חצי שנת טלוויזיה מאחורינו ובעוד שאת טקס הפרסים המסורתי נשאיר לסוף השנה (אלא אם נחליט לא להתעצל הפעם ולהרים לשם שינוי סקר במקום לתת לי, שוב, לחלק פרסים כרצוני), כאן במחצית נתמקד (כמו אשתקד) בפרקי טלוויזיה יוצאים מן הכלל, כאלה שעשו את ששת החודשים הראשונים של השנה למוצלחים.
וגם השנה אין חשיבות לסדר; אלה בסך הכול פרקים בודדים שאני מאמין שעשו את השנה הזו לְמה שהיא. אתם ממש מוזמנים לשתף כיצד נראתה חצי שנה הטלוויזיה שלכם, כולל האכזבות (או בעיקר האכזבות, זה הכי מעניין).
אבל, לפני שנצלול לעומק – כמה מילים מטעם נותן החסות שלנו. סתם, כמה מילות הבהרה. אני מאמין לכם, באמת, ש"יורשים" טלטלה את עולמכם בכל פרק מחדש, שמשהו מיוחד קרה לעונה השלישית של "מסע בין כוכבים: פיקארד" וש"טד לאסו" הביאה פרק סיום מרגש או מעפן, תלוי את מי שואלים. הקטע הוא שלא ראיתי אף אחת מהן. "יורשים" עדיין ברדאר שלי, ומי יודע, אולי עד פרסי סוף השנה אעשה עליה בינג'. אבל כן, יש המון טלוויזיה טובה שם בחוץ ואי אפשר לצפות בכולה. כלומר, אולי כן אפשר אבל אתם יודעים, אני אוהב בזמני הפנוי לעשות עוד דברים. לישון למשל.
שמיגדון: "משהו אמיתי" (עונה 2, פרק 4)
העונה השנייה של "שמיגדון" (או "שמיקגו", מה שתרצו) לא אחידה ברמה שלה, לא בטוחה מה היא רוצה לספר ופרק הסיום שלה מהיר יותר מיוסיין בולט שרודף אחריו ברדלס. ובכל זאת, פרק אחד שזכור לטובה הוא הפרק הרביעי. גם בו אין עלילה יוצאת דופן, אבל זה לא שאני צופה ב"שמיגדון" בגלל הסיפור.
הפרק מכיל שני שירים ממכרים יותר מהמאכל הארגנטינאי הזה שכולם מדברים עליו בטיקטוק ושאני לא מוצא בשום סופרמרקט. השני מביניהם הוא "Good Enough to Eat", טייק משעשע (וקודר) על "אנני" בשילוב "סוויני טוד", אם כי הראשון הוא זה שאני עדיין מאזין לו אחת לכמה ימים כשאני מוכרח לקבל כאן ועכשיו מנה של דופמין: "Talk to Daddy", ככל הנראה השיר הממכר ביותר בסדרה (ובסדרה עם המון שירים ממכרים, זה בהחלט מעיד על משהו). מעבר לכך, התלבושות, עיצוב התפאורה והכוריאוגרפיה המסוגננת של הקאסט הופכים את הנאמברים האלה לחוויה יוצאת מן הכלל, ובסופו של יום אם "שמיגדון" הצליחה להישאר בלבי גם חודשים אחרי שהסתיימה, כנראה העונה הזו עשתה כמה דברים נכון.
גברת מייזל המופלאה: "מופע של עלבונות קומיים" (עונה 5, פרק 6)
אני אוהב את עונה 5 של "גברת מייזל המופלאה" כפי שאני אוהב את כל העונות של "גברת מייזל המופלאה", לכן סלחו לי אם אני לא נשמע ביקורתי מספיק כלפיה. ועל אף היותה מצטיינת סדרתית, אין ספק שפרק אחד יחיד ומיוחד עשה זאת יותר טוב מהשאר: פרק הסיום. אבל זו לא חוכמה, הוא עשה בדיוק מה שציפיתי ממנו לעשות. לרגש, להלהיט וליצור המון מתח. לעומת זאת, הפרק השישי בעונה – "מופע של עלבונות קומיים" (אני מחבב יותר את השם המקורי, "The Testi-Roastial") – הוא חיה מסוג אחר שהסדרה לא התנסתה בו מעולם, והניסוי הזה השתלם לה בגדול.
מדובר בפרק מיוחד שבו אחת הדמויות המרכזיות בסדרה עוברת "רוסט" (Roast), מופע קומי מיוחד שבו מתכנסים מלא סלבריטאים כדי לרדת, כל אחד בתורם, על הדמות (ולבסוף ניתנת לה הזדמנות להשיב). הכול ברוח טובה, כמובן. בין לבין מתנסה הפרק עם עלילה לא לינארית שמספרת אנקדוטות שונות מחיי אותה דמות, ולמעשה אנו מקבלים באופן מאוד לא שגרתי סגירות מעגל מהותיות בשלב המתקדם והכמעט-סופי של הסדרה. ולמרות השטיח האדום הקומי שעליו נשען הפרק (ולמעשה הסדרה כולה) הוא מכיל שתי סצנות, אפילו שלוש עכשיו כשאני חושב על זה, מהמרגשות והכואבות ביותר שהסדרה ידעה, כאלה שמזכירות מדוע "גברת מייזל המופלאה" היא אחת מסדרות הטלוויזיה הטובות בעיר. בהחלט אתגעגע.
