יש בחור אחד, נהנתן, שתיין, דון ז'ואן, חביב דווקא, אבל לא מוכן להתחייב בשום אופן. הוא מחליף נשים כל שני וחמישי, מתהולל, נהנה ולא היה חולם אפילו על בית וגינה וילדים, עד שהוא פוגש את האחת, זאת שמשנה את המצב, זאת שתגרום לו לחשוב אחרת, זאת ששווה את זה. הוא ינסה להשתנות בשבילה, אבל הטבע שלו וההרגל יתגברו עליו לפחות לזמן מה, והם יכעסו ויפרדו ויהיה עצוב ויהיו שירים נוגים עם פסנתר. עד שהוא יתפוס את עצמו בידיים, ובאיזו מחווה ציבורית גדולה מהחיים, יתוודה על אהבתו ויפול לזרועות אהובתו והם יחיו יחד באושר ועושר. האזנתם ל"עלילת כל קומדיה רומנטית אי פעם בערך".
עכשיו, אם הופכים את המינים, מה בעצם אמור להשתנות? מה אם זאת הבחורה שהיא זאת שחובבת סקס וסטוצים והגבר הוא המיושב בדעתו שאיתו היא תצטרך ללמוד לשבת במקום אחד? זה באמת לא אמור להיות חדשני במיוחד. השנה עכשיו היא אלפיים ופאקינג 15, במקרה שלא שמתם לב. העובדה שגברים לא *תמיד* רוצים רק זיונים ונשים לא *תמיד* רוצות רק להתחתן היא לא איזו תגלית מרעישה, למעשה היא ידועה היטב לכל בני האדם שלא עובדים במשרד הפרסום של גולדסטאר. ובכל זאת, למה כשקומדיה רומנטית עושה את אותו סיפור רגיל, אבל בהיפוך מינים, זה נראה כמו משהו מיוחד? אולי בגלל שעדיין, גבר שמסרב להתחייב היא גבר-גבר, בעוד אישה שמתנגדת למחויבות מקבלת את התווית "אסון מהלך".
"אסון מהלך" היא קומדיה רומנטית, לפי הספר, רק שלא ממש. מבחינת עלילה נטו יש פה אפס הפתעות. איימי שומר היא הגיבורה, זאת שלמדה מאבא שמונוגמיה לא עובדת לעולם, ולכן היא שוכבת עם כל מה שלא זז מספיק מהר. היא עובדת ככתבת במגזין לגברים, תחת הבוסית טילדה "איך לעזאזל היא כל כך מדהימה בכל כך הרבה תפקידים שונים לחלוטין" סווינטון. היא נשלחת לראיין רופא-ספורטאים מצליח (ביל היידר), ובאופן מאוד 50-גוונים-של-אפור, נדלק משהו בין הכתבת והמרואיין, ואפשר לומר שהיא אפילו… מתאהבת? כלומר, אילו היה דבר כזה, והרי אין.
ג'אד אפטאו היה פעם כוכב העל של הקומדיה האמריקאית, ואז קצת זייף, אולי בגלל אובדן הקשר עם הצופים שלו: הסרט הקודם שלו, "הכל יחסים", היה מבוסס על חייו שלו באופן מאוד ברור – את אשתו והבנות של גיבור הסרט גילמו אשתו והבנות של ג'אד אפטאו, והסרט עסק באנשים עשירים להפליא שלא מפסיקים להתבכיין על חייהם האומללים בעודם שוחים בבריכה הפרטית ומייבשים את הדמעות באייפדים. "אסון מהלך" גם הוא נראה כמו סרט אישי מאוד: איימי שומר לא רק מככבת בסרט אלא גם כתבה את התסריט, שבו היא נתנה לעצמה דמות בשם "איימי". לא מופרך מדי לנחש שהדמות הזאת שואבת הרבה השראה מחייה האמיתיים. אבל איימי שומר, בניגוד לאפטאו, כנראה עדיין לא שכחה מה זה להיות בנאדם עם בעיות שאינן ייחודיות ל-1%. הדמות שלה, ככל שתהיה מוקצנת, נראית משום מה אמינה ואמיתית. יכול להיות שאתם לא מכירים אחת כזאת בדיוק, אבל אתם בטח מכירים כאלה שמדברות (או מדברים) כמוה או חושבות (או חושבים) כמוה, לפחות לפעמים.
ובכל זאת, זה גם סרט של אפטאו, וכמה מסימני ההיכר שלו כאן. אחד מהם הוא הופעות אורח משעשעות ולפעמים מוגזמות של סלבריטאים. במקרה הזה – מכיוון שהוא עוסק בעולם הספורט – אלה ספורטים שזוכים לניימדרופינג היסטרי, וכמה מהם גם מופיעים בסרט. בראשם – לברון ג'יימס. המפתיע הוא שההופעה שלו בסרט היא הרבה יותר מהופעת אורח: שלא כמקובל בהופעות אורח של אנשים שאינם באמת שחקנים, הוא לא מופיע, מחייך, זורק איזו פאנצ'ליין מתוכננת היטב שבוודאי צילמו ב-29 טייקים עד שהוא הצליח לומר אותה באופן סביר, ואז הולך; לברון הוא דמות מרכזית בסרט, ומככב בכמה סצינות קומיות ארוכות. וחייבים לומר שבתור שחקן כדורסל, הוא דווקא שחקן ממש בסדר. ויכוח אחד עם ביל היידר על תשלום חשבון במסעדה, נטול כל קשר לעלילת הסרט, נמשך לאורך מספר מגונה של דקות, ובכל זאת – ממש מצחיק.
זה אחד מסימני ההיכר האחרים של אפטאו: הנכונות לתת לשחקנים לאלתר או למתוח סצינות לאורכים בלתי סבירים, כל עוד זה מצחיק. סביר שגם בסרט הזה צולמו שעות על גבי שעות של חומרים, כל מיני שורות שהומצאו ואולתרו ושורבטו תך כדי צילומים, ומתוכם נבררו בסופו של דבר בחדר העריכה הרגעים המוצלחים ביותר. נכון, אפשר לומר שזה פוגע בקצב של הסרט, כשמדי פעם הוא שם את העלילה בצד כדי להתחיל להתקשקש על ויכוח בקולנוע או על עוד שיחה עם לברון, וזה באמת היה מפריע אם הרגעים האלה לא היו כל כך מצחיקים.
אבל הדבר החשוב הוא לא הופעות האורח או הבדיחות השוליות. הסיבה ש"אסון מהלך" עובד היא שהוא מלא בדמויות שנראות אמיתיות, והקשר בינהן דפוק מספיק כדי להיות אמיתי. זאת קומדיה גסה, חצופה, מלאה בסקס ובדיחות סוריאליסטיות ולברון ג'יימס – שלמרות זאת נראית קשורה יותר לחיים האמיתיים מרוב הפנטזיות המתוקות. כמו כן: זה ממש, אבל ממש מצחיק. רק אל תשלו את עצמכם שאתם הולכים לקבל פה איזה סוף מפתיע. בכל זאת, קומדיה רומנטית.
פורסם במקור בוואלה. שבת שלום
שנה טובה
(ל"ת)
נהנתי
רוב הסרט מאוד מצחיק. מתאים רק למי שיכול לסבול את ה45 דק' האחרונות של הקיטש בלי להתפגר.
הלכתי עם שתי ידידות שלהפתעתי נרדמו והתלוננו שהוא ארוך מדי, אני מצדי צחקתי המון.
אני בדרך כלל לא טיפוס של קומדיות רומנטיות אבל עניינת אותי פיש זה נשמע לא מוחצן מדיי כמו רוב סרטיי הקומדיות היום ולא רגשני מדי כמו רוב הסרטים הרומנטיים היום .
הכתיבה שלך משתפרת.
כל הכבוד, ותודה רבה על ההשתדלות. תמשיך ככה!
אני בדרך כלל כותב טוב אבל במחשב פחות בגלל שאני לא תמיד שם לב לסמניי פיסוק
ביקורת מעולה!
לא כזה מצחיק, אבל סרט חמוד.
לא צחקתי והסרט מקבל ציון חביב
אפשר לראות אבל לא לפתח צפיות.
קטע הפתיחה הכי טוב בסרט ובהמשך יש מדי פעם קטעים נחמדים אבל לא יותר.
אפשר ליהנות אם הצפיות מתאימות.
סרט נהדר
הוליווד המסחרית מייאשת אותי כשזה מגיע אל סרטים שאמורים לייצג אנטי תיזה מול הבון טון של מערכת יחסים
קלאסית. לכן עדיף לנדוד לחיקו של קולנוע אמריקני עצמאי, היות וסרטים כמו The Puffy Chair של האחים דופלאס או 'לילות וסופי שבוע' של גרטה גרוויג וג'ו סוואנברג אינם מתפתים לאמץ קונבנציות עם תוכן וטעם לוואי תפל, כמו גורדו מתחתית מפוקפקת של קופסת שימורים פגת תוקף. ואז הגיעה איימי שומר.
'אסון מהלך' מאוד מאוד מצחיק. איימי שומר, מבשרת הגל הפמיניסטי החדש, אחראית על תסריט שמתנהג על פניו כמתחנף לקונצנזוס השמרני אבל בפועל מסתמן כמניפסט פיקח על עצמאות נשית ומותה של המונוגמיה. הו, מונוגמיה, כזו אוברייטד. רובינו יצאנו במהלך חיינו עם יותר מבנאדם אחד, חטפנו כוויות בלב, פיתחנו חושים רגישים והשתדלנו להכיר במגבלות שלנו. חלקינו גם היו אבודים כשזה הגיע לאינטימיות מינית, הדבר האמיתי, ולא עוד קז'ואל סקס שלא מוביל לשומקום. אנחנו בוחרים מהי החשיבות של כל פרק זוגי, כאשר כל הפרקים חיוניים. ויש סרטים מחורבנים שיעצבו מניפולציה מעוותת ושיפוטית על הצופים, שלא חלילה יתבלבלו בזהותם ויתנו לה לסטות ולגוון את חופש הביטוי בה ניחנה.
איימי שומר, כפרה עליה, נכנסת בין המוסכמות המאיימות, לא על קצות האצבעות, כי דווקא בקול תרועה ומביכה בכיף את התפיסה הרווחת בתעשייה ההוליוודית לפיה נשיות נמדדת על פי הסתגלות לחוקי פטריארכיה שקר כלשהו. אז חוץ מזה שהסרט הארוך הראשון אותו כתבה (עוד לא ראיתם את תכנית המערכונים שלה? אל תחמיצו) משופע בהומור היסטרי, יש בו מסקנות משמעותיות על טיבם של קשרים תחת לחץ בורגני וניחוח פארודי הלועג לקומדיות רומנטיות לעוסות. יש תקווה.
אז תסביר לי את הסוף.
ברצינות. כי אם זה סרט פרודי ונושך, למה המסר שלו כל-כך שמרני? מה פיספסתי?
האני מכריז על השבעה בנובמבר כעל יום חג לאומי.
היום בו מיכאל מאדרפאקינג גינזבורג כתב "איימי שומר כפרה עליה."
ועכשיו ברצינות, הודעה מושקעת, מפורטת, ומובנת. אני מוריד את הכובע.
קצת אוברייטד
סך הכל, סרט די מהנה. מלכתחילה לא באתי אליו כקומדיה רומנטית טיפוסית כי כבר הכרתי קצת את איימי שומר (מכמה רוסט-ים והסדרה שלה בקומדי סנטרל). וגם כבר שמעתי כמה זה כביכול הו-כה-פורץ-דרך שהפעם זו האישה שמתהוללת ומכירה את הגבר שרוצה יותר ולא ההיפך. בקיצור, נראה לי שבאתי די מוכן.
הבעיה העיקרית שלי היא שלא חיבבתי במיוחד אף אחת מהדמויות, אפילו לא ברמה של "אוהב לשנוא". במקרה הגרוע אובר-מרמור, נבזות וחשיבות עצמית, ובמקרה הטוב שיעמום. זה לא אומר שלא צחקתי פה ושם (במקרה שלי בעיקר מרגע שקשור בחיוך לחוץ ומוגזם שלא יורד מפרצוף מסוים על אף הפצרות חוזרות ונשנות), או שאני בהכרח חייב מידה מסוימת של חיבה לדמויות כדי לאהוב סרט (כי בטח יש כמה דוגמאות סותרות). אבל חוסר האמפתיה הזו היא בעיקר מה שהרגשתי בסרט, מאחר וכנראה לא כל כך מצאתי משהו אחר להאחז בו. אה, וגם יכולתי לחיות בלי סצינה רפואית אחת עם האבא.
למרות כל זה, לא שנאתי את הסרט. כאמור די נהניתי. לשומר כן יש יכולות קומיות מוכחות ולאפטאו בטח לא חסר. אבל עדיין רחוק מאוד מלהיות הקומדיה הרומנטית החדשנית, המרעננת והקורעת מצחוק שאני בעיקר שומע שהוא.
מי שאותי הפתיע היה ג'ון סינה
מתאבק ה-WWE ששיחק בכמה סרטים והיה לא משהו בהם היה ממש לא רע כאן, ואפילו מצחיק! אחרי הסרט הזה די בא לי לראות עוד ממנו.
איימי שומר תהיה ברבי
לא, באמת.
איימי שומר תגלם את ברבי בסרט הלייב אקשן של ברבי ו.. אני חושב שאני בסדר עם זה. אני אפילו בעד זה.
איימי שומר לא מאוד מצחיקה אבל אם יש נושא אחד שהיא עוסקת בו בצורה נפלאה-עד-כדי-מיאוס זה דרישות הדימוי עצמי של נשים בחברה שלנו. הפרק היחיד בסדרה שלה שראיתי הוא "12 גברים זועמים בתוך איימי שומר" והוא היה כל כך נהדר שאני מתכנן להשאיר את זה ככה. היא אומנם לא השחקנית הכי טובה או מצחיקה, אבל בכלליות אלה חדשות נהדרות – סרט על ברבי, והגיבורה הראשית שלו נראית לא-כמו-ברבי. יש התקדמות, או משהו.
נשמע מעולה.
המחשבה הראשונה היא כמובן של הפתעה, אבל ככל שאני חושב על זה ככה אני אוהב את זה. ברבי היא הרי ה"שאיפה", אידאל אליו נשים כביכול צריכות לשאוף להידמות אליו. מאז ומעולם זה היה עניין מאוד בעייתי. הרי אידאל היופי הנשי והלחץ החברתי שמופעל בעקבותיו על נשים הוא דבר שצריך להשתנות. העובדה שהם לקחו אז לתפקיד של ברבי אישה מעט מלאה שמתגאה בכך ולא יפהפייה הורסת דקיקה בעצם מעביר מסר שהגיע הזמן להפסיק את הבולשיט הזה. נשים יכולות להיות מה שבא להן, ולהיראות איך שבא להן. אני לגמרי בעד וכל הכבוד על האומץ של ההפקה. עכשיו רק נקווה שהסרט יהיה טוב ומצליח.
אם זה היה פשוט ליהוק וזהו, המסר הזה היה עובר חלק.
אבל כמובן שעם הליהוק הזה, הסרט לא יהיה "סרט ברבי רגיל שבו איימי שומר משחקת את ברבי", אלא "סרט קומדיה שמשתמש במותג ברבי בשביל לומר דברים על מודל היופי והליהוק של איימי שומר הוא הפאנץ'".
מה שאני אומר זה שליהוק של שומר יעזור לתדמית של "אידיאל היופי" אם לא יתייחסו לזה בסרט, ובכך היא תהפוך לפנים האנושיות של ברבי לעד, ואף אחד לא יתווכח על זה. אבל אם זה יהיה סרט מודע לעצמו שלא מפסיק לרדת על המותג ומשתמש בשם רק בשביל שיקשיבו לו, זה יבטל את עצמו – כי אף אחד לא יתייחס לאיימי שומר כברבי באמת.
כן, עכשיו קראתי על העלילה
באמת מאכזב כי אני מסכים איתך לחלוטין. בוא נקווה שלמרות איך שהעלילה נשמעת זה לא יהיה עד כדי כך "מסר לגרון" כך ששומר באמת תוכל להיקלט כפנים האנושיות של ברבי.
אבל למה צריך סרט על ברבי, אינעל רבאק?
(ל"ת)
בתור התחלה, בגלל זה
https://www.youtube.com/watch?v=km0_vOE_2XE
"בתוך איימי שומר" סדרה מהנה נורא.
אבל הסיבה העיקרית שהסרט של ברבי נשמע שוס היא דווקא בגלל אחד התסריטאים – יחד עם דיאבלו קודי (שלמרות "ריקי והפלאש", היא עדיין מהטובים), זהו הסרט הראשון שכתב ברט רויאל מאז "באה בקלות". הרעיון שהוא יכתוב קומדיה על ברבי בכיכובה של איימי שומר נשמע די מענג. אולי פן בדג'לי ישחק את קן?
מצד שני,
למרות שאני יודע שזה בערך הנוהל לגבי כל תסריט וסרט בהוליווד, תסריט שעבר שלושה שכתובים של אנשים עם קול כל כך ייחודי עלול להיות מתכון לסרט מאוד מעורבב ומבולבל.
בעצם....
עזבו, לא משנה הצילומים לסרט כנראה מאוד דחופים כי הם לא מוכנים לחכות לשומר לסיים את היח"צ שלה לסרט אחר והופ! היא כבר לא ברבי.
דווקא הייתי שמחה אם היו בוחרים להשתמש באנימציה
אולי אם אנשים יראו את ברבי ליד בני אדם נורמטיביים הם יצליחו להבין כמה הפרופורציות שלה הזויות. (אפשר למצוא ברשת כל מיני דוגמאות של פוטושופים שעשו על דוגמניות ונשים רזות אחרות כדי להדגים את העניין)
משהו במסגרת הזמן של הסרט גרם לי לתהייה.
בתחילתו, איימי צריכה לכתוב כתבה על רופאי ספורט, וככה היא פוגשת את ארון. כשהיא מגישה אותה, זה אחרי שהיא וארון יוצאים כבר כמה חודשים יחד. האם לוקח כל כך הרבה זמן לסיים כתבה? (ועוד אחת שלא דורשת מחקר מעמיק וחוצה יבשות – בכל זאת, היא כותבת למגזין צעקני ושערורייתי מהזן הכי נמוך) ומה היא עשתה בעבודה בשאר הזמן? חניכות לעזרא מילר? החלפת עקיצות עם הקולגות? מוזר מאוד.