מכונת הזמן

מאת
סרין
– פורסם ב 8 באפריל 2002Posted in: ביקורות

במקור: The Time Machine
במאי: סיימון וולס (הנין-של,)
במאי מחליף: גור ורבינסקי
שחקנים: גאי פירס, סמנתה
מומבה, ג'רמי איירונס

107 שנים אחרי שנכתב הספר ו-42 שנים לאחר צאתו לאקרנים של הסרט המקורי, שבה 'מכונת הזמן' לתפוס את מקומה בקולנוע הקרוב למקום מגוריכם. הספר המקורי נכתב על ידי ה.ג' וולס, סופר בריטי מוכשר ('מלחמת העולמות'), שנחשב לאחד מאבות המדע הבדיוני, לצד ז'ול וורן. התסריט של הסרט הנוכחי לא מזכיר בהרבה את הספר המקורי: בשניהם יש מכונת זמן. בכך, פחות או יותר, מסתכם הדמיון. בניגוד לספרות מדע בדיוני, הסרטים של ימינו מחויבים, כך נראה, להאכיל את הצופים גם בסיפורי אהבה ובמוסרי השכל (ובפופקורן).

התסריט הנוכחי מתחיל בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19 בארצות הברית, ובורא את הפרופסור המפוזר אלכסנדר הארטדגן, מרצה באוניברסיטת קולומביה ועסקן בענייני פטנטים והמצאות. גורל אכזר ('הו!') קוטע את האידיליה בין הארטדגן לארוסתו היפה והטריה. בצערו, מסתגר אלכס במעבדתו ולא נח לרגע עד שהוא משלים את בנייתה של מכונת זמן. מיד לאחר שהוא מסיים את בנייתה הוא ממהר לצאת לסיבוב בבייבי החדשה שלו, במטרה לחזור אחורה בזמן ולהתאחד מחדש עם אהובתו. כשהתוכנית הזו אינה עולה יפה, הוא מתחיל לנסוע קדימה בזמן בחיפוש אחר תשובה לשאלתו, מדוע איננו יכול לשנות את העבר. ליתר דיוק, הוא נוסע רחוק רחוק קדימה בזמן, אל שנת שמונה-מאות ושניים אלף, שבע-מאות ואחת (זה נראה ככה: 802,701, אבל יותר כיף להגיד את זה בקול). העתיד, כך מתברר, צופן בחובו הפתעות להמעיט (בניגוד ל'למכביר'). זאת אומרת, הוא פוגש הפתעות אבולוציוניות שממתינות לבני-האדם, אבל לא מהסוג שאני הייתי שמחה לפגוש בסרט מדע בדיוני. נכון, אני לא מצפה לפגוש בשנת שמונה-מאות ושניים אלף, שבע-מאות ואחת את הערימה של כל הגרביים השמאליות שנעלמו במהלך ההיסטוריה – אני יודעת שיש תעלומות שאף פעם לא ייפתרו – אבל העתיד שפגשתי לא היה מלהיב משום בחינה שהיא: לא מבחינת מצבם המבאס של בני האדם ולא מבחינת מצבה המבאס של העלילה.

מדע בדיוני בעיני מאפשר 'לשבור את הכללים' ולהעמיד אותי ואת העולם שסביבי עם שאלות שאולי יותר נוח לנו להדחיק. 'מכונת הזמן' בונה מתח טוב לקראת ה'מה יהיה' ומשחרר את כל האויר מהבלון בצורה צפויה ומתסכלת. אין כאן ממש שאלה פילוסופית וגם אין כאן שום דבר מקורי. לעומת זאת, גם אין המון אקשן. בסוף 'כוכב הקופים' הרמתי את גבתי בתמיהת "מה היה כאן בעצם?". בסוף 'מכונת הזמן' הרמתי את שתיהן.

בניגוד מוחלט למי המנוחות עליהם מתנהל מסע המחקר, בעשרים הדקות האחרונות של הסרט נזכר אלכסנדר שיש לו גם זוג רגליים ומתחיל לרוץ. קצת האקשן שמקבל הסרט נעשה בצורה מרוכזת מדי – כמו תרכיז של מיץ עם מעט מדי מים.

מעט האקשן הנ"ל לא עבר את 'מבחן ההזעה של סרין'. יש שתי דרכים לגרום לי להזיע בסרט: הראשונה היא להכריח שחקן מובחר וחטוב להתערטל על המסך; השניה היא לגרום לי להתחמק מכדורים שורקים, לברוח מהר יחד עם השחקן הראשי ולעודד את הדמויות בקריאות 'יאללה, יאללה'. בקיצור, ליצור אקשן משובח. 'מכונת הזמן' עבר את מבחן ההזעה יבש כמו תינוק מחותל ב'שמאמפרס': היה קצת אקשן, כאמור, אבל לא משהו מלהיב מדי – שום דבר שעוד לא ראיתי ושלא נספג מהר. אם הסרט בין כה לא נוטף אקשן ולא מחוייב לעלילה המקורית, אז יכלו להשקיע יותר בפואנטה החבוטה, שמשתרכת מהסרט כמו פחיות שקשורות לרכב של זוג שזה עתה נישא.

חוסר האחידות שבסרט בולט גם בהדבקה הגרועה שנעשתה לדמותו של גאי פירס: אלכסנדר הוא רגע אחד גירסת התקופה הויקטוריאנית למדען נוסח ד"ר אמט בראון ('בחזרה לעתיד'. מי, מי לא יודע?), ורגע אחר כך הוא מתיימר להציל את העולם בנוסח מארק וולברג (א-לה 'כוכב הקופים'). אף אחד בהנהלת הסרט לא שמע על אישיות אחידה. עזבו אחידה, אף אחד שם לא שמע על אישיות. הדמות היחידה ששימחה אותי היתה זו שגילם לרגעים ספורים (אך מוצלחים) אורלנדו 'עיני צפרדע' ג'ונס ('אבולוציה'). שאר השחקנים כוללים צוות שלם שנראה כאילו נשלף מקליפ ראפ עכשווי (רק בלי המכונית עם הגג הפתוח), והם גם לבושים בהתאם. ממש ציפיתי לרגע בו האישה המייצגת את דור העתיד – עטוית בגדי חרוזים מתוקף תפקידה – סמנתה מומבה, זמרת פופ-רית'ם-אנד-וואטאבר בדרך כלל, תתחיל לשיר. ג'רמי איירונס מצידו, שלא מסתפק בהשפלה שהיתה מנת חלקו ב'מבוכים ודרקונים', מתחפש לעתידו העגום של מייקל ג'קסון, בתוספת הפאה הלבנה של סארומן מ'שר הטבעות'.

לטובת הסרט אני יכולה לציין את העיצוב המוצלח ואת השימוש הנרחב (לעיתים נרחב מדי) בגרפיקת מחשבים. מעבר לכך, הסרט די חסר טעם: אין שום התייחסות לכך שאלכסנדר הוא בן המאה ה-19 אשר נוסע לשנת שמונה מאות ושניים אלף שבע מאות ואחת – דבר לא היה משתנה לו הוא היה מגיע מבת-ים של שנת 53' ונוסע לזימבבווה עילית של שנת מאתיים עשרים ושש אלף חמש מאות ושבע עשרה. אפילו מכונת הזמן נראתה לי חסרת טעם: היא עוצבה כמו דג זהרון גדול (אלו הארסיים מים סוף) בצבע זהב, ואין עליה דגש מיוחד בסרט. באותה המידה אלכסנדר (או עציץ, מה זה כבר משנה) היה יכול לתת עדיפות לקווים הבין-עירוניים של אגד, לו אלה היו מגיעים לשנת שמונה-מאות אלף אלפיים שבע-מאות ואחת.

בינתיים אני יכולה רק להמליץ לכם לתת עדיפות לסרטים אחרים – זה לא הסרט שתמותו אם תפספסו והוא בין כה יוקרן עוד מיליוני פעמים במיליוני גרסאות שונות.

תגיות: