אחת המגמות הקולנועיות הבולטות של קיץ 2019 היא סרטים מיותרים. האם למישהו באמת היה דחוף לדעת מה עלה בגורלם של גיבורי "חיות המחמד", "אנאבל" או "אנגרי בירדס"? מישהו באמת רצה סרט אקשן של דורה החוקרת, סרט פליימוביל וסרט על אגלי דולס? למה זה מגיע לנו? אה, כן – יש סרט המשך גם ל"למה זה מגיע לי". שלא יחסר.
גם "צעצוע של סיפור 4" הוא סרט שאף אחד לא ביקש, אבל הרבה אנשים די שמחים לקבל. וטוב שכך, כי אם הוא היה מתגלה כסרט הגרוע הראשון בסדרה הזאת היה צורך להכריז על יום אבל בינלאומי. הוא די סבבה – לא מתעלה על הפרק השלישי ומראה שלא היה ממש הכרחי לכתוב המשך, אבל נחמד שדווקא כתבו.
"כתבו" היא מילה חשובה, כי לא פחות משמונה אנשים חתומים על הסיפור. ראשידה ג'ונס ו-וויל מקורמק, שהיו אמורים להוביל את כתיבת התסריט, עזבו את ההפקה בגלל מה שהם הגדירו כ"פערים פילוסופיים". לא ברור איפה אותם פערים נמצאים על הספקטרום בין אווירת בויז קלאב מבאסת לבין הטרדות של ממש מצד ג'ון לאסטר, שעזב את פיקסאר לא הרבה אחר כך, אחרי שהתגלה כקריפ גדול. נו, בסוף קיבלנו את הבעיטה המובטחת בזכרונות הילדות שלנו.
לבסוף נמצאו שני כותבים שסיימו את התסריט ביחד עם ג'וש קולי, ששודרג מבמאי שותף לבמאי לאחר עזיבתו של לאסיטר. יצא להם סרט קצת עמוס וקצת מבולבל, אבל כזה שלא עוצר לשנייה ונשאר מקסים ומצחיק לאורך כל הדרך; סוג של קומדיה רומנטית, אבל מהסוג שייגע במיוחד לליבם של פרודים טריים. זה גם סרט מסע, אבל לאנשים שמרגישים שהם כבר כמה זמן הולכים לעבר מבוי סתום.
לב הסיפור הוא הניסיון של וודי למצוא אושר בפרק ב' שאחרי אנדי, ולמרות שהכל מאוד חמוד וסנטימנטלי יש כאן גם מבט מפוכח מאי פעם על יחסי ילדים-צעצועים. כן, כולם רוצים ילד שיאהב אותם, אבל זה כבר לא הדבר היחיד שחשוב, וישנה הבנה מסוימת שמערכת היחסים הזאת לא שוויונית לחלוטין – שילדים הם אימפולסיביים, חסרי רגישות ולפעמים ממש מרושעים.
אז וודי וחבריו התמקמו היטב בחדרה של הילדה בוני, אבל מעמדו של השריף כבר לא בכיר כשהיה. לבוני יש צעצועים מועדפים אחרים ובובה ותיקה יותר משמשת כמנהיגת הצעצועים. ובכל זאת, וודי לא משחרר את האחריות על אושרה של בוני בקלות. הוא לוקח על עצמו את תפקיד המאבטח של חפץ המעבר האהוב על בוני, עבודת יצירה עקומה בשם פורקי (טוני הייל, באסטר מ"משפחה בהפרעה"), יצור אובדני ואומלל שכולם רק מחכים שייזרק לפח, כולל הוא עצמו.
מכאן והלאה העלילה מלאה פיתולים וכוללת חנות עתיקות, צעצועי וינטאג' מלחיצים, לונה פארק כאוטי ואת אהובתו האבודה של וודי, בו פיפ. לבובת החרסינה בשמלה הוורודה לא היה הרבה זמן מסך בסרטים הראשונים בסדרה, ורוב מה שנתנו לה לעשות היה לתמוך בוודי ולהתזמז איתו בזמנם הפנוי. הקשר ביניהם תמיד נראה פיזי למדי, מה שמעלה כמה שאלות שלא בטוח שאני רוצה עליהן תשובה. נציין לטובה שבו תמיד נראתה כמו הצד המיני והאקטיבי יותר מבין השניים – סקס פוזיטיב וכל זה.
לענייננו – בו של הסרט הרביעי היא כבר ממש דמות, עם סיפור רקע, שלל כישורים ובעלי ברית לרוב. כל סרט בסדרה הציג סוג אחר של "גורל" לצעצועים – חיים שלוויים בחדר של ילד, שעמום במוזיאון או בלאגן בלתי פוסק בגן הילדים. הגורל הפעם הוא החיים כ"צעצוע אבוד", כמו סמוראי בלי אדון. בו פיפ, שהיא לא בדיוק צעצוע אלא אביזר נלווה למנורת לילה, היא טרגדיה מהסוג שסרטי "צעצוע של סיפור" מתים עליה – שומרת הילדים שתמיד נזנחת אחרי שהם מפסיקים לפחד מהחושך. במקום להעניק לה מונטאז' קורע לב סטייל ג'סי, הסרט מעדיף להתמקד בחיים שבו בנתה לעצמה אחרי שלילדים נמאס ממנה, חיים מלאי אתגרים והרפתקאות שהפכו את בו פיפ לפיוריאוסה עשויה חרסינה. היא שורדת בזכות יצירתיות, חשיבה אסטרטגית ויכולת הנהגה – כל הדברים שוודי מיומן בהם, אבל ברמה אפילו יותר גבוהה כי האתגרים שהיא ניצבת מולם גדולים יותר.
חוץ ממנה הסרט מציג עוד צעצועים נטולי בעלים, בהם הנבלית שתעשה הכל כדי לשמח ילד (כריסטינה הנדריקס) ופעלולן שוויצר עם טראומת עבר (קיאנו ריבס). החביבים עליי הם באני ודאקי – קי ופיל בתפקיד צמד בובות פרווה פסיכוטיות עם עיניים נוצצות.
כדי להספיק להציג את כל הדמויות החדשות ולתת לכל אחת מהן רגע תהילה מספק וכיפי, הסרט מוותר בשלב די מוקדם על רוב החברים הישנים. באז עושה כמה דברים אבל הוא משונמך לדמות משנה לא הכרחית ועל הדרך נעשה דביל; פורקי מקבל בדיוק מספיק יחס כדי להצחיק בקול רם כמה פעמים ואז להיעלם לפני שהוא מתחיל להעיק; והצעצועים של בוני, שלא בדיוק מימשו את הפוטנציאל בסרט הקודם, נשארים כלא הרבה יותר מהופעות אורח (המצטיינת ביניהם היא הדינזואורית שמדבבת קריסטין שאל).
בסופו של דבר הסרט מצליח לבדר וגם לגעת ללב, גם אם התהליך שוודי עובר מרגש הרבה פחות מכל מה שקרה לו בסרטים הקודמים. הוא מגיע לסרט הזה די קרוב למושלם ואין לו הרבה מה ללמוד, אז במקום הוא מגלה דברים על עצמו ועל העולם. אין פה איזה מסע רגשי קורע לב, אלא חישוב מסלול מחדש וניסיון להתנער מהמסלול שהחיים קבעו לך. בקיצור, "איך וודי מצא את הגרוב שלו".
ייתכן שהטמטומיזציה של באז
היא נקמה קלה של דיסני בטים אלן, שהפך שמרן מדי לטעמה של הוליווד?
נשמע לי כמו סיבה מטומטמת להפליא
(ל"ת)
.
* אם יש משהו שאני לא סובל זה שהורסים דמות אהובה בסרט המשך כלשהו, אם יש משהו שמפריע לי אפילו יותר מזה זה שהורסים דמות רק בשביל בדיחה, זה הפריע לי עם ת'ור באנדגיים ואוהו כמה שזה הפריע לי אתמול עם באז, ממנהיג שותף, דמות ראשית וכנראה הצעצוע האהוב על הצעצועים בסדרה אנחנו מקבלים דמות מיותרת שמשמשת בעיקר בתור אתנחתא קומית ובקלות יכלו להחליף אותה בכל דמות אחרת וזה לא היה מפריע למהלך הסרט.
* פעם שנייה בשלושה חודשים שאני "זוכה" לראות חתול מקיא בקולנוע, מקווה שזה לא יהפך לטרנד
* מרוב שהגרפיקה השתפרה כבר קשה להבדיל בין הצעצועים לבני אדם, וזה לא בהכרח דבר טוב.
אבל בגדול זה סרט מצויין, מיותר אבל מצחיק מרגש ועושה את העבודה, אישית עדיין מעדיף את 3
לחזור לאנדי?
אנדי בן 20 עזבו אותו די מסכן
ספויילר מעליי
(ל"ת)
את צודקת - סרט מעולה!!!
אהבתי אותו מאוד מאוד!
נ.ב. לצערי ביקורות לא מצליחות להיות אוביקטיביות ב 100%, ובמקום להראות את הדברים הטובים שיש בכל סרט (הרי המון אנשים עבדו עליהם אז לא הגיוני שהוא גרוע בכל הבטיו) המבקרים רושמים את דעתם האישית ושוכחים שהם מהווים קול להרבה סוגי בני אדם שכל אחד אוהב היבט אחר של סרט.
הסרט הכי פמיניסטי של השנה
מראה איך עושים את זה כמו שצריך
לפעמים בביקורות עושים לפיקסר הנחות גדולות מדי
לדעתי בגלל ש"רגילים" שפיקסר עושים דברים איכותיים מאוד כמעט תמיד, לפעמים שופטים אותם יותר מדי עם יראת כבוד.
דווקא שמחתי מאוד כששמעתי שמתוכנן סרט נוסף, כי השלישי היה די מדהים, וכיוון שעבר זמן הנחתי שלפיקסר היה מה לחדש אם החליטו לעשות המשך. אז זהו שלא. הסרט הזה מיותר לגמרי, לא מחדש כלום ולא ראיתי כמעט אף מוטיב שלא הופיע בסרטים הקודמים. קחו את גן הילדים מ 3 ותחליפו בחנות עתיקות, במקום הדובי הורוד יש את גבי הבובה, ועוד… כל הזמן הייתה לי תחושה שסוחטים פה לימון הרבה יותר מדי, וחוץ מהיכולות הטכניות שהתפעלתי מהן, סהכ השתעממתי והתאכזבתי. גם הדיבוב של השחקנים הותיקים די עייף וכל העסק מיצה את עצמו.
לא כל כך מבין למה הסרט קיבל ביקורות מצויינות לרוב.
אני יכול לראות את הסרט גם אם לא ראיתי את שני האחרונים בסדרה?
ראיתי רק את הראשון. וזה היה אי אז בשנות התשעים.
הייתי אומר שכן
הרבה השתנה וכלום לא השתנה. יש הרבה דמויות חדשות מהסרטים הקודמים אבל רובן בקושי מופיעות בסרט הזה. דווקא דמויות מהסרט הראשון (בו פיפ וודי באז) מקבלים הכי הרבה זמן מסך וחולקים אותו עם דמויות שלא נראו בסדרה קודם לכן. מעבר לזה יש איזה מונטאג' בהתחלה שמסכם את הסרטים הקודמים+ פלאש בק. הדבר היחיד שאולי יהיה לך מוזר זה ההבדלים באנימציה
תודה רבה:) צפיתי בו לפני יומיים ומאוד נהניתי.
מכיל מספר שווה של רגעים שוברי לב ורגעים מחממי לב, כמו גם כמה מהבובות הכי מפחידות שראיתי אי פעם. הייתי על סף דמעות לא פעם. ספוילר לסרט וגם ל"אנחנו" –
האמת, כשראיתי את הילדה השחורה שהלכה לאיבוד בלונה פארק, שאלתי את עצמי אם היא תמצא את עצמה פוגשת כפילה שלה במתקן מסתורי:)
מסכים עם הביקורת ועם התגובות
הסרט הזה מיותר להפליא. הוא לא מחדש כלום, הוא לא מעביר שום מסר שלא הועבר בסרטים הקודמים. וודי נשאר וודי. השינוי המרענן היחיד הוא כמובן בו פיפ, שהיא אומנם לא הכוכבת האמיתית של הסרט אבל קרובה להיות.
ממש מבאס מה שהם עשו לבאז. בתור מי שאמור להיות אחת הדמויות הראשיות, הוא היה ממש מבוזבז פה. עם זאת, בזמן המסך המועט שניתן לו הוא כן הצליח להצחיק.
כשיצאתי מהסרט, התחדד לי משהו: ביקום של "צעצוע של סיפור" טמון פוטנציאל סיפורי אדיר. הרי לכל צעצוע יש סיפור משלו (משחק המילים – במקרה), ומערכת יחסים קרובה יותר או קרובה פחות עם הבעלים שלו. הצעצועים כל הזמן רצים, בורחים, מצילים אחד את השני, נתקעים בבתים או במכוניות של אחרים – כך שיש כל-כך הרבה כיוונים שאפשר לקחת את זה אליהם. לדעתי, אם פיקסאר היו יוצרים סדרת-בת לפרנצ'ייז הזה, ונותנים לכל דמות את הזמן והפיתוח המגיעים לה, זה היה יכול להיות מעניין ביותר. רק מחשבה.
מיותר להחריד
אני חושב שעדיף היה לכל הצדדים אם הסרט לא היה קיים, לפחות לא במתכונת הנוכחית. שלא היה הורס את השיא שהקודם שלו יצר, כאחד מסרטי האנימציה המוצלחים, ואחד הסופים המוצלחים של סדרת אנימציה איי פעם.
נתחיל מהדברים הטובים שאפשר לכתוב על הסרט. קודם כל האנימציה יפה ומפורטת מתמיד, זה עדיין מצחיק לפרקים, עדיין מרגש לפרקים, והדמות של בו (שתכלס הסרט היה צריך עליה) היא משהו שכיף לצפות בו על המסך. למרבה הצער כאן נגמרו התשבוחות ומתחילה האכזבה, שבגללה יצאתי מהסרט בתחושת meh כללית.
קודם כל, הסרט מסתובב סביב אותן נקודות עליהן דנו כל הסרטים הקודמים. אין שום תוספת חדשה (פרט לחלק של בו) ובגדול אלו אותן דילמות (שבגדול להיות צעצוע זה באסה) שכבר טופלו בצורה הרבה יותר משכנעת בכל הסרטים האחרים. זה נראה בהתחלה שקו העלילה הראשי יתמקד בפורקי ונקודת המבט הרעננה שלו, אבל כמו שכתבו בביקורת זה חוזר מהר מאוד לשטיק המקורי.
דבר שני, הדמויות המוכרות מהסרטים הקודמים קיימות כאן רק בגופן, ולא עושות כמעט שום דבר, אבל פשוט שום דבר. יכלו באותה מידה להשתמש בקונוסים בעלי תודעה וזה לא היה משנה דבר מהסרט. אם בשלישי נתנו כמעט לכל דמות משהו לעשות שתואם את אופיה/יכולותיה, פה הרוב המוחלט מבוזבז. הדמויות שכן מראים על המסך שונות לגמרי מכל מה שידענו עליהן. הכי בולט ומאכזב זה כמובן באז שנות אור, שהפך מאחת הדמויות המורכבות בסרט אנימציה, שהיה צריך להתגבר על משבר קיומי ולצאת עם ידו על העליונה, לבדיחת צד שהגיעה משום מקום ומיצתה את עצמה תוך חמש דקות.
ולבסוף, לא מדובר בסרט טוסטר, אלא בסרט שכדי שיעבוד הדמויות חייבות להיות צעצועים של אנשים אמיתיים, ולשם כך אותם אנשים צריכים להתנהג ככאלו. ובכן בסרט הם לא מתנהגים ככה, ואז כל האמינות נפגעת. נכון שזה עדיין סרט מצוייר, אבל זאת פיסגת היצירה של פיקסאר, והיא נשענת בין השאר על היכולת של מישהו מעל גיל 7 למצוא בה אמינות כלשהי. דמיינו למשל את "הקול בראש" שעוסק גם הוא בחיים נסתרים לצידם של בני אדם, ואיך הוא היה נתפס אם בני האדם ששם היו מתנהגים כמו דמויות בסרט מצוייר, חסרות כל הקשר למשהו שאנחנו מכירים מהחיים האמיתיים.
בקיצור, הסרט חביב, הוא אולי יותר טוב מהשני, אבל ממש לא מתקרב לחלוציות של הראשון ובטח לא לאפיות של השלישי. ההבדל הכי ברור הוא בין מחיאות הכפיים הרבות שהיו באולם כאשר ראינו את השלישי לפני כמה וכמה שנים, לעומת מה שהיה עכשיו, שזה בעיקר נסיונות להשתיק את הילדים שישבו בשורה למעלה וכבר מזמן עברו את שעת השיינה שלהם.
