ביקורת: היצור

מאת
יהונתן צוריה
– פורסם ב 13 בספטמבר 2018Posted in: ביקורות
'היצור' הוא הרימייק הנדיר שכל כך התעלה על המקור, עד שרוב העולם שכח שיש בכלל מקור.
שם רשמי
היצור (1982)
שם לועזי
The Thing
בימוי
ג'ון קרפנטר
תסריט
ביל לנקסטר
שחקנים
וילפורד ברימלי
קורט ראסל
קית' דייוויד
ריצ'רד דיסארט
לדף הסרט

פחד הוא דבר אישי, ומה שמפחיד אחד לא מפחיד את האחר. למשל: דיבוקים שטניים, רוחות רפאים, חייזרים מרושעים, זומבים ומפלצות הם לא דרך נעימה לפגוש את מותך, אבל אם אני אמות כתוצאה מאחד מהם אני אהיה בעיקר מבואס ממותי בטרם מת – לא מפוחד. כי בסדר, אז אתה חייזר מרושע ולא אסתטי – או שאני אצליח להרוג אותך או שאתה תהרוג אותי. מה מפחיד פה?

בשבילי, פחד הוא באי הידיעה. כאשר אתה מסתכל על משהו, ולא בטוח אם משהו הוא תקין או לא, ולא יודע אם מישהו הוא אנושי או רק משחק אותה, ולא יודע אם בכל שנייה הוא עלול לתקוף אותך – זה מפחיד. כי הדבר הכי מפחיד הוא מה שאתה לא יודע. ופלישת חייזרים שקטה, כזאת שמתרחשת בלי ידיעתך – היא מבעיתה אותי הרבה יותר מכתות שטניות, מלונות מבעיתים או רוצחים סדרתיים.

ו"היצור" (או "הדבר" כמו שהוא נקרא בהפצתו המקורית) מספר בדיוק על זה – פלישת חייזרים שקטה, כאשר לצופים רב הנסתר מהגלוי, ושבפועל ישנו הפחד הזה שאתה נמצא בחדר ואתה לא יודע על מי ניתן לסמוך ומי עוד רגע הולך להיפתח לשניים, להוציא זרועות תמנון מתוך העיניים שלו ואז להתחיל לחבוט בך ולנשוך אותך בו זמנית.

"היצור" הוא רימייק לסרט גרוע שמבוסס על סיפור קצר ועיקרו הוא "חבורת מדענים שתקועה בקוטב הדרומי מגלה שהם הכניסו חייזר/מפלצת לתוך המתחם שלהם, שהיצור הנ"ל יכול לשנות צורה לכל דבר שהוא וש-שיט שיט שיט החבר שלנו כרגע הפך למפלצת תלת ראשית, מה לעזאזל אנחנו עושים עכשיו". השחקן הראשי בסרט הוא קורט ראסל, אבל מחלקת השיווק בחוכמה לא שמה את הפנים שלו על הפוסטר.

כי הדמויות בסרט, למרות המשחק הנהדר של השחקנים (וקורט ראסל בפרט), הן לא מופת של עומק – אפשר היה להחליף את רובן בדמויות גנריות אחרות ואף אחד לא היה שם להבדל. הן עושות את המינימום הנדרש (לגרום לקהל להיות בעד בני האדם החיים: משימה שלא מעט סרטים נכשלים בה, אז אין לזלזל בהישג הזה), ואפילו קצת מעבר לו (כנראה שאין במאי שיודע להשתמש בכשרונות של ראסל כמו קרפנטר, שמוציא בכל אחד מהסרטים של קרפנטר הופעה נפלאה) אבל יודעות שעיקר האיכות של הסרט מגיעה מהבימוי המופתי של קרפנטר ובעבודת האפקטים ללא המתחרים של רוב בוטין.

כי למרות שברוב הדברים אנחנו הלכנו קדימה, קשה למצוא אפקטים בימינו שמתעלים על האפקטים של שנות ה-80. רגע לפני שהתעשייה ההוליוודית תברח לחיקו הקר של האפקטים הממוחשבים, יוצרי בובות ואיפור היו בשיאם והמציאו מפלצות ואפקטים שמעלות חיוך מכמה שהן מטרידות ומעולות. מדובר בעידן שהביא את ג'ף גולדבלום הזבובי, את הראש המתפוצץ ועוד כל כך הרבה דוגמאות – והכיפית מכולן היא "היצור". עבודת האפקטים של בוטין (שיצר את האפקטים המדוברים כאשר היה רק בן 22) היא נהדרת, אבל בגלל שאפילו לה היו פגמים, ושצריך לדעת איך לצלם אפקטים כך שיראו נהדרים, היא נעזרה בצילום של דין קונדי – צלם שהתמחה עם השנים בלצלם אפקטים מיוחדים כך שיראו על זמניים (הוא צילם גם את "מי הפליל את רוג'ר ראביט", "אפולו 13" ו-"פארק היורה"). ועם השילוב של שניהם, הסרט השיג את הויזואליה הנהדרת שלו: כזאת שמצליחה להטריד כל פעם מחדש, אפילו אם אתה כבר יודע מה הולך להגיע.

אבל מכיוון שגם אפקטים טובים יכולים ליצור סרט גרוע, כאן נכנס הבימוי של קרפנטר. בימוי שמצליח לקחת תסריט נהדר (של תסריטאי שכתב את התסריט הזה וזהו, בערך) ולהפוך אותו לחוויה ייחודית שהיא בגדר חובת צפייה. קרפנטר לא משתמש בטריקים זולים אלא בונה אתה מתח ביד אומן על ידי שילוב של התסריט, המשחק , העריכה, הסאונד והצילום שבונים סצנות כל כך אפקטיביות שאפילו כאשר מחליפים את הדמויות בסרט בדמויות של פאקינג פינגו או לשבור את הקרח, זה עדיין עובד. משהו בקצב הבסיסי, בהעמדת המצלמה, בשלד של הסרט כל כך מדויק שזה פשוט קולנוע טהור.

וכך, בשילוב בין תסריט, בימוי, אפקטים ונגיעה בפחדים האישיים שלי – "הדבר" הוא הסרט הנדיר שאני לא פוחד להצביע עליו כיצירת מופת מחשש שלאחר מכן אשנה את דעתי. אני בטוח שאנשים יכולים למצוא בו בעיות (אם לא בתוכן או בעשייה, אז בטח בפוליטיקה) אבל בשבילי מדובר באחד מהסרטים הנדירים האלה שמדברים אליי אישית, והייתי רוצה שידברו אל כולם. פשוט סרט נפלא.

וזה זמן טוב להזכיר שמי שרוצה לראות את הסרט, יוכל לעשות זאת בדאבל פיצ'ר ביום חמישי הבא בסינמטק הרצליה. פרטים כאן. 

תגיות: