לפני כמה ימים יצא לאויר העולם האתר "ספר הקולנוע הישראלי", המדריך המלא ביותר עד היום לסרטים ישראליים ויוצריהם. בפוסט שעסק בין השאר בפתיחת האתר, התלוננתי קלות על כך שהאתר אמנם כולל מספרי צופים לכל סרט, אבל לא עושה את המתבקש ויוצר טבלה מסודרת של הסרטים הישראליים הנצפים ביותר אי פעם. Mook השלים את החסר, ופשוט עבר על הסרטים במאגר, אחד אחד, כדי ליצור רשימה כזאת בדיוק. למיטב ידיעתי, זאת הפעם הראשונה שבה מתפרסמת במקום כלשהו רשימה מקיפה כזאת של הסרטים הישראליים הנצפים ביותר. Mook פרסם את הרשימה כתגובה, אבל ברור שמגיעה לה חשיפה גדולה יותר, אז עד שב"ספר הקולנוע הישראלי" יחליטו לכלול אותה באתר, הנה היא כאן. כמובן, תודה רבה לmook שטרח ואסף את הנתונים והוסיף עליהם פירושים.
הבהרות: הנתונים מתפרסמים כאן על פי המספרים שפורסמו באתר, ולכן הם בוודאי אינם שלמים. מספרי הצופים מופיעים ברמות שונות של דיוק – לגבי סרטים מסוימים, מספר מדויק עד לרמת הצופה הבודד, ובמקרים אחרים, הערכה המעוגלת לעשרות אלפים. ישנם גם סרטים רבים שמסיבה כלשהי, לא מופיע עבורם נתון בכלל, כולל רוב הסרטים מהשנה וחצי האחרונות (אם כי לא סביר שזה היה משנה את הטבלה בהרבה, מכיוון שלא היו בתקופה הזאת להיטים קופתיים ישראליים גדולים). כמו כן, ט. ל. ח.
מאה הסרטים הישראליים הנצפים ביותר בכל הזמנים
1. אסקימו לימון (בועז דוידזון, 1978): 1,350,000 כרטיסים
2. קזבלן (מנחם גולן, 1973): 1,222,500
3. סאלח שבתי (אפרים קישון, 1964): 1,184,900
4. שתי אצבעות מצידון (אלי כהן, 1986): 920,000
5. שני קוני למל (ישראל בקר, 1966): 899,000
6. כץ וקרסו (מנחם גולן, 1971): 885,000
7. לופו (מנחם גולן, 1970): 872,000
8. מבצע יונתן (מנחם גולן, 1977): 812,500
9. קוני למל בתל אביב (יואל זילבר, 1976): 771,000
10. ישראלים מצחיקים (צבי שיסל, 1978): 751,000
11. ניפגש בסיבוב (יהודה ברקן, יגאל שילון, 1986): 750,000
12. כל ממזר מלך (אורי זוהר, 1968): 742,000
13. נורית (ג'ורג' עובדיה, 1972): 702,000
14. צ'רלי וחצי (בועז דוידזון, 1974), 698,000
15. סלומוניקו (אלפרד שטיינהרדט, 1972): 690,600
16. גבעת חלפון אינה עונה (אסי דיין, 1976): 672,000
17. איי לייק מייק (פיטר פריי, 1960): 660,000
– . ספיחס (בועז דוידזון, 1982): 660,000
19. יוצאים קבוע (בועז דוידזון, 1979): 640,000
20. אמי הגנרלית (יואל זילבר, 1979) 630,000
21. פורטונה (מנחם גולן, 1966): 628,000
22. טוביה ושבע בנותיו (מנחם גולן, 1968): 615,700
23. אלדורדו (מנחם גולן, 1963): 618,000
24. חגיגה בסנוקר (בועז דוידזון, 1975): 607,000
25. חייך, אכלת אותה (יהודה ברקן, יגאל שילון, 1980): 605,500
26. המתיחה הגדולה (יהודה ברקן, יגאל שילון, 1984): 600,000
– . מאחורי הסורגים (אורי ברבש, 1984): 600,000
28. דליה והמלחים (מנחם גולן, 1964): 599,000
29. הלהקה (אבי נשר, 1978): 575,000
30. שפשוף נעים (בועז קוידזון, 1981): 570,000
31. זוהי סדום (אדם סנדרסון, מולי שגב, 2010): 568,427
32. השכונה שלנו (אורי זוהר, 1968): 561,000
33. ארבינקא (אפרים קישון, 1966): 555,000
34. אפס ביחסי אנוש (טליה לביא, 2014) 550,000
35. יהיה טוב סלומוניקו (אלפרד שטיינהרדט, 1975): 549,000
36. הילד מעבר לרחוב (יוסף שלחין, 1966), 514,600
37. מוישה ונטילטור (אורי זוהר, 1966): 498,000
38. מצור (ג'ילברטו טופאנו, 1969): 496,000
39. תעלת בלאומילך (אפרים קישון, 1969): 493,000
40. הפריצה הגדולה (מנחם גולן, 1970): 483,000
41. השוטר אזולאי (אפרים קישון, 1971): 473,000
42. סוף העולם שמאלה (אבי נשר, 2004), 470,000
43. פישקה במילואים (ג'ורג' עובדיה, 1972): 457,000
44. משפחת צנעני (בועז דוידזון, 1976): 452,000
45. מיליונר בצרות (יואל זילבר,1978), 450,00
– . לא שם זין (שמואל אימברמן, 1987): 450,000
47. רק היום (זאב רווח, 1976): 449,800
48. שוד הטלפונים הגדול (מנחם גולן, 1972): 445,000
49. קוני למל בקהיר (יואל זילבר, 1983): 435,000
50. 999… עליזה מזרחי (מנחם גולן, 1967): 434,000
51. לא לעלות יותר (זאב רווח, 1979): 430,000
52. מרגו שלי (מנחם גולן, 1969): 428,000
53. דיזנגוף 99 (אבי נשר, 1979): 410,000
54. יופי של צרות (אסי דיין, 1976): 400,000
55. משפחת שמחון (יואל זילבר, 1964): 394,000
56. חבורה שכזאת (זאב חבצלת, 1963): 391,000
57. קוראים לי שמיל (ג'ורג' עובדיה, 1973): 388,000
58. עבודה בעיניים (יגאל שילון, 1989): 375,000
59. שמונה בעקבות אחד (מנחם גולן, 1964): 352,000
60. עץ או פלסטין (נתן אקסלרוד, יואל זילבר, אורי זוהר 1962): 351,000
61. אבא גנוב (ינקול גולדווסר, 1987): 350,000
– . חמש חמש (שמואל אימברמן, 1980): 350,000
63. התרנגול (אורי זוהר, 1971): 337,300
64. אבו אל בנאת (משה מזרחי, 1973): 336,000
65. הצילו את המציל (אורי זוהר, 1977): 331,500
66. שרית (ג'ורג' עובדיה, 1974): 330,000
67. עזית הכלבה הצנחנית (בועז דוידזון, 1972): 327,000
68. הוא הלך בשדות (יוסף מילוא, 1967),: 324,000
69. שתי דפיקות לב (שמואל אימברמן, 1972): 322,800
70. סבבה (צבי שיסל, 1983): 320,000
71. אריאנה (ג'ורג' עובדיה, 1971): 309,000
– . רומן זעיר (דן וולמן, 1983): 309,000
73. הרשלה (יואל זילבר, 1977): 308,900
74. שלושה ימים וילד (אורי זוהר, 1967): 307,800
75. איים אבודים (רשף לוי, 2008): 303,000
76. אביבה אהובתי (שמי זרחין, 2006): 300,000
– . בופור (יוסף סידר, 2007): 300,000
– . קומפוט נעליים (יהודה ברקן, 1985): 300,000
79. חתונה מאוחרת (דובר קוסאשווילי, 2001): 298,000
80. חכם גמליאל (יואל זילבר, 1973: 296,000
81. למלא את החלל (רמה בורשטיין, 2012): 295,000
82. הערת שוליים (יוסף סידר, 2011): 290,000
83. נישואין נוסח תל אביב (יואל זילבר, 1979): 286,800
84. יהלומים (מנחם גולן, 1975): 285,000
85. אדון ליאון (זאב רווח, 1982): 280,000
– . אלכס חולה אהבה (בועז דוידזון, 1986): 280,000
– . בלוז לחופש הגדול (רנן שור, 1987): 280,000
– . מצלמה בלי בושה (יהודה ברקן, 1988): 280,000
89. אני אוהב אותך רוזה (משה מזרחי, 1972): 279,000
– . הרימו עוגן (דן וולמן, יואל זילבר, 1985): 279,000
91. כביש ללא מוצא (יקי יושע, 1982): 270,000
– . ספר נשים (זאב רווח,1984), 270,000
93. הבית ברחוב שלוש (משה מזרחי, 1973): 268,000
94. שלאגר (אסי דיין, 1979): 265,500
95. פעם הייתי (אבי נשר, 2010): 262,437
96. בחינת בגרות (אסי דיין, 1983): 260,000
97. טיפת מזל (זאב רווח, 1992): 250,000
– . הפנימייה (יעוד לבנון, 1983): 250,000
99. טעות במספר (זאב רווח, 1979): 246,2000
100. קשר האורניום (מנחם גולן, 1978): 240,500
סרטים שמכרו מעל ל-200,000 כרטיסים, בסדר יורד:
סיפור גדול, ביקור התזמורת, מבצע קהיר, בנות, נס בעיירה, רק בלירה, אבא גנוב 2, החיים על פי אגפא, המובטל בטיטו, זהר, שבעה, נודל, שגעון של אבא, שרגא קטן, גברת תפתחי… זה אני, כנפיים שבורות, גאליס – המסע לאסטרה, הטוב, הרע והלא נורא, גט, כבלים, חסמב"ה ונערי ההפקר, שושנה חלוץ מרכזי, בן לוקח בת, הסודות, חולה אהבה בשיכון ג' ושורו.
מעכשיו והלאה, הניתוחים של mook:
באופן לא מפתיע מלך הקופות הבלתי מעורער הוא לא אחר מאשר מנחם גולן. באופן קצת יותר מפתיע הוא הכניס ל-100 הגדולים 15 סרטים בבימויו, שהם 15% מתוך מאה הסרטים הנצפים ביותר. ארבעה בעשרת הנצפים. 15 מתוך 18 סרטים בעידן שלפני קאנון (הסרט ה-16 ממוקם במקום ה-103. משום מה אין נתון לגבי "מלכת הכביש", שהוא סרט מדובר יחסית). 15 סרטים שנמשכו על פני תקופה של 15 שנה (1963-1978). וואו! אף אחד מארבעת הסרטים שביים בעשור וחצי האחרונים לא מתקרב למאה אלף כרטיסים.
אחריו ברשימה, בפער ניכר, עומדים יואל זילבר ובועז דוידזון עם 9 סרטים כל אחד. דוידזון עם 4 סרטים מתוך סדרת הסרטים השנויה במחלוקת "אסקימו לימון". אחריהם, עוד אחד מהאבות הקולנוע הישראלי: אורי זוהר, עם שבעה סרטים בבימויו מתוך המאה. בהמשך – זאב רווח וששה מהבורקסים שלו. במקום השישי, עם חמישה סרטים כל אחד, שניים שהביקורת קטלה ללא רחם לקול תשואות הקהל אך כיום סרטיהם לא מזיזים לאף אחד (בניגוד לזאב רווח, נגיד): יהודה ברקן וג'ורג' עובדיה. אסי דיין, אבי נשר ואפרים קישון מכניסים כל אחד ארבעה סרטים שונים. יגאל שילון משתווה אליהם עם אפיזודת סרטי המתיחות ששלטה בשנות ה-80. שמואל אימברמן ("לא שם זין") ומשה מזרחי עם שלושה סרטים כל אחד. יוסף סידר וצבי שיסל עם שני סרטים לכל אחד. עוד 19 במאים ובמאיות עם סרט אחד בלבד במאה הגדולים.
יש שתי במאיות בלבד במאה הגדולים: טליה לביא עם "אפס ביחסי אנוש" במקום ה-34 ורמה בורשטיין עם "למלא את החלל" במקום ה-81. הבאות אחריהן, קצת אחרי מאה הגדולים, הן רונית אלקבץ ("שבעה" וגם "גט") ואיילת מנחמי ("נודל") עם נתוני קופה של בין 205,000 ל-218,000 כרטיסים. אחריהן, היחידה שלא מקושרת אוטומטית לתור הזהב הנוכחי: מיכל בת אדם, עם מאתיים אלף כרטיסים ל"בן לוקח בת". אחר כך צריך להתאמץ קצת יותר בשביל לאתר עוד סרט של במאית.
לא סוד ששנות השבעים והששים הן תור הזהב של הקולנוע הישראלי מבחינת קהל (לגבי שנות השבעים גם איכות), בהתאם לכך הם גם די שולטים בטבלה. המבאס בסרטי שנות ה-60 שמופיעים בטבלה הוא שיש יותר מדי סרטים שלא אומרים הרבה לצופה של היום, הרבה מהם אפילו לא יוזכרו כבדרך אגב בסדרות שעוסקות בתולדות (והתפתחות) הקולנוע הישראלי. שנות ה-90, עשור הדמדומים, עם סרט אחד בלבד ("טיפת מזל") מתוך המאה, פחות מכל עשור אחר מאז שנות ה-60. העשור וחצי האחרונים עם נציגות מכובדת באמצע הטבלה ("זוהי סדום", "אפס ביחסי אנוש" ו"סוף העולם שמאלה") והרבה לקראת סופה ("איים אבודים", "אביבה אהובתי", "בופור", "חתונה מאוחרת", "למלא את החלל", "הערת שוליים" ו"פעם הייתי").
זוכה פרס האופיר בפרס הסרט שממוקם הכי גבוה: "אביבה אהובתי". אחריו, "חתונה מאוחרת", "למלא את החלל" ו"הערת שוליים". "ביקור התזמורת", הסרט הישראלי הכי נצפה באמריקה, במקום ה-102. בראש רשימת זוכי פרס אופיר בפרס הסרט שמכרו הכי מעט כרטיסים על פי "ספר הקולנוע הישראלי" עומדים שני הסרטים הלא זכירים של אייל חלפון, עדות לשחינות של 1998 ו-2005. "קרקס פלשתינה" עם 3,000 כרטיסים בלבד. "איזה מקום נפלא" עם 19,000. שאר זוכי אופיר שמכרו מתחת למאה אלף כרטיסים: "מעבר לים" (52,000), "קלרה הקדושה" (60,000), "החברים של יאנה" (62,630), "שליחות של הממונה על משאבי אנוש" (64,981), "נקמתו של איציק פינקלשטיין" ו"שחור" (70,000), "עפולה אקספרס" (85,400) ו"ההסדר" (88,935).
סרטי המשך בקולנוע הישראלי: אז כמו שאמרנו, סדרת "אסקימו לימון" מצליחה להכניס את כל סרטי הסדרה המקורית וגם את הספין-אוף "סבבה" למאה הנצפים. אבל מה עם סרטי המשך אחרים? ובכן… על סרטי המתיחות של ברקן אין ממש חשק להשקיע אנרגיה. "אבא גנוב" הראשון פתח עם 350,000 כרטיסים, השני "הדרדר" ל-226,000, על השלישי אין נתון. אבל זה כלום לעומת "מאחורי הסורגים". הסרט הראשון, שזכה למועמדות לאוסקר ובוים ע"י האח ברבש, מכר מעל ל-600,000 כרטיסים ב-1984. הסרט השני שנעשה ע"י אותם אחים ממש ומופיע תדיר ברשימת הסרטים הישראלים הגרועים בכל הזמנים, מכר 7,850 כרטיסים בלבד. אאוץ'
עמוס גיתאי: מהבמאים הפוריים וה(לרוב) מושמצים בהיסטוריה המקומית. אז איך הולך לו בקופות? די צולע. הסרט הכי נצפה שלו הוא "עלילה" שהביא 62,000 צופים. אחריו "אזור חופשי" (נו, הסרט הזה עם נטלי פורטמן) עם 26,000 כרטיסים בלבד. "קדוש" ו"כיפור", השניים שנחשבים לעלילתיים הטובים שלו, עם 16,000 כל אחד. שאר הסרטים שלו הביאו אלפים בודדים של צופים, לכל היותר.
הסרט הישראלי שיש לגביו את נתון הכרטיסים הנמוך ביותר באתר הוא "ילדי סטאלין" (218 כרטיסים) של נדב לויתן, עוד במאי פורה שלא מצא עדנה לא אצל המבקרים ולא בקרב הקהל (למעט "בנות").
סרט התעודה שמכר הכי הרבה כרטיסים הוא "עץ או פלסטיין" מ-1962, סרט התעודה היחיד שמופיע במאה הנצפים, ומכר 351,000 כרטיסים.
קצת מפתיע ש"ואלס עם באשיר" לא ברשימה, לא?
(ל"ת)
לא מפתיע בכלל.
הוא לא הופץ ע"י אדרי, אלא ע"י לב, אי לכך כמות הקולנועים שבהם הוא הוקרן לא היתה גבוהה.
הנה מאמר שמרמז למה: http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.2839060
ובכל מקרה 130,000 צופים לסרט אנימציה למבוגרים זה נתון פסיכי.
