אחרי שהיה סגור עשרות שנים בניו יורק, וודי אלן נסע לטייל באירופה, וזה עשה לו רק טוב. הסרטים הכי מוערכים שלו מזה שנים רבות היו אלה שהתרחשו בערים באירופה, החל מ"נקודת מפגש" הלונדוני, ואחריו "ויקי כריסטינה ברצלונה" ו"חצות בפריז". לסרט הבא שלו, שמתרחש ברומא, וודי התכוון לקרוא "Nero Fiddled" ("נירון ניגן בכינור"), אבל האולפן לא הסכים. איזה מין שם זה? אפילו אי אפשר להבין באיזו עיר הסרט מתרחש (אלא אם כן למדתם היסטוריה). אז שם הסרט שונה למה שנשמע בדיוק כמו שם עברי מעפן שהמפיצים בארץ היו מדביקים: "לרומא באהבה". בעכס.
והסרט עצמו? לפי הטריילר, וודי אלן סטנדרטי לחלוטין מההתחלה ועד הסוף, עם צרור שחקנים נחמדים – פנלופה קרוז, אלק בולדווין, אלן פייג', מארק צוקרברג – ובדיחות קרש. ויותר גרוע: רוברטו בניני. אבל אל תקשיבו לי, אני מאלה שלא אהבו את "חצות בפריז" אז אני לא מבין כלום.
בשנה הבאה בירושלים הבנויה
הרי לפי הסדר הוא ממשיך מזרחה מסרט לסרט, אז בקרוב הוא צריך להגיע אלינו, לא?
אז עכשיו ג'סי אייזנברג = מארק צוקרברג?
אותי הצלחת לבלבל לשנייה כאשר שאלתי את עצמי "מה מארק עושה לעזאזל בחדש של וודי אלן?"
עדיף מאשר לקרוא ברצף בלי לשים לב,
לרדת לתגובות, ואז לחזור חזרה לכתבה כדי לקרוא את זה שוב.
לא מלהיב
בתור אחד שגם לא אהב את "חצות בפריז" – או כל דבר אחר של אלן בעשור וחצי האחרונים – אבל מעריץ עד אימה כמעט כל מה שהבנאדם עשה בסבנטיז ובאייטיז, אני חושש שהסרט הזה אכן יהיה דומה לכל סרט אחר שלו מהתקופה האחרונה, כלומר פטפטת טרחנית ולא מצחיקה שמתחנפת לקהל בורגני בגיל העמידה.
מה שכן, נקודת אור (עבורי לפחות) היא העובדה שאלן גם מופיע פה. נוכחות המסך שלו היא משהו שמשדרג אוטומטית כל סרט שלו ומבטיח לפחות כמה פאנצ'ים מוצלחים.
אצלי זה בדיוק ההפך.
כשניסיתי לצפות במה שאמורות להיות יצירות המופת של אלן ("הרומן שלי עם אנני" ו"מנהטן") כל מה שהיה שם היה (לטעמי) בדיוק פטפטת טרחנית ולא מצחיקה. זאת להבדיל מסרטים מוקדמים יותר שלו מהתקופה שבה הוא היה פסיכי למדי, דוגמת "קח את הכסף וברח", "ישנוני", "בננות" ו"אהבה ומוות" – שגם בהם יש עומס של פטפטת, אבל מהנה; ואפילו להבדיל מהסרטים שלו מהעשור האחרון שגם הם עמוסי פטפטת אבל מהנה. איכשהו יצא שדווקא את הפטפטת האלנית שכולם אוהבים אני לא סובל.
תלוי איזה אלן
מבחינתי האלן שמשדרגת אוטומטית כל סרט זו אלן פייג'…
שמעתי בחדשות
שמשרד התיירות בברצלונה שילם (אל תשאלו אותי למי) כדי שהסרט "ויקי כריסטינה ברצלונה" יתרחש בברצלונה. זה ככה גם עם שאר הערים או שהוא סתם החליט שהוא אוהב את אירופה?
בערך
הוא מצלם איפה שהוא מצליח להשיג תקציב, בדרך כלל דרך הקרנות המקומיות שמציעות לו. הוא כבר מתקשה להשיג מימון לסרטים בניו יורק. משרד התיירות של ברצולנה פשוט השקיע בסרט
אז אם זה ככה
אין סיכוי שהוא יעשה סרט בישראל לצערנו. ליוצרים צעירים אין כסף לשלם אז לוודי אלן?
יהיה גם יהיה.
(ל"ת)
מה שיקרה...
זה סרט של וודי אלן שיתרחש באריאל ו/או בשכם, ימומן מכספים לא ברורים של יהודים אמריקאיים הזויים, ובכל מקרה יוחרם על ידי אחד מצדדי המפה הפוליטית ויעורר דיונים ברמה הבינלאומית בקרב אנשים שכלל לא ראו את הסרט.
:-P
זה וודי אלן
רוב הסיכויים שהסרט יעסוק או במנכ"ל מצפון תל אביב שיושב בבתי קפה בנוה צדק (או בנמל יפו) ומנהל רומן עם העוזרת הפיליפינית, בעוד הבת שלו יוצאת עם אינטלקטואל ערבי, או שיתרחש כולו בנופש בירושלים או בצפון. וודי אלן אוהב לא רק ניימדרופינג, אלא גם דמויות שעוסקות בניימדרופינג בנסיון להראות מתוחכמות. מנקודת המבט שלו, האנשים הם פגומים, אבל המקום בו העלילה מתרחשת הוא סוג של גן עדן. הפעם היחידה בה זכור לי שהוא נסה להציג מקום כפחות ממושלם, הייתה ב"הרומן שלי עם אנני", שם הוא מביע בגלוי את חוסר חיבתו ללוס אנג'לס. אם יצלם סרט בארץ, לא רק שלא יהיה פוליטי, אלא סביר להניח שיהיה אסקפיסטי להפליא. במידה רבה, אני חושב שיהיה מאוד חכם מצד משרד התיירות לעודד את וודי אלן לצלם בארץ סרט.
עד עכשיו, הסרטים שצלם באירופה, הציגו את העיר המארחת כמקום של בילוי וחיים טובים ובאופן כללי, כמקום שהצופה אמור לרצות להיות בו. לא חשוב מה קורה בעלילה, זו לחלוטין אשמת הדמויות והרקע נותר ללא רבב. חלק מהאופן בו אנחנו מביטים על ניו יורק כבירה אינטלקטואלית ומתירנית בעלת רחובות נקיים ובניינים אסטתיים, קשור לדרך בה וודי אלן ובמאים נוספים מציגים את העיר.
אתה צודק לגבי וודי אלן
אני פשוט הייתי פסימית לגבי מקור המימון :)
מדהים כמה התגובה שלך התבררה כנכונה
אחרי שראיתי את "לרומא באהבה".
הנושא של דמויות שעושות ניימדרופינג הוא אחד החזקים בסרט הזה. הדמות של אלן פייג' עושה ניימדרופינג ללא הפסק בניסיון להיראות מתוחכמת, ויתר הדמויות מזהות את זה ומציינות את זה שוב ושוב. בנוסף, רומא אכן מוצגת כגן עדן נפלא ואסתטי.
אתמול היה ב"24" ראיון עם אלן לקראת שידור הדוקו בסופ"ש
כמובן שהעיתונאי-דינוזאור הפרובנציאלי התורן לא התאפק מלשאול אותו מתי הוא מצלם בירשלים. אלן השיב: "אני לא עושה סרטים על מקומות שלא הייתי בהם ושאינני מכיר". אאוץ'.
נראה נחמד
אבל לא מתעלה על פורסט גאמפ
מה?
(ל"ת)
פורסט גאמפ?
איך הוא קשור?
קרא
http://www.fisheye.co.il/static/diction.htm#maapag
אה
אני צריך להתחיל ללמוד את המילון הזה בעל פה.
אלוהים ישמור
לא עיינתי במילון כבר שנים, פתאום הוא הפך לו לספר היסטוריה.
הווו
"סטרימינג היא טכנולוגיה שאמורה לאפשר לגולש לצפות בקטעי וידיאו באינטרנט, תוך שהקובץ עצמו לא יורד לגמרי למחשב, אלא רק קטעי התמונות שצופים בהן באותו רגע. המציאות בדרך כלל אינה זוהרת: אלא אם כן התברכתם בפס רחב במיוחד, תוכלו רק לבהות בתמונה קפואה במשך מספר דקות ולדמיין מה קורה." :)
הוא תמיד
פורסט גאמפ תמיד קשור
וודי אלן משחק
פעם אחרונה זה היה בסקופ לא?זה בטוח ישדרג את הסרט….
ואני באמת לא מבין איך אפשר לומר שנקודת מפגש זה סרט טוב,כאילו חטפו את וודי אלן ואמרו לו שהוא צריך לעשות סרט בלי בדיחות שנונות ועלילה קלילה.
אני לא מבינה על מה הסרט
הטריילר הזה ממש מבלבל. מה קורה שם? מי עם מי? מי זה האיש הזה שלא קשור לאף אחד מהאנשים האחרים? אני מבולבלת.
לגמרי.
היינו אמורים להבין מהטריילר מי בניני אמור להיות, או שזה רק היה כדי שהפרצוף שלו ימכור עוד איזה כרטיס או שניים?
אלוקים, איך לא אהבת את חצות בפריז???
הוא לא יצירת המופת ולא גדול במיוחד אבל הוא לגמרי אינטיליגנטי אלגנטי ומשעשע!
רד ציין בעבר שתי סיבות עיקריות
1) הרבה ניימדרופינג שלא אומר הרבה למי שלא מכיר את הנפשות הפועלות.
2) מסר שהגיבור צועק בכל הכוח (פשוטו כמשמעו) לקראת הסוף.
שני אלו נכונים, אבל הסרט עדיין כיפי ואחד הסרטים שהכי נהניתי מהם בשנה החולפת.
הסיבה השנייה באמת הפריעה לי
בעיקר כי היה אפשר להריח את המסר מקילומטרים ולא היה צריך שמישהו יגיד אותו מילולית. אבל זה לא פגם בהנאה שלי לאורך כל הסרט.
יש בזה משהו
בנוגע ל1-
הניימדרופינג אולי עשוי להישמע אליטיסטי כזה למי שלא מבין אבל זה העולם של הגיבור מדובר בבן אדם שעוסק בהיסטוריה ובכתיבה ואלה האנשים שלו. לכן לקהל אינטילגינטי זה מאוד ידבר.
אבל וודי אלן ממש לא מנסה להיות מיינסטרים ולהגיד דברים שכולם יבינו זה מי שהוא אלה האנשים שהוא הבין והעריץ ואת זה הוא מביא. לדעתי אוון ווילסון גילם בסרט איזו מין גירסה צעירה וחתיכה של וודי אלן.
אני חושב שגם בלי להבין מי היו האנשים אפשר להנות מאוד מהסרט כי בסך הכל הפואנטה היא להגיע לתקופה בעבר שהיא קסומה בעיניך ולדבר עם הדמויות ההיסטוריות שתמיד רצית לדבר. אצל הדמות הנוירוטית של אוון ווילסון אלה גרטרוד סטיין והמינגווי אבל זה משתנה מאחד לאחד אבל עדיין הרגשות מובנים.
בנוגע ל2- כן המסר באמת הוצג בצורה מאוד ברורה ואולי מדי. אבל לדעתי הוא מסר טוב וחשוב כך שאני התחברתי אליו. הוא מסר שיכול לדבר להמון ובלי קשר לשקיעה בנוסטלגיה זה גם לאנשים שחיים בסרט או בספר או בטוחים שאם היה ככה או אם הם היו חיים בארץ כזאת או מעמד חברתי כזה או אחר היה להם יותר מעניין. הפואנטה היא להתרכז במה שיש ולהוציא ממנו את המיטב ולשדרג אותו כמה שאפשר במקום לברוח למקומות אחרים. "אל תברח, תתמודד!" הוא מסר מעולה והוא הוצג בצורה חיננית.
אני מבין קצת את ההפרעות אבל אני חושב שבסך הכל גם עם הביקורת מדובר בסרט חינני להפליא.
זה לא קשור לאינטליגנציה של הקהל
זה קשור לרקע התרבותי שלו. לאנשים שונים יש רקעים תרבותיים שונים, בלי קשר לאינטליגנציה או "רמת" התרבות שלהם; התוצאה היא שמה שקורה ב"חצות בפאריז" מדבר יותר לאנשים מסויימים שמכירים את כל הקריצות והניואנסים. למי שלא מכיר את הסוריאליסטים כל השיחה של גיל עם דאלי והחברים הפסיכיים שלו נראית לא קשורה לכלום והוא כנראה ייהנה פחות (אבל לאו דווקא לא ייהנה בכלל או לא יבין בכלל). זה בערך כמו לראות את הארי פוטר בלי לקרוא את הספרים.
צודק! סליחה שנשמעתי מתנשא.
(ל"ת)
נראה סביר
ראיתי רק איזה 2-3 סרטים של וודי אלן, והם היו בסדר. זה גם נראה אותו דבר בערך.
מי שהבריז משיעור ההיסטוריה שרד הזכיר מוזמן לקרוא פה
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%9F_%D7%A7%D7%99%D7%A1%D7%A8
ולגבי השם, מסכים שהוא לא משהו. אבל "מפריז באהבה" היה סרט מהנה.
מאוהב באיטליה , משום מה
(שילוב של האוכל עם הכדורגל עם המבטא), אז כנראה שזאת סיבה מספיק טובה בשבילי לראות בפעם הראשונה סרט של וודי אלן.
קודם כל
"חצות בפריז" ו-"וויקי כריסטינה…" ממש הצליחו להכניס אותי לאווירה שלהם(פריז וברצלונה), ואולי זה לא עובד על כל אחד, אבל אותי זה הקסים. וגם מעבר לאווירה הם סרטים נחדים מאוד לדעתי.
אז אני מקווה שגם הסרט הזה יצליח לעשות את זה. הטריילר מבולגן, אבל הקאסט מרשים מאוד, אז עוד יש לי ציפיות.
בכללי לגבי וודי:
ראיתי כמה סרטים שלו, וגם כן לא את מה שנחשב להכי גדולים(מנהטן, הרומן שלי עם אנני), אבל תמיד נהנתי מהם. אפילו מ"סקופ", שאם אני לא טועה נחשב לפלופ די גדול. אני זהיתי את המגרעות, אבל בכל זאת הצלחתי להנות ממנו.
בקיצור, הבחור עדיין לא אכזב אותי.
שום אווירה ושום נעליים
איזה אווירה?
ראיתי את הסרט "ויקי וגו'" ויצא לי להיות לאחר מכן בברצלונה, ואין בה שום אווירה מעיקה ואנשים טרחניים. אי לכך, הסרט חוטא למציאות.
סוג של אוף טופיק
אבל –
רק אותי זה מטריד שמייקל סרה וג'סי אייזנברג הם, בעצם, אותו בנאדם בהפרש של כמה שנים (מייקל סרה צעיר נגיד בחמש שנים)?
הם נראים בול אותו דבר.
(או שכולם כבר דיברו על זה מזמן ופספסתי?)
יש הבדל
סרה נראה כמו חנון רכרוכי. אייזנברג נראה כמו חנון גבר-גבר. בדיעבד, עדיף היה את אייזנברג בתור סקוט פילגרים (אם כי אני עדיין חושב שסקוט אמור להיות שונה לגמרי).
כן, נו, לזה התכוונתי – סרה פשוט נראה כמו אייזנברג בגיל 17. :)
די דיברו על זה כבר
http://www.youtube.com/watch?v=HhSoMaAHf10
הקטע הזה לא ממש חדש אצל וודי
סרט הבכורה שלו היה Gene Kelly in New York, New York.
אחריו היו:
Manhattan
Broadway Danny Rose
The Purple Rose of Cairo
New York Stories
Manhattan Murder Mystery
Bullets Over Broadway
Hollywood Ending
Vicky Cristina Barcelona
Midnight in Paris
קל לטעון שזו סתם חוסר-מקוריות. אבל כל מי שמכיר את וודי יודע שהעיר לוקחת תפקיד חשוב בכל אחד מסרטיו, ושברובם היא ממש דמות בסרט. לפעמים אפילו הדמות הראשית.
נכון יותר לומר שכשוודי מלהק את סרטיו, הוא קודם כל מלהק עיר. ובכל מקרה, קשה לטעון שהוא לא עקבי בעניין הזה.
זה כן דבר חדש - כלומר, בעשור האחרון
במשך 30 השנה שלפני כן העיר תמיד היתה ניו יורק. מנהטן, ברודוויי, ניו יורק – זה אותו מקום. "סוף הוליוודי" לא באמת מתרחש בהוליווד ו"שושנת קהיר הסגולה" לא מתרחש בקהיר.
לא בדיוק 30 שנה
נראה לי שרק החל מאנני הול (1977) הוא התקבע על ניו-יורק (וגם אז לא באופן מוחלט – למשל, "צללים וערפל"), אבל מה שנכון הוא שהתופעה הזו של להשתמש בערים ידועות שהן לא ניו-יורק בתור רקע "מוצהר" (כלומר, לא סתם עיר גנרית אלא זה שזו עיר ידועה ספציפית חשוב לעלילה) אכן נראה לי כמו משהו של העשור האחרון אצלו.
תלוי מה זה "זה".
אם "זה" זה שימוש בשמות ערים בתוך שמות סרטים – זה לא חדש.
אם "זה" זה ליהוק ערים גדולות כדמות משמעותית בסרט – זה לא חדש.
אם "זה" זה שימוש בשמות ערים שאינן באמריקה – זה לא חדש.
אם "זה" זה צילום מחוץ לאמריקה – זה די חדש (החל מ"נקודת מפגש", למרות שהיו גם כמה גיחות לפני כן, למשל ב"כולם אומרים אני אוהב אותך").
בכל מקרה, נדמה לי ש"זה" לא יכול להיות "שימוש בשמות ערים שאינן באמריקה בתוך שם הסרט", כי מה שבאמת השתנה אצל וודי זה לא שהוא פתאום משתמש בשמות ערים, אלא עצם זה שהוא עושה סיור באירופה הקלאסית – לונדון, ברצלונה, פריז, רומא ולכו תדעו מה הלאה…
כלומר, מהות השינוי הוא היציאה מגבולות ארה"ב, ולא בהכרח שמות הסרטים, שתמיד נטו לכלול שמות ערים.
תופעה מעניינת
מספר מגיבים כבר ציינו כאן שראו מעט מאוד סרטים של וודי אלן (אם בכלל). זה הפתיע אותי, גם כי הוא אחד השמות המוכרים בעולם הקולנוע וגם כי עם קצב של לפחות סרט אחד בשנה (מה שאני מכנה "קצב איסטווד"), קשה לפספס הזדמנות לראות סרטים של אלן בקולנוע, בטלוויזיה, או בדרכים אחרות. יש לו קריירת בימוי בת 46 שנים, במהלכה יצר מספר דומה של סרטים וגם הפחות מוצלחים ביניהם הם סרטים שניתן לפחות להעביר מולם אחר צהריים. למרות שהוא לא מגוון במיוחד בנושאים בהם הוא עוסק ("חצות בפריז" הוא אחת הנגיעות היחידות שלו בלא מציאותי*), נראה לי מוזר שאנשים שמגדירים את עצמם כחובבי קולנוע לא צפו בסרטים שלו, אפילו מתוך סקרנות.
*אחת הסיבות שדווקא אהבתי את הסרט. הוא מצד אחד כל כך וודי אלני ומצד שני, מראה שעוד יש לו רצון להתנסות בזוויות חדשות להעברת סיפור.
כן ולא
כלומר אני לחלוטין חושב שכל חובב קולנוע חייב לעצמו לראות אחד מהסרטים של וודי אלן אבל יכול להשתמע ( ואני לא מכניס לך מילים לפה, אלא רק אומר מה יכול להתפרש) ממה שאתה אומר שיש סרטים שמישהו שרוצה להגדיר עצמו חובב קולנוע חייב לראות – ופה נכנסים לדיון שנורא נורא קשה לצאת ממנו שפויים ושלמים.
לא לזה התכוונתי
אני בטח לא מתיימר להחליט מה חובבי קולנוע צריכים ולא צריכים לראות. לכל אחד יש את החורים שלו וזה לא מפריע לאהוב סרטים ולהבין אותם לעומק. הכוונה שלי היא שמפתיע אותי לגלות שאי-צפיה בסרטים של וודי אלן יותר נפוצה כאן ממה שחשבתי. הוא בכל זאת יוצר פעיל ומאוד מוכר שגם הסרט הארבעים ומשהו שלו זוכה לסיקור תקשורתי נרחב ולהצלחה מסחרית מתונה.
בהכללה גסה
רוב הסרטים של אלן זוכים לביקורות לא טובות (מחמירות מדי לטעמי, אבל נעזוב את זה) ולהישגים לא מרשימים בקופות. "חצות בפאריז" היה יוצא מן הכלל ואולי באמת יעורר התעניינות מחודשת באלן, נחיה ונראה.
כמובן, הקלאסיקות של אלן נחשבות לקלאסיקות, אבל זה בדיוק מה שהן – קלאסיקות. מפתיע אולי שאנשים לא מכירים אותן, אבל גם מפתיע שאנשים לא מכירים סרטים של בילי ווילדר, או של אלפרד היצ'קוק, או של אורסון וולס (אמנם, הם ישנים יותר מאשר אלן, אבל אני חושב שההבדל בין 30 ו-50 שנים הוא לא משמעותי מהבחינה הזו).
על הביקורות על סרטיו, כאמור, אפשר להתווכח,
אבל אם מגבילים את הדיון על נתוני הקופות של סרטיו לקופות המקומיות (שהרי הדיון הוא על הצופה הישראלי), אלן (ביחד עם אלמודובר, האחים כהן ואחרים) הוא עדיין מהבודדים שמספיק להגיד שמדובר ב"חדש של" בשביל להביא מאה ומאה חמישים אלף צופים. זו יכולת שאפילו ספילברג וטרנטינו די איבדו, ואני לא בטוח שאצל השני היא הייתה קיימת בעבר. אם מתעקשים להסיק משהו, זה שהתגובות פה, כמה לא מחדש, לא בהכרח מייצגות את חובב הקולנוע הממוצע או את הצופה הישראלי הממוצע.
מאיפה המידע על הישראלי הממוצע?
בפרט, על נתוני הקופות של ספילברג-מול-אלן?
מפה ומשם
נתוני קופות של סרטי האולפנים הגדולים אפשר למצוא במוג'ו. נתוני קופות של סרטי האולפנים הקטנים, סרטים זרים וסרטים ישראליים נמסרים מפעם לפעם ע"י המפיצים, לרוב מעוגלים כלפי מעלה, ומתפרסמים, בין היתר, ב"סינמסקופ" ואצל אנדרמן. עפ"י מוג'ו, "טינטין" ו"סוס מלחמה" ביחד לא מגרדים את ה-100 אלף צופים. "חצות בפריז"* לבדו עשה מעל 150 אלף, כנ"ל "ויקי כריסטינה ברצלונה"**. אני לא מוצא לכך סימוכין, אבל אני זוכר שגם הדיוחים לגבי "מה שעובד" היו חיוביים. דיווחים לגבי "זר גבוה ומסתורי" אני לא זוכר ולא מוצא, כך שיכול להיות שהוא היה פה כשלון לא רק ביקורתית.
*
http://blog.orange.co.il/cinemascope/?p=7827
**
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?entryId=1393968&skip=1
טוב, זו טיפה לא חוכמה
"חצות בפריז" ו"ויקי כריסטינה ברצלונה" היו שני הסרטים המצליחים ביותר של אלן מאז מי יודע מתי…
זה לא התרגיל, זה הגיל
בהסתמך על הזכרון, וסליחה מראש על ההכללה, רוב החבר'ה שעל התגובות שלהם אתה מדבר הם מגיבים בשנות העשרים המאוד מאוד מוקדמות שלהם במקרה המאוד מאוחר. בהתחשב בהיצע ובכמות המידע והתוכן שיש לעולם להציע להם, די הגיוני שבאחד משלבי הסינון שצרכן הקולנוע הצעיר עושה לעצמו, חלק נכבד מהפילמוגרפיה של אלן נשאר בחוץ. עם כל הכבוד לאגדה, מדובר בקולנוע טיפה מיושן (טכנית), טיפה משעמם וכזה הנוטה למחזר את עצמו. אני מניח שאותו מגיב ממוצע ממוצע שאתה מדבר עליו טרם נחשף לכל העושר האלני שאתה מדבר עליו אלא רק למשהו מדגמי ממנו (רוב הסרטים הנחשבים והמדוברים שלו משודרים בעיקר ב-MGM, שהוא ערוץ די אנכרוניסטי על גבול הלא קיים מבחינת צרכן הטלויזיה), אבל יותר הגיוני להעריך שהדור החדש מאמץ לו גיבורים משלו. לפי כמות הבורות (מבחירה, אני מניח) בכל מה שנוגע לקולנוע מקומי, כפי שאפשר לראות בפוסט ליד, אני לא אתפלא גם אם כל תרבות הבורקס (לרע ולטוב), שהיא משהו הרבה יותר מושרש פה מסרטים של אלן, לא ממש קיימת מבחינתו.
אולי אני לא מייצג
אבל ראיתי כבר חלק מסרטיו של וודי אלן (אהבה ומלחמה, כל מה שרצית לדעת על מין ולא העזת לשאול, ישנוני, שושנת קהיר הסגולה, לפרק את הארי, הרומן של עם אנני) לפני גיל 18. כל זה דרך וידאו וטלוויזיה, לפני שהייתה אפשרות להוריד סרטים ולראות אותם מתי שרוצים. אני מסכים שכמו קולנוע ישראלי, לא תמיד קל להתחבר לסרטים של וודי אלן, אבל זה לא שאין הזדמנויות לפחות לדגום ולראות על מה הרעש.
"אבל זה לא שאין הזדמנויות לדגום ולראות על מה הרעש"
זה לא משהו שלא קורה. יש פה בדיוק רק תגובה אחת של מישהו שאמר שלא ראה אף סרט של אלן, שזה יחסית די מרשים בהתחשב בזה שאלן הפך ללא רלוונטי (או להרבה פחות רלוונטי) כבר לפני עשוריים.
עשוריים?
בניינטיז יש לו את 'לפרק את הארי' ו'בעלים ונשים' המצוינים, למשל.
זה נכון
אבל קשה להכחיש שבניינטיז הפופולריות שלו דעכה פלאים והוא הפך (בתודעה הציבורית) מרב-סמאח לדוד הזקן והמעצבן שכל שנה חוזר להציק, וסרט מוצלח שלו הוא הפתעה יחסית.
בשנות התשעים וודי זכה לשמונה מועמדויות אוסקר
על שבעה סרטים שונים, יותר מבכל עשור אחר.
התכוונתי בעיקר לפופולריות קופתית
אבל גם מבחינה ביקורתית בשנות התשעים הוא זכה להרבה (הרבה) פחות הצלחות. הנתון על האוסקרים בעיקר מעיד על אי הרלוונטיות של האוסקרים…
למרות שהכללת
אני חייב לציין שאני, עוד מעט בן 25, מעריץ גדול של וודי אלן. ראיתי, אם אני לא טועה, 18 מסרטיו ולמעט 2-3 את כולם אהבתי ברמה כזו או אחרת (הפייבוריטים שלי הם "חנה ואחיותיה" ו"פשעים ועבירות קלות". את "אנני הול" לא סימפטתי במיוחד, באופן מפתיע).
ולמרות שהוא התסריטאי האהוב עליי ביותר, מעולם לא ראיתי סרט של וודי בקולנוע. אני ביזיון, אני יודע ):
ראיתי ממש לפני כמה ימים מחדש את "פשעים ועבירות קלות"
שבשעתו (גיל 10?) מאוד אהבתי. הוא עדיין טוב לטעמי, אבל הרבה פחות משזכרתי – הוא נמתח יותר מדי, והוא מאולץ מדי וצועק את המסר יותר מדי (ועוד כמה בעיות שלפרט עליהן כבר יהיה ספוילר). כשראיתי לפני כמה שנים את Match Point חשבתי "אה, כמו פשעים ועבירות קלות אבל פחות טוב", אבל עכשיו אני חושב שדווקא Match Point מוצלח ועשוי טוב יותר (וכשחושבים על זה, הסרטים של אלן מהשנים האחרונות שראיתי הם אולי הסרטים שלו שהכי נהניתי מהם פרט אולי לישנים ממש שגם כן התיישבנו טיפה).
האמת היא ש"נקודת מפגש" היה הסרט
הראשון של וודי שראיתי, בסביבות 2007, אבל אני כבר לא זוכר אותו ממש כך שאני כן רוצה לראות אותו פעם נוספת – למרות שדווקא זכור לי שמאוד אהבתי אותו.
אני דווקא יותר מתחבר ל"וודי החדש"
או יותר נכון לוודי אלן של ימינו. ראיתי מספר סרטים שהוא עשה מהתקופה שהוא היה צעיר וצילם בניו יורק (למרות שאת "הרומן שלי עם אנני" לא יצא לי עדיין לראות, לצערי) וגם ראיתי את כל "סרטי אירופה" שלו (מ'נקודת מפגש' עד ל'חצות בפריז'). יצא שיותר התחברתי לסרטים האחרונים. לא יודע למה בדיוק. אולי כי אני גם מעדיף את וודי אלן מאחורי המצלמה (הוא יכול לתת את הדמות שלו לשחקן צעיר יותר, כמו שהוא עושה לא מעט) ואולי כי אירופה באמת מוציאה ממנו משהו אחר מניו יורק.
