טומי

מאת
נונו
– פורסם ב 8 בפברואר 2002Posted in: ביקורות

במקור: Tommy
במאי: קן ראסל
מבוסס על האלבום של
סThe Wh
שחקנים: רוג'ר דלהרטי,
אוליבר ריד, אן מרגרט,
ג'ק ניקולסון ומיטב כוכבי
הזמר של שנות השבעים

הקלישאה המחרידה "פעם דברים היו אחרת". היא אחת מהקלישאות המעצבנות ביותר כי א. היא נכונה. ב. היא גורמת לנו להרגיש זקנים. אבל פעם באמת היה אחרת: פעם לאנשים היו רעיונות מקוריים ומלהיבים. היום? איפה. כל מחשבה שתחשבו – מישהו אחר כבר חשב אותה פעמיים, ומת מזקנה. פעם אפשר היה ליצור משהו בפעם הראשונה. היום? נא. אנשים מכירים קודם את גירסת הכיסוי, את הפארודיה, את הקאמבק ואת הרטרו. ואז, כשאנחנו מגלים את המקור – איך צריכים להתייחס אליו? בכבוד/סלחנות של זקנים?

הלכתי לסרט 'טומי' עם חברה טובה שלי, אינדי. היא גדלה בחיפה כפריקית צעירה שידעה את כל המילים של האלבום 'טומי' בעל פה, וראתה כבר את הסרט בוידאו כמה וכמה פעמים. היום הסרט מוקרן שוב על מסך גדול, עם סאונד משופר, אבל רק בקולנוע לונדון בתל אביב, ורק ב23:30, כך שצריך ממש לרצות לראות אותו כדי לעמוד במשימה.

'טומי', לידיעת הנחשלים, הוא אופרת רוק שאין בה דיבורים – רק שירים. אינדי הנרגשת שרה בחרש את מילות כל השירים, יחד עם מעריצים מבויישים אחרים שישבו סביבנו. מיד תפסתי ממנה, ואחרי הסרט חקרתי אותה קצת על הרקע של 'טומי', וזה מה שהיא סיפרה לי:

"פעם, בימי הדינוזאורים, כשלא אני ולא אתה היינו בחיים, היתה להקה שכונתה 'המי' – The Who. הם פעלו בשנות ה60- של המאה הקודמת, שזו היתה תקופה מעולה לחיות בה, בעיקר אם אתה צעיר וחי באירופה או בארה"ב. אתה יודע – ראית את הסרטים, בדיוק כמוני. 'המי' נולדו בבריטניה, והשתייכו לזרם בריטי בלייני וססגוני שנקרא 'מודס', שהתאפיין בעיקר בגורדרובה עצומה של בגדי סיקסטיז מגניבים ובצריכת סמים למתקדמים. 'המי' הפכו ללהקת על כי הם יצרו רוקנרול משובח עם איכויות מוזיקליות מבריקות, ותכנים שדברו אל ה'מודס'ים המסטולים. על שם 'המי' גם רשום הפטנט של כיסוח כלי הנגינה במהלך ההופעה – אבן דרך בתולדות הרוק. ב-1969 הקליטו 'המי' את אופרת הרוק הראשונה בכל הזמנים, 'טומי', שהפכה ללהיט בקרב מתבגרים פריקים בכל העולם, והביאה את 'המי' לתודעה בינלאומית".

תודה רבה לאינדי, ואנו נחזור אליה בהמשך.

בשנת 1975 (אני בן שנה!) האלבום 'טומי' הפך לסרט קולנוע בבימויו של קן ראסל, במאי בריטי תמוה, ספק-מבריק-ספק-מעיק. עלילת הסרט היא פשטנית במיוחד, כראוי לאופרות: בעלות הברית מנצחות את הנאצים ועוזריהם, אבל נורה ווקר (אן מרגרט) אינה שמחה: בעלה הטייס התרסק ומת, וברחמה – טומי, שנולד בדיוק ביום הניצחון על הפאשיסטים. כעבור כמה שנים, נורה פוגשת גבר חדש, הדוד פרנק, שתופס בשמחה את מקום האב המת. אך אויה – טומי הקטן רואה דבר אסור, ומרוב הלם מהזוועה, הוא נעשה עיוור. כדי שלא ידבר על הטראומה שראה, הוא נעשה אילם, ובשביל הסימטריה – גם חירש. הוא גדל והופך לחתיך עולמי (בגילומו של רוג'ר דהלטרי, הסולן וסמל הסקס של 'המי'): שזוף עם קוביות, עיניים כחולות מדהימות ושיער של גולשים. רק מקל העיוורים הורס את החזות המצודדת.

