי. הנופים הקפואים שהגיבורים עוברים על פניהם במהלך הסרט עוצרי נשימה ממש: מרחבים מושלגים, דוממים, מנוקדים פה ושם ביערות קודרים, מבנים חרבים ואזורי מגורים עלובים למראה – תזכורת לעברו העגום של האזור, שהוביל להווה עגום בפני עצמו. בכלל, הניסיון של הסרט ללמד את הצופים פרק בהיסטוריה מעוררת החלחלה של רוסיה עובר הרבה יותר טוב דרך הצילומים מאשר דרך התסריט. גם הרגעים היותר מותחים של הסרט הם תוצאה של העבודה המצוינת של צוות הצילום והתפאורה, בעיקר בסצינות המתרחשות על הרכבת – הם הופכים אותה למקום צר, צפוף, מחניק, שאי אפשר לברוח ממנו. זה אפקטיבי במיוחד לקראת הסוף, כש'טראנס-סיביריאן' הופך לסרט אימה ממש.

וכמו מרבית סרטי האימה של ימינו, זאת הנקודה שבה האמינות של 'טראנס-סיביריאן' יורדת באופן מסוכן, עניין קצת מבאס לסרט שהתחיל את דרכו כמותחן אינטליגנטי. טוויסט או שניים בסצינות השיא כבר נותנים את ההרגשה של טוויסט או שניים יותר מדי, והפתרון שמגיע בסוף סחט ממני מלמולי "נו, באמת". קצת חבל, אבל הסרט נועד לגרום לצופים חרדה, ובזה הוא בהחלט מצליח.

'טראנס-סיביריאן' הוא בעיקר סרט של אמצע: ההתחלה שלו נסחבת, הסוף לא ממש אמין, אבל האמצע הזה, ביחד עם הצילומים המדהימים ובן קינגסלי, בהחלט הופכים אותו לשווה צפיה. מצדיק את הנסיעה הארוכה ברכבת.

תגיות: