ביקורת: טומבסטון

בשנת 1992 קלינט איסטווד לקח את ז'אנר המערבון הזקן שעליו הוא גדל, אבל שכבר בעיקר שכב ללא נוע ונראה סובל מעצם קיומו, וירה לו בראש. הגיע זמנו, בסך הכל – אחרי כ-90 שנה קולנועיות, ויותר שנים בספרונים והצגות, ואחרי שמערבוני הספגטי בעטו בו ו"אוכפים לוהטים" נתן לו מכה רצינית, אפשר היה סופית לקבור את המיתוס של המערב הפרוע ולהבין שמה שקרה שם בעצם לא היה כזה מגניב או ראוי להערצה. יצירות המערבונים הספורות שיצאו מאז עקבו בהתאם אחרי אותה התימה שהתווה "בלתי נסלח" וירקו (באהבה ובכבוד, אבל ירקו. ככה זה במערב הפרוע, כולם יורקים כל הזמן) על קלאסיקות העבר. 

כאמור, מגיע להם – בעולם שבו המיטב שיכול הז'אנר להוציא בפנים רציניות הוא "רוקד עם זאבים", אולי באמת הגיע זמנו להיאסף אל אבותיו. והייתי בסדר, בסך הכל, עם כך שמאז שנות התשעים כל מערבון שרצה להצדיק את עצמו בא עם איזה טוויסט: "מה אם מערבונים אבל הגיבור הוא שרון סטון או עבד", או "מה אם מערבון אבל ג'ים ג'רמוש" או "מה אם מערבונים אבל חוצים מישהו לשניים אמאל'ה אמאל'ה" וכו' וכו'. אבל אז גיליתי שקלינט איסטווד כן קבר את הז'אנר קצת מוקדם מדי. לא בהרבה: בשנה בדיוק, אבל הקבורה הספיקה להפחית מההדר וההוד שהיו ראויים לסרט כמו "טומבסטון: עיר ללא חוק", ורצח הז'אנר אמנם לא קבר את הסרט סופית (הוא היה הצלחה ביקורתית וקופתית מכובדת, בסך הכל), אבל מנע ממנו לעמות באותה שורה יחד עם כל אותן הקלאסיקות כפי שהגיע לו. וזה ממש חבל, כי תקשיבו – זאת קלאסיקה. 

"טומבסטון" מספר על ואייט ארפ, אחת מהדמויות הידועות ביותר באגדות מערב הפרוע, וספציפית הוא בנוי סביב "הקרב באו.קיי קורל", קרב שהצית את דמיונם של מיליוני אנשים והיה חומר לעשרות סרטים, משנות הארבעים ועד שנות התשעים (אגב, ראוי לציין שחצי שנה לאחר "טומבסטון", קווין קוסטנר ולורנס קסדן גם יספרו את סיפורו של ארפ בסרט של איזה 212 דקות שהיה פלופ די רציני). 

על פי הסרט, ואייט ארפ (קורט ראסל באחד מתפקידיו הטובים ביותר) הוא איש חוק שנמאס לו לרדוף אחרי פורעים ופושעים והוא רק רוצה לעשות קצת כסף בערך-הגון (בכל זאת, הימורים) בעיירה קטנה ביחד עם שני אחיו (ביל פקסטון וסאם אליוט). לכל מקום שהוא הולך אנשי חוק מתחננים בפניו שהוא יהפוך לשריף/מרשל/לא-אכפת-לנו-רק-תיקח-אקדחים-ותעשה-משהו, אבל ואייט נשבע שהוא שם את כל זה מאחוריו והוא רק רוצה לחיות עם אשתו הנרקומנית (תת-עלילה שלמה ונאמנה למציאות, כך נראה, אבל כזאת שהסרט לא מאוד מפתח) ולהרוויח כסף מהימורים. הבעיה היא שהעיירה הקטנה הזאת היא מקום מחייתם של "הקאובוים", כנופיה אכזרית ולא חביבה, ומפה לשם, ולמרות שוואייט מנסה כמיטב יכולתו להתעלם מהם, פיו פיו באנג באנג. 

זה אדיר. נתחיל מצוות השחקנים: סם אליוט, ביל פקסטון וקורט ראסל אולי לא נראים קשורים אחד לשני בשום צורה, אבל שלושתם שחקנים אדירים שאף פעם לא זכו ליותר מדי כבוד, וחבל. אליוט אולי מעט נינוח מדי בליהוק הקבוע שלו כ"איש זקן ונבון" אבל זה התפקיד שהוא נולד כדי לגלם, אז קשה  להתלונן. פקסטון כאח הצעיר והנאיבי מעט מספק כמה רגעים מרגשים, וקורט ראסל – טוב, כבר אמרתי שהוא באחד מתפקידיו הטובים ביותר פה, אבל שווה להדגיש את זה: ראסל מעולם לא היה קשוח יותר (סצנת ה"לא. לא. לא" היא מצמררת כמו שהיא אדירה כמו שהיא משלהבת), רגיש יותר (המסע הרגשי שהוא עובר הוא אולי בסיסי, אבל ראסל מוציא ממנו את המיטב), כריזמטי יותר (ברמה כזאת ששוכחים שהוא בעצם די מנצל את החוק כדי לצאת למסע נקמה בלי קשר ל"צדק"), או מגניב יותר (ועוזר השפם). טוב, אולי ההופעה שלו ב"היצור" מתקרבת למה שהוא עושה פה, אבל נראה לי שלא. 

אה, כן, ואל קילמר. שכחתי לציין – בעיירה הקטנה ואייט ארפ נפגש עם חברו משכבר הימים וגונב ההצגה הרשמי של הסרט, דוק הולידיי, בגילומו הנפלא של ואל קילמר שזוּמבר מכל פרס שהוא על ההופעה האדירה הזאת. איך אפשר לתאר אותה? מישהו בלטרבוקסד כתב ש"ואל קילמר מגלם את ג'ק ספארו וזה מגניב יותר משזה נשמע", אבל זה לא לחלוטין עושה צדק להופעה הזאת. דמיינו את ג'ק ספארו גוסס לאורך שעתיים, אבל עדיין יותר מגניב ומאיים מכל מי שנמצא מהסביבה שלו, בזמן שכולם יודעים בבירור שהוא גוסס, ותתקרבו למשהו שדומה להופעה הזאת. כי זה דבר אחד להסתובב ולהיות הכי מאיים ומגניב בסביבה כשאתה בריא. זה קל. ואל קילמר מגלם למשך כל הסרט מישהו שנראה כאילו הוא מרחק שנייה מלהתעלף, והוא עדיין מהווה נוכחות מטילת יראה וכבוד על כל הסובבים אותו. זאת דואליות לא פשוטה שקילמר מצליח להעביר ועל המאמצים שלו הוא זכה ב… מועמדות בפרסי MTV ל"גבר הכי נחשק" (טוב, וגם ל"הופעה הכי טובה"). כי אין משהו יותר סקסי משחפת, אני מניח. לא יודע, שנות התשעים היו מוזרות. 

יש עוד דמויות בסרט, אבל הסרט חשב שלא נצליח להתמודד עם יותר מדי כשרון על המסך, אז בגזרת הנבלים והנשים בסרט הוא ביקש הופעות ש"עושות את העבודה" – כמו שקוראים לזה באנגלית "הופעות תומכות", ממש על פי ההגדרה. פאוורס בות', מייקל ביין, סטפן לאנג, מייקל רוקר, דנה דילייני, ועוד – כולם עושים עבודה נפלאה בלא להתבלט מדי, כי בסופו של דבר זה סרט על סיפור החברות של ואייט ארפ ודוק הולידיי, ומסע הקטל שמתרחש נמצא מדי פעם רק בתור רקע לכל זה. כן אציין לטובה את בילי בוב תורנטון בתפקיד קטן אך בולט. 

שפמים. בואו נדבר על שפמים – שפמים גדולים, שפמים קטנים. שפמים ארוכים, שפמים קצרים. האם תרצו אותם במסבאה? האם תרצו אותם בהצגה? האם תרצו אותם בקרב יריות? האם תרצו אותם בנהרות? כי תקשיבו, יש פה הרבה שפמים, וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. סאם אליוט והשפם שלו זה סימן היכר מוכר, בסדר. היופי האמיתי הוא ההתאמה של השפמים לכל אחד מהשחקנים בצורה שאפשר להעביר סרט שלם רק בוויכוח "אוקיי, אבל למי מכולם יש את השפם הכי טוב?". באותה שנה זכה "גברת דאוטפייר" באוסקר לאיפור ועיצוב השיער הכי טוב, ואני לא רוצה ללכלך, אבל עד כמה שזה מרשים להפוך את רובין וויליאמס לאישה, השפמים האלה הם פשוט יותר מרשימים. 

אבל גם הופעות משחק נפלאות ושפמים לא יכולים להפוך סרט למגניב. מה שהופך סרט למגניב זה מרכיב לא ידוע של איזה כימיקל X שכולם יודעים איך הוא נראה, אבל לא כולם יודעים איך לגרום לו להופיע. ו"טומבסטון" שופע באותו כימיקל X מסתורי, שהופך את הצפייה בו לחוויה אדירה. הוא תמיד קצת מפתיע: לא מספיק כדי שתתחילו לחשוב שהוא סרט טוויסטים, אבל תמיד בוחר במשהו שיתפוס אתכם לא מוכנים – סצנות שחושבים שיסתיימו מהר נמשכות עוד, רגעים דרמטיים שסרטים אחרים היו בונים מסביבם חצי שעה חולפים בהבזק שנייה, ובכל פעם שאקדחים נשלפים או אפילו רק מוצגים אתם כבר בקצה הכיסא (או ספה או מיטה או איפה שאתם לא רואים את זה). 

קשה לי להסביר למה זה: סרטים שהם כולם "בואו תראו למי יש את האקדח הכי גדול והכי מהיר" הם לכאורה לא חומר מרתק מדי, אבל ב"טומבסטון" יש יותר. ואייט ארפ באמת כן בכוונה שלו לחיות "חיים נורמליים", ורצף האירועים המצער שמוביל לשפיכות הדמים הוא כזה שאי אפשר למנוע אבל גם כזה שאי אפשר להאשים את המעורבים ב"גברים בהיותם גברים". הדמויות בסרט מנסות כמיטב יכולתן לא להתרסק אחת לתוך השנייה, כי הן לא חושבות שאלימות זה מגניב או כיפי בכלל, אבל בכל זאת הן מוצאות את עצמן דוהרות אחת לכיוון השנייה עם אקדחים שלופים. ומכיוון שכולם שם יודעים שאלימות זה לא מגניב במציאות, אבל הם בסרט, והסרט עצמו לא אומר לחלוטין שזה מגניב אבל משאיר את זה באוויר על קצה הלשון, נשאר לצופים רק להסתכל על מה שקורה על המסך ולהגיד "פאק, זה ממש מגניב". וזה אכן ממש מגניב. 

כאמור, מזלו הרע של "טומבסטון" היה שהוא יצא אחרי "בלתי נסלח", שגרם אפילו למגניבות המגניבה ביותר של מערב הפרוע להרגיש לא מגניבה. האיכות שלו מנעה ממנו מלהפוך לפלופ אימתני, אבל בסידור כוכבים אחר מדובר בסרט שהיה יכול לגרוף מועמדויות לאוסקר, לזכות בשבחים ולשבת לצד הגדולים שבז'אנר בכבוד. זה נמנע ממנו בזמן אמת, אבל כמו שכל האגדות על המערב הפרוע התחילו אחרי שהכל שם נגמר, אין זמן טוב כמו ההווה כדי להתחיל לבנות סביבו מיתוס מוגזם ומנותק מהמציאות.