דווקא אני חושב שכן יש בסרטים האחרונים שלו איזה אלמנט של גיוון, כמו ב'נקודת מפגש' שהיה לחלוטין לא סרט קלאסי של וודי אלן, אלא יותר דרמת מתח פסיכולוגית (ומעולה), או 'חצות בפריז' שהיה על גבול הסוריאליסטי (למרות שלדעתי זה דווקא לא כזה חדש אצלו).
הדבר העקרי שאני אוהב בסרטים שלו הוא האווירה, לא רק של המקום אלא גם זו שנוצרת מהדינימיקה בין הדמויות. כי גם בסרטים בהם הוא מכניס לא מעט בדיחות קרש, הן מצליחות להשמע כמו בדיחות קרש מודעות לעצמן, ובכלל קשה להאשים יהודי עם משקפיים ממנהטן בטיפשות ובנאליות. אפילו שהקומדיות שלו נעשות בתקציב נמוך, תוך דד ליין לוחץ של שנה, עם מסר שזועק החוצה מהמסך, עדיין בעיניי הן הרבה יותר אינטלגנטיות מכל סרטי האשטון קוצ'ר-נטלי פורטן-ג'סטין טימבלייק -מילה קוניס למינהם.
יש גם אנשים שמעדיפים את טרילוגיית מלחמת הכוכבים המאוחרת
(ל"ת)
וודי אלן דווקא אוהב לפלרטט עם המציאות.
לפעמים בפנטזיה/מד"ב ממש (שושנת קהיר הסגולה, ישנוני, אהבה ומלחמה), ולפעמים בקיצוניות של הפארודיות שלו (בננות) – הוא התרחק מהמציאות לעיתים קרובות. פשוט בצד השני של הסרטים המוכרים שלו יש דרמות דיבורים קטנות שמאוד מקורקעות במציאות, זה הכל.
הקטע על הנגיעה של אלן בעל טבעי לא מדויק
הוא דווקא עסק בעבר לא מעט בנושאים כאלה, בין השאר ב"ישנוני", "שושנת קהיר הסגולה", "קללת העקרב הירוק", "סקופ" ואפילו "זליג". חוץ מזה, יש לו כמה וכמה סיפורים קצרים (חלקם מקובצים בספר הנפלא "חיסול חשבונות") העוסקים גם כן בפנטזיה, שהבולט ביניהם – שגם מזכיר קצת ברעיון שלו את "חצות בפריז" – הוא "פרשת קוגלמס".
the original name was THE BOP DECAMERON
before it was changed to Nero Fiddled
גם סרטו הבא של אנדרו דומיניק ('ההתנקשות בג'סי ג'יימס') שנקרא בעבר בשם המגניב ומאוד קליט COGAN'S TRADE עבר לשם המעאפן KILLING THEM SOFTLY. למה זה!?
אני חושב בול ההפך ממך.
גם אני מחכה מאוד לסרט, אבל לטעמי, שם כמו "Cogan's Trade" הוא שם משעמם ומעורר שאלות מיותרות – מי זה קוגן, ובמה הוא סוחר, לעזאזל? "הורג אותם ברכות" הוא שם הרבה יותר מגניב ומיוחד.
קליט יותר מהראשון, כן, אבל לא הייתי אומר מיוחד
רוברטה פלאק, הפוג'יז, התר גרהאם, וזה…
אבה למה זה שהוא מעורר שאלות נחשב רע?
אם הכותרת מעלה שאלות אצל הצופה אז זה רק מגביר את הסקרנות אצלו לראות את הסרט (כדי למצוא תשובות), אז לי זה נראה דווקא טוב. לא ש"הורג אותם ברכות" זה שם רע, גם הוא טוב, פשוט פחות טוב. אבל יכול להיות שזה פשוט בגלל שהתרגלתי לשם המקורי ובכל פעם שאני נכנס לעמוד של הסרט אני מופתע מחדש מזה שהשם הוחלף.