אמו ודוד פרנק מחפשים לנכותו של טומי מרפא בעזרת הכומר אריק קלפטון, טיפול סקס-סמים בידי מלכת האסיד הצוענייה טינה טרנר, והרופא הפיסיולוגי ג'ק ניקולסון, שמנסה לשחק ברופא וחולה דווקא עם אמא-נורה. בדרך מגלה טומי בדרך נס כישרון רב וחסר תועלת במשחק פינבול (ידוע במחוזותינו כפליפר), מנצח בו את סר אלטון ג'ון, מקבל חזרה את כל חושיו והופך למטיף קדוש שתורתו כוללת לבישת מסכות שנועדו להפוך את הלובש לעיוור, חירש ואילם. זה מה שרואים בפוסטר.
טווווב, העלילה היא בהחלט לא הצד חזק של הסרט. אבל למה ציפיתם – זו אופרה.
העלילה לא משנה, כי הכל בסרט כל כך ראשוני וחלוצי, ושזור בהברקות ויזואליות גאוניות, כמו אן מרגרט שוחה בתוך נהרות של שעועית לבנה, רוג'ר דהלטרי קשור לקרש גיהוץ בעוד קית' מון מגהץ אותו, או אלטון ג'ון נעול בנעלי פלטפורמה בגובה מטר. כך ש'טומי' מצליח לבדר ולהיות חוויה מיוחדת, שלא מנסה ולכן לא מצליחה להיות דומה לשום דבר שאתם מכירים, אפילו היום – אחרי יותר מ-25 שנה. אבל מדובר ביותר מסרט: מדובר בפולחן, ומדובר במוזיקה. ולכן ניתן למעריצים לדבר, כדי שהתמונה תהיה שלמה. בחזרה אליך, אינדי:

"אוף נונו, כמה אתה מדבר. ועכשיו לאופרה:

"ההאזנה לדיסק של 'טומי', אפילו ללא כל תוספת ויזואלית, היא חוויה חזקה יותר מרוב מה שניתן למצוא היום ברוב בתי הקולנוע. גם אם הדמיון לא פעיל במיוחד בשוטף, הוא לא יוכל להשאר בתרדמת מול המוזיקה של 'טומי' בגרסתו המקורית. כל שיר הוא יציאה ייחודית ומושלמת, שמבוססת על מקורות מוזיקליים שונים, אך בזכות הצליל המיוחד של 'המי' הופכים השירים הבודדים ליצירה שלמה וסוחפת, למעשה לסיפור.

"קן ראסל העביר אל המסך את ההזיות הפרטיות שלו מהאזנה לאופרה המקורית, תוך שימוש בשירים המקוריים, אך למרבה הבעסה לא בביצועים המקוריים. לכן, ההמלצה שלי היא שאחרי הסרט תלכו ותרכשו במיטב כספכם עותק של הדיסק (וחס וחלילה לא להוריד שירים בודדים באינטרנט! זה הורס את כל האפקט!) ותלכו להתענג על הסרט הפרטי שיווצר בראש שלכם".

אז לראות או לא לראות? אם מעולם לא צפיתם ב'טומי', ואם המוסיקה לא מדברת אליכם, ילידים נחשלים, 'טומי' יראה לכם כסרט תמוה, מיושן, מגוחך, גרוטסקי ומשעמם. אבל כל זה נכון גם לגבי 'רוקי הורור'. 'טומי' הוא בכלל לא סרט: הוא מחזמר, הוא וידאו קליפ, הוא סופרמן! יש לו מעמד תרבותי כל כך בסיסי, שגם אם לא תיפלו ממנו בצפייה ראשונה, כדאי לכם מאוד לראות אותו, רק כדי לדעת שעל זה כל הרעש, ושאתם לא נופלים ממנו. חשוב לראות אותו, כי בורות היא דבר נורא. וכשאתם רואים את 'טומי' בפעם הראשונה – רק תזכרו שפעם הדברים היו אחרת.

תגיות: