ביקורת: מופע טוטאל

"מופע טוטאל" הוא עוד סרט שמוקרב על מזבח הפוליטיקה, מילה שמרחיקה אנשים מאולמות הקולנוע ואינה – בניגוד למה שיוצרים ומבקרים נוטים לחשוב – תמריץ. מה, בעצם, היה הלהיט הפוליטי האחרון? אני חושב שמדובר ב"ימים נוראים" מ-2019 (שעל פי סינמסקופ, הביא 170 אלף אנשים אל האולמות כדי לראות מה גרם ליגאל עמיר לרצוח את רבין). אני לא יודע מה הייתה השנה שבה "הלהיט הפוליטי מעורר המחלוקת זוכה פרס אופיר או שניים" הפסיק לעבוד – האם הקורונה קברה אותו? האם זה המשבר הפוליטי שאנחנו נמצאים בו מאז 2019? האם זאת תקופתה של מירי רגב כשרת תרבות? – אבל העובדה היא שהוא מת. הקהל הישראלי פשוט לא בא יותר לקולנוע לשמוע טורי דעה בדמות סרטים. זה לא אומר שחייבים להפסיק לעשות כאלה, אבל אולי כדאי שהמשווקים ידעו שמדובר בימינו בדבר שמרתיע אנשים, ושאם נפל עליהם איזה סרט פוליטי אז לעשות כל מה שביכולתם כדי ליצור רושם שזה "סתם עוד סרט- פוליטיקה? פה? מה פתאום".

אם כי אולי במקרה של "מופע טוטאל" קצת קשה לאפר את הסרט כאילו אין בו פוליטיקה. אמנם הוא לא מתייחס למפלגות או למלחמות באופן ישיר, אבל כל כולו סאטירה על המצב הנוכחי. המצב הוא כזה: מורה לתיאטרון נקלע לתסבוכת כאשר אמירות שלו אשר מביעות עמדה אמביוולנטית כלפי צה"ל מופצות לתקשורת. אלא שהמורה לתיאטרון (רועי אסף, שגם ביים וכתב את הסרט) הוא גם כוכב תיאטרון בשאיפה, והוא רוצה לעשות מהלימונים האלה מופע קברט של לימונדה. הוא מוסיף ללימונדה הזאת גם קצת משברים משפחתיים (כי איך זה יהיה סרט ישראלי בלעדיהם), וגם פוסט-טראומה ניכרת עם כמה דילמות צפויות מראש, כמו: מה יותר חשוב – העקרונות או הכסף? ואולי יותר חשוב – איזה עקרון יותר חשוב? ואיזה עקרון הוא בכלל עקרון ולא רק אגו במסווה?

מבחינה סאטירית, "מופע טוטאל" הוא חבילה די בסיסית, אם כי גם בה אפשר לראות כמה דברים שהרבה פעמים נעדרים מסאטירות מהצד השמאלני של המפה. למשל: ימנים שלא מוצגים (רק) ללעג, או כבבונים חסרי חשיבה, אלא כבני אדם עם רגשות ומחשבות. כן, אין פה דיון פוליטי רחב שמציג כראוי גם את העמדה שלהם, אבל אחרי דברים כמו "טור פרידה" מרענן לראות סרט שכמעט כאילו פגש אדם ימני בחייו. כמה חבל שזה הסטנדרט אליו הגענו.

אבל חוץ מזה, כאמור, מדובר בהרחבה כללית של תרחיש מוכר – אפילו לא רק בארץ – על אדם שמוצא את עצמו באור הזרקורים ומנסה לנצל את המצב לטובתו. אמנם התפאורה היא עיירה שכוחת אל בדרום וחלק מהבדיחות יותר מעודכנות, אבל מעבר לכך הרבה מהקטעים פה יהיו מוכרים למי שכבר ראה מעשייה פוליטית עוקצנית. כן ראויה לציון סצנה אחת באמצע, שלא רק מבוצעת בטייק רציף (על זה עוד רגע), גם הכתיבה שלה על החיים בארץ והטירוף הגלום בהם נהפכת למלאכת מחשבת של משחק, כתיבה ובימוי.

ובאמת צריך להגיד איזו מילה טובה על הבימוי כי אסף, בסרט הביכורים שלו, נראה כמו מי שרק חיכה למעבר מאחורי המצלמה. כמעט בכל סצנה הוא מנסה לשלוף טריק מהמצלמה, כאשר העיקרי ביניהם הוא שוטים רציפים אקרובטיים שמטיילים בין שתי קומות הלוך ושוב, והוא גורם גם למי שלא מבינים בעדשות ויחס מסך להגיד "וואו" כל פעם מחדש. אם מעשי לוליינות קולנועיים הם הסיבה שאתם הולכים לקולנוע, אפילו אם התסריט מסביבם קצת חלש, אל תוותרו על "מופע טוטאל".

עבור מי שרוצים קצת יותר מהקולנוע שלהם, ההמלצה על "מופע טוטאל" הופכת ליותר מגומגמת. כאמור, קצת קשה להתחמק מהתחושה שנפנופי הידיים והלהטוטים מסווים סיפור שאת רובו כבר ראינו, ושהביצוע שלו נמצא בקו המבאס שמתעלה על "מיותר למה טרחת" אבל לא מגיע ל"וואי איזה טירוף", ונעצר איפשהו ב"כן, אפשר, אם אתם בקטע". זה מסוג הסרטים שאפשר לראות בקולנוע תוך הנמכת ציפיות או בבית, אם היה אפשר לוודא שתהיה דרך לראות סרטים בבית אחרי שהם מסיימים להציג בבתי הקולנוע.