"ואלס עם באשיר" הופץ באופן עצמאי, דבר שהופך את ההישג ליותר מרשים.
סאלח שבתי וזוהי סדום
במקום הראשון (המוצדק) אם מחשבים לפי גודל האוכלוסיה.
היו 2.5 מיליון ב64 לעומת 3.7 מיליון ב78.
שאלה בתור אחד שלא היה בארץ ב2010:
איך היו כל כך הרבה צופים לזוהי סדום?
חילקו כרטיסים לועדים? הביאו צופים מסין? האקרים מרוסיה?
סלאח שבתי, כן
נדמה לי שמאיר שניצר העלה את זה לראשונה: מכיוון שמדובר במכירת כרטיסים ולא בהכנסות כספיות, אפשר לעשות לטבלה הזאת "התאמה אינפלציונית" הפוכה. כלומר, מבחינת מספר הכרטיסים שנמכרו לעומת מספר האנשים שהיו קיימים בארץ באותו זמן, "סלאח שבתי" הוא הסרט המצליח ביותר של כל הזמנים בלי תחרות ובלי סיכוי שמישהו יעקוף אותו אי פעם.
אבל מה הקשר ל"זוהי סדום"? הוא הסרט הנצפה ביותר של המאה הנוכחית, כן, אבל האוכלוסיה גדלה עד 2010, לא קטנה. המספרים שלו זעומים ביחס ל"סלאח שבתי", גם אבסולוטית, ובוודאי שביחס לגודל האוכלוסיה.
אני גם לא חושב שההצלחה שלו היא מסתורין גדול: זה סרט שמבוסס על תכנית טלויזיה מאוד פופולרית, שקודם באופן מאסיבי (אני לא חושב שהיה אי פעם קידום בסדר גודל דומה לסרט ישראלי). ועדיין הוא הביא רק בקושי יותר צופים מסרט ראשון נטול שמות גדולים של במאית מתחילה, שהצליח בגלל שהיה ממש טוב. גם אם בטבלה הוא קצת נמוך יותר, "אפס ביחסי אנוש" מרשים הרבה הרבה יותר מ"זוהי סדום".
אבל זה הכל מההקרנות הראשונות?
הרי בעבר היה קצת יותר נהוג להוציא מחדש לסרט למסכים גם אחרי השנה המקורית שבה יצא. ידוע אם זה הכל מ64 או שיש השלמות משנים אחרות?
זאת שאלה טובה
אני לא יודע אם הנוהג של הקרנות חוזרות בכלל היה קיים עם סרטים ישראליים (ככל הזכור לי, לא – אבל אני לא ממש הייתי בסביבה בשנות השישים והשבעים), ואם כן, האם ספירת הכרטיסים הזאת מבוססת על ההקרנה הראשונה בלבד או שלא.
עצה ידידותית בתחום הטכני
כדאי להגדיר את הקישורים שאתה נותן בתוך הכתבה (כמו הקישור לאתר הקולנוע הישראלי, וכדו') שיפתחו בלשונית או בחלון נפרד, כדי לא לזרוק גולשים מהאתר באמצע קריאת הפוסט.
לחץ על קישורים עם הכפתור האמצעי. או שתלחץ עם הכפתור הימני ותבחר ב-"open link in a new tab".
.
וואו! באמת? תודה!
כי אני משתמש במחשב מאתמול ועוד לא למדתי את הטריקים הקטנים האלה. NOT!
התגובה נכתבה לטובת האתר והגולשים. להגדיר מראש קישורים בצורה נכונה זו בניה טובה יותר של האתר ועוזר לגולשים שלך. יש לי הרגשה שמי שהיה צריך להבין, הבין.
מצטער על העלבון
לא ידעתי שאתה מכיר את הטריקים האלה. ככה זה, הסיכוי שמשתמש אלמוני כלשהו לא מתמצא בתפעול דפדפן גבוה בהרבה מזה שמישהו שניהל אתר פופולרי במשך 16 שנים לא יודע איך נפתחים אצלו הלינקים.
בניה טובה של אתר היא להימנע מלהתערב בפונקציונליות של הדפדפן בלי סיבה טובה. במצב ברירת המחדל, כל אחד יכול יכול לבחור אם לפתוח לינק באותה לשונית או בלשונית חדשה. מה התועלת מלמנוע מהגולשים את האופציה הראשונה? זה לא יקל על משתמשים לא מנוסים – כדי לפתח מיומנות בגלישה הם צריכים עקביות, לא שכל אתר ינסה לנחש מה טוב בשבילם. אף אחד לא רוצה להחזיק בראש רשימה של האתרים שבהם זה בסדר ללחוץ על הכפתור השמאלי כדי לפתוח לינק בלשונית חדשה כשיש דרכים לעשות זאת באופן ודאי.
זה בסדר
זה שאתה מגדיר שכל קישור יפתח אצלך בלשונית שונה עדיין לא מונע מהגולש לעשות את הפעולה הזו לבד. לא בדקתי את זה סטט' אבל נראה לי שרוב האתרים לא סומכים על המיומנות של הגולש וכן מגדירים לפתוח קישור בלשונית נפרדת. עד כמה שאני יודע זה גם עוזר לניהול הסטט' של האתר מבחינת משך שהייה בדפים וכדו'.
הרשימה הזו די תואמת את הטענה שהקמת 'הקרן לקולנוע ישראלי' הצליחה
להעביר את הפוקוס מהתעשיה אל היוצרים, וכך הצליחה להפוך את הקולנוע הישראלי לתקופת זמן לתעשיה שהצופים לא רוצים לראות. גם הירידה בכמות הסרטים של שנות השמונים וגם העובדה שרוב הנצפים הם סרטי מתיחות (מאחורי הסורגים ובלוז לחופש הגדול הם היוצאים מן הכלל המוכיחים את הכלל כמדומה, אפשר שגם 'הפנימיה' אבל אותו לא ראיתי), יחד עם עלייתם של סרטים שלא מכניסים כלום (מוזר. יש לי זיכרון מעומעם מילדותי של 'ילדי סטאלין', אבל זה לא הגיוני שבאמת אני אחד מ-218 הצופים. כנראה סתם מדמיין. נדב לויתן הוא דוגמה די מדהימה: איכשהו הוא הצליח לעשות כמה וכמה סרטים, למרות שחוץ מ'בנות', שהוא סרט ששייך למסורת אסקימו-לימון גם אם לא לסדרה בעצמה, הצליח לעשות עוד סרט עם 600 צופים, ועוד אחד עם תריסר אלף (ועוד כמה שאין עליהם נתונים שם, אבל לאור הנושאים יש להניח שהם לא דומים ל'בנות' מבחינת מספר הצופים).
לעומת זאת, חוק הקולנוע דווקא מסתמן כהצלחה גדולה; גם מבחינת כמות הצופים, ולפי הנציגים ברשימה, גם מבחינת האיכות די סבבה.
גיגלתי ולא מצאתי - מה זה חוק הקולנוע?
(ל"ת)
חוק שעבר ב-1998
https://www.knesset.gov.il/review/data/heb/law/kns14_cinema.pdf
אני לא מספיק בקי בהיסטוריה של מימון הקולנוע הישראלי לפרט מה בדיוק ההבדל בין קרן הקולנוע הישראלי (שגם ממומנת ע"י הממשלה) למועצת הקולנוע (שהחוק הזה אחראי לקיומה) ולמימון שהיא נותנת. מישהו כאן רוצה לפרט?
"בנות" הוא מסדרת אסקימו לימון?
כנראה לא ראית את הסרט. הרבה יותר קרוב ל"הלהקה" מאשר לאסקימו לימון.
"מבצע סבתא" הוא לא סרט או לא ישראלי?
מילא אם לא היו לו הרבה מכירות של כרטיסים, אבל הוא בכלל לא מופיע בסק"י…
זה בגלל שהוא הופק במקור כסרט טלביזיה? כי כן היו לו הקרנות בקולנוע (אני יודע. אני הייתי בהן).
מאיפה בכלל המאגר של סק"י (אצלי בראש במלעיל)? הוא כולל רק סרטים שתוקצבו בצורה כזו או אחרת מהמדינה?
הוא לא סרט קולנוע.
בוודאי שלא סרט קולנוע באורך מלא (האורך שלו הוא 54 דקות).
ילדי סטאלין
הנתונים על ילדי סטאלין לא נכונים ובכוונה:
הסרט זכה או שהיה מועמד ראשי לדוב הכסף בפסטיבל ברלין ואריה הכסף הונציה.
הוא כן הצליח בקופות בארץ.
בגלל נושאו השנוי במחלוקת (סטירה מרה על הנהגת הקיבוץ) דאגו לדחוק אותו לשוליים.