טיפות אלוהים: "תשתית" (עונה 1, פרק 4)
באפל TV שידרו השנה המון טלוויזיה מצוינת, אבל האחת שהתבלטה מעל כולן היא "Drops of God" (בתרגום חופשי, "טיפות אלוהים"). מדובר בקו פרודוקציה דוברת צרפתית-אנגלית-יפנית ובה בחורה צעירה, קאמיל, מגלה שאביה – אחד ממבקרי היין החשובים בעולם ושאיתו היא לא דיברה מאז שהייתה ילדה – מת, ואת העיזבון שלו הוא הפך לתחרות בינה ובין התלמיד המצטיין שלו איסיי: מומחה שמסוגל להריח כוס יין ולדעת מה הסוג שלו, שנת הבציר ומה היו היחסים של מגדל הענבים עם הוריו. הראשון מבין שניהם שינצח בתחרות זיהוי יינות שאירגן המנוח הפסיכופת יזכה באוסף היין הגדול והיקר בעולם. הבעיה? קאמיל מעולם לא שתתה יין ולא מבינה בזה כלום.
יחסית לסדרה שעוסקת בעולם היין, יש בה קרבות ירושה והיא דוברת לא מעט צרפתית, "טיפות אלוהים" זו אחת הסדרות הקלילות והכיפיות ביותר של השנה (אם כי ייתכן שלעובדה שבגללה שתיתי 2-3 כוסות יין בכל פרק יש השפעה ניכרת על ההנאה. מי יודע, אולי זו סדרה מחורבנת אבל הייתי שיכור מכדי להבחין?); והפרק שלדעתי הביא אותה לגדולה הוא הרביעי, פרק שעומד בפני עצמו ומספר את ההיסטוריה של אביה של הגיבורה – מהיותו בחור צעיר שיוצא נגד מוסכמות ממסד היין השמרני והנוקשה בצרפת (ובשל כך הוא חוטף על הראש) ועד לעלייתו לגדוּלה על חשבון אלה היקרים לו. זה פרק שמשנה לחלוטין את הזווית שבה תפסתי את הסדרה וגם כמה מהדמויות בה שעד אותה נקודה החשבתי לחד-ממדיות. סדרה מדהימה, פרק מדהים. לכו לראות ושתו באחריות.
מלחמת הכוכבים – חזיונות: "מערת הצווחות" (עונה 2, פרק 2)
אהבתי טיפה פחות את העונה השנייה של אנתולוגיית האנימציה מבית "מלחמת הכוכבים", ואל תטעו, זה ממש לא בגלל המעבר מאולפני אנימציה יפניים לאולפני אנימציה מכל רחבי תבל. אני לא כזה סנוב. אבל לכל כלל יש יוצא מהכלל, וכאן מדובר בפרק השני: "מערת הצווחות", סרט קצר מבית אולפני קארטון סאלון ("מוליכי הזאבים") שמנחיל לעולם של "מלחמת הכוכבים" את הסגנון הוויזואלי הייחודי (והמאוד אירי) של האולפן.
לפרק עצמו אין הרבה עלילה: ילדה צעירה שעובדת במקום בו ילדים צעירים לא אמורים לעבוד בו, לוקחת את חבריה למסע אל עבר מערה מסתורית שיש סביבה סיפורי אימה (והכול בהשראת הפולקלור על הבאנשי, רוח רעה וצווחנית מהמיתולוגיה האירית). בטווח של 12 דקות מצליחים בקארטון סאלון להעביר אותנו מסע מצחיק, מרגש ומשעשע, והבאסה היחידה היא שאם היה זה סרט באורך מלא, ייתכן שהיינו מקבלים לא רק את אחד הסרטים הכי מוצלחים של קארטון סאלון, אלא את אחד הסרטים הכי טובים של "מלחמת הכוכבים" (לא שהרף כזה גבוה, אבל בכל זאת).
בארי: "נדרש פסיכופת" (עונה 4, פרק 4)
הגיעה העת להודות שמשהו בעונה האחרונה של "בארי" לא עבד, אבל זה לא לחלוטין נכון: משהו בארבעת הפרקים האחרונים בעונה האחרונה של "בארי" לא עבד, מהרגע שבו הסדרה חתכה בגסות שמאלה ולקחה כיוון חדש לחלוטין. אומנם אני אוהב כשסדרות וסרטים לוקחים סיכונים, ואני מעריך את ביל היידר על הניסיון להביא משהו אחר, אבל במקרה הזה, זה עבד לו קצת פחות. ובכל זאת מדובר בבמאי נהדר, כותב מבריק, שחקן מעולה ואיש עם חזון, כפי שיעיד החצי הראשון של העונה וכל העונות שלפניה.
ולמרות ההשגות שיש לי עם פרקי הסיום, פרק מחצית העונה (רגע לפני ש"בארי" הפכה להיות משהו שאומנם מזכיר את "בארי" אבל הוא לא לגמרי "בארי") הוא מופת של טלוויזיה: הדמויות המרכזיות בו מגיעות לנקודת רתיחה והוא מכיל, לבדו, כמה מהסצנות הטובות בסדרה, וכל זה כשבארי עצמו כמעט ולא מופיע אבל הנוכחות שלו בהחלט מורגשת, וזה חלק מהקסם. למעשה, אם תעצמו עיניים תוכלו לדמיין שזה פרק סיום הסדרה ובאיזשהו אופן זה גם עובד.
סאגת וינלנד: "שבועה" (עונה 2, פרק 9)
אני לא הולך להתנצל על זה, "סאגת וינלנד" היא אומנם אנימה אבל זו טלוויזיה שנותנת פייט לכל – כן, כל – סדרה מערבית ששודרה בשנים האחרונות; והעונה השנייה (שהסתיימה זה עתה) עשתה את הלא ייאמן והתעלתה על העונה הראשונה והמדהימה בפני עצמה.
למי שלא מכיר את הסדרה, מדובר באפוס ויקינגי שעוקב (רוב הזמן) אחר ת'ורפין, ילד מכפר נידח באיסלנד שחולם לגדול ולהפוך ללוחם ויקינגי גדול כפי שהיה אביו, ת'ורְס. אבל לאחר שת'ורס מת בהגנה על הבן שלו, ת'ורפין נלקח בשבי על ידי קבוצת שכירי החרב שאחראית לכך, והוא גדל בצילם, נשבע להרוג יום אחד את המנהיג שלהם אסקלד בדו קרב הוגן פנים אל פנים (כי כבוד ויקינגי וכו'). אסקלד, מצדו, די סבבה עם העניין: הוא מטפח לוחם צעיר בעל יצר נקמה שמוציא בשדה הקרב את התסכול שלו, ובכך הופך ת'ורפין לאחד הלוחמים המיומנים והאכזריים בסביבה.
אלא שהעונה השנייה מציבה בפני ת'ורפין ראי לכל המעשים שעשה, ואת הדין הוא נותן בפרק התשיעי והמופתי "שבועה", מעין פרק הזיות שבו קורבנותיו של ת'ורפין דורשים צדק. העונה השנייה מדהימה ומביאה את הגיבורים שלה לנקודות קיצון אמוציונליות, אבל הפרק התשיעי הוא ללא ספק השיא, יצירת מופת טלוויזיונית בתוך יצירת מופת טלוויזיונית. ואם טרם צפיתם בסדרה, גשו לנטפליקס הקרוב לביתכם והתחילו לתקן את העוול.
מראה שחורה: "ג'ואן פשוט איומה" (עונה 6, פרק 1)
סדרות רבות צריכות לעשות שמיניות באוויר כדי לחדש – התחרות בשוק עזה ורעיונות יצירתיים יוצאים מדי שבוע, אבל התחרות של "מראה שחורה" היא לא רק מול טלוויזיה אחרת, אלא גם מול המציאות שהולכת ונהיית מופרכת יותר ויותר. ואם ב-2011 (כשהסדרה רק עלתה) פרק כמו "ג'ואן פשוט איומה" היה נחשב למדע בדיוני שרחוק מאיתנו, ב-2023 מדובר במדע בדיוני שקרוב אלינו.
הפרק – מבלי להיכנס לספוילרים כי במראה שחורה תמיד יש איזה טוויסט – עוסק בג'ואן, צעירה נורמטיבית שמגלה שרשת סטרימינג כלשהי (שלא נקראת נטפליקס רק כדי שנטפליקס לא יירו לעצמם ברגל) מעלה הפקה על חייה שמציגה אותה באור, ובכן, תציצו בשם הפרק. מי שצופה ב"מראה שחורה" כבר יודע לְמה לצפות ומבחינתי זה יותר ממספיק. גם אם הפרק לא מחדש במונחי "מראה שחורה", הוא עדיין מספק חוויה שאין לי דרך אחרת לתאר מאשר "תעיף לכם את המוח", ואם זה לא די: סלמה הייק פה בתפקיד הכי מגוחך (בכוונה) של חייה, וזה נהדר.
פוקר פייס: "בריחה מהר החרא" (עונה 1, פרק 9)
היה ברור שתהיה פה נציגות ל"פוקר פייס" ולקח לי הרבה זמן לחשוב מי. לא כל הפרקים בסדרה טובים (אני מסתכל עליך פרק 7, "עתיד הספורט") אבל העונה הראשונה סיפקה כמה וכמה יצירות מופת. ובכל זאת, חודשים אחרי שהסתיימה, האחד שאני זוכר הכי טוב הוא "בריחה מהר החרא", הפרק עם ג'וזף גורדון-לויט.
בפרק צ'ארלי מוצאת את עצמה בסיטואציה מסכנת חיים, מה שנכון בכל פרק בסדרה אבל נכון שבעתיים בפרק הזה. ג'וזף גורדון-לויט מגלם נבל שהוא נבזי כפי שהוא מעצבן, יש בו הופעה נהדרת במיוחד של סטפני שו ולפרק עצמו (שמתרחש ברובו בסופת שלג בהרים) תחושת אימה קלאוסטרופובית בזכות הבימוי המופלא של ריאן ג'ונסון (לא אכפת לי מה חשבתם על "מלחמת הכוכבים פרק 8: אחרוני הג'דיי", אתם מוכרחים להודות שיש לו חוש אסתטי מרהיב).
הפורמט האפיזודי של הסדרה מאפשר גם למי מכם שלא צפה בסדרה לצלול היישר אל תוך הפרק, אבל אם כבר אתם משקיעים את הזמן הזה – צפו בכל העונה וזהו. לא תתחרטו.
השפית של בית המאיקו: "בחירה" (עונה 1, פרק 5)
בתחילת השנה שודרה בנטפליקס סדרת דרמה יפנית קטנה ומקסימה שנקברה בין הררי הזבל שנטפליקס מעלים לרוב, "השפית של בית המאיקו": דרמה שעוסקת בשתי נערות מעיירה קטנה בצפון המושלג של יפן שעוברות לקיוטו, אל בית שבו מתגוררות יחדיו גיישוֹת וגיישות בהתלמדות, וזאת בתקווה ללמוד את רזי המקצוע. אולם בעוד סוּמירה מגלה כישרון טבעי לתחום, קיו לומדת על בשרה שגיישה היא כבר לא תהיה. האם זה מה שיפריד בין שתי חברות הילדוּת? כמובן שלא, הסדרה נקראת "השפית של בית המאיקו". סומירה מגלה כישרון גדול במטבח והופכת לבשלנית של הבית.
אני לא יכול לתאר עד כמה הסדרה מרהיבה, לא שזה מפתיע במיוחד כי ביים אותה אחד, הירוקאזו קורה-אדה ("המשפחה שלי", "ברוקר"). כאשר יוצר שכבר עשור מנהל רומן עם פסטיבל קאן אחראי על הסדרה שלכם, אתם יכולים להיות בטוחים שהיא תיראה פנטסטי. ולמעשה, סימני ההיכר של קורה-אדה ניכרים פה היטב: עיצוב התפאורה מוקפד כולל הפרטים הקטנים ביותר, עד לרמה שבית המאיקו שבו מתרחשת הסדרה נראה כאילו צולם בבית מאיקו פעיל ואמיתי, והמשחק של כל הדמויות טבעי כאילו מדובר בסדרה דוקומנטרית.
"השפית של בית המאיקו" לא כוללת הרבה עלילה, היא יותר מה שנקרא "סדרת אווירה" (יש לזה ז'אנר, "Slice of Life") שעוסקת בחיי היומיום של הבנות, הקשיים הקטנים שלהן, ההתלבטויות, הרגעים השמחים והרגעים העצובים – וגם באוכל המדהים שסומירה מכינה ושאת תהליך העבודה שלו אנו רואים בפירוט. אז מדוע דווקא פרק 5? אין סיבה מיוחדת, כל הפרקים בסדרה נהדרים, אבל הפרק החמישי מציג לראשונה מופע אומנותי מרהיב בכיכובה של הדמות שנחשבת לגיישה הפופולרית והמקצוענית בעיר, שבמקרה גם מכורה לסרטי זומבים, מומוקו (בגילומה של כוכבת הקולנוע איי האשימוטו בתפקידה הטלוויזיוני הראשון, ואם היינו חיים בעולם צודק היא הייתה מקבלת אמי על הדברים המדהימים שהיא עושה פה).
האחרונים מבינינו: "הרבה מאוד זמן" (עונה 1, פרק 3)
את מה שחשבתי על הפרק השלישי של "האחרונים מבינינו" אתם מוזמנים לקרוא בביקורת המגלגלת, אבל מחלוף הזמן אציין שגם אחרי שצפינו כולנו בעונה הראשונה, פרק 3 עודנו מתבלט כפרק יחיד ומיוחד, ויותר משהוא פרק, מדובר בסרט נהדר בן 75 שעומד בזכות עצמו ומספר את אחד מסיפורי האהבה היפים ביותר שראינו על המסך הקטן – מהניצוצות בהתחלה דרך הקשיים והריבים בשיא האפוקליפסה ועד הסוף שלא יותיר עין יבשה.
אומנם בתור חלק מהמסע של ג'ואל ואלי, "הרבה מאוד זמן" הוא תכלס מיותר. הוא לא באמת מקדם את הסיפור של השניים אבל הוא מעניק קונטקסט, משמעות, להמשך המסע שלהם, ושופך אור על הבחירות שעושה ג'ואל בסיום העונה. וזה בעצם מה שיפה בסדרה – גם אם כל פרק בפאזל נראה כחסר משמעות, כולם חשובים לתמונה השלמה שמורכבת בסוף. אין, יצירת מופת.
אם גואן היא איומה האיום הוא הפרק הכי טוב מהעונה החדשה אז אולי כדאי שלא אמשיך הלאה
(ל"ת)
זה לא שהוא הפרק הכי טוב מהעונה הזאת,
זה שהוא הפרק היחיד של העונה שהוא פרק של מראה שחורה, ולא סתם פרק טלוויזיה שכתב צ'רלי ברוקר
אבל הוא לא פרק טוב של מראה שחורה.
בין היתר, עד מתי הטוויסט השחוק ביותר בתולדות הסיפורים של הכל היה בכלל חלום או השדרוג המד"ב הכל היה הדמייה, מציאות וירטואלית וכו'. יש כל כך הרבה פרקי מראה שחורה שנגמרים כך, שלא לדבר על כל כך הרבה סיפורים שהוציאו את המיץ לטוויסט המעפן הזה. יד על הלב, מישהו באמת הופתע מהטוויסט ולא צפה אותו מקילומטרים?
ומה הנקודות החשובות לו?
פויה לתרבות התוכן הבלתי נגמרת? איזה מפחיד זה chatgpt, דיפ פייס וכו,.
אנשים אוהבים לראות בטלוויזיה אנשים נוראיים (אובייסלי לכל אורך ההיסטוריה התרבותית. החל מהיורשים עד למקבת ולסיפורים תנכיים).
ברגע שהביקורת פשטנית מדי, המטרות גדולות מדי, האופן בוטה וישיר מדי, אז למה לטרוח?
כמו כן, הטוויסט השחוק נובע אורגנית מסיפור שחוק, חלק מהעניין. זוכרים שפעם למראה שחורה הייתה היכולת להפתיע (בעיקר כל פרקי 2 העונות הראשונות אבל גם מאז היו כמה הפתעות).
לי הרגיש שניסו לשחזר בעיקר את הצלחת nosedive, גם לא מהפרקים האהובים עלי כי כמו גואן הוא איום הוא טיפה פשטני ואובייס, אבל לפחות הוא עשה את זה באמת מצחיק ומבדר. והרבה יותר מוצלח מבחינה ויזואלית.
זאת מראה שחורה.
כמו שרם אמר – הבעיה היא שהמציאות מתקדמת מהר יותר מכושר ההמצאה של צ'רלי ברוקר. הרעיון של סדרת טלוויזיה שמופקת כמעט בזמן אמת על ידי מחשב ועם שימוש במראה של דמויות אמיתיות היה עד לפני כמה שנים מדע בדיוני קשה (זוכר את כנס העתידנים?). היום זה פשוט השלב הבא בשתי טכנולוגיות שקיימות *עכשיו*. ולכן אם nosedive היה משל של "מה עלול לקרות אם מגמות קיימות ימשיכו להתגבר", "כג'ואן" הוא סיפור על "תראו ותפחדו ממה שהטכנולוגיה אוטוטו תוכל לעשות". הבעיה של הפרק הזה ספציפית היא שהוא בעונה 6. אם הוא היה בעונה 3 הוא היה מדהים.
לא הבנתי, פרק של מראה שחורה נמדד טוב עד כמה הוא מצליח לחזות את העתיד?
אף פעם לא ראיתי כך את הסדרה, בטח לא בתחילתה. ביקורת חברתית נוקבת על ההווה באמצעות טכנולוגיות עתידניות (וחפעמים לא כאלה עתידניות) ולא סדרה שנועדה לחזות איזו טכנולוגיה הולכת להשתלט על העולם בקרוב. וחוץ מזה גם אם הפרק היה יוצא לפני כמה שנים, כל התופעות האלו היו מוכרות ברמת התיאוריה וכבר אז אנשים דיברו על דיפ פייס , ai (אובייסלי), ואלגוריתמי תוכן מותאמים אישית היו קיימים עוד כשעונה 3 יצאה. אז איך זה הופך את זה לפרק מראה שחורה מוצלח, שלא לדבר על פרק טלוויזיה מוצלח ?
עוד לא ברור לי איך הבנת את זה ממה שאמרתי,
אבל נו טוב, עונה 6 של מראה שחורה פשוט לא שווה את המאמץ לדבר עליה.
בגלל זה כתבתי שלא הבנתי לגמרי.
אבל הציטוט הזה ״מחשב ועם שימוש במראה של דמויות אמיתיות היה עד לפני כמה שנים מדע בדיוני קשה (זוכר את כנס העתידנים?). היום זה פשוט השלב הבא בשתי טכנולוגיות שקיימות *עכשיו*״ הובא בתור מה בעצם? תירוץ למה הפרק היה יכול לעבוד טוב יותר אם היה יוצא לפני כמה שנים? למה ,כי מראה שחורה צריכה להיות הסדרה הזאת שחוזה טכנולוגיות? ומה אנחנו מקבלים מזה, מי שרוצה לדעת על טכנולוגיות עתידיות שיפתח אינטרנט. או במילים אחרות, מה הנקודה שרצית להעביר?
או שאפשר לכתוב בניסוח מקטין ״עוד לא ברור לי איך הבנת את זה ממה שאמרתי,״ אבל לא משנה אין לי כוח לדבר על מראה שחורה
מה שהופך את כל התגובה שלך למיותרת. אם אין כוח אז עדיף לא לכתוב כלום לפעמים.
חד משמעית לא להמשיך.
(ל"ת)
לפני שקראתי גללתי קדימה בשביל לוודא שהמקום הראשון הוא מה שחשבתי.
(ל"ת)
(העשירייה לא מדורגת)
(ל"ת)
מעבר לפרק 3 של האחרונים מביננו יש מקום לשתי הסדרות הכי טובות של השנה:
הדב (חכו שתראו את פרק 6 של עונה 2, אלוהים ישמור) ויורשים שהפרק האחרון שלה הוא פינלאה מושלמת לסדרה (כמעט) מושלמת.
ראיתי לא מעט סדרות של 2023. אפ הייתי צריך לערוך רשימה זה פשוט היה כל עשרת הפרקים של יורשים
(ל"ת)
אז תראה את עונה 2 של הדב, אולי ישארו לך 9 פרקים של יורשים ברשימה :)
(ל"ת)
ליטרלי הסדרה היחידה שאני מצפה לה הקיץ.
(גם פרק 3 של דה לאסט אוף אס הוא וואו אז כנראה כן אצטרך להסיר את פרק 1 של יורישם מהרשימה כדי לפנות מקום. הם אף פעם לא אוהבים להתחיל בשיא הכוח).
הפרק השישי היה מוצלח, השביעי הוא זה שאני מתכוון לחזור אליו גם מחוץ לבינג' עתידי של העונה המצוינת הזו.
(ל"ת)
מניח שהתכוונת לכתוב ״אנתולוגיית האנימה״ לגבי מלחמת הכוכבים חזיונות
כי אולי לא ראיתי יותר מדי פרקים מתוכה, אבל ממה שראיתי הסדרה לא ממש נראית כמו ״אנתולוגיית אימה״.
ואגב, יש גם פרק בעונה החדשה שארדמן הפיקו בסטופ מוושן.
עוד לא ראיתי אותו, אבל מניח שהוא שווה צפייה ולו רק כי זה ארדמן.
תוספות קטנות
"insode no. 9" זו סדרת אנתולוגיה עם חוקים די ברורים – כל פרק יתרחש בתוך מספר 9 כלשהו (ברוב המקרים בית מספר 9, אבל לא רק), כל פרק יכלול את שני היוצרים בתפקידים כלשהם, כל פרק יהיה איפושהו בז'אנר המתח/אימה/דרמה באיזור וכל פרק יכלול לפחות טוויסט אחד. הפרקים של הסדרה מאוד לא אחידים באיכות שלהם, אבל כל עונה מספקת לפחות פרק אחד או שניים שממש שווים צפייה ובעונה האחרונה (8) מדובר בפרק החמישי – 3by3. הטוויסט של הפרק התחיל עוד לפני שהפרק שודר – אחרי שיווק לאורך השבוע לפרק שהיה אמור לעלות הBBC פרסמו הודעה שהם מתנצלים אבל יש שינוי בלוח השידורים ובמקום הפרק ישודר שעשועון חדש עם לי מאק (קומיקאי בריטי ידוע שגם מנחה שעשועונים), רק שמסתבר שהשעשועון היה הפרק – שעשועון בהנחיית לי מאק, עד שמתחילים לקרות בו דברים מוזרים. בצפייה מאוחרת (כמוני) האפקט של זה כנראה עובד פחות טוב מאנשים שצפו בזה בלייב והיו צריכים לתהות מה למה משהו מרגיש מוזר עם חלק מהמתמודדים והולי שיט מה קרה פה הרגע, אבל הפרק די מוצלח גם בלי הטוויסט הזה וכולל הופעות מצויינות של כל המעורבים (שצריך לציין שחלק מהטוויסט היה שהיוצרים באמת לא הופיעו בו, ולכן לוקח זמן עד שמבינים שמשהו פה לא בסדר).
אפרופו שעשועונים, לגיים צ'יינג'ס היתה השנה עוד עונה נפלאה. גיים צ'יינג'רס זה שעשועון מבית היוצר של DROPOUT (לשעבר חלק מקולג' הומור או משהו) שהקונספט שלו היא לקחת חברה שמתמחים באלתור ולהכניס אותם לשעשועון שבו כל פרק הוא משחק שונה לחלוטין. התוצאה תמיד מצחיקה, אבל יש גם פרקים שהם ממש הברקה. הפרק החמישי של העונה החמישית, A Game Most Changed, לוקח שלושה מאלתרי שייקספיר ונותן להם לבצע הצגה שייקספירית כשהם מקבלים נקודות על משפטים שהם מכניסים פנימה לפי קטגוריות. התוצאה היא פשוט חצי שעה מושלמת של שלושה מאלתרים מאוד מוכשרים שמצליחים ליצור סיפור קוהרנטי (+-) ומאוד מצחיק תוך כדי שהם דוחפים משפטים בשביל הנקודות. ממליץ מאוד.
סאגת וינלנד בהחלט משובחת.
כמו שבזמנו "Spice and Wolf" שכנעה אותי לקרוא לראשונה light novel, כך העונה הראשונה של וינלנד שכנעה אותי לקרוא לראשונה מנגה פרופר.
אישית לא משתפך על העונה השנייה כמו שעל הראשונה, ולא כי חומר המקור לוקה בחסר לעומת שאר האיך-שלא-מתרגמים-לעברית-story-arc, אלא כי מתחו אותו קצת יותר מדי לכדי 24 פרקים. ועדיין, איחוד מאוד מסוים גרם לי לדמוע הרבה לפני שנעימת הפסנתר הג'נרית החמישים לעונה אותתה לי שאני אמור להתרגש.
אה ו, אסקלד עבורי הוא בקלות בין עשר הדמויות הכי מוצלחות בסיפורת באשר היא. על הדרך הוכחה נחמדה שאפשר להתלהב כמו ילד מדמויות ומסיפוריהן גם כשאחרים הספיקו להיוולד ולסיים תיכון מאז שהייתי נער.
אין לי כל-כך טלוויזיה להשלים, צפיתי בכל מה שרציתי לצפות בו. לשמחתי, העונה הנוכחית של פילדלפיה זורחת סוף-סוף עקבית לחיוב, כך שבינתיים יש לי לפחות משהו אחד לחכות לו מדי שבוע.
הכתבה הזו הזכירה לי שני דברים
1. אני צריכה לסיים את פוקר פייס, כי לא הגעתי עדיין לפרק 9.
2. אני צריכה לראות ״היורשים״. נשארתי בלי סדרות לצפייה קבועה אז תכלס כנראה שעכשיו הזמן הטוב ביותר.
אפשר לציין פרק שלא יצא בחצי השנה האחרונה, אלא קצת קודם -
ושצפיתי בו רק לאחרונה?
ובכן – מילות שבח לסדרה We Are Lady Parts, על חברות להקת מטאל מוסלמית בלונדון. בעיקר – דגש על פרק 4, בו השחקנית הראשית הפכה לפנומנלית בסצנת מונולוג יפהפיה.
ממליצה מאוד.
מצטרף להמלצה
ראיתי בעקבות הסרט polite society של אותה יוצרת, וזו סדרה פשוט כיפית וחכמה, ובעיקר מראה מה קורה שנותנים למישהי לספר על החיים שלה.
לא הכרתי את הסרט, נרשם
(ל"ת)
אז מה עדיף- קנדי או אהבה ומוות?
משהו בקנדי נראה יותר כיפי וזורם.
אהבה ומוות, אין שאלה בכלל
(ל"ת)
וואלה, הייתי בטוח שקנדי יותר טראשית ופרועה.
מבחינת שחקנים אין ספק שהשמות הגדולים באהבה ומוות (אך הופתעתי לגלות שמלאני לינסקי בקנדי, היא בכל מקום ואני בעד). אני מאד מחבב את מיני סדרות ״מבוסס על״ של הולו, לרוב הן קצת טראשיות אך קצביות וכיפיות מאד. המצטיינת היא הסדרה המעולה על אליזבת הולמס שממש עברה מצחת לרדאר בארץ (אני חושב שבארהב היא קיבלה יותר באזז פשוט כי הולמס היא לא שם מספיק מוכר בישראל אבל היא נהייתה סלב בארהב). אבל יש עוד כל מיני כמו פאם וטומי וthe act.
מאיזה פרק זה?
(ל"ת)
זה נכון (ואני פרשתי בערך בשלב הזה), אבל גם עם הפתיחה היחסית איטית,
הסדרה יותר קולנועית, מתוחכמת ומצחיקה מקנדי. וחשוב מכך: אליזבת אולסן פשוט נפלאה. ג'סיקה ביל עשתה את קנדי בצורה די יבשה ונטולת עניין; אליזבת הפכה אותה לדמות מורכבת, פגומה, מעוררת הזדהות ומרגשת, גם כשכל מה שקורה מסביבה משעמם. ל"קנדי" היה את מלאני לינסקי שהייתה נפלאה, אבל זה לא היה מספיק.
לא בדיוק נכון להגיד שפרק 3 עומד בפני עצמו ושזה סרט באורך 75 דק בכלל כל החלקים גם גואל ואלי ביחד.
אבל יש שם איזה שעה stand alone ואני בטוח שכבר יש מעריצים שערכו את זה.
מה העניין במראה שחורה?
ראיתי רק את שני הפרקים הראשונים בעונה הראשונה ברגע של וולדו ובכמה מעונה שלוש ואני חושב שוולדו היה החביב עלי. שני הפרקים הראשונים נכנסים לטרטוריה של so bad its good.תסריט מקורטע, 5000 צרופי מקרים (בעיקר בראשון), דמיות קריקטוריות במקרה הטוב ועוד. זו לא סדרה שהתחילה טוב ואחר כך התמסחרה זאת סדרה שהייתה חייבת להתמסחר כדי שיהיה לה איזשהו עניין או אחיזה במציאות.
High desert עם פטרישיה ארקט בוטלה אחרי עונה 1
הגיוני. לאחר צפייה בפרק אחד הסדרה הרגישה קצת כמו פוקר פייס לעניים.
