נקודת המחצית שאליה הגענו היא הזדמנות מצוינת לחגוג את הישגי הטלוויזיה של השנה האחרונה על ידי ציון מה שאני מאמין שהוא רשימת 10 הפרקים הטובים ביותר שראיתי השנה עד כה (בלי חשיבות מיוחדת לסדר). פרקים שהם לא סתם "טובים" או "מוצלחים", אלא כאלה שהביאו משהו חדש, מרענן או מלהיב בתחומם. פרקים ששינו את כללי המשחק והצטיינו יותר מהשאר.
שימו לב שאני מדבר כאן על הפרקים הכי טובים, ולא הסדרות – על כן סדרות שאהבתי מאוד כמו, נניח, "גברת מייזל המופלאה" או "אפטר פארטי", לא נמצאות כאן – לא כי הן קקי, אלא פשוט כי מה שעושה אותן למוצלחות לא בולט ברמת הפרק הבודד (מבחינתי). זה עובד גם הפוך – סדרות שהיו לי בעיות איתן אבל שזרחו בפרקים ספציפיים כן מצאו את דרכן לכאן.
בנוסף – אני רק אדם (למיטב ידיעתכם) ולכן לא צפיתי בכל הספק הטלוויזיה השנה. סליחה מראש ל"אטלנטה עונה 3" (מבטיח להגיע אלייך) ו-"העיר הזאת שלנו". וכעת, בואו נצא לדרך…
…אוקיי, תכף. אבל לפני כן, כמעט ונכנסו לרשימה: "זואי" (פרק 6) של "אפטר פארטי" מצחיק, מרגש ונהדר; "מעשה חסד" (פרק 9) של "הדגל שלנו אומר מוות" הוא ואלס יצרי ורווי באהבה, דרמה, קומדיה ופיראטים; "הנחיתה" (פרק 1) של הסדרה "בייבי" מתַפקד בתור סרט קצר של ג'ורדן פיל מבלי להיות סרט קצר של ג'ורדן פיל; "ג'ון וסון-יה" (פרק 7) של "הבנים מציגים: שטני" הוא הפרק המוצלח ביותר של אנתולוגיית האנימציה (המוצלחת בפני עצמה) מבית "הבנים", ואתם מוזמנים לצפות רק בו אם אין לכם זמן; "זוהרת" (פרק 6) של "נערות זוהרות" הוא כמו סרט אימה עם מסע בזמן ואני ממליץ עליו בחום; "הקבר" (פרק 4) של "מון נייט" הוא, לדעתי, המוצלח בסדרה ומהווה הרפתקת אינדיאנה ג'ונס טובה יותר מהסרט האחרון של אינדיאנה ג'ונס; ואני מודה שפרק הסיום של "פיסמייקר" נהדר על אף שאין לי רגשות עזים כלפי הסדרה.
סמוך על סול: "פגע וברח" (עונה 6, פרק 3)
תשובה לשאלה "איזה משני הילדים שלך אתה אוהב יותר" תבוא בקלות יותר מאשר תשובה לשאלה "איזה פרק של סמוך על סול אתה מעדיף", ובמחצית עונה שבה זכינו לשני פרקים מופתיים דוגמת "פגע וברח" (פרק 3) ו"תכנון וביצוע" (פרק 7), הבחירה קשה מתמיד. ובכל זאת, בסופו של יום לא בחרתי בפרק שהותיר את כולנו בהלם, אלא בפרק השלישי בעונה אשר, לדעתי האבסולוטית, מהודק יותר, ומגיע אחרי בניית מתח אפקטיבית שנבנתה בפרקים שלפניו (בעוד פרק 7 מגיע אחרי רצף של פרקים טיפה מייגעים) ואין בו רגע דל.
"פגע וברח" מביא מספר רב של דמויות חשובות לנקודת רתיחה, ונדמה שהוא רק צעד בודד לפני שווינס גיליגאן יצא בעצמו ממסך הטלוויזיה ויתן לצופים אגרוף בבטן (מה שאני חושד יקרה בפרק סיום הסדרה). "פגע וברח" אף מהווה דוגמה ומופת לאופן שבו מייצרים מתח באמצעות דמויות שאנחנו יודעים את גורלן בהמשך (בגלל "שובר שורות"), והוא מנצל את הידע הזה כדי ליצור טלוויזיה במיטבה.
אובי ואן קנובי: "חלק 6" (עונה 1, פרק 6)
וכעת לסדרה שלא יודעת מה לעשות עם הדמויות שלה בגלל שאנחנו יודעים מה יקרה לחלקן בהמשך. "אובי ואן קנובי" סדרה בינונית וכתובה רע, ברובה – ואני אומר זאת בתור מעריץ גדול של "מלחמת הכוכבים" (ואולי אני כותב זאת בגלל היותי מעריץ? אין קהל שיפוטי יותר של "מלחמת הכוכבים" מאשר מעריצי "מלחמת הכוכבים"). ולמרות זאת אי אפשר לקחת מ"אובי ואן קנובי" את פרק הסיום המופתי שלה.
אומנם העלילה בפרקים 1-5 נכתבה וכופפה כנגד רצונה רק כדי שאירועי פרק 6 יוכלו לקרות, אבל בכל זאת היה שווה לסבול כדי לקבל פרק שמתייצב בגאון בפנתיאון הרגעים הגדולים והטובים בסאגת "מלחמת הכוכבים". וכי למה לא? זה מסוג הפרקים שמעריצים חולמים עליהם בלילות: כמה מהדמויות הידועות בסאגה מקבלות בו את אור הזרקורים וזוכות להתפתח באופן שהן לא זכו לו כבר שנים, וזאת עם כמה מהסצנות המרהיבות ביותר שנראו בגלקסיה הרחוקה-רחוקה. כל מה שרציתי שיקרה בסדרה קרה ואף מעבר לכך, ומבחינתי זו טלוויזיה במיטבה. רק חבל ששאר הפרקים בסדרה לא כאלה.
אופוריה: "לעמוד ללא ניע כמו יונק דבש" (עונה 2 פרק 5)
עונה 2 של "אופוריה" היא יצירת אמנות. אני לא אומר את זה בתור אלגוריה אלא מילולית: הסדרה מתחרה עם עצמה (ואולי עם יצירה אחרת של HBO, אגיע אליה בהמשך) בכל הקשור למשחקי מצלמה ותאורה, ואת כל העסק היא מתבלת בכמה מתצורות המשחק המשובחות שנראו השנה, דיאלוגים סוחטי דמעות ועלילה שהיא… הממ… בסדר.
ומעל כל זה ניצב פרק אחד יחיד ומיוחד. בניגוד לסדרות אחרות, כולל אלה של וינס גיליגאן, סדרות שבונות לקראת פרקים מיוחדים ומכוננים – "לעמוד ללא ניע כמו יונק דבש" הוא פרק אקראי באמצע העונה שמגיע אלינו הצופים ללא הכנה מראש לטירוף שמתרחש בו. אפילו להסביר מה קורה בו אי אפשר כי עדיף לבוא אליו נקיים (לא מילולית. כלומר, גם מילולית. להתקלח זה בריא), אך אציין ששם אחר שניתן היה להעניק לפרק הוא "המופע של זנדאיה", ובסדרה שבה מלכתחילה השחקנית הנהדרת הביאה עצמה לקצה גבול יכולותיה, ואף זכתה על כך באמי (מוצדק), היא מצליחה להתעלות על עצמה ולגמד כל מה שעשתה לפני כן. ורק על זה מגיע לפרק הגדול בכיכובה להיות פה.
טוקיו וייס: "המבחן" (עונה 1, פרק 1)
פרק הפתיחה של "טוקיו וייס" הוא רע. לא שהפרק כתוב רע או מבויים רע, אחרת זו הייתה כתבה מוזרה. הוא רע פשוט כי הוא מבטיח סדרה שלא קיבלנו.
מי שטרם התוודע אליה, "טוקיו וייס" מתרחשת בסוף שנות ה-90 בטוקיו. אנסל אלגורט מככב כעיתונאי שמתקבל ככתב פלילים לעיתון הגדול בסביבה, עיתון שהפסיכומטרי שלנו מחוויר ביחס למבחני הקבלה אליו (והוא עוד עשה את כל זה בשפה זרה). אך מרגע קבלתו לעיתון, עולה הבחור הצעיר על קשר בין היאקוזה ובין סדרת מקרי רצח מזוויעים שאותם חוקר בלש במשטרה (קן וואטנאבי), והחיים של שניהם לא נשארים אותו דבר.
את הפרק הראשון ביים מייקל מאן, וגם אם לא הייתי יודע זאת מראש הייתי מבחין בכך. למאן יש סגנון וקצב שמעטים הצליחו לחקות, והפרק הראשון של "טוקיו וייס" ניצב מבחינתי בגאון לצד יצירות עבר של מאן דוגמת "היט" ו"הצייד". למעשה, אווירת שנות ה-90 של "טוקיו וייס" היא הדובדבן שבקצפת למי שמתגעגעים למייקל מאן של התקופה ההיא.
לצערי מאן לא חוזר לביים את הפרקים הבאים, ו"טוקיו וייס" הופכת מ"נהדרת" ל"טובה מאוד". עלילתית, אם זה מעודד אתכם, "טוקיו וייס" מגיעה לשיאים גבוהים יותר בהמשך דרכה, אך מורגש היטב היעדרם של החספוס והעריכה הקצבית של מאן, כפי שבאו לידי ביטוי בפרק הראשון והנפלא.
פצ'ינקו: "פרק 7" (עונה 1, פרק 7)
ונישאר רגע באיזור יפן. לפני שאתחיל, אגיד כי לפרק 7 של "פצ'ינקו" אתם יכולים לגשת מבלי לצפות בפרקים האחרים. זה לא מומלץ – "פצ'ינקו" סדרה יוצאת דופן ואחת ההפקות האהובות עלי של השנה – אבל אם בוער בכם הצורך לראות רק פרק אחד מתוכה, עשו זאת עם פרק 7.
הפרק מתרחש בקאנטו של שנת 1923 (ואם אתם חובבי היסטוריה, המיקום והשנה הוא כנראה ספוילר) והוא מתאר את מסעו הטראגי של מהגר קוריאני צעיר שמגיע מהאשפתות, ושחייו הופכים בן לילה לגרועים אף יותר.
זהו למעשה אחד הפרקים האפלים והטרגיים בסדרה שהיא מלכתחילה די אפלה וטראגית, משום שהוא לא חושש לעסוק בצדדים הרעים ביותר שטמונים בבני האדם. על מנת להדגיש את אווירת הקלאוסטרופוביה שבו, צולם הפרק ביחס מסך 4:3 וניכר שהושפע מסרטים של במאים יפנים גדולים, וספציפית, לדעתי, יסוג'ירו אוזו (אלמנטים בחציו הראשון של הפרק מזכירים את "אביב מאוחר") וסרטי מפלצות של אישירו הונדה. כן, סרטי מפלצות. לא, אין מפלצות בסדרה. אבל יודעים איפה כן יש?
אהבה, מוות ורובוטים: "ג'יבארו" (עונה 3, פרק 9)
בדיוק כשתהיתי לאן עולם האנימציה יכול עוד להתפתח, מגיעה יצירת מופת כמו "ג'יבארו" ומראה לי את התשובה. את הפרק ביים אלברטו מיגלו (שביים את הפרק המופתי בעונה הראשונה, "העד"), ככל הנראה אחד האנימטורים המוכשרים בתעשייה.
בלי מילים (אבל עם הרבה צרחות) מעביר הפרק – טכנית סרט קצר – את סיפורו של קונקיסטאדור חירש, היחיד ביחידתו שלא נפל קורבן לסירנה שיצאה מהאגם בג'ונגלים של פוארטו ריקו. "ג'יבארו" עוסק במערכת היחסים המעוותת בין השניים, והוא עושה זאת עם סגנון אנימציה שאני בכנות יכול לומר שלא ראיתי קודם לכן, סגנון שאפשר לתאר רק כ"חסר מנוחה" ושהייתי רוצה לראות מונחל מתישהו בעיבוד לסיפור של ג'ונג'י איטו או סופר אימה פסיכדלי אחר.
ב-17 דקות בלבד (בעצם פחות כי קרדיטים) מעביר "ג'יבארו" סיפור שנדמה שיצא מתוך מיתולוגיה טרגית (כלומר, מיתולוגיה) ומבין שלל פרקיה הנהדרים של אנתולוגיית האנימציה של נטפליקס, "ג'יבארו" – שהוא גם הפרק האחרון שלה – ללא ספק המוצלח מביניהם.
ניתוק: "מי שאנחנו" (עונה 1, פרק 9)
הקומקום שהוא "ניתוק" הופעל בתחילת העונה, ובעוד שהוא היה שקט יחסית בפרקים הראשונים, עד שהגיע פרק הסיום הקומקום כמעט ועף לתקרה. זו הדרך המעפנה שלי לומר שפרק 9 של "ניתוק" הוא תוצאה של החימום האיטי של הפרקים שקדמו לו. אומנם לא כל פרקי "ניתוק" יוצאי דופן וחשובים לעלילה, אך כל פרק איטי וכביכול חסר משמעות שווה את הזמן שהשקענו בו בזכות הסיום אליו הובילה אותנו העונה.
"ניתוק" יצרה לא רק את אחד מפרקי סיום העונה המותחים בהיסטוריה של הטלוויזיה, היא עשתה את הלא ייאמן ויצרה סיפור שגם סיפק את כל אלו מאיתנו שרצו תשובות, וזאת בעודה שומרת די והותר קלפים בשרוול לעונה 2. אומנם את "ניתוק" נשפוט בכללותה לכשתסתיים, כי סדרות מתח שופטים רק בסוף הדרך – אבל אי אפשר לקחת ממנה את 40 הדקות מורטות העצבים שמרכיבות את פרק 9, ומדובר בניצחון משמעותי עבורה ועבורנו הצופים.
הבנים: "הירוגאזם" (עונה 3, פרק 6)
בתחילת "הירוגאזם" מוצגת שקופית שמזהירה שהפרק לא ראוי לצפייה על ידי אף אחד. בסדרה כמו "הבנים" זה אומר הרבה – ולצערי, בגזרה הזו, הפרק מאכזב. אכן יש בפרק דברים מגעילים, דוחים ואלימים, אך לא מדובר במשהו שלא ראינו בעבר (סצנה מסוימת שפתחה את עונה 3 לדעתי דוחה פי כמה).
כן, במפתיע "הירוגאזם" פה בגלל העלילה: "הבנים" ניקזה את כל קווי העלילה המשמעותיים ביותר שלה – גם כאלה שנשכחו מזמן – וגרמה לכולם להתנגש אחד בשני בצורה פנומנלית, באופן שלרוב נשמר לסיומה של עונה (אם לא לסיומה של סדרה).
מעולם לא הייתי מעריץ כזה גדול של "הבנים", ולדעתי עונה 2 אכזבה מאוד, אך עונה 3 הציגה עד כה שיפור משמעותי בכך שטרפה את כל הקלפים ויצרה עלילה שהיא, לשם שינוי, קוהרנטית ואחידה ברמתה, ומככב בה הנבל המוצלח ביותר בטלוויזיה של ימינו (וכן, אני זוכר ש"סמוך על סול" קיימת). "הבנים" היא אחת הסדרות המהנות על המסך ו"הירוגאזם" הוא השיא שלה.
דברים מוזרים: "בילי היקר" (עונה 4, פרק 4)
יש לי ביקורת רבה נגד עונה 4 של "דברים מוזרים", ולמרות כל החסרונות שלה (האורך הוא העיקרי שבהם) מדובר בכיף אחד מתמשך שרווי בדמויות מקסימות, עלילות הזויות וטוויסטים שאשכרה עובדים. ומעל כל אלה ניצב הפרק הרביעי של העונה, "בילי היקר" (שאותו ביים שון לוי. הפרקים הטובים והמקוריים ביותר של "דברים מוזרים" הם לרוב שלו).
הפרק לוקח את מה ש"דברים מוזרים" עושה כל כך טוב, והוא עושה זאת יותר טוב. מדובר למעשה בסרט הבלוקבאסטר המהנה של הקיץ, עם אקשן מרהיב, אפקטים יוצאי דופן, רעיונות מופרכים וסיום מקורי שהקפיץ לראש טבלת ההשמעות שיר בן 36 שנה. הייתי סקפטי בדְבר נחיצותה של עונה נוספת לסדרה (סקפטיות שמלווה אותי מאז סיום עונה 1) אבל פרק 4 שינה את דעתי. רק להבא, בבקשה, פרקים יותר קצרים. ישנם פרקים שהתחלתי כשאני מגולח וסיימתי עם הזקן של טום הנקס ב"להתחיל מחדש".
בארי: "מעכשיו" (עונה 3, פרק 8)
בינינו, הכתבה הזו הייתה יכולה להיות מורכבת אך ורק מפרקים של "בארי". ובכל זאת, סיום העונה מיוחד גם בתוך מסגרת עונה מיוחדת כמו זו בתוך סדרה מיוחדת כמו זו. כמו כן, ואני לא מאמין שאני אומר זאת על סדרה שאמורה להיות קומדיה (וטכנית היא עדיין כזו) אבל "בארי" היא כל מה ש"דקסטר" מעולם לא העזה להיות. הסדרה לא חוששת לעמת את הדמות הראשית שלה עם הדברים המזוויעים שעשתה ולעסוק בהשלכות המוסריות על הסובבים אותה – ואת כל זה עושה "בארי" באמצעות עבודות מצלמה יוצאות דופן (ובשונה מ"אופוריה", "בארי" לא עושה שרירים ללא סיבה) וטקסטים חדים כתער. מי היה מאמין שקומיקאי כמו ביל היידר מסוגל לביים ככה? מצד שני, מי היה מאמין שבן סטילר יביים מותחן מד"ב פסיכולוגי מוצלח?
ועל אף היותה של "בארי" אחת מסדרות המתח והאקשן המוצלחות בסביבה (אם לא ה-) היא עדיין מצליחה להצחיק כפי שאף אחת אחרת לא עשתה השנה, ורק על זה מגיעות לה מחיאות כפיים (וגם על כל השאר).
נסיים עם הרגע המוצלח היחיד בעונתה השלישית של "אקדמיית המטריה" – דאנס-אוף שמתרחש ב-10 הדקות הראשונות שלה.
בחירות מעולות
ג'יבארו שמט לי את הלסת, פרץ יצירתיות שמזכיר שעוד לא ראיתי הכל. כל כך שמח שהלכת על הפרק סיום המופתי של בארי ולא על 710N עם המרדף. קודם כל כבר יש פרק נהדר אחד שסובב סביב מרדף ברשימה (אופוריה) וגם למרות אהבתי ל710N, פרק הסיום של בארי הצליח להלום בצופים עם שיאים עלילתיים ורגשיים ללא הפסקה ודחף כל אחת מהדמויות מעבר לתהום. אני עוד הולך לחרוש על העונה הזאת מכל הכיוונים, בית ספר לכתיבה ובימוי בכל מדיום.
האם יש חשיבות לפרק בודד בימנו?
אני שואלת כאחת שמעדיפה לעשות בינג' לכל הסדרה כאשר כל הפרקים זמינים לצפייה.
כאשר רואים פרקים ברצף, רואים כבר יצירה שלמה וכבר קשה להפריד בין פרק לפרק.
לדוגמה "בארי". ראיתי את כל הפרקים ברצף ועונה 3 הייתה פשוט מדהימה. עם בימוי ומשחק נהדר של כולם. קשה לי מאד לבחור רק פרק אחד ולהגיד שרק הוא בלט לי.
יש חשיבות למי שלא צופה בהם בבינג'.
נגיד בארי אצלי הייתה צפייה של פרק שבוע, מה שעזר לי להבחין בהבדלים בין הפרקים ולחוש אותם כיצירות עצמאיות. דווקא ההידוק של הפרקים בבארי גורם לכך שקל להבחין בהבדלים בין הפרקים ושבנוסף לקשת העונתית לכל פרק יש תמות משלו שמתבטאות שקווי העלילה השונים.
מובן שהרבה מזה תלוי בגישה של הסדרה. לשמחתי רוב הסדרות היום כן הולכות על הפורמט של פרק שבוע (או שני פרקים) וניתן להבחין שהם נכתבו כך. עם זאת, עדיין יותר מדי מסדרות נטפליקס מרגישות כמו 10 שעות שמתמזגות זו לזו ללא הבחנה. לעומת זאת , יש סדרות שהפרקים כל כך מופרדים שקשה לחשוב איך הם יתמזגו במוח הצופה. ב"יורשים" למשל לעתים קשה לדעת כמה זמן עבר בין פרק לפרק ומתרחשים הרבה אירועים בין לבין. כך יוצא שבתחילת כל פרק אנחנו צריכים להשלים הרבה מידע ולהבין אץ הדינמיקה החדשה וקצת שונה שקיימת בפרק הנוכחי. גם כמעט כל פרק נסוב סביב סיטואציה מרכזית ורחבה שמאפשרת במה למשחקי כוח שונים וחדשים בין הדמויות. כתוצאה מכך הדמות שיצא המורווחת בפרק אחד בסדרה עלולה להיות בתחתית בפרק הבא.
לא כולם צופים בבינג׳
אני מרגישה שיותר ויותר יוצרים, וגם יותר גורמים עסקיים בעולם הסטרימינג, מעריכים מחדש את היתרונות שיש בשחרור פרקים לאורך תקופה.
גם מבחינה אמנותית, יש ערך בלתת לקהל לעכל את הפרקים, לבלות קצת זמן בלחשוב עליהם, לדסקס אותם ולתת להם ״לשקוע״, וגם מבחינת הביזנס בשואו-ביזנס, יש יתרון עצום בחוויה שנשארת עם הקהל לאורך תקופה, ונחווית באופן קולקטיבי בזמן אמת, שיכולה לבנות באז והייפ והמלצות מפה-לאוזן, לעומת זבנג וגמרנו שנעלם כלא היה תוך שבוע שבועיים.
אני יודעת שבאופן אישי, כשאני צופה בסדרה לאורך כמה שבועות ובזמן אמת כשהיא משודרת (ראה ערך לאחרונה: הבנים, ילוג׳אקטס, עונה 4 של דברים מוזרים אם מחשיבים את ווליום 1 כפרק ראשון מתוך 2), אני הרבה יותר מעורבת רגשית, אני חווה כל פרק בתור משהו שראוי לציפייה לפני, ולניתוח ומחשבה אחרי. אני מקשיבה לפודקאסטים, אני מחפשת לקרוא מה אנשים אחרים חשבו על הפרק, לפעמים אני אפילו קוראת תיאוריות מעריצים ברדיט (אבל לא המון, כי זה הרבה פעמים גולש למקומות הזויים ואני לא מתה על הנטייה של אנשים להתאכזב כשהסדרה פחות מורכבת מהתיאוריות המופרכות שלהם).
לעומת זאת, אם אני עושה בינג׳, זה די מתחיל ונגמר בלשאול ידידים אם הם כבר צפו במה שראיתי, והחלפת איזה משפט בודד על איך התרשמנו מהעונה, וזהו. כי זה בערך מה שנשאר אחרי בינג׳, איזה רושם כללי כזה, בלתי מובחן, והעונה הרי כבר נגמרה אז אין ממש על מה להעלות ספקולציות, ורגעי השיא נמהלים ברושם הכולל של העונה ופחות זכירים, ואולי הבנאדם שמולי ראה את הסדרה כבר לפני שנה ובקושי זוכר ממנה משהו.
אני מבינה את מי שמעדיף לראות הכל בבת אחת ובלי לחכות ובלי לדחות סיפוקים. יש סדרות שאני גם עושה את זה איתן. אבל אין לי שום ספק שהחוויה שלי כצופה, שלמה ומהנה יותר כשאני צופה בסדרות בקצב שבו הן משוחררות. נגיד, אני חושבת שדברים מוזרים הרוויחה המון העונה מהפירוק לשני ווליומים. זה נתן לצופים חודש להתעסק בסדרה ולדסקס אותה ולהעלות השערות לפני שהכל נפתר, ובזמן אמת וכשכולם באותו דף.
אז בשורה התחתונה, כן לפרקים בודדים עדיין יש חשיבות, ולדעתי כל התעשייה הולכת לכיוון של פחות בינג׳ ויותר חלוקה לפרקים או ווליומים או ווטאבר, שיאפשרו לקהל חווית צפייה משותפת בזמן אמת.
מצטרף, אני גם די נרתע מבינג'
אני אוהב לראות דברים "מהר", ונהנה מאוד לשמור על הקצב של השידור ומה שעולה. בינג'ים הם סיוט שגורם לי בדרך כלל לשכוח שהסדרה הזאת קרתה בכלל, וכשסדרה עולה ככה אני לרוב נמנע ממנה. גם אם השתכנעתי לראות משתדל למרוח את זה ולא לראות יותר מ-2 פרקים ביום.
אפילו כשמעלים 3 פרקים ברצף זה לפעמים נראה לי כמו תיק בלתי נסבל. הם הרבה פעמים לא באמת קשורים ביניהם ונראים לגמרי כמו החלטה של הרשת (חברה? מפיקה? איך קוראים לזה בסטרימינג?) לנעול אנשים באפליקציה ל-3 שעות במכה.
אפשר גם לצפות בסדרות שעלו בבינג' (כלומר סדרות נטפליקס) באופן מוקצב שהצופה קובע לעצמו.
למעשה אני צופה גם ככה בהרבה סדרות כמה שנים אחרי תאריך השידור שלהן שבהן ומשתדל לא לגמוע אותן בבת אחת (אך קשה לעשות צפייה שבועית לסדרות האלו, לרוב זה 2-3 פרקים בשבוע). הרבה פעמים אנשים מתלוננים על עידן הבינג' כאילו מישהו הכריח אותם לצפות בהכל בבת אחת.
כמה שנים אחרי
כבר אין ספוילרים זמינים בכל פינה.
גם תןך כדי לא בעיה להימנע.
אני עדיין לא התחלתי את העונה החדשה על סמוך על סול ובכל זאת אני לא יודע עליה דבר וחצי. ויש לציין שאני מסתובב בלא מעט אתרים (כולל זה) שעוסקים בטלוויזיה וקולנוע. אז לא הייתי אומר שהספוילרים נמצאים בכל פינה, פשוט צריך לדעת לא להקליק על כתבות בנושא.
אני גם לא צפיתי עדיין בעונה האחרונה של סול
וקיבלתי כמות יפה של כמעט-ספויילרים דרך תגובות מבקרים, כתבות וראיונות עם שחקנים שמקושרות בטוויטר (בלי להיכנס לכתבה כן? רק מהשנייה שהעין רואה את הכותרת או התמונה לפני שאני קולטת על מה זה וגוללת הלאה).
חוץ מזה, לא בענייני סדרות, אבל ספיילרו לי בתקופה האחרונה לא מעט סרטים שעוד לא ראיתי (בונד האחרון, ספיידרמן האחרון) על הדרך במקומות שבחיים לא היית חושד שיהיו בהם ספויילרים.
אז לא מסכימה איתך שכל כך קל להימנע מהם, בטח לא אם אתה מתעניין בעולם הבידור ועוקב אחרי אנשים שעוסקים בו.
לא יודע, אני מאד מתעניין בעולם הבידור ולא מצליח לחשוב על ספויילר שנחשפתי אליו.
אני יכול להגיד שרוב החשיפה שלי נעשית דרך אתרים באינטרנט. אין לי טוויטר או פייסבוק ובאינסטגרם שלי אין הרבה תכנים מעולם הבידור באלגוריתם, פלטפורמה פחות מתאימה לזה. יכול להיות שזו הסיבה שאת נחשפת ואני לא.
אה אז ברור
בלי טוויטר לא הייתי רואה כלום על העונה האחרונה של בטר קול סול, או את הספויילר לספיידרמן.
את הספויילר לבונד דווקא שמעתי בפודקאסט הקולנוע של אמפייר, מה שהיה מאוד מאוד מעצבן. מניחה שהם הניחו שכולם כבר ראו את הסרט…
אבל כן, טוויטר הוא ללא ספק גורם הסיכון הראשי עבורי. אם אתה לא שם, אתה צריך לחפש כמעט אקטיבית ספויילרים כדי להיתקל בהם, אני מניחה.
זה מסביר לי עכשיו הרבה
כמה שאתה מתעניין בעולם הבידור וגולש באינטרנט, טוויטר זה פשוט יקום אחר ואני לא צוחק או מגזים. כמות 'היריות' שאתה מקבל כחדשות בידור או אפילו האינפורמציה, היא כפי 1000 מכל מקום אחר. הכול מתומצת בכותרות, מילים, תמונות וגיפים. שהם מספיקים לקחת אותך לטיול בכל המולטיוורס של החדשות בזמן של דקות בודדות. וזה עוד בלי להזכיר את המילה ספויילרים, אלה במאיות בשנייה נצרבות לך במוח והסיפור שלך נגמר תוך שני רגעים. כשיוצא משהו חדש אין אפשרות כזו להיות גולש טוויטר בלי להרגיש כמו בשדה מוקשים. החלקה קטנה לא במקום ו-בום! אתה שרוף. כבר עדיף לא לגלוש, או לצפות ישר בתוכן המתבקש.
נשמע נורא
(ל"ת)
כמו טוויטר.
(ל"ת)
אגב אני גם ספויילרתי לגבי בונד האחרון, מכתבה בחדשות 12 אני חושב.
במקרה הזה לא פגם לי בחוויית הצפייה בכלל אבל מצד שני זה ספוילר שכבר צפיתי מלפני שיצא לסרט טריילר.
מה היה הספוילר?
(ל"ת)
מניחה שאותו ספויילר כמוני
שג׳יימס בונד מת.
יאפ
(ל"ת)
נראה לי שגם אני שמעתי על זה מראש
והעובדה שכבר הספקתי לשכוח שזה קרה מעידה על כך שזה לא כזה ביג דיל כנראה
אני לא בטוח אפ בכלל אפשר להחשיב את זה לספוילר
כי ממה שזכור לי העובדה הזו הוצגה במסע הקידום לסרט, אבל אולי אני טועה.
אבל יכול להיות שמה ששמעתי היה ניחוש מקובל ולא משהו ודאי
(ל"ת)
ספויילרים זה דבר
נגיד, אם הייתי רוצה לצפות בעונה האחרונה של דברים מוזרים בקצב של פרק או שניים בשבוע, כדי למתוח את ווליום 1 על פני חודש עד ההגעה של ווליום 2, הייתי צריכה בתכלס להימנע לחלוטין מרשתות חברתיות, או לקבל כמובן מאליו שיעשו לי ספויילרים ל-7 הפרקים הראשונים.
הדרך היחידה להימנע מספוילרים היא או לעשות בינג׳ כמה שיותר מהר או להימנע מטוויטר למשך כל התקופה (אני לא בפייסבוק או טיקטוק באופן אישי, אז לא חסר לי).
דרך אגב, זה הרבה פחות קריטי עם סדרות שלא רואים בכלל, כי אז ספויילרים די מאבדים משמעות ולא שמים לב אליהם. אבל סדרה שאתה רואה ומכיר את הדמויות? קל מאוד להתספיילר.
חוץ מזה, בהודעה הקודמת שלי פירטתי חלק מהיתרונות של צפייה מתמשכת בזמן אמת על פני בינג׳, ואף אחד מהם לא קשור מבחינתי למעמסה של צפייה בהרבה פרקים ברצף. הם כן קשורים ליכולת לצפות במשהו ולדעת שאתה באותו דף עם כל הצופים האחרים, ליכולת לקרוא על הסדרה או לשמוע פודקאסט בלי לחשוש מספוילרים, ליכולת להעלות ספקולציות ותהיות תוך ידיעה שאין לאף צופה אחר את התשובות עדיין.
אין תחליף לאלמנטים האלה בסדרת בינג׳, לא משנה אם תחליט לראות אותה בקצב של פרק בשבוע או בחודש. לכל יתר העולם היא עדיין סדרת בינג׳ והם לעולם לא יהיו בקצב שלך (אלא אם כן תצפה בה במלואה בשנייה שהיא יצאה, ואז חוזרים אחורה לצורך בבינג׳).
כפי שכתבתי למעלה, זה לא כזה קשה להימנע מספויילרים. אבל אולי זה תלוי במעגלים שלך ברשתות החברתיות.
אך בכל זאת אני כן מסכים ש"דברים מוזרים" (כמו משחקי הכס בזמנה) היא מלאה ביותר מדי באזז כך שקשה להימנע ממידע עליה. אני צפיתי בעונה הזו בקצב שלי (לקח לי איזה 3 שבועות לסיים) ויכול להגיד שהספוילר היחיד שהיה לה זה שיש לשיר של קייט בוש תפקיד בעלילה (זיהיתי אותו בפרק הראשון לפני שידעתי שהוא שם והייתי מבולבל לאחר מכן מהדיבור על כמה הוא חלק אינטגרלי מהעונה). אני לא מאמין שאני צריך להתאים את הרגלי הצפייה שלי ללוחות ההפצה של הסטרימינג, חשבתי שחלק מהכיף זה לקבוע בעצמך את הקצב. כנראה שזה עניין אינדיבואלי, לי אין לי איזו קבוצת צפייה שאנו דנים בפרק כל שבוע אחרי שיצא או משהו כזה).
ואני לא כזה טהרן ספויילרים,
בפעמים הבודדות שנחשפתי לספוילרים (לרוב זה בכלל היה בסרטים) לא הרגשתי שהחוויה שלי נהרסה באופן משמעותי. אבל זה דיון אחר לגמרי (ומאד עתיק).
אה, כמו בביקורות מתמשכות ובדיונים עליהן.
(ל"ת)
שחרור של שלושה פרקים בבת אחת זה טריק די מוצלח.
כי הוא בעצם מאפשר לבנות ולסיים אקספוזיציה של עונה שלמה בבת אחת. אקספוזיציה שבפרק אחד תרוץ מהר מדי, ואם היא תתחלק לשלושה שבועות היא תרגיש מרוחה מדי.
דוגמה טרייה היא העונה השלישית של הבנים – אחרי שלושה פרקים מגלים שהומלנדר הפך לנבל גם בעיני עצמו. עד אז יש מספיק עלילה בשביל לתת להתפתחות הזאת להגיע באופן אורגני, ומצג שני ככה בשבוע השני הסדרה כבר רצה עם הומלנדר כנבל, אחרי שהספקנו לעכל את השינוי אצלו.
כן, רק שזה טריק שדי משניא עליי את הסדרה
ספציפית בסופ"ש שעלו בו 3 פרקים של "הבנים" הייתי בחופשה, השלמתי את הפרקים במשך כמה ימים בשבוע שלאחר מכן. אין ביניהם ממש קשר שמחייב צפייה ברצף, חוץ מאולי לעבוד על אנשים שהסדרה הזאת לא נמרחת בטירוף.
דוגמא שאהבתי יותר לאחרונה היא שני הפרקים הראשונים של "אטלנטה". הם לא שני פרקים שאפשר לראות כפרק אחד כמו פתיחות טלוויזיוניות כפולות של פעם, אבל הסצנה האחרונה של הראשון היא סצנת הפתיחה של השני, ויש ביניהם עוד כל מיני קשרים. שמחתי שראיתי אותם ברצף, שזה משהו שנדיר שאני אומר על פרקים של סדרות.
ולרנדל – ברור, אבל חוץ מענייני הספוילרים שגלפוי כתבה, המחשבה שיש לי עכשיו 10 שעות לראות מרגישה הרבה יותר מדי כמו "משימה", ונדירות הסדרות שמבחינתי שוות את הזמן הזה כרגע. מעדיף בהרבה את הגישה שכל כמה ימים מחכה לי פרק בודד חדש של סדרות.
השלמתי עשרות סדרות של 50 שעות ומעלה לאורך השנים, אבל איכשהו עונה חדשה של 10 שעות במכה נראית לי מתישה הרבה יותר. אולי זה קשור יותר לרמת התוכן בנטפליקס, לא יודע, אבל קשה לי הרבה יותר לעשות דברים כאלה לאחרונה.
כן, מבין את ההרגשה
אבל אתה יכול לבחור את קצב הצפייה (2 פרקים בשבוע) ואז הסדרה לא מכבידה על סדר היום שלך וה10 שעות האלו לא מרגישות כמו המון זמן. ואני מניח שאם סדרה מסוימת מרגישה לך כמו מטלה אז אולי אל תצפה בה. אני לא מקבל כסף כשאני צופה בפרק של סדרה, אם לא בא לי עליו אני לא אמשיך. אתה צודק שזו תופעה נטפליקיסת. לא מזמן צפיתי במהלך טיסה במותחן דבילי בנטפליקס (pieces of her) רק כי טוני קולט מופיעה בו. לאחר פרק וחצי הבנתי שאני סובל כי היא יותר גרועה מממותחן של הרלן קובן בחנות בשדה"ת וטוני קולט לא מצליחה להרים את השטות הזו. המחשבה על כמות הפרקים והדקות שנשארו לעונה עשתה לי ממש רע אז החלטתי שאני לא מבזבז עליה דקה, אפילו אם זה זמן מת כמו טיסה.
מסכים
הסדרה הארוכה האחרונה שהשלמתי היא "מד מן" לפני שנה וחצי בערך, והמחשבה שיש לי *רק* 92 שעות להנות ממנה נשמע לי כמו מעט מדי. ראיתי אותה גם ב-2 פרקים בערב, גג 3.
אבל כבר תקופה שאפילו עונה של 10 נשמעת לי כמו מטלה. אולי ראיתי את רוב הסדרות שמעניינות אותי, או שזה כמה עניינים אישיים שבגללם אני במקום אחר עכשיו. לא יודע, אבל קשה לי לראות את עצמי עושה עוד בינג' בקרוב, גם כזה שנמשך על כמה שבועות.
אני עכשיו גיליתי את VEEP ואני בכוח מקציב את הסדרה
פרק ליומיים (פחות מחצי השעה) כדי שהעונג הזה לא ייגמר מהר מדי. פתאום 7 עונות של 8-10 פרקים באורך 25-30 דק נשמע לי כלום.
לא מבין איך אפשר לעשות בינג' לבארי, כל פרק של 25 דק' זה שבוע של אובססיה לכל פרט קטן.
ויפ מדהימה, ואני שמח שראיתי את כל העונות עם השידור
וזה גם מה שקרה לי עם "מד מן", הייתי צריך אחרי כל פרק לקרוא המון ולעכל את כל הפרטים. כשהסדרות מושקעות ושלמות ברמת פרק בודד, גם אם אני במתח לדעת מה יקרה הלאה, נדיר שאבחר ישר להפעיל את הפרק הבא.
כן, אני עושה את ההפסקה של יום בין פרק לפרק כדי לעכל ולקרוא על כל פרק.
הלוואי הייתי צופה בה בזמן אמת אבל שהיא רק יצאה ב2012 הייתי בכיתה ז בערך.
'בארי' מושלמת לבינג'
בעיקר בגלל שכל פרק נגמר ב-cliff hanger שממש עושה חשק לשים את הפרק הבא. אבל גם בגלל שיש בסדרה הרבה דמויות שמבליחות לסצינה אחת בפרק מסוים ואז חוזרים לדבר עליה כמה פרקים לאחר מכן. ולמישהו עם זיכרון כמו שלי אין סיכוי לזכור פרטים כאלה אחרי כמה שבועות (בעצם, אחת הבעיות שלי עם הסדרה היא שבגלל ההמתנה הארוכה בין העונה הקודמת לחדשה, התחלתי את העונה השלישית בלי לזכור שום דבר מהקו העלילתי של הסדרה*. אני אפילו לא זוכר למה שנאתי דמויות מסוימות ואהבתי אחרות. את הדמות של סאלי, למשל, אני זוכר שממש שנאתי בזמנו (בתור בן אדם. כדמות היא כתובה נהדר). אבל לעונה החדשה הגעתי בלי המטען הרגשי הזה שהתפוגג לו ואני מוצא את עצמי ממש מחבב אותה עכשיו. מה שמבזבז את היתרון העיקרי שבסדרות טלוויזיה והוא בניית קשר עם הדמויות לאורך זמן).
ובכללי, עבורי סדרות עם הרבה מידע ופרטים קטנים שצריך לזכור אני מעדיף לראות בטווח קצר גם אם זה אומר לוותר על ההתאבססות על כל פרק למשך שבוע (שאני מאוד אוהב לעשות דווקא).
*ראיתי סרטוני recap ביוטיוב אבל זה לא הרגיש כמו 'אה, אוקיי, אני נזכר עכשיו' אלא יותר בסגנון 'אני לא זוכר שאי פעם שמעתי את הסיפור הזה והם מספרים אותו מהר מדי ואני לא בטוח שהבנתי הכל'.
טוב זה כבר תלוי צופה.
הקליפ האנגרים לא היו מותחים ברמה שאני הייתי חייב לדעת ישר מה קורה אחרי (וזו לא מהסדרות שפרק אחרי ממשיך ישר אחרי הקליף האנגר או עונה עליו בצורה ישירה במיוחד)והעדפתי להתבשל עם הפרק. גם לא הרגשתי שבין שבוע לשבוע היו דמויות או פרטי עלילה שנעלמו מהזיכרון. מסכים שהייתה הפסקה ארוכה מהעונה הקודמת (אני זוכר שהיא שןדאה בערך באותו זמן של משחכס 8) ועל כן הייתי צריך לעשות הכנה לפני הצפייה בה, כלומר צפיתי בחצי השני של עונה 2 וגם קראתי כתבה מהסוג של כל הדברים שאתם צריכים לדעת לפני עונה 3.
ויפ זו אחת ההנאות הגדולות בטלוויזיה! חבל שנגמרת פושרת בעונה האחרונה
ממליץ גם על עמק הסיליקון
״הקבר״ הוא פרק 4 של מון נייט, לא 5
ואם כבר מזכירים את פרק 5 (״מקלט״), אני דווקא הייתי שם אותו כפרק הטוב ביותר של הסדרה.
הוא ללא ספק הפרק השונה והמוזר ביותר בסדרה, וזה לגמרי לטובה.
מדובר בפרק הזוי לגמרי (אחד הדברים ההזויים ביותר שאי פעם היו ביקום הקולנועי של מארוול. יודעים מה? לא ״אחד הדברים״, אלא ממש הדבר ההזוי ביותר שאי פעם נראה במארוול. עוקף אפילו את תחילת וונדה-ויז׳ן) ומאוד מטלטל, שהוא לגמרי הדבר שאני הכי זוכר מהסדרה לאחר הצפייה.
העובדה שלתוך סערת הרגשות של הפרק, מארוול מצליחים להכניס גם הומור ילדותי (ההיפופוטמית) וזה איכשהו משתלב באופן מוצלח, רק מראה כמה הפרק הזה טוב.
בקלות הפרק הטוב ביותר בסדרה ואחד הפרקים הטובים ביותר בסדרות ה-MCU.
אטלנטה 3>
לא ממש ראיתי סדרות השנה, לפחות לא עונות מלאות. היו כאלה שהתחלתי ונטשתי מאוד מהר ("פיסמייקר") וכאלה שהתחלתי ואני צריך לחזור אליהן מתישהו ("כולנו מתים"). כן צפיתי בכל "מון נייט" ועכשיו ב"מיס מארוול", שתיהן בסדר-כזה, לא חושב שהיה פרק בולט. מסכים ש"אפטר פארטי" מוצלחת בתור יצירה שלמה ולא ברמת הפרק, וכנ"ל לגבי "העיר הזאת שלנו".
איפה שכל פרק לחלוטין היה דבר בפני עצמו זה העונה השלישית של "אטלנטה", שהביקורת שרציתי לכתוב עליה אולי עוד תגיע מתישהו. אני יכול להבין את מי שנרתע קצת מהעונה הזאת – שהייתה מאוד אנתולוגית ובלי הרבה קוהרנטיות עלילית – אבל אהבתי אותה מאוד.
מבחינת פרקי האנתולוגיה, האחד שפתח את העונה היה מוצלח ואפקטיבי, עם תחושה ג'ורדן פיל-ית שכזאת (רק אחרי הצפייה גיליתי שהוא מבוסס על מקרה אמיתי). זה שאחריו – על אפרו-אמריקאים שתובעים כסף מאנשים לבנים בגלל שאבותיהם היו עבדים בבעלותם של אלה של הלבנים – גם היה נחמד אבל לא מימש את מלוא הפוטנציאל שלו. הפרק החלש ביותר בעונה כולה היה "Trini 2 De Bone", על משפחה לבנה שהמטפלת האפרו-אמריקאית שלהם הולכת לעולמה. והפרק האנתולוגי הכי טוב לדעתי היה האחרון, על תלמיד שמנסה להוכיח את ה"שחורות" שלו אחרי שמיליונר שהוא בוגר של התיכון מכריז שהוא ישלם את שכר הלימוד לקולג' של תלמידים אפרו-אמריקאים בלבד. שוט הסיום שלו הוא אולי הטוב ביותר של העונה.
הפרקים שכללו את הקאסט הראשי היו מוצלחים כולם בעיני, אבל זה שבלט לטובה הוא "התקף סרטן". לא קורה בו הרבה מבחינה עליליתית והוא מאוד מרגיש כמו פרק בקבוק, אבל הוא שילוב נהדר בין ההומור הסוריאליסטי של הסדרה ורגעי דמויות מרגשים. גם הבדיחה על ליאם ניסן מוצלחת, ורק הופכת לטובה יותר כשהאיש עצמו מופיע בפרק יותר מאוחר.
הסצנה הזו מ"אקדמיית המטריה" הייתה מלכודת
אחרי העונה השניה תכננתי להתעלם מהעונה השלישית, אבל אז הסצינה המעולה הזו הופיעה ביוטיוב ושאבה אותי לעונה השלישית … שהייתה בזבוז זמן. מעתה והלאה אצרוך את התוכן הרלוונטי לסדרה דרך הסרטונים המובילים ביוטיוב.
אני דווקא פחות עפתי על הפרק הראשון של טוקיו וייס.
הרגיש לי שמאן עייף ודי גמור באופן כללי.
מבחינה ויזואלית הסדרה בכללי די סטנדרטית אבל חשבתי שהפן הטכני שלה בהמשך יותר טוב.
מתאכזב מפרק הסיום בגלל חורים בעלילה? ממצי יש הגיון עלילתי בסדרה?
בארי היא לחלוטין סדרה שהשתחחרה מכבלי הרציפות והגיון עלילתי. היא השתחררה ממזמן מכבלי המציאות והפכה לכמעט סוריאליסטית. זה מכוון לגמרי לדעתי, זו ממש לא תלונה.
כן.
(ל"ת)
אקדמית המטריה נהדרת
משעשעת, שנונה, מוזרה, מה צריך יותר מזה?
עלילה סבירה
דמויות שפועלות בהיגיון, פחות מריחת זמן, בלי חורים בתסריט, עונה שלשם שינוי מעניקה יותר תשובות מאשר שאלות ולא להפך…
מעולם לא צפיתי בה
אבל התגובה הזו ממש שעשעה אותי.
חלק מהסיבה שאף פעם לא התחלתי לצפות בסדרה הזו, היא שתמיד קיבלתי את הרושם שהיא די בינונית.
כן, אחרי שני פרקים ראשונים בחרתי להפסיק.
היא לא נוראית אבל היא לא סדרה להתעכב עליה, בטח לא ל3 עונות.
אקדמיית המטרייה היא בלאגן אחד גדול
ואני אוהב אותה בגלל זה.
אני חושב שברמה הקוהרנטית היא ירדה מהפסים ברגע שנגמרה העונה הראשונה, שם זרקו עלינו את ההפתעות של בניית העולם, הדמויות הוצגו והיו סימפטיות, והקשתות העלילתיות נסגרו (זאת אומרת, בערך – יש מי שקיבל יותר אהבה מאחרים). העולם של האקדמיה מרתק ובכמה ביטים אפילו קצת מקורי. היא לא הייתה יצירת מופת חסרת חורים אז, אבל לפחות היה אפשר להגיד שהיו התחלה אמצע סוף ושיש בה דיונים על משפחה, ייעוד, וחרא אבא. אחלה בחלה.
ברגע שהיה צריך לחדש את הסדרה ולהבין מה עושים עכשיו היוצרים החליטו לעשות retread אבל להגזים, ממש. הקטליסט העלילתי אותו דבר. הסיכון אותו דבר. כל הרע נהיה יותר רע וכל הטוב נהיה יותר טוב. כל שוט חייב להיות על 100% עומק ויופי ותאורה. כל סצנת אקשן חייבת להיות יותר מפוצצת. כל העולם חייב להיות עוד יותר מוגזם. כל הצילום חייב להיות עוד יותר דינמי. כל הטאבוז צריכים עוד יותר להישבר. הכל חייב להיות על 11.
כל פעם שעמדתי להרים עליה ידיים היא זרקה עליי עוד מונטאז' איכותי או עוד סצנת אקשן טובה או עוד איזו נקודה עלילתית שחשבתי בה, אוקיי, יאללה, בואו נראה איך הם יצאו מזה. והם לא ממש יוצאים מזה, אבל יש בי מספיק חיבור לדמויות והפייאוף מספיק מעניין כדי לגרום לי להישאר. ואולי אני סתם אדם שאומר אוגה בוגה אורות בוהקים טוב.
הקסם של אמברלה זה הדמויות והנונסנס.
ככה זה היה גם בקומיקס. ג׳רארד וויי הוא סוג של חקיין גרנט מוריסון ומזה הכל נגזר. אני חייב להבין למה שמישהו לא יאהב את זה אבל עלי זה עובד.
נכון, ובשבילי גם הויזולאיזציה
ברמת העריכה והתכנון יש שם כמה קטעים יצירתיים. זכורים עליי במיוחד מונטאז' הכת וסצנת הטבח מעונה 2, ובכלל התהיה של "איך הם יציגו את לוגו המטרייה בטייטל קארד". כל הדברים האלו לא חדשים, אבל הם עוזרים ליצור אווירה קומיקסית זורמת.
לגבי "איך מישהו לא יאהב את זה" – תשמע, אני אסכים עם הביקורות שהעלילה הולכת לכל מקום ולא ממש מתיישבת למשהו נורמלי או קוהרנתי, במיוחד בעונות החדשות. אני גם לא מת על חוסר האיזון שלה בין "ממש נמרח" ל"ממש מגניב". זה עניין של התמקששות עם האווירה.
זה בדיוק הקטע שלה
היא מטומטמת, מטופשת לפרקים, חסרת היגיון, העלילה חוזרת על עצמה בכל עונה, ואת כל זה היא מראה בהמון המון אהבה לדמויות ולעולם המופרך שבוא היא קיימת.
בדיוק מהסיבות האלה הסדרה מצליחה כל כך. בשבוע הראשון לעונה השלישית היא הייתה במקום הראשון במרבית מדינות העולם ובהפרש עצום מהסדרה הבאה אחריה ברשימה.
העונה השלישית פשוט מעולה ואני לא יכול לחכות לרביעית. כל רגע שלה זה פשוט זהב.
באמת מעולה?
העונה הראשונה הייתה טפשית אבל כיפית. השנייה אותו דבר, קצת פחות טוב (חסרו לי זוג הסוכנים עם מסיכות החיות, 110% מגניבות).
העונה השלישית שוב דומה, אבל העלילה יותר מידי מסתמכת על כך שהדמויות פשוט טפשות. לא סתם החלטות טיפשיות פה ושם כמו בסרטי אימה, אלה ממש אהבליות: לא מבינות, לא מדברות אחת עם השנייה, עושות מעשים טפשיים. אלו לא רק הגיבורים (ואז אולי, רק אולי, אפשר לומר שזו הדמות) – אלו כל הדמויות בסדרה שהן טפשות. גם אלו שאפיון הדמות היא של חכמה.
בעונה ראשונה זה היה מוצדק עלילתית. בשנייה קצת פחות, אבל עוד סביר, אולי. נטשתי עונה שלישית אחרי 4 פרקים (במהירות 1.5, זה היה בינג' אחד).
האם זה משתפר? כי באמת, כל העלילה הייתה יכולה להפתר בשיחה אחת או שתיים… מזל שיש את מס5 שיהיה ציני…
משתפר? ממש לא
בוודאי שמת לב שהמסגרת העלילתית לכל עונה הוא בדיוק אותו הדבר. לעצור את האפוקליפסה. אז לא, זה לא משתפר. אתה פשוט מקבל עוד מאותו טמטום מקסים ועוד מאותה משפחה לא מתפקדת אך מלאת אהבה.
אני בהחלט מסכים שהעונה השניה היא החלשה מבין שלושת העונות, אבל היו לה את הרגעים שלה.
מסכימה. עונה 3 היתה ממש כיפית.
גם ממש אהבתי את כל ההתייחסות לשינוי המגדר של אליוט פייג'. בסדרה הזאת, שאחרי הכל מספרת על משפחה שבה כולם שרוטים אחד אחד. ואז כשאחותם מודיעה להם שמהיום היא אח שלהם- כולם מגיבים באהבה, תמיכה והבנה. וזה באמת חימם את הלב. למרות שהם כולם מטורפים משהו הם באמת אוהבים אחד את השני. והרגעים האלה, של המשפחה, היו נהדרים.
"כולנו מתים" התחילה נהדר ומבטיח
אבל נמרחה והפכה ילדותית יותר עם כל פרק. יכולה גם להשבע שמנת המשכל של הדמויות ירדה כל פרק, אבל זה הגיוני כי הם לא אוכלים כלום.
כל כך מסכים על "בילי היקר"
אחרי שקצת התעייפתי בעונה 3, דברים מוזרים שאבה אותי מחדש בעונה 4, ובמשך כל פרק 4 הייתי בלחץ. סיידי סינק בהחלט דופקת הופעה לפנתיאון שם.
בחירות מעולות (מהמעט שראיתמ מכאן). פרק 9 של ניתוק היה לבדו שווה את כל העונה הראשונה שהייתה מתישה ונמרחת לעתים. כמה מתח ואנדרלין בפרק 1 מתובל באמירות חברתויות וברגעים אנושיים מעולים.
העונה הזאת של מוות אהבה ורובוטים הייתה מוצלחת בהרבה מהשנייה אם כי עדיין קצרה מדי לטעמי והאנימציה של הפרק האחרון כמעט בלתי נתפשת כמו גם הטרגיות של הסיפור הזה. מאוד אהבתי.