עשרת הסרטים הגדולים של 1999

כפי שמושר במחזמר "רנט", ישנן 525,600 דקות בשנה. אך כנשאל באותה יצירת ניינטיז מכוננת – איך אפשר למדוד שנה? במחזמר מציעים כל מיני שטויות כמו כוסות קפה או אהבה, אבל מבחינתי הדרך החשובה ביותר למדוד שנה היא בסרטים. דרך סרגל זה, אין מנוס מהעובדה ש-99' הייתה שנה אדירה. האם הבהלה מבואו של האלף החדש גרמה לכמה מהיוצרים הגדולים של הקולנוע להזדרז ולהביא לנו כמה שיותר קולנוע משובח? האם רצה הגורל ואלו שמאחורי המצלמה פשוט הבינו מה הם עושים ברגע הנכון, בעת ובעונה אחת? לנו אין תשובה אחת לכך. אבל כמה מתוצריה הקולנועיים של 1999 היו לקלאסיקות ששרדו מעל 20 שנה וגם זכו לאהדה חסרת תקדים כבר בזמן אמת; חלק מהם זכו ליחס סימפטי שהפך להערצה אמיתית כמה שנים לאחר מכן. אז אני כאן לבחור את עשרת הסרטים הטובים ביותר של מה שאני מכריז כשנה הקולנועית הטובה ביותר. אבל לפני כן, כמה סרטים שלא הצליחו להיכנס לרשימה, סרט, סרט מסיבותיו: 

יצירת המופת של 1999 שפשוט לא ראיתי: המקור. רציתי להספיק לראות את "המקור" לפני כתיבת הכתבה, אבל אז הבנתי שאני מצייר את המטרה מסביב לחץ וזה לא הוגן לא לסרטים האחרים, לא ל"המקור" ולא עבורי. על כן, "המקור" יסתפק בתואר "הסרט הטוב ביותר של 99' שזוהר אורבך לא ראה". זה לא מעט! (טוען לכתר: להיות ג'ון מלקוביץ')

הסרט הגדול ביותר של 1999: הוא ללא ספק "המטריקס". וזה לא שאני אדיש אליו – סרט מצוין ומשפיע עם אפקטים פורצי דרך שהזכיר לנו שסרטי אקשן שוברי קופות יכולים לעורר מחשבה. הבעיה היא שהוא אמנם גדול בחוץ, אבל עבורי הוא בגודל בינוני יותר – בדיעבד הוא פשוט לא כזה העיף לי את הסכך. אבל אין ספק שאין 99' בלעדיו. (טוען לכתר: אמריקן פאי)

הסרט הגדול של 1999 שאנחנו מנסים להבין מה לעשות איתו היום: "אמריקן ביוטי" לא באמת סרט נורא. מבחינות רבות, הוא סרט טוב מאוד. אבל 20 השנים שהוא איתנו הפכו אותו, בדיעבד, לפיסת קולנוע רעילה ולו רק בגלל השחקן הראשי (המצוין) שבמרכזה: קווין ספייסי. ספייסי גילם בורגני בן 40 עם בת ורעיה ששונאות אותו, שקראש שלו על חברתה של בתו המתבגרת מלמד אותו איך לחיות מחדש את החיים. וזה לא שסם מנדז בהכרח ידע שגם בחיים האמיתיים ספייסי ממש סבבה עם קטינים כשרצה אותו לתפקיד – אבל הגילוי על כך שספייסי לכאורה תקף מינית קטינים רבים גרם לאמריקן ביוטי, סיפורו של גבר מבוגר שתיכוניסטית מלמדת אותו אושר מהו, להיראות די מבחיל.

כאמור, העובדה שמסביב לכל זה יש כמות ניכרת של שמאלץ נטול-מודעות-עצמית (השקית הזאת הייתה פתטית גם בזמן אמת) גרמה לעובדה שהוא הוא הזוכה הגדול של אוסקר 99' להיות די מביכה בדיעבד. במיוחד כשסרטים מגדירי עשור כמו המטריקס, מגנוליה ומועדון קרב לא נשקלו בכלל כמועמדים סבירים לפרס הסרט. מה שכן – אנט בנינג מהממת בסרט הזה. 

הסרט המוערך יתר על המידה ביותר של 1999: "החוש השישי" נחשב על ידי רבים לאחד מסרטי האימה הגדולים ביותר אי פעם. אחרים נותנים לו את הקרדיט לטוויסט הגדול ביותר בקולנוע. חלק פשוט מסתכלים עליו כעל דרמה משפחתית מצוינת עם כמה אלמנטים חזקים של אימה. כל זה נחמד, אבל הסרט הזה פשוט שיעמם אותי נורא: ברגע שיודעים את הטוויסט העוצמה שלו דועכת; טוני קולט, ברוס וויליס והיילי ג'ואל אוסמנט לא בשיאם בסרט הזה. לא עפתי. (טוען לכתר: עיניים עצומות לרווחה). 

הופעת השנה של 1999: ראשית – באמת לא חסרות. האנסמבל המרהיב של "הכישרון של מר ריפלי", "מגנוליה" ו"יופי מקומי", גלריית הדיוות של "הכל אודות אמא" והופעת האורח של אלאניס מוריסט ב"דוגמה" כולן מרגשת אותי נורא. אבל התואר הזה הולך, מבחינתי, לאישה מופלאה אחת: ריס ווית'רספון ב"בחירות או לא להיות" גילמה את אחת הפוליטיקאיות המחושבות, המחליאות והמבריקות של הקולנוע האמריקאי לדורותיו. היא קורעת מצחוק, היא מעצבנת נורא, אבל בתוך כל זה – היא מצליחה לרגעים גם לעורר יראה מסוימת מפניה. וכל זה בגוף הננסי של ילדה בת 17 שמתעלת את כל מה שנורא בפוליטיקה האמריקאית בפרט והאנושית בכלל. כמה שנים לאחר מכן וויתר'ספון תזכה באוסקר ותהיה לאחת הנשים החזקות בהוליווד. אבל לא נשכח שהתחלת בתיכון נידח באוהיו, בעודך מטרילה את מת'יו ברודריק וקורעת בזעם פוסטרים במסדרון בית הספר, כשברקע מתנגן אניו מוריקונה. 

ועכשיו, הסרטים הגדולים ביותר של 1999 על פי אחד, זוהר אורבך, הלוא הוא אני

10. דוגמה

קווין סמית' אינו גאון ואינו משיח, אבל בסרט המתוק והמטופש הזה יש כמה רגעים קסומים של גאונות – ורגע אחד מענג של אלוהות. סרט מלא בחסד והומור דבילי שמבוצע בשכל רב על ידי אחד היוצרים החשובים של הניינטיז.

9. הכל אודות אמא 

אלמודובר הוא מהבמאים האלה שאני רוצה להציג בפני כל במאי-העל של העולם, אלה שקוטפים פרסים בפסטיבל קאן ומככבים ברשימות נוטפות הערצה של מבקרי קולנוע, ולומר "למה אתם לא יכולים להיות כמו פדרו?! תראו איך הוא מביא סרטים איכותיים, חכמים, מושקעים שעדיין כיף לראות! ממנו תראו וכך תעשו, נודניקים!". וזה בזכות סרטים כמו "הכל אודות אמא" – סרט שהוא דוקטורט בפני עצמו על דמות האישה בקולנוע, שבצבעים עזים, משחק נפלא ותסריט מבריק מתכתב עם הנשים הגדולות ביותר שידע המדיום – אבל קודם כל, מספר סיפור מרגש על אם אוהבת, שחקנית גדולה, מלכת כביש ואשת אלוהים.