רק מוכיח
שהגיע הזמן שהקולנוע הישראלי יפסיק להיות פוליטי ודרמתי אלא יתחיל להיות קומי וכיפי כדאי להחזיר לו את אהבת הקהל
מעולה! (וכמה הסברים)
הי,
1) עבודה מדהימה ומשמחת עשית.
2) הנתונים שמפורסמים אצלנו לגבי מספרי צופים מתבססים על שלושה מקורות עיקריים: נתונים של משרד המסחר והתעשייה (מתייחסים לסרטים עד סוף שנות ה-90 בערך), נתונים שפורסמו בספרה של איימי קרוניש בשם "World Cinema:Israel" (עד אמצע שנות ה-90) ודוחות של פילת למען משרד התרבות (לגבי הסרטים היותר חדשים). במילים אחרות, הנתונים מבוססים על מקורות זמינים, פחות או יותר. אם אין באתר נתונים לגבי סרט מסוים, סימן שבאף אחד מהמקורות שפירטתי אין נתונים לגביו. דו"ח פילת אחרון שהתפרסם למשל הוא 2014, לכן אין עדיין נתונים לגבי סרטי 2015-16. ננסה למצוא מקורות נוספים לנתונים האלה בהמשך.
3) לגבי פיצ'רים נוספים באתר וגם התייחסות לטענות שמושמעות פה ושם על כך שנוחות השימוש באתר היא לא אידיאלית. הסיבה לכך היא שהאתר נולד במקור – לפני שהצטרפתי לפרויקט – כספר דיגיטלי, שמרכזו מאמרים, ויש בו גם אינדקס בסיסי של סרטים. אחרי זמן מה, זיהיתי פוטנציאל לעשות כאן משהו גדול יותר, וכך האינדקס הלך וצמח והתגלגל לIMDB של הקולנוע הישראלי. הבעיה היא שהדבר הענק הזה כלוא עדיין בתוך מסגרת בעייתי של אותו ספר מאמרים דיגיטלי, ולצערי – בגלל נסיבות כאלה ואחרות – לא הצלחנו במהלך שנות העבודה לתקן את הבסיס שעליו האתר ניצב. לכן גם יש כרגע בעיה בהוספת פיצ'רים חדשים, כמו הרשימה המעולה הזאת למשל.
אני מקווה מאוד שזה רק עניין של זמן והנושא ייפתר בהקדם.
בינתיים, תהנו ממה שיש וזה לא מעט ;)
מרט פרחומובסקי – מנהל תוכן ומפיק ראשי
ספר הקולנוע הישראלי
האם הכוונה כאן לכרטיסים שנמכרו בלבד?
או שיש התייחסות גם לעותקים שנמכרו ושידורי טלוויזיה?
כרטיסים שנמכרו לקולנוע בלבד.
(ל"ת)
מגניב! תודה על כל העבודה!
אני לא יכולה שלא לתהות איך תשפיע על הרשימה הזו מסורת יום הקולנוע הישראלי עם סרטים ישראלים ב-10 ש"ח…
את רומזת שזה עלול לגרום ל"שבוע הקולנוע הישראלי"
או, רחמנא לצלן, "חודש הקולנוע הישראלי"?
כי אני לגמרי בעד.
נראה לי שאתה תוהה איך הרשימה תשפיע על יום הקולנוע הישראלי.
שזה דומה אבל שונה.
בצורה מזערית אם בכלל.
כפי שאפשר להבין מהטבלה, בניגוד לארה"ב, ששם בככל סופרים דולרים במקום כרטיסים, הסרטים המצליחים של היום עושים נתונים פחות מרשימים מסרטים מצליחים שיצאו בשנות השישים והשבעים (וזה לא משהו שהוא ייחודי רק לגבי סרטים ישראליים). הסיבות לכך הן רבות ומגוונות: סרטים בעבר רצו תקופת זמן ממושכת יותר, אנשים היום הולכים פחות לקולנוע וכמובן שישנו גם משבר האמון שעדיין קיים בין הקהל הישראלי לקולנוע הישראלי שטווידלדי התייחס אליו למעלה (לגבי לא מעט ישראליים קולנוע ישראלי מסתכם בסרטי בורקס ישנים ואין משמעות למה שנעשה בארץ בעשורים האחרונים). כמו כן, החלוקה בהכנסות של היום הזה מתחלקת בין כ-30 סרטים שמספר הכרטיסים שיכול למכור סרט בודד הוא הוא מזערי ומסתכם בכמה רבבות במקרה הטוב. האופציה הממשית של סרט לנצל את היום לתועלתו האישית היא לבנות על כך שצופים שראו אותו באותו יום ימליצו לאחרים שיבואו לראות בימים רגילים, אבל זה לא ממש מוחשי מיכוון שרוב הסרטים שמוקרנים ביום הזה זוכים להפצה מסחרית רק חודשים אח"כ, אם בכלל. כך שאם נתוני יום הקולנוע הישראלי ישפרו מספרים של סרט מסוים הם מקסימום ישדרגו אותו מ"מקום טוב מחוץ לטבלה" ל"מקום טוב בתחתית הטבלה".
וכמובן שיש את מקרה "אפס ביחסי אנוש", הסרט שעומד במקום ה-34. אאז"נ על פי דיווחים לא רשמיים שלאחר יום הקולנוע הישראלי הראשון הוא הביא לקולנוע באותו יום לא פחות מ-20,000 צופים (מתוך 120,000 כרטיסים שנמכרו באותו יום), כמות זהה למה שהוא עשה בסופ"ש הפתיחה שלו. אבל "אפס" הוא כמובן אנומליה וגם היה הצלחה מסחררת עוד לפני היום הזה.
למה אנשים הולכים לקולנוע פחות
"משבר האמון" הוא שולי לחלוטין לדעתי. אנשים הולכים לסרטים ישראליים היום כמו שהם הולכים לסרטים לא-ישראליים. אמנם אין "אווטאר" ישראלי, אבל "אפס ביחסי אנוש" ו"זוהי סדום" נמצאים בליגה העליונה של הסרטים המצליחים ביותר בארץ בעשור האחרון, ישראלים או לא-ישראליים. כמובן, היתה באמת תקופה שבה אנשים לא הלכו לסרטים ישראליים בכלל, אבל זה כבר מזמן מאחורינו.
הגורם הכמעט בלעדי, לדעתי, לכך ש(הרבה) פחות כרטיסים נמכרים היום מאשר בשנות השישים או השבעים, הוא ש(הרבה) פחות אנשים הולכים לקולנוע. אין לנו נתונים לגבי מספר הכרטיסים שנמכרו אז לסרטים לא-ישראליים, כדי לראות אם הפרופורציה באמת זהה. בכל אופן, כשלא היתה טלויזיה (ואחר כך היתה טלויזיה אבל לא צבעונית, או שהיתה טלויזיה אבל לא מעניינת, או שהיתה טלויזיה אבל רק ערוץ אחד), אנשים הלכו לקולנוע. היום לא. זה קרה בכל העולם, כמובן, אבל מכיוון שהטלויזיה הגיע לארץ יותר מאוחר מאשר לארה"ב, נאמר, גם השינוי הגדול בדפוסי הצפיה בקולנוע קרה מאוחר יותר.
לכן בדיוק היה מעניין אותי לראות טבלה מותאמת אינפלציה
או טבלאות הסרטים המכניסים ביותר לפי שנה/עשור כדי להבין מה מצב הקולנוע הישראלי כיום. אני חושב שכבר הזכרתי בעבר את המרמור שלי מטבלאות מהסוג הזה, שמערבבות דפוסים מאוד שונים של צפיה. מטבלה כזו ניתן להסיק שההצלחות הביקורתיות של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות לא הצליחו לתפוס קהל, ושישראלים מעדיפים בהרבה סרטי בורקס. אבל זו תהיה כמובן שגיאה גסה. יוצר קולנוע כיום לא יכול ליצר את "חגיגה בסנוקר" הבא, כי דפוסי צריכת המדיה היום שונים לחלוטין, אבל הוא כן צריך ללמוד היטב את "אפס ביחסי אנוש" ולהבין מה נעשה שם נכון.
מה שיש לך כאן זאת למעשה טבלה מותאמת אינפלציה
כיוון שמה שעושים באתרים כמו Box Office Mojo זה לשקלל את השינוי במחיר הכרטיס, ולמעשה לקבל טבלה שמסודרת לפי מספר הכרטיסים שנמכרו (שמקפיצה שם, ממש כמו כאן, את שנות ה-50 עד ה-70 לראשות הטבלה). לעשות התאמה אנטי-אינפלציונית ולמדוד בערכים כספיים זה מגוחך, בהתחשב שבישראל, בניגוד לארה"ב, היו שלושה מטבעות שונים (לירה, שקל ישן ושקל חדש) עם מחזורי אינפלציה עצומים (את "קומפוט נעליים" הקהל הלך כנראה לראות עם שטרות של 10,000 ש"ח). ההתאמה השניה שאפשר לעשות היא לפי כמות האוכלוסיה, אבל אז ההפרשים לטובת סרטי העבר (בעיקר אלו של שנות ה50-60) רק ילכו ויגדלו. ההתאמה היחידה שיכולה "לאזן" את הטבלה, היא לנסות למדוד חשיפה במדיה אחרת (ואז, למשל, לגלות ש"מציצים", "גבעת חלפון" ו"חגיגה בסנוקר" קופצים למעלה), אבל אין ממש מי שיש לו את הנתונים האלו.
הממ.. יש בזה משהו
מודה שלא חשבתי עד הסוף. אולי טבלאות כאלה בישראל הן פשוט פגומות באופן חסר תקווה. או אולי צריך להגביל אותן למרווחי זמן קצרים יותר.
הטבלה הזאת ממש לא פגומה, היא פשוט מייצגת את האמת שהטבלאות הדולריות בארה"ב מסתירות
שאנשים הולכים היום פחות לקולנוע מפעם. אמנם תעשיית הקולנוע לא הגיע לשפל שהגיעה אליה תעשיית המוזיקה המוקלטת או הוידאו הביתי, והוליווד לא על סף פשיטת רגל – אבל תעשיית הקולנוע נמצאת מעבר לשיא, ומעולם לא התאוששה לחלוטין מכניסת הטלויזיה והצפיה הביתית.
אני מסכים
אבל דבר אחד שתמיד נכון הוא שטבלאות כל הזמנים הן תמיד "פגומות", מותאמות אינפלציונית או לא – כי הן תמיד משוות דברים שונים. תרבות ההליכה לקולנוע בשנות השישים היתה שונה מבשנות השמונים והיא שונה מזו של היום. אלה דברים שונים שבאופן בסיסי לא "הוגן" להשוות בינהם. אבל איפה שמים את הגבול, בדיוק?
במקרה של הטבלה הישראלית, קל מאוד להפריד בין שתי תקופות שונות, שמופרדות בינהן בהפסקה ארוכה שפשוט אף אחד לא ראה סרטים ישראליים (כפי שאפשר לראות בקלות בהיסטוגרמה של מקס): עד 1990, ומשנת 2000 ואילך. הסרטים שיצאו במאה הנוכחית יצאו כולם פחות או יותר באותו העולם, והגיוני להשוות אותם זה לזה, בעוד הסרטים של התקופה המוקדמת חיו בעולם אחר לגמרי.
רק תיקון קטן: 10,000 שקלים.
(ל"ת)
לקח לי כמה שניות להבין איפה הטעות שלי...
(ל"ת)
סליחה על הבורות
מה לגבי מציצים?
או שפספסתי אותו איפשהוא?
הולכים ל"ספר הקולנוע הישראלי" ובודקים
(אוקיי, שם בעייתי לאתר).
189,000 צופים. שזה, בשביל 1972, ממש לא הרבה.
תודה רבה ליוצר הרשימה!
זה בהחלט מהשהו שהיה חסר, על מנת שנוכל לחיות באשלייה שיש כאן תרבות קולנועית מקומית.
עכשיו, אם אפשר לסדר שכל אלו שצפו בטלוויזה בגבעת חלפון, מציצים והלהקה יכללו בנתונים, והטבלה תראה הגיונית יותר….
משהו שהרשימה גרמה לי לתהות:
מה היה סרט הקולנוע הישראלי הראשון שהגיע לווידאו ביתי (ומתי)?
הנה היסטוגרמה.
נראה שתור הזהב של הקולנוע הישראלי (או בתי הקולנוע הישראליים) התחיל ב-1964 ונגמר ב-1988. ההשפעה של הקמת קרן הקולנוע הישראלי ב-1979 לא מורגשת כאן כמו זו של ה-VHS.
חשבתי על הוידאו, אבל נסה לקזז את סרטי המתיחות.
זה לגמרי נראה שבשנות השמונים, למעט יוצאי הדופן שהזכרתי קודם, הסרטים שנצפים ביותר הם סרטי המתיחות – והם לא מושפעים מקרן הקולנוע, אבל אכן מהוידאו; הנקודה היא שנראה כאילו מסוף שנות השבעים יש פחות גיוון בסרטים הנצפים: או שהם סרטי אסקימו-לימון-מתיחות, או שהם סרטים שהרבה פחות רואים אותם.
אוף טופיק
יש איזה שהוא מסד נתונים שמראה באיזה פסקולים של סרטים מופיעים שירים מסוימים?
אני מכיר את זה:
http://www.soundtrack.net/titles/
הוא רחוק מלהיות שלם, אבל לפחות זה משהו.
אולי גם זה יעזור
http://www.tunefind.com
אולי גם ימד"ב יכול לעזור
לכל סרט ישנה רשימה של השירים המופיעים בפסקול, אבל אני לא הצלחתי למצוא שם אפשרות לעשות חיפוש לפי שיר, ולא לפי סרט.
אפשר ללכת לדף של האומן שיצר את השיר בימד"ב
ותחת Soundtrack מופיעים כל המקומות שבהם השתמשו בשיר שלו ואז פשוט עושים קונטרול-אף ומחפשים את השיר הרצוי.
די אוף טופיק אבל
ג'ק חזר –
https://www.youtube.com/watch?v=1xo3af_6_Jk
עוד אוף טופיק
יש שם לסרט סולו של בן אפלק בתור באטמן.
הסרט ככל הנראה ייקרא בפשטות: "The Batman"
https://www.cnet.com/news/ben-affleck-solo-batman-movie-title/?ftag=COS-05-10-aa0a&linkId=29480282
אז פה מפרסמים עכשיו אוף טופיקים?
רימייק ל"סוספיריה"
רגע מה?
לוקה גואדנינו ("אני אהבה", "גלים גבוהים" שיגיע עוד שבועיים לפסטיבל חיפה, והוא גם רימייק, ומסתבר לא טוב במיוחד) יביים את טילדה סווינטון, קלואי מורץ ודקוטה ג׳ונסון בעיבוד מחודש לקלאסיקת האימה משנות ה70, שידועה גם כסרט האחרון שהשתמש בטכנולוגית טכניקולור. למה? ככה.
קישור לא נכון
הנה
הבעיה בכל הסיפור הזה
הוא שסוספיריה סרט לא מעניין שהדבר היחידי שהיה טוב בו הוא הצבעוניות העזה שלו ומכיוון שהסיכוי שנראה שיחזור מוצלח של האספקט הזה הוא אספי, שום דבר טוב לא יכול לצאת מהסיפור הזה. המעורבות של לוקה גואדנינו אולי הייתה מעודדת אותי אם הייתי פחות עצלן עד היום ורואה אחד מהסרטים שלו כבר.
תעודת עניות לדור הנוכחי של הקולנוע הישראלי
"העשור וחצי האחרונים עם נציגות מכובדת באמצע הטבלה" – אני לא מסכים. אני חושב שזוהי תעודת עניות מאוד גדולה לקולנוע הישראלי שבעשור וחצי האחרונים אין סרט שנכנס ל 30 מקומות הראשונים. מצד אחד זה לא מפתיע כי הקולנוענים הישראלים אוהבים להתעסק במה שמעניין אותם ולא את הצופים שלהם, התוצאות בהתאם. חבל כי עם תקציבים הרבה יותר קטנים הקולנוע הישראלי הצליח הרבה יותר בעבר. הרבה בגלל שאנשי קולנוע נתנו לצופה את מה שהוא רצה לראות ולא דחפו לו ישירות לגרון את כל מה שהתעשייה הישראלית קוראת לה קולנוע כיום.
שטויות.
אנשים הלכו יותר לקולנוע (לא רק בישראל, בכל העולם) בשנות השישים והשבעים, כי לא היה וידאו, ובארץ, גם לא היתה טלויזיה. זה נכון לגבי סרטים מחו"ל כמו לגבי סרטים מהארץ. בשנים האחרונות היו סרטים ישראליים שהביאו מספרי צופים כמו המצליחים שבסרטים ההוליוודיים, אז כנראה שהתעשיה כן יודעת "להביא לצופה את מה שהוא רוצה לראות". לא תעודת עניות ולא בטיח.
עניות ועוד איזה עניות
כל מה שיש לי להגיד זה שאני ראיתי את הרוב הגדול של סרטי שנות ה-80 ותחילת ה 90. בזמן שהחל משנות ה 2000 אין אף סרט שראיתי או שאני רוצה לראות. היחיד שנתתי לו צ'אנס זה ואלס עם באשיר (רק בגלל האנימציה הייחודית לזמנה ביצירה ישראלית) וגם זה הספיק לי ל 20 דקות לפני שפרשתי.
טעות או שאני ממש מבולבל
סרטי תחילת שנות ה90 היו האמ-אמא של "סרטי פוליטיקה שמעניינים בעיקר את היוצרים" עם האחים ברבש שלא זזו מסרטי צה"ל, אסי דיין בשיא ה"אוטריות" שלו, שורו, ועוד. לראיה הסרט היחיד מכל שנות ה90 בכלל הוא "טיפת מזל" של זאב רווח, בעוד שלאלף הנוכחי יש נוכחות בערך של 10 סרטים.
האם התכוונת לשמונים-שבעים או שאנחנו מדברים בשפה שונה?
לא ראית אף סרט
ואתה מעז לומר שהבעיה היא בקולנוע הישראלי שעושים סרטים לא טובים?
נכון
לא ראיתי אף סרט כי יוצרי אותם סרטים לא ייצרו אצלי מספיק עניין כדי שאני אראה אותם. וזאות הבעיה.
התכוונתי יותר ל 80
(ל"ת)
סבבה, הנה הבעיה שלי עם מה שאתה אומר:
תסתכל, כמו שאמרת ברשימת ה30 הסרטים הגדולים או בכלליות ברשימת הסרטים שנכנסו משנות ה80. פרט ליחידי סגולה שחלק מכירים בעקיפין את השם, סרטי הגשש וסרטי אסקימו לימון – כמה מכירים את אימי הגנרלית ויכולים להגיד לי על מה זה בלי ללכת לאינטרנט לבדוק? האם חמש חמש זה סרט צבא, קומדיה של זאב רווח או דרמה משפחתית? מה זה שתי אצבעות מצידון הסרט הכי מרוויח משנות ה80?
כן, יש היום נטייה לעשות סרטים לא לקהל הרחב ויותר לקהל הפסטיבלים אבל בטווח הרחוק יש משהו שמשתלם בבחירה הזאת. הסרטים הבולטים משנות ה80 שמישהו עוד מדבר עליהם היום הם בדיוק הסרטים האלה – אוונטי פופולו , מאחורי הסורגים, בלוז לחופש הגדול: סרטי "מסר" "חשובים" ולא סרטי כיף מטרידים בנות חי חי. את הסרטי בורקס שהם לא "צ'רלי בסנוקר" כולם שכחו, ולצופה הרגיל אין מושג מה ההבדל בין "לא לעלות יותר" ל"לופו" ל"ישראלים מצחיקים" לשלושת-רבע אם לא יותר מהרשימה הזאת.
אז פעם עשו סרטי כיף, נכון. אבל עשו אותם נשכחים והיום אף אחד לא יורק לידם, אפילו אם הכוכבים הגדולים של התקופה ושל היום כיכבו בהם. זה דיון מרתק בפני עצמו מדוע אין כמעט בעצם תרבות פופ פנים ישראלית (שלא מורכבת מסדרות ילדים) אבל השורה התחתונה הרלוונטית לדיון שהעלת היא שאם תעודת העניות לקולנוע היום זה שהוא לא מייצר להיטים נשכחים במהרה, אז אני חותם על עוד עשרים תעודות שכאלו.
כך אתה רואה את זה אבל לא כולם מסתכלים על זה כמוך
לא אמרתי שאני ראיתי את כל הסרטים מאותה תקופה, אמרתי שאני מכיר את הרוב.
אם אתה בוחר לא לעשות סרטים לקהל הרחב אתה מלכתחילה מפסיד את אותו קהל (אני ביניהם). כמה אנשים כבר רואים סרטי פסטיבלים ? רק גרעין ההארדקור שאוהב את זה. לכל השאר אין שום דבר לראות ויש את הוואקום הזה שאף אחד לא רוצה למלא.
פעם באמת עשו סרטי כיף והייתי הולך לראות את הסרטים האלה כדי ליהנות. עכשיו יש תחושת דיכאון שסובבת את הקולנוע הישראלי ואני אישית לא רוצה ללכת לראות סרט כדי להתבעס, אני רוצה ליהנות. אתה חושב שאף אחד לא יורק לכיוון הסרטים האלה וזאת דעתך. אני לא ירקתי לכיוון הקולנוע הישראלי ב 20 שנה האחרונות.
אם אתה מחשיב את הסרטים של היום כלהיטים אז אני מרחם על תעשיית הבידור הישראלית. הם נחשבים ללהיטים בעיני הבודדים שצופים בהם ומתפארים בבינוניות הזאות.
מי זה כולם? איך הלא-כולם מסתכלים על זה?
מה זה רוב הסרטים? מתוך ה25 ברשימה של שנות ה80 ברשימה, כמה הכרת?
עכשיו, אנחנו משחקים קצת בשחור-לבן פה עם היוצרים וזה לא יפה. פרט לעמוס גיתאי ואודי אלוני-ם למיניהם המתכון המנצח שאליו מכוונים היוצרים הוא גם וגם. לדוגמה – האם בופור, אפס ביחסי אנוש, מי מפחד מהזאב הרע והערת שוליים הם סרטי פסטיבלים? אבל הם נכנסו לרשימה והביאו הרבה קהל. אז הם סרטי קהל? אבל כולם עשו סבבי פסטיבלים מצליחים. החלוקה של זה-או-זה לא תמיד קולעת למה שהקולנוע הישראלי העכשווי מנסה לעשות שהוא גם וגם. וצריך לזכור שיש לך עדיין את סרטי שי כנות ("ארבע על ארבע", "איביזה", "שושנה חלוץ מרכזי") או אבוללה גם בימינו.
לגבי המלנכוליה/דיכאון שיש בסרטים האלה – נראה לי שדיברתי על זה עם מישהו באתר ואני נוטה להסכים. יש בסרטים הישראלים, גם אלה המסחריים אווירה מלנכולית כזאת-או-אחרת. אני לא חושב שזה אומר שאתה בוודאי מתבאס שאתה רואה את הסרטים האלה (אני חושב שרוב הצופים של זוהי סדום או סוף העולם שמאלה יותר שמחו מאשר התבאסו בסוף הצפייה), אבל בהחלט יש אווירת נכאים על הקולנוע הישראלי של שנות ה90 והלאה.
עכשיו, לגבי המשפטים האחרונים:
אני לא חושב שאף אחד לא יורק לכיוון שתי אצבעות מצידון (הלהיט הכי גדול של שנות ה80, זה למה אני נטפל דווקא אליו). אני מבסס את זה על סמך כך שמי לעזאזל מדבר על הסרט, מתי ואיפה הוא שודר לאחרונה ומי המעריצים שלו בימינו? אם אתה טוען שסרטי שנות ה80 שאינם אומנתיים ואינם סרטי הגשש תופסים תפנה אותי בקשה אל הפורומים והבלוגים הלוהטים שמסקרים בחדווה "ניפגש בסיבוב" ומקדישים לו סקירות, או הבן אדם שאמר את השם הזה באיזכור הקולנוע הישראלי בזמן האחרון.
לעומת זאת, הרבה אנשים (בייחוד באתר הזה) ירקו ואף תקעו מוכטה איכותית לכיוון הקולנוע הישראלי האחרון ולכן זה שאתה דווקא לא, לא אומר יותר מדי על טעם הקהל בהכללה רחבה.
ואני לא מדבר דווקא על להיטים. אני אישית לא מאוד נלהב לגבי הצלחה קופתית: אני חושב שרוב הסרטים המעניינים והטובים באמת נמצאים לרוב מחוץ להגדרה הזאת, גם אם יש חפיפה לא פעם ולא פעמיים. אבל לקרוא לחצי מיליון איש "בודדים שצופים בהם".. ובכן, זה המון בודדים.
לגבי הבינוניות שלהם – לרוב נהוג לראות סרטים כדי לבקר אותם, וסיכמנו שלא ראית את הסרטים הללו אז אני חושב שאפשר לסכם שלא תוכל להעביר עליהם דעה עד שתטרח לראות חלק מהם (או שתבהיר מי מהם ראית ואז נוכל לדבר על הבינוניות או חוסר הבינוניות שלו).
טוב, מאז סוף שנות השמונים רק לשלושה סרטים נרכשו כחצי מיליון כרטיסים.
לא הרבה סרטים ישראליים נצפו על ידי "חצי מיליון בודדים" בשנים האחרונות. אני לא חושב שמדובר, בהכרח, באמת ב"תעודת עניות" לקולנוע המקומי, פשוט כי הרשימה הזאת מעידה, בעיני, בעיקר על כמה ששנות השישים והשבעים היו שנים הזויות בתולדות הקולנוע המקומי. אני מניח שברמת הזמן-אמת, "כץ וקרסו" ו"שני קונילמל" הלכו חזק ביותר והיית יכול לשמוע אנשים ברחוב מזמזמים לעצמם "אני קוני קוני קונילמל" וכו', אבל היום מייק בורשטיין יכול ללכת באותו רחוב בדיוק בשעות העמוסות ביותר ביום בלי שיזהה אותו אדם אחד. סרטים עם מקום הרבה יותר חזק בתודעה הקולקטיבית נמצאים נמוך הרבה יותר מסרטים שנקנו אליהם יותר ממיליון כרטיסים – "צ'ארלי וחצי", "גבעת חלפון אינה עונה" ו"חגיגה בסנוקר" אפילו לא בעשירייה הפותחת.
אני חושב שאי אפשר למצוא במקומות העליונים של הטבלה סרטים מהמאה ה-21 גם בגלל השינויים בצריכת הקולנוע בארבעים השנים האחרונות (מחירי הכרטיסים, הדומיננטיות של הטלוויזיה בחיי היומיום, האינטרנט) וגם בגלל שאמון הקהל בקולנוע המקומי חוזר אליו לאט-לאט בשמונה השנים האחרונות. גם בזכות העלייה בערכי ההפקה, וגם בזכות ההיפתחות לז'אנרים אחרים מעבר לדרמות-משפחתיות-ועד-מתי-נירה-ונבכה. אגב, אני לא מאמין שהמון סרטים, מאיזשהו מוצא, עשו מיליון כרטיסים בשנים האחרונות – איפה אפשר למצוא נתונים על הסרטים המצליחים ביותר בכל הזמנים בישראל? אני מניח שהחשודים המיידיים (אווטאר ו"שר הטבעות", כנראה) יהיו במקומות הראשונים, אבל איך אפשר לדעת בוודאות?
לגבי שאלתך האחרונה, כמה כתבות מעניינות מסינמסקופ
http://cinemascope.co.il/archives/3545
נראה שאוואטר אמנם מכר המון בארץ (750000 כרטיסים), אבל עדיין פחות מאסקימו לימון, סאלח שבתי או טיטאניק (ואפילו פחות מ"אשה יפה"). אני מניח שהנתונים של שר הטבעות נמוכים בהרבה.
טבלאות מכירות כרטיסים (לסרטים ישראליים וזרים) בשנה נהדרת לקולנוע הישראלי (2014) ושנה גרועה (2015):
http://cinemascope.co.il/archives/20050
http://cinemascope.co.il/archives/23137
הנתון של אוואטר מתייחס לתקופה שהוא עוד רץ, בסוף המירוץ הוא חצה גם חצה את המיליון. נוטה להסכים לגבי "שר הטבעות". אני מניח שהוא עשה מספרים יפים, אבל סרטי מד"ב ופנטזיה עושים לרוב נתונים נמוכים ביחס ל"סרטים רגילים" ("אוואטר" היה אירוע שהוא מעבר לסרט קולנוע).
בכל הזמנים אני לא יודע אם אפשר למצוא בצורה חינמית
אבל אם מרכזים את נתוני יאיר רווה בין שנת 2000 לימינו (בלי 2002-2004 שלא הצלחתי למצוא), אז העשירייה הפותחת נראית משהו כמו:
1. אווטאר (מיליון כרטיסים פלוס)
2. מהיר ועצבני 7 (660 אלף)
3. המיניונים (640 אלף)
4. הקול בראש (580 אלף)
5. זוהי סדום (568 אלף)
6. הדרדסים (560 אלף)
7. אפס ביחסי אנוש (550 אלף)
8. מהיר ועצבני 6 (500 אלף)
– מדגסקר 3 (500 אלף)
10. מחוברים לחיים (490 אלף)
הדרדסים 2 (490 אלף)
כאשר אפשר להוריד את מחוברים לחיים והדרדסים 2 אם מכניסים את טיטאניק ואישה יפה לחישוב.. אבל אני בטוח שלהיטים כמו בן חור, צלילי המוזיקה ועוד אמורים להתברג בראשית הרשימה הזאת.
לגבי שאר תוכן ההודעה:
גם 200 אלף צופים זה לא בדיוק "צופים בודדים", לא?
וברור לי שבשנות ה70 הסרטים הללו היו להיטים (למרות שלא ברור כמה זמן הם שרדו בתודעה.) אבל כאן אנחנו נכנסים לתחום האחר של חוסר שימור תרבות הפופ בארץ. הרי אם סילבסטר סטאלון או ג'ין הקמן או אל פצ'ינו או כל כוכב שנות 70 אחר הולך ברחוב מזהים אותו, בלי לדבר על אין ספור המנגינות שמלוות את הסרטים הללו. אני לא מאמין שהבעיה היא באיכות הסרטים, אם זה השתמע מכך – לא ראיתי את הרוב המכריע ברשימה הזאת לבושתי, אז אין לי מושג אם מגיע להם מקום בזיכרון הלאומי או לא. אבל אני מספיק בטוח בעצמי כדי להגיד שסרטים עכשווים טובים באותה המידה אם לא יותר מחלק מהסרטים שיצאו בשנות ה80, ה70 וה60.
אני לא בטוח שמייק בורשטיין הוא בר השוואה לסטאלון (או לפאצינו והקמן). בורשטיין פעל במסגרת זמן מסוימת בסוג מסוים של סרטים שלא ממש הצליחו להשאר בתודעת הקהל. הפופולריות היחסית שלה זוכים כיום סטאלון והשאר קשורה *גם* לעובדה שהם פעילים כיום, לכן ההשוואה המתבקשת היא לרווח או ברקן, אבל גם בלעדיהם לא ממש חסרים אושיות קולנוע מקומי מהסבנטיז, פעילים פחות ופעילים יותר, שהפנים שלהם לא ממש זרות לרחוב הישראלי של היום (בלשון המעטה): יהורם גאון, גילה אלמגור, גבי עמרני, יוסף שילוח ז"ל, צחי נוי והחבר'ה, אריה אליאס ועוד.
מבלי לקחת צד בדיון הדי עקר עם מגדלור, די לא הבנתי מה הבעיה עם המיקום והנתון של "שתי אצבעות מצידון". זה לא בדיוק סרט שולי שנשאר בשנות השמונים ולא השאיר חותם כלשהו.
טוב, השוואה בין הוליווד לישראל תמיד תפספס משהו
הכוכב היחידי שהיה בשנות השבעים ואולי איכשהו נעלם זה מארק האמיל, אבל גם הוא לא והסרט שלו כל כך גדול שהוא לא ממש מאפשר לו הזדקנות באנונימיות.
אני לא שואל בצורה סרקסטית – מה החותם שהשאיר "שתי אצבעות מצידון" פרט לשיר שלו? כי חיפוש באינטרנט מעלה סרק. קוני למל, על כל הדיון שעשינו מופיע בהקשרים תרבותיים עדיין פה ושם בכל זאת ואני אהמר שיותר אנשים יכולים להגיד פלוס-מינוס מה העלילה שלו מאשר שתי אצבעות מצידון.
לא משוכנע, כי הייתה תקופה שבצה"ל הקרינו אותו על ימין ועל שמאל.
אני חושב שכל הדור ששירת בצה"ל בתקופת רצועת הביטחון, או חלק גדול ממנו, זכה לראות את הסרט במסגרת צה"ל, ונתקלתי בלא מעט ציטוטים, במיוחד של הסצנה הזו:
https://gaming.youtube.com/watch?v=vCH1YmjT9zs&list=LL_5JyU0Cw24ZeaRN-wnrTcA&mweb=1
זה פעם ראשונה שנתקלתי בסצנה הזאת
כשאתה אומר ציטוטים אתה מתכוון בין החברה או בטלוויזיה/קולנוע?
חבר'ה.
(ל"ת)
אני אכן ראיתי אותו
כשהייתי בסדיר. מהעלילה איני זוכר דבר.
הייתי כל כך עייף שנרדמתי ברגע שכבו האורות והתחילה ההקרנה.
סקירה:
בתור אחד שדווקא מאוד מתעניין בקולנוע מקומי מכל הזמנים הרכב הרשימה הראשוני תפס אותי קצת מופתע. היו שם כמה סרטים שגיליתי על קיומם רק בזמן הרכבת הרשימה, וגם אחוז הסרטים מהרשימה שצפיתי בהם לגמרי (מההתחלה ועד הסוף) היה יחסית נמוך ועמד בקושי על 60. אז כמובן ששמתי לעצמי מטרה להשלים עם הזמן כמה שיותר סרטים מהרשימה בשביל לקבל פרופורציה קצת יותר רחבה על הרשימה בכלל ועל שנות ה-60-70 בפרט. לקח זמן, הרשימה הספיקה להשתנות קצת בתחתית, אבל אפשר להגיד שבסופו של דבר המשימה הושלמה ואני עומד כרגע על 97 מתוך 100 הנצפים. כדי לא להרגיש שזה היה לשווא (זה באמת לא היה לשווא) וגם כי אני צריך תיעוד בכתב ואי אפשר כבר להשען רק על הזכרון, אני מתכוון ברשותכם לפרוס פה מתישהו שרשור ב-4-5 חלקים של סקירה/חוות דעת/וואטאבר על הסרטים ברשימה עם דגש על הסרטים הישנים בה.
לפני שאכנס לתחתית הרשימה ואתחיל לצלול למעלה זאת הזדמנות לציין שמישהו כבר לקח יוזמה והרים דף ויקיפדיה מתעדכן (יחסית*) של רשימת מאה הנצפים עם קרדיט מינורי לעין הדג.
לפני שנגע במאה הנצפים, אזכור של כבוד לסרטים שהיו ברשימה המקורית ואינם:
שלאגר (אסי דיין, 1979): 265,500 כרטיסים
פעם הייתי (אבי נשר, 2010): 262,437
בחינת בגרות (אסי דיין, 1983): 260,000
טיפת מזל (זאב רווח, 1992): 250,000
הפנימייה (יעוד לבנון, 1983): 250,000
טעות במספר (זאב רווח, 1979): 246,2000
קשר האורניום (מנחם גולן, 1978): 240,500
*מי שערך ת'רשימה בויקפדיה החליט משום מה לכלול את "אגפא" ו"כנפיים שבורות" עם נתונים משופצרים יחסית לנתונים שלהם באתר ספר הקולנוע. הנתונים על שני הסרטים לאורך השנים אף פעם לא היו חד משמעיים וכל הגרסאות נשמעות יחסית די הגיוניות, אז עד שיוכח אחרת אזרום בינתיים עם הרשימה בויקיפדיה כי למה לא.
כן,
כמי שרק עכשיו מתנדנד על אזור ה-50, אני אשמח מאוד לסקירה שכזאת (כולל תשובות לשאלות כמו "איפה צופים בחלק מהסרטים הארורים הללו").
בענייני אפיקי הצפייה,
34 סרטים מהרשימה (רובם בהפקה של מנחם גולן) קיימים בפלטפורמה של וואלה VOD. האיכות לא תמיד מלבבת אבל זה פחות או יותר המצב. השוס האמיתי בעניין מבחינתי זה ה-VOD של יס, ככל הנראה מאגר הסרטים (לא רק ישראליים) הכי עשיר ומתגמל מבין החברות המקומיות, בעיניי הוא אפילו מייתר את כל שירותי הסטרימנג המקושקשים. מתוך מאגר של יותר מ-400 סרטים ישראליים אפשר למצוא ב-VOD של יס יותר מ-60 סרטים מהרשימה, חלקם "נדירים" ("מצור", "שלושה ימים וילד", "הוא הלך בשדות", "ארבינקא", "חמש חמש", " ועוד). מעבר ל-60 יש גם עוד 10-20 סרטים (חלקם חופפים למאגר של וואלה) שלא קיימים ב-VOD אבל רצים מדי פעם בלוח השידורים של ערוץ הקולנוע הישראלי (השייך לאדרי) ביס. בשורה התחתונה אפשר להגיד שיותר מ-90 סרטים מהרשימה קיימים וזמינים ואפילו לא באופן מפוזר, וגם את מעט הנותרים (למעט "היהלומים" ו"מרגו שלי" של גולן) לא ממש קשה לאתר בדרכים חוקיות (יוטיוב, ארכיון הקולנוע וכו').
זה קרה אי פעם בעצם?
(ל"ת)
אההההה… לא
כבר התחלתי לכתוב טיוטות של זה אבל ככל שהתקדמתי עם הטקסט והתקרבתי לאמצע שמתי לב שהדעות שלי הרבה יותר מכילות וסלחנית כלפי סרטים שמרניים ו״פרימיטיביים״ שאנשים אוהבים לשנוא. באותה תקופה, בה השיח בארץ ובאתר הפכו טהרניים ונכנעו עוד ועוד לתכתיבים ולרוח הווק האמריקאי*, לכתוב דעה חיובית על סרטי המתיחות של בארקן (כשם קוד לקולנוע ״פריהיסטורי״) הרגיש לי כמו להכנס לשדה קרב, ועם כל הכבוד לחופש הדיבור אני לא הולך להעביר את שארית חיי בלהתנצח עם זרים באינטרנט תוך הגנה על בורקסים כאלה ואחרים או על אסקימו לימון הראשון. אז פשוט זנחתי את הפרויקט. חשבתי לכתוב תגובה שמסבירה את הסיבוב אבל זה הרגיש לי כמו נפיחות עצמית, אמרתי נתן לזה להתמסמס, מקסימום אם מישהו יזכר בתגובה וישאל, אענה. הנה.
*בדיעבד אני יודע שאנשים הלכו שולל אחרי הווקיזם ושברו יותר מדי לקצה. כמה תמימות, כמה טמטום. אבל היי לפחות טיפה התעוררנו והתיישרנו מאז.
חבל
כלומר, אני מסכים שאין ערך בלריב עם אנשים בימינו על אסקימו לימון והמשכיו, אבל מי שאותי סיקרן זה דווקא מרבית הסרטים האבודים והלא מוכרים – פישקה במילואים נניח – והשאלה למה הם דומים והאם הם שווים, מן הסתם עם הנחות ה"ככה היה הקולנוע הישראלי פעם ואנחנו לא באים לחזור אחורה בזמן לחנך את גולן דוידזון וברקן איך לעשות סרטים".
אני מבקש לדייק, לא אסקימו לימון והמשכיו, רק הראשון
לא תוציא ממני מילה חיובית אחת על ההמשכים.
לגבי האבודים והפחות מוכרים, בוא נגיד ככה – לא סתם הם אבודים ונשכחים למרות שהם מכרו מאות אלפי כרטיסים בזמן אמת. זה לא נכון לגבי כולם, אבל תופס להרבה מהם. בשורה התחתונה הצפייה ברוב הלא מוכרים הייתה מעניינת כחוויה עיונית, כחוויה בידורית הרבה פחות.
טוב, אם יבוא ויתחשק לך לדבר על המעט מהם שנקברו ולא בצדק
יש לך לפחות קורא אחד סקרן.
לא בדיוק נשכח, אבל אם אנחנו כבר פה - "קזבלן" סוף סוף קיבל רסטורציה
לא יודע אם זה לכבוד יום המחזמר שיונייטד הרימו לקראת "המנצחים", אבל אחרי שנים שרק שני שליש מהסרט היה זמין באיכות מזוויעה, סוף סוף עלתה רסטורציה חדשה ב-yes (מאמין שבעוד כל מיני שירותים, לא בדקתי).
עוד לא ראיתי את הכל, אבל מרפרוף הסרט נראה אחרת לגמרי. הרבה סרטים ישראלים היו תקועים ב-pan & scan, השיטה הידועה לשמצה של לחתוך את התמונה כדי להתאים למסך טלוויזיה, אבל פה נראה שבצורה קיצונית זלצר וגולן כיוונו לסינמסקפ והעוול של הסרט עצום. כשהשוותי ל-DVD יש דמויות שלמות בשוליים שנחתכו בחלק מהסצנות, וגם הצבע שונה לגמרי והסאונד נקי ויפה. לגמרי אתן לו צ'אנס מחדש בקרוב.
וככה בשעה טובה, לפחות ה-TOP 3 של הרשימה זמינים במצב טוב ("אסקימו" ו"קזבלן" קיבלו רסטורציה מלאה, "סאלח" רק סריקה אבל הוא במצב טוב). טכנית גם "שולי" שבמקום הרביעי במצב סבבה, אבל בואו, הוא בן שנתיים רק. שאר הרשימה עדיין במצב קשה מאוד.
אחרי צפייה והשוואה, זה סרט אחר לגמרי עכשיו
הסרט עצמו בעייתי מהרבה בחינות, מהתסריט ועד המשחק של יהורם גאון, אבל הבימוי והצילום של גולן וגורפינקל הם מהשימוש היותר טוב שראיתי במסך רחב בכל סרט, לא רק ישראלי. לראות את הגרסא החתוכה עם חצי מסך זאת חוויה כל כך שונה שפשוט חירבנה על העבודה שלהם. באמת שנעשה עוול ענק לסרט הזה לדעתי.
תמונות להשוואה (ב-comparision למעלה אפשר לעבור בין פריימים, ואז בלחיצה על התמונה לעבור בין הגרסאות).