כהורים עם עולם תרבותי עשיר שהם ממש רוצים לכפות על הילדים שלהם, אני ואשתי התחלנו מסורת עם המשפחה שלנו שהיא ״ערב סרט משפחתי״, שאותה אנחנו מקיימים בכל יום שישי בערב. לא על כל סרט יש לי משהו להגיד, אבל מדי פעם דווקא כן, כמו למשל על "הדרקון הראשון שלי". הביקורת הנ"ל תתייחס לסרט עצמו בעיקר, אך בסופה אוסיף כמה מאפיינים שייחודים יותר לזווית המשפחתית (קרי: תגובת הילדים ואיכות הדיבוב).
היום קצת שוכחים את זה כי גם פיקסאר של היום היא לא בדיוק פיקסאר של פעם, אבל בתחילת המאה דרימוורקס זכו כל הזמן להשוואות בלתי-פוסקות ביניהם לבין פיקסאר – השוואות שבהן דרימוורקס יצאו בצורה די עקבית בתור הילד הלא-מוכשר עם הבדיחות המטופשות והמביכות שהוא כל הזמן מספר בזמנים לא הולמים. הנוסחה היתה ידועה: חיות אנתרופומורפיות שמעוצבות להראות כמו הסלבז שמדבבים אותן ועלילה שמחזיקה בקושי קומץ של דחקות וצחוקים על סרטים אחרים. בתחילת הדרך התפלק להם איזה ״שרק״ (שגם היה אוסף דחקות, אבל דחקות מוצלחות), אבל רוב הזמן הייתם יכולים לחתום על הסרטים שלהם כבזבוז זמן כבר כשראיתם את הפוסטר.
ואז הגיע ״הדרקון הראשון שלי״ ולקח אותנו לאי ויקינגי קטן באמצע שום מקום, שמוטרד, נשרף ומוחרב באופן קבוע ע״י דרקונים. גיבור הסרט, היקאפ, הוא בנו של ראש הכפר הגיבור סטואיק, אבל בניגוד אליו הוא ילד ציפלון שכישורי הריגת הדרקונים שלו לוקים בחסר. בניסיון להוכיח שבכל זאת יש בו תועלת כלשהי, הוא בונה בליסטרה ומצליח להפיל את הדרקון האיום ביותר שאף אחד מעולם לא פגש, ״זעם לילי״. אבל כשהוא בא להרוג את מר זעם הוא מגלה שהוא לא באמת מסוגל, שכל מה שסיפרו לו על דרקונים כנראה לא נכון ושבפועל הדרקון די חמוד ומתנהג יותר כמו חתול מגודל ונושף-אש מאשר המפלצת האיומה שהוא אמור להיות.
״הדרקון הראשון שלי״ לא קיבל נקודות על עלילה. מדובר ברצף של קלישאות שכבר ראינו אינספור פעמים בעבר – הילד שכולם מזלזלים בו אבל יגלה את האמת שתזעזע את העולם, האבא השמרן שלא מסוגל לקבל את השטויות של המילניאלז ההיפים האלה, חברות אמיצה שמחזיקה כנגד כל הסיכויים ואיזושהי עלילת צד רומנטית שנדחפת פנימה. אבל ״הדרקון הראשון שלי״ כן קיבל נקודות על בערך כל דבר אחר.
רשימת הדברים האחרים האלה (ואני אעבור על זה די מהר, כי אין לנו את כל היום וכי קשה לי לתת דוגמאות בלי לספיילר) כוללת עיצוב דמויות מדהים (וזה חל גם לגבי הדמויות האנושיות המוצלחות, לא רק על הדמויות המעופפות ונושפות האש) וגם בניית עולם מצוינת ואפקטיבית בצורה מדהימה – יש לסרט הזה את אחת מסצינות הפתיחה הכי דחוסות ומוצלחות שאני זוכר מסרטי ילדים מזה זמן רב. או למשל, ואי אפשר להדגיש את זה מספיק, את הפסקול הכי טוב שליווה סרט אנימציה בעשור הקודם. הרשימה כוללת גם תסריט שהוא אולי לא מקורי, אבל חכם, שמלהטט בצורה כיפית וזורמת בין שני קווי עלילה לרוב אורכו ובונה לקראת רגע שיא שנשען בצורה מאוד כבדה על אלמנטים שראינו במשך כל הסרט.
ובראש הרשימה עומד, בעיקר, שום-שן (טות׳לס במקור). דרקון חמוד, מצחיק, חצוף, מהסוג שגדל במעבדה בשביל למכור הרבה בובות פרווה וסדרות ספין-אוף. וזה עובד. מערכת היחסים שמתפתחת בינו לבין היקאפ מלווה ברגעים מרגשים, מותחים, מצחיקים וקלישאתיים, ורובם לא היו עובדים אם האנימטורים שעבדו על הסרט הזה לא היו קולעים במדויק בכל תנועת עין, כנף ולשון ומצליחים ליצור אמפתיה אוטומטית עם היצור הזה ורצון לקחת אותו אתכם הביתה.
בראייה לאחור, עשור מאוחר יותר, אולי אפשר לזלזל ב״הדרקון הראשון שלי״ ולהתייחס אליו בתור סרט מהונדס ע״י ועדה במטרה להתחיל מרצ'נדייז (סליחה, פרנצ'ייז). כי בניסיון הזה – הוא הצליח. ״הדרקון הראשון שלי״ אכן הפך למכונת ספינאופים טלוויזיוניים, סיקוולים קולנועיים ומרצ'נדייז והאיכויות המשתנות של אלה מאפשרות להתייחס אל ״הדרקון הראשון שלי״ קצת בבוז. אבל לדעתי זו טעות. בתור סרט, ״הדרקון הראשון שלי״ עומד לחלוטין בזכות עצמו. אין בו קווי עלילה שנשארים פתוחים, הוא לא מביא את ניק פיורי לסצינה אחרי הקרדיטים כדי לגייס את היקאפ ושום-שן לנוקמים. הוא סגור, מספק ומרגש. הוא עומד כמה רמות מעל כמעט כל סרטי האנימציה האחרים של דרימוורקס (ויש שיטענו – כולם). ובצפיה חוזרת ביחד עם הילדים, לא רק שאני עדיין נהנה כמו ביום שבו ראיתי אותו לראשונה, אלא אני מבין אפילו יותר טוב עד כמה הוא היה מוצלח גם אז.
הילדים: מבחינת הילדים, בן ה6 הכי נהנה מהקרב הגדול בסוף הסרט, ובת ה-3 מזה ש"בהתחלה שומשום היה כועס ואז הוא התיישב והיה חמוד!".
הדיבוב: הצפייה עם הילדים אומרת גם שאני נחשף לדיבוב, אז כדאי להגיד גם עליו מילה: במקרה של ״הדרקון הראשון שלי״, הדיבוב עושה עבודה מוצלחת ברוב המקרים, עם כמה הברקות ("תחזור למיטה, חתיכת קבנוס מיובש!" הפך להיות מטבע לשון בבית שלנו השבוע). לרוע המזל, הם עושים גם את הקטע הזה של לדאוג שהמילים שהדמויות אומרות יתאימו באיזושהי צורה לתנועות השפתיים שלהן, גם אם לצורך העניין הם מחסלים לחלוטין את המשמעות המקורית של הדברים (אזהרת ספוילר – אבל להגיד "אתה ממש גאון" לא ממש מעביר את ה- payoff האמוציונלי של "I'm proud to call you my son" של שפת המקור). מאכזב, אבל לא נורא.
הסרטים של דרימוורקס מצוינים!
אני לא יודעת למה תמיד מסתכלים עליהם בעיקום אף. אני חושבת שהם נהדרים. "קונג פו פנדה", "מדגסקר", "שרק" ו"הדרקון" הם סרטים מעולים ומצחיקים שתמיד כיף לראות שוב ושוב. האנימציה יפה, הדיבוב איכותי והעלילה רוב הזמן ממש כיפית.
זה לא שאני שונאת את פיקסאר, ממש לא, אבל לא כל הסרטים שלהם טובים (קדימה, סופר על 2, צעצוע 4 ועוד).
מוחה על הזלזול בדרימוורקס
גם לפני ש"התפלק להם 'שרק'", דרימוורקס הוציאו את "נסיך מצרים" הנהדר, "הדרך לאל דוראדו" – שהוא אחד מסרטי האנימציה האהובים עלי, ומבחינתי הוא זה שנמצא כמה רמות מעל הסרטים האחרים של האולפן – וגם "מרד התרנגולים" היה מהנה. אעדיף לצפות שוב בכל אחד מהם על פני "צעצוע של סיפור 2" או "באג לייף" (שגם אותו אני אוהב).
כן אגיד שבעשור האחרון איכות הסרטים של דרימוורקס ירדה, וחבל (לא ראיתי סרט באמת מוצלח שלהם מאז "מגה-מוח", שמבחינתי יותר טוב מ"הדרקון הראשון שלי"), אבל בסוף המאה הקודמת / תחילת הנוכחית הם עשו סרטים שבהחלט יכלו ללכת ראש בראש עם פיקסאר. גם אם לא היה להם את אותו עומק רגשי, הם היו מבדרים וקסומים בדרכם.
יש, בצורה די גסה, ארבע תקופות לדרימוורקס
1. הדרך לנסיך מצרים (לא בדיוק תקופה, אבל כל דבר שעשו לפני שרק ו/או באנימציה ואנשים שוכחים שזה דרימוורקס) – תקופה נהדרת ברובה שאף אחד לא ממש מתכוון אליה כשמדברים על "דרימוורקס נגד פיקסאר".
2. תרים גבה ותחייך – רצף שרק-מדגסקר-קונג פו פנדה והמשכיהם, כלומר 2001-2009 לערך, תקופה שבהם הם הצליחו להוציא 3 סרטי המשך מול ה"אפס" של פיקסאר. תקופה עם סרטים נוראיים באמת כמו "תפוס ת'כריש" או סתם סרטים חמודים-אך נשכחים כמו "Over The Hedge" ששכחתי איך תרגמו או "מפלצות נגד חייזרים". יוצאי דופן: הסרטים בשיתוף עם ארדאמן. יוצא דופן אבל מכיוון אחר: מה שזה לא היה שהיה "כוורת בסרט".
3. המשכים המשכים המשכים – 2010-2016, שבע שנים בהם החברה הוציאה שש המשכים. חלקם היו טובים (הדרקון הראשון שלי 2). זה לא עזר שהסרטים ה"מקוריים" שלהם היו (ברובם – מגה מוח והדרקון הראשון שלי הם יוצאי הדופן) דברים כמו "טורבו".
4. אוי לא, האולפן שלנו נפל לתוך דלי אסיד – טרולים, קפטן תחתונים, בוס בייבי – מישהו בהנהלת האולפן לקח כמות אדירה של סמים ואנחנו רואים את ההשלכות של זה עד היום. לעומת מה שהיה קודם, אין ספק שזה שיפור.
מה שלדעתי מציל את האולפן מהמוניטין שיש לו הם תקופות 1 ו-4, עם כמה נקודות אור קטנות באמצע 2 ו-3. אבל תקופות 2 ו-3 הן אלו בהם הוא השיג את מרבית תהילתו, וזה לא באמת מפתיע אותי היחס הרע שהוא מקבל.
לגבי 3
היו בתקופה הזו שני סרטים מקוריים מעולים – "שומרי האגדות" ו"הקרודים". אני באופן אישי מאוד אוהבת אותם וחושבת שהם לא נופלים באיכותם מהסרטים המקוריים המוקדמים של האולפן.
אני מסכים
אבל אלה סרטים, כמו נסיך מצרים ואל דוראדו, שבקושי מקשרים לדרימוורקס, אם כבר נזכרים בהם.
הבעיה של כל אולפני הלא-פיקסאר בשנות העשרה (עד הגיע ספיידרוורס, בערך) היא שסרטי האנימציה של כולם נראו מאוד דומה. כשזה היה דרימוורקס נגד פיקסאר זה לא כי הם היו הכי טובים, אלא כי הם מי שהיו: האולפנים האחרים גירדו בקושי רב סרט לכמה שנים.
אבל בשנות העשרה הקצב התחיל לעלות, ולדעתי חידון לא רע בכלל הוא "לאיזה אולפן שייך סרט האנימציה הזה", סוני, בלו סקיי, דרימוורקס, ועוד.
אגב – גם מדגסקר 3, נניח, הוא המשך די חמוד. זה לא שכל התקופה המסחרית של דרימוורקס היא רעה, אבל היא ממש ממש מסחרית, וזה קצת מוציא את הכיף לראות מוצרים מסחריים.
קפטן תחתונים נהדר ומרענן!
(ל"ת)
1. עבודת נמלים (לפני שרק האולפן הוציא שלושה סרטים כשהראשון ניסה הכי להיות ראש בראש מול פיקסאר; אבל אני מוכן להכניס אותו במספר 2 בתמורה לסוס פרא, או לחלופין למתוח את 1 עד שרק 2)![!אוף!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif" alt="" width="" height="" />)
קטן, מעניין להשוות את בוס בייבי לג'וקר בקטע של "מועמדים לאוסקר שאף אחד לא מבין מה מציאותי ומה דמיון בסרט הזה", חוץ מזה שאת בוס אף אחד לא סבל…)
2. מעבר ליער (ככה תרגמו את Over לעברית)
3. מר פיבודי ושרמן (בנוסף לסרטים שמוזכרים בתגובה של לילך, נראה שסך הכל המקוריים היו יותר "לא רע" ופחות "רע, לא!". ההמשכים והספינאופים ברובם נסבלים פלוס, כך שאין הרבה על מה להתלונן. אגב, את טורבו אף אחד לא מקשר לדרימוורקס; זה כמו להגיד שפינאטס קשור לבלו סקיי אבל בקטע רע)
4. בוס בייבי (לא, באמת, איך זה שיפור על פני הפינגוונים ממדגסקר או שומרי האגדות? ורק
קונג-פו פנדה הוא לטעמי הסרט הכי טוב של דרימוורקס
הוא אמנם נצמד לנוסחה הקבועה שלהם של האנדר-דוג (אנדר-דוב, במקרה הזה) שעולה לגדולה, אבל בסרט הזה הם עבדו עם במאי שהוא בהפרש ניכר מוכשר יותר מהבמאים שהם עובדים איתם בדרך כלל ויש לסרט הזה איזו תחושה של סטייל שמבדל אותו מהאחרים.
בדיעבד – זה גם הסרט הכי חשוב ומשפיע של האולפן. נכון ש-"שרק" פתח את הדלת לכל הפארודיות המונפשות עם רפרנסים לתרבות הפופ שבאו אחריו, אבל זה כלום לעומת ההשראה ש-"קונג פו פנדה" נתן לתעשיית אנימציה של מדינה שלמה.
כש-"קונג פו פנדה" יצא, הוא היה להיט מטורף בסין. אנשים מילאו שם את בתי הקולנוע שבהם הוא הוקרן. לשם השוואה: "מולאן" של דיסני לא יצר התלהבות כזו בסין בכלל, גם בגלל שהשלטונות סימנו אז את דיסני (דיסני הוציאו את "קונדון" של סקורסזה ובסין החליטו בתגובה לאשר רק הפצה מצומצמת של "מולאן" במדינה) אבל גם בגלל שצופים סינים שראו אותו לא התלהבו מהפרשנות לסיפור שהם הכירו. "קונג פו פנדה", לעומת זאת, היה סיפור אחר לגמרי. היו אמנם איזה נודניק או שניים שצרחו על איך האמריקאים שודדים את התרבות הסינית המפוארת, אבל הרוב המוחץ, כאמור, הצביע ברגליים ובארנק*. מעבר לזה, הסרט גרם להרבה מאוד צופים בסין לתהות איך אולפן אנימציה אמריקאי יכול לעשות סרט כל-כך כובש שמבוסס על התרבות הסינית, כשאולפני האנימציה המקומיים לא מצליחים להרים ראש.
אמרו – וגם עשו. בשנים מאז היציאה של "קונג פו פנדה", אולפני האנימציה בסין נמצאים בשוונג – הם שיתפו פעולה עם דרימוורקס בהפקת ההמשכים של "קונג פו פנדה", וגם הוציאו כמה סרטים בפרופיל גבוהה, שמבוססים על המסורת הסינית: Monkey King: Hero Is Back שהפך שם ללהיט היסטרי, היה סרט כמעט מחתרתי בהפקה שלו (שחלק גדול ממנה נשען על מימון-המונים) והתבסס על אחד מסיפורי המיתולוגיה הידועים ביותר של סין (סיפור שכבר זכה, יש לציין, להמון גרסאות קולנועיות וטלוויזיוניות, כולל מונפשות, לפני כן). Ne Zha, שובר הקופות הכי גדול בסין בשנה שעברה (ואחד מהסרטים הלא-דוברי-אנגלית המצליחים ביותר בהיסטוריה) מבוסס גם הוא על גיבור מיתולוגי סיני (אגב, האויב של הגיבור של Monkey King: Hero Is Back).
אני חייב לציין שממה שראיתי, ההשראה ש-"קונג פו פנדה" נתן לתעשיית האנימציה של סין עוד לא ממש הובילה למאה אחוז הצלחה – ראיתי את Monkey King: Hero Is Back והוא הרגיש קצת יותר מדי כמו קונג-פו פנדה לעניים (Ne-Zha נמצא ברשימת הצפייה אצלי). ועדיין, חייבים לתת ל-"קונג פו פנדה" קרדיט בקטע הזה, וזה חתיכת קרדיט גדול.
* נדמה לי שסיפרתי פה פעם על הרצאה שנכחתי בה של חוקרת סינית שניסתה לנסח מהו בדיוק "סגנון סיני" בתרבות הפופולארית העכשווית, ולצד דוגמאות מכל מני סרטים ומשחקי אונליין שלא ממש יצאו מחץ לגבולות המדינה, היא שמה דגש על "קונג פו פנדה" בתור אחד המבשרים של הסגנון הזה. כשחוקרת אחרת בקהל התקוממה ושאלה איך היא יכולה לקרוא לסרט אמריקאי סרט "בסגנון סיני", החוקרת הסינית השיבה ש-"קונג פו פנדה" נעשה מתוך הבנה מעמיקה של התרבות הסינית, והוא דוגמה מצוין לסגנון שהיא מדברת עליו, גם אם הוא נעשה בארה"ב.
מעניין, החכמתי
תמיד חשבתי שזה סרט בסדר כזה, לא ידעתי על כל ההשפעה שלו בסין!
איזה כיף שיש כתבה מפרגנת על סרט האנימציה האהוב עלי
באמת, אני אובססיבית לסרטים האלה בקטע של לדעת כל פריים בעל-פה עד רמת שערות הזקן של סטואיק והתו המדויק שמתנגן בפסקול באותו שבריר שנייה, כולל מרצ'נדייז ו-art books ומה לא. ואני חושבת שהסיבה שהם כבשו אותי כל כך היא בדיוק מה שכתבת – האנימטורים והמדבבים (האמריקאיים, לא ראיתי בעברית) עשו עבודה מעולה בלגרום לקהל להזדהות עם דמויות שבתכלס הן די שבלוניות, בסרט שהעלילה שלו צפויה בערך מהשליש הראשון. טות'לס הוא ללא ספק החיה המונפשת הטובה ביותר שראיתי מימיי, והאינטראקציה שלו עם היקאפ לבדה יכולה להחזיק סרט שלם.
אוסיף ואומר שלדעתי גם ההמשכים מעולים (עם נפילה קלה באמצע-סוף הסרט השני) ויוצרים טרילוגיה פחות או יותר מושלמת, שבה כל סרט עובד מצוין בנפרד וגם שלושתם עובדים ביחד. וכמובן, העובדה שג'ון פאוול לא קיבל אוסקר על הפסקול היא אות קלון על האקדמיה לעולמי עד.
לבסוף, רוצה לקשר לסצנה האהובה עלי מהסרט הראשון – סצנה שאין בה כמעט דיבורים (למעט כמה שורות של היקאפ בהתחלה) והכל מועבר רק באמצעות שילוב של פסקול ואנימציה. זו סצנה שלדעתי צריך ללמד בבתי ספר לאנימציה, ולו רק בגלל התאורה המדהימה שלה (שעת בין ערביים בעמק מוקף עצים עבותים – לא בדיוק המקום הכי מואר בטבע…)
אוי, זה לא עשה את הקישור
https://www.youtube.com/watch?v=I5JHOYmfPpo
יו, איזו רצועה מפלאה זו.
(ל"ת)
מסכים לגבי הסצינה.
וגם לגבי המוזיקה.
לגבי "הדרקון השני שלי" – ראינו אותו בסופ"ש האחרון. אני מצטער, יש בו רגעים טובים (רובם, אגב, מתרחשים ברקע של סצינות משמימות למדי), יש לו סיום מרגש, יש לו כמה הברקות פה ושם – אבל לראות אותם שבוע אחרי שבוע *מאוד* הדגיש לי כמה נראה שכל האנשים שעשו עבודה סופר-מדויקת ומוצלחת בסרט הראשון הלכו לישון בשביל הסרט השני כנראה. זה הכי בולט באקט השני של הסרט. איפה שבסרט הראשון יש שני קווי עלילה שזורמים אחד לשני באופן מושלם ובונים בצורה חכמה לקראת ה- payoff בסוף, בסרט השני יש סבך מבולבל של חוטים שמסתובב במקום במשחק מה שמרגיש כמו נצח ואז איכשהו מועד לתוך סיום שלא מרגיש כאילו הגיע לנו. הוא לא איום, יש בו דברים טובים, והילדים שלי בהחלט נהנו גם ממנו. אבל בהשוואה לכמה שהסרט הראשון טוב? בע.
לגבי הסרט השלישי – הוא גם הרבה פחות טוב מהראשון, אבל הרבה יותר טוב מהשני, וה- emotional payoff בסוף… אני לא אשקר, הוא מביא אותי לדמעות.
אגב, עוד נקודה לגבי הסצינה
זה *מטורף* לעשות בסרט שמיועד גם (בעיקר?) ילדים סצינה כל כך ארוכה בלי דיאלוגים. ואני אומר את זה תוך כדי מודעות מלאה לעובדה שוול-אי עשה את זה קודם.
לחלוטין
(ל"ת)
אני מבקש עם כל הכבוד לדרקון, לציין כאן סרט מושלם לא פחות: סוס פרא
בעיני סוס פרא הוא אחד מסרטי האנימציה הכי אנדרייטד של דרימוורקס ובכלל.
ורק אני חןשב שריס וויתרספון הייתב צריכה להיית מועמדת לאוסקר על עבושה במפלצות נגד חייזרים?
שני דברים שהזנחת ולדעתי הופכים את הסרט ליותר טוב
קודם כל, העלילה אולי קלישאתית, אבל הדמויות לא. כלומר האאוטסיידר שהופך לגיבור וחברות אמיצה כנגד כל ההסיכויים הם איפיון נדוש. יחד עם זאת, ברוב המקרים האאוטסיידריות לא מקבלת השלכה חיצונית, ואם כן יש איזה מייקאובר שהופך את הגיבור לאחד מכולם. דווקא בדרקון הראשון שלי, שני הגיבורים הראשיים חריגים מאוד ויזואלית וגם נכים ובעיני זו נראות חשובה.
כמו כן, התקיים הרבה מאוד שיח להטבי סביב אלזה, שתאכלס אף אחד אף פעם לא הפך אותה ללסבית כתובה או משהו. אמנם סטואיק הוא סטרייט, אבל הרבה ממערכת היחסים הקשה עם אבא שלו סובבת סביב הפיזיות והעדינות שלו. אז יש פה גם סרט על קבלה הורית של ילד שאינו "רגיל" לפי הציפיות החברתיות. יתרה מזאת, מי שעובר את תהליך הלמידה וההתפכחות הוא לא סטואיק שנשאר נאמן לעצמו ודרכיו (עוד לפני שגילה שדרקונים חמודים, הוא לא יכל להרוג אותם), אלא אבא שלו והחברה כולה, שלומדים להפתח לרעיונות חדשים וליצוג גברי חדש. אני לא חושבת שזו טעות, אני חושבת שהסרט הזה נכתב מתוך מחשבה עמוקה על המשמעות המגדרית של הדמויות, כולל החברה שלו שלא ממש תואמת סטראוטיפ נשי.
היקאפ כמובן ולא סטואיק.
איכשהו ברח לי השם שלו וזה מה שקפץ לי ראשון מול העיניים, החלפה משונה מצידי
אחלה סרט
אצלנו בבית (עם ילד בן 4), הסרט וכל הספינאופים שלו (יש שניים בנטפליקס, אחד לילדים קטנטנים ואחד לילדים יותר גדולים (מעל גיל 7 באופן רשמי) – ממש פופולרים, גם על הילד וגם על המבוגרים.
בעיני בעיקר האנימציה מדהימה (בעיקר בסרט המדובר ובסידרה לילדים הגדולים)
בואו נדבר על דיבובים
כי קשה לי לומר בוודאות בלי לערוך מחקר יותר מקיף אם זו רק הנוסטלגיה מדברת או שבאמת מתישהו כשהתחלף המילניום איכות הדיבוב לעברית בסרטים כאלה ירדה בצורה יוצאת דופן. אין הרבה סרטים מדובבים שראיתי מתחילת העשור יותר מפעם אחת, אבל אני כל הזמן נתקל בעברית לא תקנית ואף עילגת (דבר נפוץ ששמעתי לב אליו זו הנטייה לעשות "משפטי יודה" כשסדר המילים לא ממש נכון, או הוספה של "שיואו" או "כאילו" בתחילת או סוף משפט). למען ההגינות אני מניח שחלק מן העניין זה העובדה דיברנו מדו מימד לאנימציה ממוחשבת ותנועות השפתיים של הדמויות נעשו יותר מדוייקות (למרות שבניגוד לאנימה למשל אני חושב שתנועות שפתיים בסרטי דיסני לדוגמא תמיד היו מדוייקות) אבל גם אם זה נכון נשאלת השאלה האם צריך לטבוח בעברית בשביל לדייק במשהו כזה?
עוד הערה קטנה שממחישה למה אני חושב שמדובר בעצלנות יותר מאשר בדברים טכניים – הרבה פעמים כשאני משווה סרט מדובב חדש לאחד משנות התשעים אחורה אני שם לב מאוד מהר שאוצר המילים בסרטים הישנים עשיר בהרבה, וזה נראה לי כמו ארגז כלים שהמדבבים החדשים פשוט לא משתמשים בו (בין אם זה בגלל חוסר בכישרון, אוצר מילים מוגבל, או עצלנות).
בנושא זה, יש משהו שתמיד משגע אותי בנטפליקס-
התרגום והדיבוב נעשים על ידי גורמים שונים, כך שהדיבוב הנשמע והכתוביות הנקראות שונות באופן מובהק. זה משגע אותי.
זה בדרך כלל ככה
דיבוב ותרגום הם דברים שונים. בראשון אתה צריך לגרום לדמויות להשמע כאילו הן מדברות בשפה אחרת מזו של הסרט המקורי; בשני אתה מנסה להעביר את הדברים קרוב למה שנשמע בשפת המקור.
בימי ה-DVD היתה האופציה של close captions שתמללה בכתוביות גם את מה שנאמר בדיבוב, להבדיל מה-subtitles. אבל אני בכלל לא בטוח שמישהו כלל אותה אי פעם במהדורות ישראליות, כך שההשמטה המצערת שלה מנטפליקס היא לא משהו חריג.
מי יותר עילג?
(ל"ת)
בשביל תשובה לזה את צריכה להניח שאני ממש צופה בסדרות מדובבות
ולא סתם קורבן סביבתי של צפיית ילדים![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
זה
בגלל זה אני לא פותח במחקר יותר מקיף… אין לי את הכוחות הנפשיים לצפות בסרט מדובב חדש
התרגומים בנטפליקס הם מזכירים לי התרגומים הפיראטיים בעידן האימיול/ביטורנט
רק פחות שגיאות כתיב.
גם לי זה מאוד מפריע
אולי זה בגלל ששפרירה זכאי יצאה לפנסיה
ההפך: הדיבוב בישראל עבר מהפכה לטובה
סרטי אנימציה באנגלית מעולם לא ניסו לחנך אותי לדבר נכון – המילים היו חלק מעיצוב הדמויות והעברת הסיפור, לא יותר ולא פחות. לעומת זאת, בדיבובים ישנים לעברית זה מרגיש לפעמים כאילו נכנסתי בטעות לדיון של האקדמיה ללשון העברית.
מאז ששרון כהן נכנס לתמונה, לפני בערך 20 שנה, הדיבוב בארץ השתדרג בשני מובנים: במשחק של המדבבים ובלשון המדוברת. בשבילי, הכל הרבה יותר זורם, מה שהופך את הדיבוב לשקוף, ולא למשהו ששולף אותי מהסרט.
יד קלה על המקלדת
יד קלה על המקלדת בקטילת דרימווראקס אנימציה.
אצלי בבית עם שלוש בנות (עכשיו הן כבר 20/17/13) דרימוורקס אנימציה אהובים ביותר
כמה עניינים שפחות דובר עליהם פה-
🐌 מדגסקר הראשון- כל הילדים כולם שרו ״כולם להזיז ת׳תוסיק״. בכלל לימדו אותן את זה כי לא גרנו בארץ והן צפו בסרט באנגלית. בשפת המקור לא מעורב תחת.
🐌 home- הן ממש אהבו , בונוס -זו ריהאנה! ואפילו ג׳יי לו שם. עדיין צופות אם מוקרן.
🐌 trolls- הקטנה ראתה המון. הם חמודים ומתקתקים והיא הייתה בגיל המתאים (ובטח שניצח את צעצוע בכלל ללא מאמץ. ) , פרצנדייז מאוד פופולרי.
הזמרים – ג׳סטין טימברלייק, אנה קנדריק ושירים מ ע ו ל י ם!
🐌 croods- גם הילדים וגם אני אוהבים. עדיין צופות אם מוקרן. מצחיק!
דעתי האישית היא שבניגוד לרוב סרטי פיקסאר . סרטי דרימוורקס מיועדים ממש לילדים ולא גם למבוגרים. מה שהופך אותם מתאימים גם לילדים צעירים יותר אצל הילדים שלי לפחות זה עובד מצוין .
לא מסכים עם הפילוסופיה הזו
להגיד "מתאימים רק לילדים" זה תירוץ די עלוב בעיני לכתיבה עצלנית. אלא אם באמת מדובר בילדים ממש קטנים אין שום סיבה לכתוב רדוד או טיפשי רק בגלל שקהל היעד הוא ילדים.*
*כל זה נכתב במנותק מה הקשר של דרימוורקס והאם הם באמת כותבים "לילדים" (אישית חושב שממש לא)