8. נוטינג היל

התסריטאי ריצ'רד קרטיס, בגיבוי יו גרנט, הביא לעולם שלוש קומדיות רומנטיות לפנתיאון. ובעוד "ארבע חתונות ולוויה" מ-94' הביאה אותו למועמדות לאוסקר ו"אהבה זה כל הסיפור" הגיע לפנתיאון הסרטים הפופולריים של המאה הנוכחית, "נוטינג היל" הוא כנראה האהוב עלי. אין הרבה תחכום או חדשנות באגדה על מוכר ספרים לונדוני שמתאהב בכוכבת קולנוע הוליוודית (ג'וליה רוברטס) – אבל בעזרת תסריט חכם, צוות שחקנים נפלא, פסקול נאה ובימוי יעיל מצד רוג'ר מישל המנוח (שניצח על וואנשוט מהמם אחד שנערך לצלילי Ain't No Sunshine לקראת סוף הסרט), "נוטינג היל" הוא אחת הקומדיות הרומנטיות המקסימות אי פעם, וסצנת הסיום שלה היא מהגדולות בכל שנות התשעים.

7. 10 דברים שאני הכי שונאת אצלך 

אינני סטודנט מהחוג לספרות אנגלית, אלא מהחוג לקולנוע. אין לי מושג אם אלו שלומדים את אילוף הסוררת יחד עם שאר כתבי שייקספיר לומדים גם את סרטו של גיל יאנגר, שעיבד את אותה קומדיה שייקספירית – אני יודע שבחוג לקולנוע סרט כמו "עשרה דברים שאני הכי שונאת אצלך" אינו משהו שחוקרים מספיק, וחבל. כי הוא, ראשית, קומדיה מענגת ומהנה במיוחד, אבל שנית, וחשוב באותה המידה, הוא עושה לטקסט השייקספירי המקורי מהלך מבריק וגואל. 

המחזה המקורי היה טקסט מיזוגני על אישה רעה שממושמעת בעזרתו של גבר שנשכר, ובכן, לאלף אותה. "עשרה דברים" הפך אותו לטקסט פמיניסטי על אחווה נשית שמגחיך את החלוקה הבנאלית של נשים "טובות" ו"רעות" ומנהל דיון לא מובן מאליו על הדרך בה מלמדים אותנו מהי תרבות נעלה. ואת כל זה הוא עושה במסווה של קומדיית תיכון מטופשת, מצחיקה ומרגשת, בגיבוי כמה שחקנים כבירים (הסרט נפתח בדיאלוג של הית' לדג'ר ואליסון ג'אני, שהפכו כעבור פחות מ-20 שנה לזוכי אוסקר). הרגע שבו הית' מתחיל לשיר "I Love You Baby" הוא אחד הנאמברים המוזיקליים הגדולים בתולדות הקולנוע, אבל המונולוג של ג'וליה סטיילס בסוף הסרט, שנותן לו את שמו, הוא זה שמעלה את הסרט מדרגת "איזה כיף" ל"יצירת מופת של הז'אנר".

6. הכישרון של מר ריפלי

קשה לקרוא ל"הכישרון של מר ריפלי" "אנדררייטד", אבל תכלס, אם כולנו היינו מעריכים כראוי את "מר ריפלי" הוא היה מוזכר לעיתים תכופות יותר כאחד הסרטים הגדולים של העשורים האחרונים, אם לא אי פעם. "מר ריפלי" הוא סיפורו של סוציופת צעיר ומבריק שנשלח על ידי גבר עשיר לגזגז חזרה הביתה את בנו הצעיר, אבל הוא יותר מזה: מדובר בפילם נואר מלודרמטי וסקסי על חמקמקותה של הזהות האנושית והסכנות בהדחקתה, שמציג אנסמבל שחקנים צעירים שמוכיחים כמה פוטנציאל יש להם, רגע לפני שהם נהיים לכוכבי קולנוע (מאט דיימון, גווינית' פאלטרו וג'וד לאו), השחקנים הטובים בעולם (פיליפ סימור הופמן, בתפקידו האהוב עלי) או גם וגם (קייט בלאנשט, שמגלמת לוזרית פתטית שהיא גם דיווה נוצצת). זה סרט מבריק, עצוב, מצחיק ומותח, והלוואי שיותר אנשים ייחשפו אליו; 99' הייתה מלאה בסרטים שהפרו את החוקים, אבל "מר ריפלי" הוכיח כמה טובים יכולים להיות תוצריה של הוליווד גם כשהיא מצייתת להם באדיקות.

5. יופי מקומי

מר ריפלי עוד זכה להערכה ביקורתית וממסדית; "יופי מקומי" (Drop Dead Gorgeous) לא קיבל אפילו את זה, למרות שהוא סרט אדיר לא פחות משלל יצירות המופת של אותה השנה. הסרט, אחד מתוצריו המצטיינים של הפורמט המוקומנטרי, מתעד תחרות יופי בעיירה נידחת במינסוטה שבה כל המתחרות המובילות מתחילות למות באופן מסתורי – ובהתאם, מדובר בקומדיה שחורה יוצאת מגדר הרגיל על הפער בין מה שהיינו רוצים שהאחר יחשוב עלינו למי שאנחנו באמת. והיא מובלת בידי להק שחקניות גדולות יותר ופחות בשיא כוחן: אליסון ג'אני, קירסטי אלי, בריטני מרפי, קירסטן דאנסט, אלן בארקין, איימי אדמס כולן מרימות בקטע אחר והופכות את "יופי מקומי" לאחד מסרטי העשור החיוניים והטובים ביותר. הלוואי שיותר אנשים יראו אותו בתור מה שהוא – לא רק סרט קאלט קורע, לא רק סרט כיפי, אלא גם קלאסיקה.

4. פרויקט המכשפה מבלייר

"המכשפה מבלייר" אינו רק אחד מסרטי האימה הגדולים ביותר אי פעם, אלא פשוט אחד הסרטים הטובים שיצאו; סרט שמשתמש בפורמט המוקומנטרי כדרך לקדם את הדמויות שלו ולהעמיק אותן, מנסח אמירה מבריקה על מלאכת הסיפור ומצליח להפחיד אחושרמוטה, לא משנה על איזה מסך נראה אותו. סצנת ההתנצלות של הת'ר ראויה להיחשב לאחד מרגעיה הגדולים של האמנות השביעית – ולו רק בגלל שאנחנו לא רואים בה כלום, מלבד הנחיר הטוב ביותר בתולדות הקולנוע. הנחיר הזה מדגים את גדולת "פרויקט המכשפה מבלייר" על רגל אחת: הסרט המפחיד שלא רואים בו כלום. זה שמזכיר לנו שמה שמפחיד באמת נמצא אך ורק בראש שלנו.

3. גרין מייל

כי זה פשוט אחד הסרטים הכי יפים בעולם. שלוש שעות, לא שונה משמעותית מהפעם האחרונה שהבמאי פרנק דרבונט עיבד לקולנוע ספר בית-כלא של סטיבן קינג, אבל מלא בקסם, אהבת אדם ואהבת קולנוע, עם הופעה יפהפייה מצד מייקל קלארק דאנקן וגיבוי חזק של טום פאקינג הנקס. דרמת כלא מפחידה, מרגשת ומופלאה.

2. מועדון קרב 

די נו. כן, כל האנשים הכי מעצבנים שפגשת מעריצים את הסרט הזה. לא, הם לא הבינו אותו. כאילו, סליחה, כן? אבל אין מה לצטט את טיילר דרדן ביראת כבוד כשהסרט בעצמו שומט את השטיח בצורה באמת קסומה מתחת לכל הנאומים המחרמנים האלה שלו. מועדון קרב, סיפורו של יאפי נטול שם שמתחיל להנהיג חאבורת בנים שהולכים מכות להנאתם, אינו סרט שבא להטיף לנו את האידיאולוגיה האנטי-ממסדית שלו: זה סרט על חוסר התוחלת של נביאי זעם ומניפסטים מפוצצים. 

