I Love You, Daddy
עקרונית, הרעיון של טריילרים זה לעניין אנשים לקראת סרט מתקרב שהולך לצאת. אבל הטריילר הבא מעניין דווקא בגלל שהוא מפרסם סרט שלא הולך לצאת. לפחות לא בזמן הקרוב. ומסיבה טובה:
כן, איכשהו סרט של לואי סי. קיי. על התנהגות מינית גבולית לא נשמע כמו הסרט הנכון לתקופה הזאת, בייחוד לאור ההאשמות שעלו כנגד הקומיקאי. ולכן, חברת ההפצה החליטה בשלב זה לגנוז אותו.
מהטריילר קשה להצטער יותר מדי על הדבר הזה. אין ספק שלואי הוא יוצר חכם ושהסרט הוא ככל הנראה לפחות מעניין, אבל לא ברור לי למה הוא חשב שמה שאנחנו היינו צריכים זה עוד חיקוי לוודי אלן עם קלואי גרייס מורץ בבגדים חושפניים.
למי שכן ירצה לראות את הסרט, אגב, אני מניח שלא יהיה קשה מדי. חברת ההפצה אומנם לא משחררת אותו לבתי קולנוע, אבל לפני שגנזה אותו הספיקה לשלוח סקרינרים למבקרים ברחבי ארה"ב – כך שבניגוד לסרטים אחרים, אפשרי שמתישהו בזמן הקרוב, עותק של הסרט יצוץ באינטרנט.
בניגוד לסרט הקודם ברשימה, נראה שלא היה זמן יותר מתאים לשחרר סרט כזה. "הפוסט" הוא עוד סרט מז'אנר עיתונאים נגד הממשלה. ליתר דיוק, הוא "מריל סטריפ וטום הנקס נגד הממשלה המושחתת והרעה, ושניהם מאוד אמיצים".
אני נורא מקווה שנצליח להתייחס לסרט כשייצא בלי הפוליטיקה שסרט שכזה מזמין אליו, כי בנוסף לכל המשמעויות שאפשר להפיק מהסרט, הוא גם נראה פשוט כמו סתם סרט טוב. ומכיוון שמדובר בסרט של ספילברג עם קאסט אדיר וטריילר מעורר עניין, סביר להניח שהוא אכן יהיה כזה.
פול תומאס אנדרסון הוא לא במאי שממהר ליצור סרטים. הוא חושב על כל סרט שלו ובוחר פרוייקטים מסקרנים ומעניינים, גם אם לא תמיד לטעם הקהל. ומדי פעם, מסתבר, מה שהוא רוצה לעשות זה את "מה היה קורה עם "50 גוונים של אפור" היה מתרחש בלונדון של שנות ה50?".
ובכן, זה נראה מאוד יפה, ודניאל דיי לואיס מאוד דניאל דיי לואיס אבל זה בהחלט לא נראה מעניין בשום שלב. הידיעה שזה סרטו האחרון של דניאל דיי לואיס בעיקר מעציבה שהוא יפרוש במה שנראה כמו פיהוק קולנועי ארוך במיוחד. נותר רק לקוות שמדובר בשיווק שגוי מצד הטריילר.
המקרה של טוניה הרדינג הוא מעין אנקדוטה מוזרה כזאת שמוכרת להרבה אנשים, אבל לא לכולם, אז אמנע מלספר אותה ואתמקד בטריילר שנראה כיפי בסך הכל. אם להיות יותר ספציפיים – הוא נראה כאילו מישהו לקח את כל השטיקים של "הזאב מוול סטריט", "תוצרת אמריקה" ו"מכונת הכסף" והכניס אותם בבלנדר כדי ליצור עוד סרט "אתם מאמינים שזה סיפור אמיתי???" שכזה, עם מה שכבר מתחיל להתייצב כקלישאות לכל דבר אחרי זמן קצר מאוד של שימוש – דיבור ישירות למצלמה עם הערות לגבי אמינות ואופי הסיפור, סגנון מסוים של סיפורים ציניים על אנשים שמוכנים ללכלך את הידיים ועוד. אם עוד לא נמאס לכם מהסגנון הזה, אז ודאי תשמחו לשמוע שהסרט מקבל ביקורות טובות מאוד, באזז אוסקרי ועם קאסט די מוצלח (אליסון ג'ייני היא שחקנית נהדרת וגם מרגו רובי וסבסטיאן סטאן נחמדים), נראה שיש למה לצפות.
Game Night
אני לא בטוח שכדאי לראות את הטריילר הזה. הוא מצחיק, אבל אפשרי שכמו יותר מדי טריילרים לאחרונה, הבדיחות שבו הן הטובות ביותר בסרט ואולי אפילו הורסות במעט את העלילה שלו.
אני, בכל מקרה, הופתעתי לטובה. "ערב משחק מסתורין שמסתבך" נשמע כמו עוד קומדיה בסגנון של "דייט לילי" על זוגות מבוגרים שחווים לפתע לילה מטורף ומתגלגל בצורה צפויה אבל משהו הפעם נראה יותר מבטיח מבדרך כלל. אולי זאת החזרה של רייצ'ל מקאדאמס לקומדיה (שמבצעת את החלק הטוב ביותר בטריילר), אולי זה הטון הכללי אבל משהו בטריילר עבד בשבילי, ואפילו העובדה שמדובר בעוד זוג שמפריד ביניהם כמעט עשור לא הולכת להרוס לי את הציפיות לקראת הסרט הזה.
טוב, קודם כל: אוף. כלומר, הידד שהסרט הזה יוצא בארץ ולכן קיבל שם רשמי. אבל אוף ש"חי בסרט" הוא השם שהוא קיבל.
הטריילרים של "The Disaster Artist" ממשיכים להיות נהדרים – מסקרנים, מצחיקים וכאלה שגורמים לי כל פעם לשאול מחדש "רגע, זה באמת ג'יימס פרנקו?" ונראה שאני לא היחיד, כי יש דיבור לא קטן על כך שפרנקו יהיה מועמד לאוסקר על גילומו של טומי ויסו. מה שאומר ככל הנראה שטומי ויסו יגיע לאוסקר. העולם הוא מקום מוזר. מקווה שיגיע לארץ במהרה, בתקווה עם שם קצת יותר טוב.
Slice
ונסיים בטריילר הכי פחות קונבציונאלי. אני לא לחלוטין בטוח על מה הולך להיות הסרט (משהו עם פיצות ואנשי זאב) אבל אני משוכנע שעוד לא ראיתי עדיין טריילר שכזה. הייתי רוצה עוד טריילרים כאלה: הוא סיקרן אותי לגבי סרט בלי להרוס לי אף חלק ממנו והוא היה שונה לחלוטין מכל טריילר אחר שראיתי. רק זה הופך אותו לשווה יותר מרוב מה שהולך בטריילרים בזמן האחרון. בין אם אתם לא מתכננים לראות את הסרט, שווה להשקיע דקה וקצת בשביל לראות טריילר קצת שונה.
אני הכי מחכה לנאום של טומי ויס(א)ו בטקס האוסקר
על איך מילדות ענייה בפרברים של עיירה שכוחת אל בארצות הברית (שהרי המבטא שלו מאיווה או משהו כזה) הוא הצליח להגיע לפסגת העולם עם הסרט (ואסור לשכוח את הסדרה) המעולים שלו
הבחור פולני
עד כמה שידוע לי הוא היגר לארה"ב מפולין ועבד בהתחלה במכירת מעילים או משהו בסגנון.
כך שהמבטא שלו מפולין…..
אם אני זוכר נכון הוא מתכחש לזה
וטוען בתוקף שהוא נולד בארה״ב
לדעתי הוא מאלפא קנטאורי
והגיע לכדור הארץ באירוע שנקרא "תקרית רוזוול", ומאז מסווה את עצמו כבן אנוש בדרגות משתנות של הצלחה.
אין לי הוכחות אבל זה הופך את הכל ליותר הגיוני
טוב.. חשבתי שיהיה קל לברר את העניין.
אבל נראה שהוא זה שכתב את עמוד הויקפדיה של עצמו.
ממליץ בחום לראות The Tommy Wiseau Show
ממליץ להיעזר בפסיכולוג טוב כדי לצלוח את התוכנית.
יש הרבה תיאוריות, אבל...
התיאוריה הטובה ביותר עד כה היא שהוא ד"ב קופר. ראו:
https://xkcd.com/1400/
People are very strange these days
קודם ספייסי ועכשיו סי. קיי. נראה שמתחיל מסר שהוא "אם הטרדת, אתה (או היצירה שלך) לא תופיע על מסך". כמובן שזה עוד לא תקף על כולם (היי, קייסי אפלק) אבל כאלה שמואשמים בזמן האחרון. וזה משהו. למרות שכן חבל שלי שסרטים כמו "מלחמת הזרמים" משלמים את המחיר רק כי הם קשורים לויינשטיין. אין ספק שהוא אדם דוחה ומגיע לו לשלם על מה שעשה, אבל זה לא רק "סרט של חברת ויינשטיין", עבדו עליו עוד הרבה אנשים מוכשרים וקצת מבאס שהוא נדחה עכשיו בגלל כל הפרשיה.
– הטריילר של "הפוסט" לא הצליח להלהיב אותי. זה נראה כמו "ספוטלייט", רק קצת קולנועי יותר. ספילברג לא עשה סרט שאהבתי באמת מאז "מלחמת העולמות". אם זה לא ישנה את זה, מקווה ש"שחקן מספר אחת" יצליח, כשהוא סופסוף יחזור למד"ב.
– לעומת זאת, "אני, טוניה" בהחלט נראה מעניין, בתור מישהו שלא מכיר את הסיפור. והיי, יש גם את הילדה מ"חיבור פשוט".
– נופ, אני ממשיך לקרוא לזה "אמן האסון". גאד דאם איט, מפיצים. וזה כבר זמן טוב לבקש לפעול למען הקרנת דאבל פיצ'ר של זה עם "החדר"? (מי שרוצה, שיתן פישלייק! סתם, זה רטורי, ברור שאתם רוצים. הגולשים פה הם בדיוק הקהל שמתאים למשהו כזה).
– הטריילר של "Slice" אכן מסקרן, ולא פחות מסקרן זה שנראה שהוא מבוסס על סרטון אחר: לפני כחודש פורסם ביוטיוב סרטון של מישהו שסנכרן את אותו השיר, "Hall of the Mountain King", למשחק Line Man. קצת אחר כך יצא הטריילר הזה. צירוף מקרים? לא חושב. למה לקחת השראה דווקא מהסרטון הזה? שאלה טובה.
סרט החלקה על הקרח ועוד עם אליסון ג'אני? קניתי!
אגב, השחקנית שמשחקת את טוניה ארדינג כילדה היא
" rel="nofollow">מקנה גרייס, שכבר ראיתי ב-Fuller House וב-Designated Survivor (בגיל 11 יש לה כבר רזומה מכובד מאוד) אבל רק עכשיו קלטתי כמה היא מזכירה לי את שרה מישל גלר (שיודעת להחליק על הקרח, אגב). משהו בעיניים…
קצת חבל שלא ליהקו לתפקיד של ננסי קריגן את לורן גרהם (אני מניחה שהיא כבר מבוגרת מדי לתפקיד…![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
הן כמעט באותו גיל, אבל עלילת הסרט מתרחשת לפני כמה עשורים), כי הן ממש הופרדו בלידתן:
הטריילר של Slice מבוסס על מסלול ה-Line Rider שמסונכרן ל"היכלו של מלך ההר" של גריג.
https://www.youtube.com/watch?v=RIz3klPET3o
אני לא חושב שזה טיזר מוצלח כי לגימיק אין ככל הנראה שום קשר לסרט עצמו, וכל מה שהוא באמת מספק זה מס' מצומצם של שוטים. ובכל זאת, יהיה מעניין לראות איך צ'אנס הראפר בתור שחקן.
לדעתי הוא מהמוצלחים שראיתי
יכול להיות(ואני מקווה) שזה בא להגיד "טיזר לא קונבנציונלי לסרט לא קונבנציונלי", שזה תמיד דבר טוב מבחינתי. גם אם התוצאה צולעת לפחות מנסים לעשות משהו מקורי.
ומעבר לעניין הגימיק. אנחנו רואים שליח פיצה שעובר מסע משוגע במה שנראה כמו רכבת ההרים של הארנב. בשבילי זה כל המידע שאני צריך על הסרט והוא הועבר בצורה מקורית וכיפית.
אחלה טיזר שבעולם.
השנה של הונג סאנג-סו
כולם מתלהבים מוודי אלן שכבר במשך יותר מעשור מוציא בשיטתיות סרט אחד בכל שנה. למרות שחלק לא קטן מהסרטים האלו, חבל שבכלל נוצרו ('קסם לאור ירח' בין היתר), ההספק עצמו די ראוי להערצה. זה באמת לא רגיל.
אבל יש במאי קוריאני שעושה סרטים בקצב מסחרר.
ב2009 האיש עשה 3 סרטים, כשאחד מהם היה קצר.
ב2013 עוד שלושה סרטים, כשאחד מהם דוקומנטרי.
בין לבין הוא שומר על לפחות סרט אחד מלא בשנה, כשלפעמים עוד סרט קצר מפציע.
זה מטורף.
אני לא יודע אם הסרטים האלו בכלל טובים, למען האמת לא שמעתי את השם של הבמאי הזה עד השנה (מסתבר שראיתי רק סרט אחד, בעל שם נהדר ביותר- 'נכון לעכשיו, טעינו אז', והוא יופי של סרט).
אבל הונג סאנג-סו עשה במשך פחות משנה ארבעה סרטים ועל הדרך גם כבש את שני פסטיבלי הקולנוע הגדולים בישראל (ועוד כמה פסטיבלים בעולם) ואולי כבש גם אותי.
'אתה ושלך'
על הסרט הזה כבר כתבתי כשראיתי אותו בפסטיבל ירושלים.
זאת הייתה ההיכרות הראושנה שלי עם שמו של סאנג-סו, והבנתי שמדובר בבמאי קוריאני 'מאוד מוערך'. בסדר, אומרים את זה בערך על כל במאי שמגיע לפסטיבל.
הסרט הזה, בהפתעה גמורה, היה אחד הסרטים שהכי אהבתי בכל הפסטיבל. הוא נפתח שחייו של זוג מתערערים כששמועות על כך שחברתו משתכרת בלילות בחברת גברים אחרים מגיעות לאוזנו של הבחור שמיד מנסה להעמיד את הבחורה במקומה אך היא מתכחשת בתוקף לטענות ויוצאת לפסק זמן מהיחסים עמו.
בעוד הוא תר אחריה ברחובות, הבחורה, או שמא בחורה אחרת שמאוד דומה לה, מנהלת שיחות חולין שדי חוזרות על עצמן בליווי אלכוהול חופשי על הבר, עם גברים אחרים. מה שמעלה את החשד שאולי יש אמת בחששות, אך גם מעלה לא מעט תהיות בנוגע לסיטואציה שהופכת להזויה ולא ברורה בעליל.
מילת המפתח כאן: כפילויות. הסרט עשוי בפשטות בלתי נסבלת (בקטע טוב), אם גם בצורה מבריקה שפשוט משרתת את הסרט ורעיונותיו בצורה הטובה ביותר. הסרט מורכב מתבנית קבועה החוזרת על עצמה בכל פעם מחדש, מתנועות מצלמה, קלוז אפים מוגזמים, שיחת חולין ארוכה וסטטית ומוזיקה נהדרת כשהבחור ממשיך לטייל ברחובות ולחפש את הבחורה בין לבין. (היה ניסיון להקביל את הסרט הזה ל'תשוקה אפלה' המופתי בהחלט של לואיס בנואל. אל תנסו לעשות את זה, זה כ"כ לא)
הכל בסרט, מהעלילה ועד הטכניקה, חוזר על עצמו, מה שכל פעם מעמיד את הסיטואציה בלא מעט תהיות ושאלות שיכולות להאיר אותן בצורה אחרת לגמרי. זה אמנם מבלבל, אך גם, לדעתי, מאוד מתגמל.
וזה פשוט סרט מצוין.
פשוט מאוד, רך מאוד עם תסריט שאמנם לעתים נראה מעט מגושם אך מוצלח מאוד בסופו של דבר ורעיונות רבים שבאים לידי ביטוי בצורה מקצועית וחכמה.
(הסרט זיכה את סאנג-סו בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל סאן סבסטיאן)
משני הסרטים שהוקרנו בפסטיבל ירושלים, זה היה האחד שהכי אהבתי, מה שלא הפריע לסרט השני לזכות בפרס הגדול של הפסטיבל:
'על החוף, בלילה, לבד.'
הסרט הזה עוקב אחרי שחקנית מפורסמת, יונג הי, כשידוע לנו שהיא מנהלת רומן עם במאי קולנוע מפורסם ואב לילד. אך במקום שנראה ונתמקד ברומן הזה, הסרט רק מספר לנו עליו והמידע הזה נמצא ברקע, כאשר הדמות הראשית (קים מין-הי היפה ומוכשרת, זוגתו העכשווית של הבמאי) מסתובבת ברחובות ומדברת עם אנשים. כן, זה מאוד דומה ל'אתה ושלך'.
הסרט מחולק לשני חלקים.
הראשון והקצר יותר, מתאר ביקור של יונג הי בגרמניה, שם היא מבקרת חברה טובה. השתיים דנות רבות בכל מיני ענייני חולין כאלו ואחרים, על הרצון של השחקנית לברוח מכל הבלאגן שמחכה לה בבית, על תרבויות שונות ועל הכרויות עם אנשים חדשים.
החלק השני, שמרכיב את רוב הסרט,מתאר ביקור של השחקנית בעיירה בקוריאה, אחרי שנים של היעדרות. בביקור הזה הי פוגשת לא מעט חברי ילדות שלא ראתה שנים, משלימה עמם פערים, מחפשת עבודה ומי יודע, אולי גם תמצא אהבה חדשה.
אהבה. הסרט הזה מתעסק במושג הזה מכל כיוון אפשרי ועושה את בצורה די מרתקת. הרומן של הי כל הזמן מורגש ברקע והשמועות על כך הגיעו כמעט לכל אדם שהכיר אותה.
בחלק השני של הסרט, כאשר הי מוצאת מכרים ישנים, בשתי סצנות ארוכות, היא מתיישבת לארוחה גדולה ומשותפת ורוויה באלכוהול (שוב, אלכוהול) שעוזר לה קצת להתפרק ולאבד את שלוות רוחה (רגעים מוזרים).
וגם בסרט הזה, הפשטות, הכפילויות והספונטניות חוגגות.
הטכניקה של הונג סאנג-סו חוזרת גם כאן בצורה הכי פשוטה שיכולה להיות, עם קלוז אפים מוזרים ביותר, והרבה סצנות סטטיות כשהדמויות שוטפות את המסך בדיבורי חולין. אבל איכשהו, עם כל הפשטות ההזויה הזאת, הסרט הזה מצליח לחדור, לעניין ולרגש.
הי פשוט מטיילת ברחובות, מתיישבת במסעדות, פוגשת במקרה אנשים, כן אוהבת אותם לא אוהבת אותם, זה לא כ"כ ברור ומה לעזאזל עם הבמאי הזה שכולם מדברים עליו? לאף אחד אין מושג. אבל בסוף היא תגיע לחוף, בלילה, לבד. ותלמד בעצמה וגם אותנו על הדרך שיעור די מעניין ומקורי על אהבה, אלכוהול ואנשים.
הסרט הזה הזכיר לי מאוד את 'נכון לעכשיו, טעינו אז', שגם עסק ברומן בין במאי מבוגר לאמנית צעירה וגם בו משתתפים אותם שחקנים. העובדה שסאנג-סו, הבמאי, מנהל קשר במציאות עם קים מין-הי, השחקנית, רק מוסיפה עניין לכל הסרט הזה, שבעצם אולי מראה שהבמאי עושה סרטים על חייו האישיים ממש, בדיוק כמו גיבוריו בסרט עצמו. זה רעיון נהדר.
(הסרט גם זיכה את קים מין-הי בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ברלין.)
ומפסטיבל ירושלים, נעבור לפסטיבל חיפה (שניהם הוקרנו במסגרו שונות בפסטיבל קאן).
'היום שאחרי'
שוב קים מין-הי, שהפעם נדחקת קצת הצידה ומפנה מקום לדמות הגבר.
היא מגלמת את אריום, בחורה צעירה ונרגשת שזה עתה התקבלה לעבודה בבית הוצאה לאור. מה שאריום לא יודעת זה שקודמתה בתפקיד ניהלה רומן עם בונגוואן, הבוס החדש שלה.
בעוד בונגוואן מתאר בפניה ביומה הראשון את געגועיו הרבים לאהובתו שעזבה, אשתו, אותה הוא משאיר כל בוקר בבית ויוצא לעבודה, מוצאת מכתב אהבה שבעלה כתב וממהרת למשרד כדי לקבל הסברים, מה שמוביל לסיטואציה מצחיקה, עצובה, מבלבלת ונהדרת.
גם בסרט הזה יש קשר בין איש מבוגר הבוגד באשתו עם בחורה צעירה, רק שהפעם מתמקדים בצד של הגבר.
בונגוואן נמצא בסיטואציה לא אפשרית מבחינתו. הוא גם מתגעגע, גם אוהב, גם עצוב והבלבול בין שתי המזכירות, רק מוסיף לכל הבלאגן. גם בסרט הזה יש מצלמה סטטית המתארת שיחות ארוכות. התסריט נע בין מצחיק מאוד לעצוב מאוד ומצליח לגעת בנושאים הקבועים של הבמאי בשנה האחרונה (ואני מניח גם לפני) בצורה מצוינת.
הסרט מצולם בשחור לבן וזה מאוד יפה מצד אחד, אך לא הרגשתי שהבחירה הזאת משרתת את הסרט מעבר למובן הפשוט. הדיאלוגים כאן, כרגיל, מאוד סטטיים וארוכים והפעם אפילו יותר מבד"כ כששיחה יכולה להתחיל בדיון אישי על אהבה ובגידה, הופכת לדיון על אלוהים וטבע ונגמרת בדיון על כוחה של האומנות. (אבל זה באמת ממש מעניין)
ושוב, הונג סאן-סו הצליח לעבוד עליי כמעט לגמרי. מדובר אמנם בסרט פחות טוב מהשניים הקודמים, אך גם הוא בעצמו מהווה יופי של צפייה, מעוררת מחשבה, מצחיקה ורלוונטית.
'המצלמה של קלייר'
שנה שעברה במהלך פסטיבל קאן, סאנג-סו ניצל את נוכחתה של איזבל הופר בפסטיבל (שהייתה עם סרטה 'היא' המעולה) וחבר כרגיל לקים מין-הי (שהייתה שם כשסרטה הנפלא 'המשרתת' הוקרן), כדי לצלם עוד סרט. וכאשר הפסטיבל מתרחש ברקע, במשך ששה ימים, הוא צילם בכיכובן את סרטו החדש. כן, מסתבר שזה נורא קל ליצור סרטים אם אתה הבמאי הזה ולא רק שהספונטניות והפשטות נמצאים בסרטיו, אלא הוא פשוט עובד וחי ככה גם במציאות (לכן גם לא מפתיע שאולי גם העלילה עצמה היא המציאות אותה הוא חי.)
מאן-הי (קים מין-הי), היא בחורה צעירה שעובדת בחברת מכירות סרטים ומוצאת את עצמה, מסיבה לא ברורה, מפוטרת בתחילת הסרט. מאן-הי יוצאת לרחוב ושם היא מוצאת את קלייר (איזבל הופר, כובשת כתמיד), מורה המתגוררת בפריז ואוהבת להסתובב ברחוב ולצלם. המפגש בניהם נוצר כשקלייר מבקשת תמונה ממאן-הי, מפגש שטומן בתוכו כמעט את כל רעיונותיו של הסרט. קלייר בעצמה נפגשת במהלך הסרט עם משולש אהבים קוראיני והזוי, כשגם הם רוצים להיכנס לעדשת המצלמה של קלייר.
אלכוהול? יש. אומנות? יש. שיחות ארוכות? אהבות ובגידות? יש. ועדיין, זה סרט שונה לגמרי מכל השאר.
מלבד שמדובר בסרט הכי קצר מבין הארבעה (70 דקות בלבד), הוא מרגיש שונה. הטכניקה היא אותה טכניקה לגמרי, אבל משהו מרגיש חדש מרענן.
אולי זה הנוכחות של איזבל הופר, אולי זה פסטיבל קאן שמתרחש ברקע.
הסרט זכה בפרס הגדול לסרט בינלאומי בפסטיבל חיפה. ראיתי סרטים טובים ממנו בפסטיבל, אבל מדובר בסרט קסום, קליל וכיפי מאוד.
המצלמה של קלייר מקבלת מלא דימויים במהלך הסרט ומצליחה לעורר שאלות ורעיונות יפים על תפקיד המצלמה בחיינו, ולמה אנשים כ"כ רוצים להצטלם מצד אחד, אך מצד שני כ"כ לחוצים מהתוצאה שהם עלולים להיתקל בה כשיתבוננו בצילום עצמו.
איזה שנה מטורפת הונג סאנג-סו עבר. ארבעה סרטים. מלא פרסים והקרנות מכובדות.
אותי הדהים יותר מכל, שלמרות הביקורות על טכניקה קולנועית גרועה וילדותית, דיאלוגים לא גמורים וסרטים משעממים, מצאתי את עצמי נהנה מאוד בכולם.
נורא קל להשוות בין כל ארבעת הסרטים האלו, שעוסקים בגדול באותם נושאים ומתוארים באותה טכניקה.
אפשר לדבר באריכות בהשוואה ביניהם, ובהשוואה בין הסרטים לחייו האישיים של הבמאי, אבל מעל הכל אני פשוט רוצה להמליץ על ארבעה סרטים נהדרים (מי יותר ומי פחות) שאולי לא יעבדו על כל אחד, ויכולים גם לתסכל ולשעמם. אין כאן אף סרט ענק או יצירת מופת משוגעת, אבל יש כאן במאי מאוד מוכשר שפשוט עשה ארבעה סרטים בשנה שעבדו עלי לגמרי.
זה די מדהים.
"היום שאחרי" נהדר
צפיתי בו במקרה בחיפה והופעתי לטובה
מזכיר קצת את הגל הצרפתי החדש, רק בקוריאנית ואשכרה מהנה
אוף טופיק - מה קרה לביקורות דג?
שמתי לב שמזה כמה חודשים טובים לא עודכנו 'ביקורות דג' בדפי הסרט של סרטים חדשים, גם לא לכאלה שהייתה עליהם ביקורת באתר. האם ביקורות הדג היו עסק בלעדי של דורון או שפשוט שכחתם מהן?
לא שכחנו מהן.
(ל"ת)
דווקא "חי בסרט" זה שם מעולה..
זה נכון שהיה אפשר גם לתרגם מילולית, "אמן האסון", אבל בהקשר הזה "חי בסרט" זה ממש הברקה. זה הרבה יותר טוב מהשם המקורי, זה מעביר כל כך במדויק את החוויה ההזויה של צפיה בטומי ויסו ומחשבה על מה עבר לו בראש לכל הרוחות, זה שם נפלא.
הבעיה היא שזה לא נשמע מעניין או מיוחד
וזה לא מאפיין טוב סרט שנשמע מעניין או מיוחד.
לעומת זאת "אמן האסון" זה בהחלט שם שיגרום לעניין אצל מי שישמע אותו. בגלל הניגודיות וכדו ובכללי זה לא משהו שאתה שומע כל יום, וזה נותן יותר יחודיות לשם.
אבל בעיקר בגלל ש"חי בסרט" נשמע מעפן.
לדעתי.
הטריילר של SLICE
עעשה לי חשק לשחק ELASTO MANIA
לחלוטין לא מסכים לגבי "חוטים נסתרים"
הטריילר לא ממש מבהיר מה באמת קורה שם ביניהם (וזה מן הסתם בכוונה), אבל זה גם לא ממש הזכיר לי משהו כמו 50 גוונים, וגם אם בסוף זה כן יהיה דומה – הטריילר עצמו כבר נראה לי הרבה יותר מעניין מ-50 גוונים, לכל הפחות. פול ת. אנדרסון מתמחה ב-character study, ונראה שזה בדיוק מה שהולך להיות שם, דרמה אנושית איטית ומשוחקת מעולה (ועם דניאל דיי פאקינג לואיס!). לי זה נראה מאד מעניין. מה שכן, גם לי עצוב שדיי לואיס לא ישחק יותר בעוד סרטים.
כמו כן, לא מסכים לגבי בחירת השם העברי ל-disaster artist. נכון שזה לא תרגום מילולי, אבל מבחינת המשמעות זה תרגום עדכני ומבריק, וללא ספק תורגם ע"י אנשים שמכירים את הסרט the room ואת איך שטומי וויסו נראה בתקשורת. הוא לחלוטין חי בסרט, לפחות כל זמן שהוא באור הזרקורים.
"דדפול 2", טיזר אמנותי
קשה לי להתלהב, כי זה הבמאי של "ג'ון וויק" ו"אטומיק בלונד" המשמימים. אבל אולי יפתיע…
https://www.youtube.com/watch?v=2-5Wv9UGkN8
טריילר גם ל-Rampage של דה רוק
נראה כיף אידיוטי וטהור בדיוק כמו המשחק שעליו מבוסס הסרט. בגדול שוכנעתי. בקטן, אני מתחיל לעבוד כבר מעכשיו על כתב הגנה לראלף הזאב.
https://www.youtube.com/watch?v=coOKvrsmQiI
I Love You, Daddy הפתיע אותי
הוא הצליח לחזות הרבה מהשיח שמתקיים היום בנוגע להטרדות מיניות אפילו שצולם לפניו, וזה כבר מרשים.
אין הרבה עלילה, רוב הסרט זה לואי בתפקיד עצמו ודמויות שונות (שלדעתי כל אחת מהן מגלמת את הדעות של לואי) אומרות מה דעתן על הנושאים של הסרט, בעיקר הטרדות מיניות בתעשייה הקולנוע/בקרב עשירים.
העריכה מוזרה לפעמים, המסר מאחורי הסגנון שבחר מובן די מהר והופך למעיק בשלב מסוים, אבל הבימוי יחסית מוצלח בשביל לואי וכל השחקנים הראשיים מעולים, במיוחד וקלואי גרייס מורץ ג'ון מלקוביץ'.
אני לא מסכים עם כל מה שנאמר וקרה בסרט, אבל הוא בהחלט היה שווה צפייה מבחינתי. הייתי מצפה מלואי לנסות להפיץ אותו איכשהו או להעלות אותו לאתר שלו, לדעתי הוא רק היה מועיל לתדמית ההרוסה שלו, והסרט גם ככה מוכן כבר, ככה שהוא לא יפסיד מזה כלום.
איך ראית אותו?
(ל"ת)
כמו שיהונתן ציפה שיקרה, עותק מבקרים הגיע לרשת.
(ל"ת)
זה מה שהוא עשה
דווח לפני כמה ימים שלואי סי.קיי קנה את הזכויות של הסרט בחזרה וכנראה יעשה איתם משהו – למרות שלא ברור מה.