גיליתי את החדשות מהאינסטגרם של ארקט
שהעלתה ריל בו היא מבשרת את הבשורה המרה למעריצי high desert המושבעים.
רשימה שמזכירה לי שאני לא רואה הרבה טלוויזיה
ראיתי רק את The Last of Us, That 90's Show ואת Love, Death and Robots season 3. מסכים מאוד עם הבחירה של רם לפרק 3 של TLoU, אני חושב שהוא ההצלחה הכי גדולה של סדרה שדווקא עקבה די באמינות אחרי ׳חומר המקור׳ שלה. כל השינויים של הפרק הזה היו מבורכים ועזרו ליצור את אחד מפרקי הטלוויזיה המרגשים ביותר שראיתי, אולי אי פעם.
אבל דווקא לגבי LDaR אני לא מסכים. ג׳יבארו פנטסטי, אבל הפרק האהוב עליי בעונה הזאת היה בכלל "The Very Pulse of the Machine"', פרק 3. סרט מדע בדיוני קצר ומהורהר שחוקר את המצב המנטלי של אסטרונאוטית שהתרסקה על אחד מירחיו של צדק. הסיפור מועבר בעיקר ויזואלית, דרך ההזיות של האסטרונאוטית, ויוצר מחזה מרהיב של סינתזה בין אנימציה ופסקול. הסוף גם כן הפתיע אותי לחיוב. ממליץ על הצפייה (והצדעה גם לפרק של פינצ׳ר, "Bad Travelling").
אם כבר רם הזכיר את וינלנד סאגה (המדהימה), אני חייב להמליץ על סדרת אנימה בשם Trigun Stampede שהייתה סדרת CGI ממש מרשימה ויזואלית, עם דמויות כיפיות והרבה אקשן יצירתי. היו לה כמה פרקים מעולים, אבל ההיילייט שלי היה פרק הפינאלה, שהיה חצי שעה של אקשן אינטנסיבי ומופרע לחלוטין שמזמן לא ראיתי כמוהו, עם זוויות דינאמיות וסאונדטראק מטורף. אם מישהו מתעניין בסדרת מד״ב מערבונית כיפית ומשוגעת, אז Trigun Stampede היא הכתובת.
וואו, טריגאן
זה שם שלא שמעתי הרבה זמן. זה המשך לסדרה המקורית? ריבוט? ריבוט רך? איך זה לעומתה? וכו'.
טיפות של אלוהים- במאי עודד רסקין
צלם – רותם ירון
עורכים בועז מן ועמרי צלמונה
אוקיי, ו?
(ל"ת)
אני הפרובנציאל
זה מגניב כשיוצרים ואומנים ישראלים מצליחים בבמה הבינלאומית
'הדוב' זה התוכן הכי טוב שיצא במדיה כלשהיא ב5 שנים האחרונות
אין אף סדרה\סרט\משחק מחשב\אנימה\קומיקס וכו' שחיבר אותי לדמויות ועובר בין כ"כ הרבה מנעדי רגש בחצי דקה כמו הדוב.
עונה ראשונה מדהימה ועונה שניה שבונה קשת עלילתית ורגשית אפילו יותר רחבה מהקודמת, תסריט שנכתב מהמציאות פרופר עם כל התחומים האפורים שבה.
סדרה מדהימה שצריכים לצפות בה וזה שהיא לא מוערכת במיינסטרים זה מעולה.
רק בשביל לתת קצת קונטרה להתלהבות מ"הדוב"
בעיניי היא סדרה לא אחידה ברמתה. המשחק טוב, הדיאלוגים בחלקם ריאליסטיים והדמויות נוגעות ללב, אבל היא מאוד "כתובה". אפשר לראות את כוונות התסריטאים מבצבצות מבעד לסצנות והרבה פעמים זה מרגיש כאילו צועקים עליך "עכשיו תתרגש! עכשיו תצחק!". היא קצת מזכירה את טד לאסו בניסיון שלה לפרוט על מיתרי הרגש סביב התקדמות חיובית בחיים של אנשים בעייתיים. זה לא כל כך עושה לי את זה.
ההשוואה לא אומרת שהן באותה רמה
טד לאסו זאת תעלומה בעיניי, סדרה שמזכירה לי את ערוץ ניקלודיאון ואיכשהו הפכה למהוללת (לא טוען שכולם משוגעים, אבל אצלי זה מעולם לא התחבר). ברור שהדוב ברמה הרבה יותר גבוהה, וכל מה שכתבת נכון. אני אתקן ואומר שהיא לא מרגישה כתובה ברמת הדיאלוגים, שהם באמת ריאליסטיים ברובם וכנראה הנקודה הכי חזקה של הסדרה, אלא ברמת ההתפתחות העלילתית והרגשית של הדמויות. כן, הן חוות קשיים ורגרסיות, אבל הגרף שלהן עולה בסך הכול (סטייל שוק המניות). זה לא דבר רע, אבל בעיניי זה מעט מאולץ. אולי אני ציניקן מדי.