"מועדון קרב" הגיע בקיצה של מאה עקובה מדם שהוכיחה כמה הרס נגרם כשמספיק אנשים משוכנעים שהאמונה במנהיג כריזמטי עם משנה מנוסחת היטב שווה יציאה לקרב; הוא נחתם בשוט סיום שמרגיע אותנו ואומר, רגע לפני שהמילניום קרב, שמילותיהם של המנהיגים האלה יתגלו כבלבול מוח, ושלבסוף, כל מה שיישאר זה אני ואת. ושוט הסיום הזה הוא אולי השוט האהוב עלי בקולנוע. כן, למרות כל הקלישאות. אולי גם קצת בגללן.

אחרי הכל, "מועדון קרב" הרוויח את מעמדו בצדק – יצירת מופת מבריקה עם בימוי וירטואוזי מצד דיוויד פינצ'ר ומשחק כביר מצד השלישייה הראשית (בראד פיט ואדוארד נורטון קיבלו את מה שמגיע להם, אבל הלנה בונהם-קרטר היא זאת שראוי לזכור כפנינה הקסומה והמטונפת של הסרט), שנכשלה בזמן אמת אבל הפכה, כעבור רגע, לקלאסיקה.

1. מגנוליה

העובדה המצערת היא שהרבה מהסרטים הגדולים, או לכל הפחות אלה שנחשבים לגדולים בידי האקדמיה והמבקרים – לרובם אין לב. יש להם שכל, יצירתיות, חדשנות ואפקט רגשי חזק, אבל הם לא מציעים לצופיהם חסד. 

זה הנס של "מגנוליה": סרט של במאי גאון עם מרץ של מי שהרגע יצא מלימודי קולנוע ורוצה להוכיח לכולנו כמה הוא גדול, אבל עם לב של מי שרוצה להוכיח לנו כמה מתוק יכול להיות הסוף הטוב עבור מי שראוי לו. "מגנוליה" הוא פסיפס של סיפורים שכולם מתרחשים ביום אחד בעמק סן פרננדו בלוס אנג'לס וכולם מצטלבים בדרך זו או אחרת. הם מספרים על גיבורים שמשוועים לגאולה – וגם יזכו בה, אם רק יעבדו קשה מספיק בשבילה.

כמו "מועדון קרב", גם הוא מרגיש כמו נבואת זעם. וכשמועדון קרב נחתם בפיצוץ אדיר, "מגנוליה" הגיע לשיא בגשם של צפרדעים – והעניין הוא שאותו גשם הוא אפילו לא הרגע השלישי הכי יפה בסרט, כמו שהוא פשוט דוגמה טובה למה שהופך את מגנוליה לסרט הגדול של 99', שנות התשעים ואחד האהובים עלי בעולם: העובדה שהוא דרמה עדינה וחכמה שזורמת בקצביות בלתי נתפסת על פני שלוש שעות ועשרות דמויות שמרשה לעצמה לזרוק כל כלי אפשרי על הצופים שלה. ממספר כל יודע שמתפזר לאפיזודות לא רלוונטיות לעלילה (בסיקוונס פתיחה מבריק ואהוב עלי עד מאוד), דרך נאמבר מוזיקלי ועד מאורע כמעט-על-טבעי. חשוב מכל אלה: המעבר של "מגנוליה" מהשוט האחרון לקרדיט הראשון בכתוביות הסיום הוא אחד המרגשים והקתרטיים שזכורים לי בקולנוע כולו. ב"מגנוליה" יש מספיק תעוזה, כישרון ושכל בשביל קריירה שלמה של במאי איכות אמריקאי, אבל חשוב מכך – יש בו המון אהבה. ולפעמים גם זה מספיק.