היו צריכים לעשות מזה ספינאוף על בו פיפ, אולי לארגן לה מפגש קצר עם דמויות מהעבר, וזהו. גם היה שם אותו בקונטקסט הרבה יותר צנוע וראוי, וגם מונע מאנשים שיודעים לאלו גבהים הסרטים האלו הגיעו בעבר לצאת מאוכזבים.
לצערי, גם אנחנו היינו עסוקים חצי סרט
בלהשתיק את הילדים מהשורה מעל. מזמן לא הפריעו לי ככה בסרט. אני לא הולך למספיק סרטים כדי לומר זאת בוודאות, אבל נראה לי שקבוצות ילדים מעדיפות לשבת בעיקר מאחורה. לכן, לכל מי שלא רוצה להיות גננת למשך שעה וחצי שעתיים, מומלץ לשבת מקדימה.
האמת שזאת הפעם הראשונה שהיה לנו דבר כזה
כנראה שילוב של הסרט והשעה המוקדמת יחסית.
ישבנו דיי רחוק מהם, אבל האנשים שישבו מעלינו כל הזמן ניסו להשתיק אותם ולגרום להם לכבות את הטלפונים, עד שהגיע סדרן.
באופן כללי הם התנהגו כאילו מישהו הכריח אותם לשבת שם, ובאמצע פשוט טיפסו למטה על הכיסאות ויצאו מהאולם.
לדעתי, זה סרט נפלא
צעצוע של סיפור 3 היה סרט אמיץ מאוד, אבל בסופו של דבר הוא בעיקר סגר את סיפורם של מערכת היחסים בין אנדי לבין הצעצועים שלו.
צעצוע של סיפור 4 מנסה לסגור את סיפורם של הצעצועים עצמם – של החבורה שאותה אנחנו מלווים כבר 24 שנים. כמו כל הסרטים בסדרה, הוא עוסק בשאלה מה זה אומר לחיות עבור מישהו אחר, אבל שלא כמו כולם, הוא גם מנסה לפתוח את השאלה מה זה אומר לחיות עבור עצמך.
אז כן, בדרך הוא בוחר להתמקד בוודי ולזנוח קצת את שאר החבורה, וזה באמת קצת צורב. אבל הדמויות שהוא מוסיף, והסגירה שהוא מציע, מפצים על זה מבחינתי.
סרט מצוי
הסרט הראשון הביא לעולם את הקסם שבו מתנהל חיים של צעצועים רבים בחיי היום יום עם הבעלים הסרט השני מייצג את השיעמום של הצעצוע במלואו שלא רוצים לשחק איתך כאילו שחייבים להתבגר מתי שהוא הסרט השלישי היה שיפור קצת הבנו אנדי ניפרד הצעצועים ואיך החיים ממשיכים אבל דיי דיי שחררו אותנו מהסרטים המצויים האלה דיסני פיקסאר תביאי לנו משהו חדש
רגע אחד
בו פיפ היא בובת חרסינה? בסרט הראשון היא נראתה כמו בובת פלסטיק.
בסרט הראשון גם אנדי נראה כמו בובת פלסטיק.
(ל"ת)
אז הייתי השבוע בחנות צעצועים
ונתקלתי בצעצוע פלסטיק של פורקי, מבריק, מוצק וארוז בקופסה והכל שעלה בסביבות ה80 ש"ח.
יכול להיות שמישהו במחלקת השיווק של דיסני לא הבין את הסרט?
נ.ב.
ואז הגעתי לקופה (בלי פורקי) ונתקלתי בקופסה ארוזה יפה שמכילה "סבתא סורגת". בנקודה הזו איבדתי אמון במחלקות השיווק לילדים באופן סופי.
מה זאת אומרת לא הבין את הסרט
הסרט נועד למכור צעצועים. פורקי הוא צעצוע. צריך למכור את פורקי. מ.ש.ל וכו'.
כל הסרט מנסים לשכנע את פורקי
שהוא צעצוע ולא זבל, ועכשיו אתה בא לחנות ומפקפק בזה?!