ביקורת: מגדל

אני לא בוכה בסרטים. זאת לא נקודה שאני מציין בגאווה: לבכות זה אחלה ובריא, ועקרון הגבריות ה"מה אתה בוכה, מה אתה ילד קטן" הוא איפשהו בטווח שבין מטומטם לרעיל. ובכל זאת, ולמרות שראיתי לא מעט סיפורים סוחטי דמעות על דמויות שקרובות לליבי, מעולם לא יצא לי לבכות בקולנוע, או בבית מול סרט או סדרה. אבל אני זוכר את הפעם שהכי התקרבתי לכך. זה היה ב"מגדל".

"מגדל" הוא סרט תיעודי מהז'אנר של "פשע אמיתי" רגע לפני שהז'אנר ממש תפס. הוא גם חלק מתת הז'אנר של "סרטים תיעודיים מצויירים": סרטים שבמקום שחזורים עם שחקנים אנושיים שלרוב יוצאים גרוע, החליטו לתת לצוות אנימטורים לשחזר את המאורע המרכזי.

המאורע המרכזי ב"מגדל" הוא מאורע ששינה את ארה"ב: הירי באוניברסיטת טקסס ב-1966, שבו משוגע עם 7 כלי נשק ו-700 כדורים מסוגים שונים התיישב על ראש המגדל במרכז אוניברסיטת טקסס והתחיל לצלוף בעוברים ושבים: זאת אחרי שהוא כבר רצח את אשתו ואימו בבית. הוא הרג בסך הכל 14 אנשים (כולל עובר של אישה בהריון) ופצע 31. האירוע נגמר לאחר 96 דקות, כאשר שוטר ואזרח הצליחו להתגנב לראש המגדל ולהרוג אותו.

אמנם ההיסטוריה של אנשים שיורים אחד בשני בבתי ספר היא ארוכה ומפורטת (לא, באמת: ערך הוויקיפידיה על מקרי ירי בבית ספר בארה"ב הוא מדהים ומדכא בפירוט שלו ובהיסטוריה הארוכה שלו וכולל מקרים הזויים ומוזרים שכמעט כל אחד מהם יכול להיות בסיס לסרט. אבל אנחנו לא כאן לדבר על זה), אבל המקרה מ-66' שינה משהו. זה היה אירוע הירי הנוראי ביותר מבחינה מספרית שהיה עד לאותו הזמן. מאז, כל כמה שנים יבוא מטורף אחר ויעלה על המספרים האלה, עד שנגיע למקרה הירי בלאס וגאס שם נהרגו 60 אנשים ונפצעו 867 אנשים (לא כולם כתוצאה ישירה מהירי, אם זה מעודד).

אני אומר שאנחנו לא כאן לדבר על זה, כי למרות שזה אירוע משמעותי בהיסטורית ארה"ב שידועה, למרבה הצער, במקרי הירי ההמוניים שלה – הסרט לא ממש בא לדבר עליו במובן ההיסטורי שלו ובההשפעה שאני מייחס אליו. במקום זאת, הוא בא לספר סיפור אמיתי ונוראי שקרה.

"מגדל" מספר את סיפורו דרך ראיונות עם הניצולים מהמאורע שמשחזרים רגע אחר רגע את מאורעות היום, מה שהופך את הסרט לשני דברים: תיעוד מיד ראשונה של התחושות והרגשות והמחשבות שיש לאנשים הללו על מה שהתרחש מסביבם ועל כל מה שקרה, וסרט מתח אפקטיבי להחריד.

כי הרי לא צריך יותר מזה: על ידי הצגה מוצלחת של מספר נקודות מבט של אנשים שהיו בצמתים מכריעים באותו יום, הסרט מצליח לדמות בצורה די מציאותית איך זה להיקלע למצב שבו באמצע היום בלי שום התראה יש אדם שניצב על מגדל ומתחיל לצלוף בכל האנשים מסביבו. מה שאומר – הוא מצליח לדמות בצורה די מציאותית סיוט מתמשך.

לרעת הסרט, באיזשהו שלב המרואיינים שלו, שעד כה הוצגו באנימציית רוטוקוסקופינג גם כשדיברו למצלמה, מתגלים בלייב אקשן כבני האדם שהם כיום וזה אלמנט קולנועי לא מועיל. אני יכול להבין את הבחירה, אבל זה בכל זאת מרגיש כמו התלהבות סגנונית שאולי התחילה מרעיון מעניין, אבל היא ריקה בסופו של דבר.

בחירה אחרת והרבה יותר משמעותית היא הבחירה לא לתת במה לצ'רלס ויטמן, אותו רוצח בן 25 שככל הנראה יצא למסע ההרג בגלל גידול במוחו. זה הגיוני בסך הכל, בהתחשב בכך שכל המידע עליו הושג בעקיפין, והסרט מעדיף לתת במה לאלה שיכולים לדבר עבור עצמם. אבל הבחירה הזו מוסיפה גם נדבך מוסרי מסוים בשאלת האובססיה שלנו לרוצחים מטורפים, וגם נדבך קולנועי מסוים – מפלצות הן מפחידות יותר ככל שאנחנו רואים מהן פחות.

"מגדל" הוא לא הסרט התיעודי הטוב ביותר של העשור האחרון, ואולי אפילו לא הסרט התיעודי המצוייר הטוב ביותר של 2016 – "ביצים!" של פני ליין מתחרה מולו ראש בראש על התואר הזה, כשאני מחליף את דעתי כל יום בשאלה מי יותר טוב מבין השניים. אבל "מגדל" הוא אחת מהחוויות האינטנסיביות ביותר שעברתי, בקולנוע ובכלל; סרט שמחזיק אתכם כל כך קצר ומראה את אחד מהמאורעות הנוראים ביותר שאפשר לראות על כל צדדיו – החיוביים, השליליים, האנושיים, המפלצתיים – ולא נותן רגע לנשום עד שהוא מסתיים. הסרט מעביר אתכם סקאלת רגשות (כמו שאמרתי בהתחלה: הסרט היה הקרוב ביותר שהייתי לבכי, וזה למרות שזה היה בכלל רגע חיובי) של מאורע שאף אחד לא רוצה להיקלע אליו. לפחות זה לוקח לו רק 82 דקות.