ביקורת: לכל הנערים שאהבתי: נ.ב אני עדיין אוהבת אותך

לא תמיד צריך סרט המשך. אני יודעת את זה. אתם יודעים את זה. אולי גם בנטפליקס יודעים את זה, אבל הם חברה מסחרית וכך קיבלנו את "לכל הנערים: נ.ב אני עדיין אוהבת אותך", סרט שמצליח לדחוס כל כך הרבה טעויות ל-102 דקות שזה כבר כמעט מרשים. כן, פרטי עלילה מהסרט הקודם חוזרים על עצמם בצורה קלושה ולא כיפית. כן, יש משברים שטחיים כדי לשמר בכוח את הדרמה גם אחרי שהגיבורה והגיבור הפכו לזוג. וכן, המשברים האלה תוכננו בדיוק כך שהם לא יוציאו את הגיבור הרומנטי רע, כי אנחנו עדיין אמורים להיות מאוהבים בו. וכן, שלא תחשבו ששכחתי – הסרט בהחלט דורס בדרך את הגיבורה העדינה וההגיונית של הסרט הקודם. ולא, אין לו משהו חדש להגיד על הקשר הזה או על אהבה בכלל שלא היה בסרט הקודם. רגע, "באהבה נפגעים לפעמים" נחשב "משהו להגיד"?

רענון קצר: "לכל הנערים שאהבתי" הוא קומדיה רומנטית צנועה וחמודה של נטפליקס שהפכה ללהיט ב-2018. לארה ג'ין (לאנה קונדור) היא תיכוניסטית שקטה עם ארון מלא ג'קטים יפים ומכתבי אהבה עזובים במגירה. במקום לחשוף את רגשותיה בפני הקראשים היא כתבה מכתבים והחביאה אותם. יום בהיר אחד היא מגלה שהנורא מכל קרה ומישהו שלח את מכתבים ליעדם. אחד הנמענים היה פיטר קווינסקי (נואה סנטינאו) המקובל והשרמנטי, וכפי שקורה בסרטים מהסוג הזה השניים מחליטים להעמיד פנים שהם ביחד. 

הזוגיות המזויפת עוררה במהרה רגשות אמיתיים, אבל בשונה מאינספור סרטי "חתמנו עסקה" אחרים, כאן זה עבד. הקשר בין שני התיכוניסטים השונים כל כך הרגיש אמין כי הוא נבנה לאט לאט ובעדינות. היו להם חוויות משותפות שקירבו ביניהם, בעוד השוני ביניהם הבליט את הצבעים המיוחדים של כל אחד מהם. היה גם עיצוב אומנתי נאה שגרם לכל העניין להראות כמו מחווה אוהבת לסרטי התבגרות מעשורים עברו. חמוד, בקיצור.

ובינתיים, בסרט ההמשך: לארה ג'ין מקבלת מכתב מג'ון אמברוז (ג'ורדן פישר), הבן היחיד שלא הגיב למכתב האהבה שנשלח לו בסרט הקודם. נחשו מה? גם הוא היה בקטע שלה, ועכשיו הוא חוזר לחזר אחריה. העובדה שהוא "עבר דירה" מתישהו בילדות לא מפריעה לו לצוץ בכל הזדמנות ולסבך את המצב. האם לארה ג'ין בקטע שלו? תכל'ס, כן, ואין לי מושג למה. 

דקות ארוכות מהסרט מושקעות בבנייתו של ג'ון אמברוז כבחור סבבה וחמוד שאולי עדיף לה בכלל להיות איתו, כשבמקביל הוא מאדיר את דמותו של פיטר לכדי מאהב החלומות העשוי ללא חת שאולי נראה כאילו יש לו חסרונות, אבל בעצם הכל זה קטנוניות ואי הבנה. 

הנוכחות של המאהב האלטרנטיבי אמורה להדגיש את הקונפליקטים בקשר של לארה ג'ין ופיטר, אבל היא לא עושה את זה כי א. ג'ון הוא דמות קרטון שפיה טובה הפיחה בה חיים. ב. הקונפליקטים האלה מטומטמים. ג. היה אפשר להוציא את ג'ון מהסרט ולא היינו שמים לב. 

בראשית הסרט מבטיחים לארה ג'ין ופיטר ש"לעולם לא ישברו זה לזו את הלב". זאת הבטחה נאיבית על גבול היהירה, אבל נו, ככה זה גיל 16, אתם בטוחים שהמצאתם מחדש את האהבה והבנתם בדיוק איפה כל האחרים טעו. אנחנו אמנם מדברים פה על שני תיכוניסטים מפוכחים מהממוצע, כאלה שעברו אובדן וכאב ועבור פיטר זה אפילו לא קשר רומנטי ראשון, אבל נו, מילא, נזרום. במקום שהסרט יתעמת עם הקיטש הזה, הוא רק מעמיס עליו עוד קיטש עד שהכל נהיה גוש דביק של מלודרמה זולה ושורות דיאלוג עלובות.

בזמן שלארה ג'ין מתנהגת כאילו כרתו לה אונה בין שני הסרטים ופיטר עוצב מחדש כדי להתאים לכמה שיותר כתבות הערצה בבאזזפיד, דמויות המשנה רחוקות מלהציל את המצב. האחות הקטנה של לארה ג'ין הפכה מ"קצת מעצבנת" ל"אלוקים תסתמי כבר". לג'ון אמברוז יש כריזמה של טפט והרגעים היחידים שבהם הוא שווה משהו הם פלאשבקים לילדות. הידיד הגיי והחברה הטובה של הגיבורים מציצים מדי פעם כדי שהיא תוכל לחלוק את רגשותיה העמוקים גם מחוץ לווייס אובר המעיק. וישנה גם סטורמי (הולנד טיילור, "הפרקליטים"), קשישה עוקצנית שלארה ג'ין מתיידדת איתה במסגרת התנדבות בבית אבות יוקרתי. זאת כנראה הדמות הכי קרובה למוצלחת בסרט, אבל לא אמין בעיניי כמה שטויות היא נותנת ללארה ג'ין להגיד בלי לצחוק לה בפרצוף ולהגיד "בואי נרגיע ומהר".

"לכל הנערים 2" הוא מסוג סרטי ההמשך שכל כך נופלים מהמקור שהם גוררים אותו למטה יחד איתם. תוך כדי צפייה חשבתי על המשכים "ישר לוידיאו" של דיסני, על ספרים לנוער שכותבים שצריכים לסגור את החודש כותבים ביומיים וחצי ואפילו על, רחמנא ליצלן, חמישים גוונים. עד כדי הסרט הזה מרגיש עצל, ממוחזר, שטוח ומרגיז. זה נורא חבל, כי הסרט הראשון, לצד "הבוס שלי בדייט" החמוד, עורר בי מידה של אופטימיות כלפי התחייה של ז'אנר הקומדיה הרומנטית בנטפליקס. אוי, הנאיביות.