"בלקספלויטיישן" הוא ז'אנר קצת מוזר. הוא כולל סרטי אקשן, מתח, קומדיה – מדי פעם גם אימה, שהמשותף להם הוא שהם נעשו בשנות השבעים וכללו בתפקידים בכירים שחקנים שחורים שלחמו בכוחות לבנים (אם כי לא תמיד). האיכות בסרטים האלה התנדנדה בפראות, חלק מהם כמעט בלתי ניתנים לצפיה בלי משקפיים אירוניות או היסטוריוניות, לעומת חלק שהם כיפיים מאוד גם לעומת סרטי מתח עכשוויים.
ככל ז'אנר, גם הז'אנר הנ"ל זכה לפארודיות: אחת בשנות השמונים ("I'm Gonna Get You Sucka") ושנייה (ומוכרת יותר) – "בלאק דיינמייט". הז'אנר כמעט תמיד תיאר את התסכול של השכונות השחורות בערי ארה"ב, אבל לא תמיד הצליח להיסגר על מסר אחד (כיאה לז'אנר שהתפרש על פני עשרות סרטים ויוצרים שונים): האם סרסורים הם מגניבים לאללה או גורם הצרות בגטו? מה האחריות של שחורים למצב שלהם ומה של כוחות חיצוניים? ולמי, בסופו של דבר, צריך לתקוע כדור בראש?
"הם שיבטו את טיירון", בלי טיפת אירוניה, מחייה את הז'אנר: במה שנשמע כמו בדיחה (משהו שהסרט מודע אליו), סרסור (ג'יימי פוקס), עובדת מין (טיונה פאריס) וסוחר סמים (ג'ון בויגה) מגלים דברים מוזרים בשכונה שלהם ומנסים להתחיל לחקור. כפי שאפשר להבין מהשם, הכיוון הוא יותר מד"בי מסרטי שנות השבעים שדיברו על קנוניות צנועות יותר.
כאמור "טיירון" הוא המשך ישיר לז'אנר, בלי עקיצות מטא (סרטים אחרים, ובראשם "בלתי נראה" משנת 2000, דווקא זוכים לאזכורים) ובלי גוון פארודי, אבל כן עם מודעות עדכנית יותר. זה אומר פחות גיבורים גבריים שמרביצים לנשים שנופלות לרגליהם, ויותר שיתוף פעולה בין שלוש דמויות שמתקשות לסמוך אחת על השנייה, ועם סיבה טובה.
אבל, בהתאם לז'אנר, זה גם אומר טונות של סטייל. מהפסקול הפאנקי, דרך התלבושות המגניבות ועד הדיאלוגים הכיפיים – "טיירון" מחזיר את הבלקספלויטיישן כאילו השנה היא 1977 או משהו, ולמי שהסוגה כן מדגדגת לו איפשהו בלב – זאת חזרה משתלמת.
פונטיין בגילומו של ג'ון בויגה הוא הדמות הראשית והרצינית, ואולי דווקא הצורך בלהיות האיש הרציני ו"המנהיג" גורם לכך שפאריס ופוקס גונבים את הסרט מתחת לידיים שלו. זה לא שהוא רע, אלא שהוא מקבל בעיקר ביטים רגשיים (שעובדים טוב), והם מקבלים את הפאנצ'ים הכי טובים. אבל למען האמת, זה לא עניין של מי הכי טוב כמו העניין של הכימיה בין שלושתם – והיא מצוינת. אם השלישייה הזאת לא מתחבבת עליכם אתם בבעיה רצינית, כי תכלס – כמעט ואין דמויות אחרות בסרט הזה. יש כמה דמויות של נבלים, אבל הן לא מופיעות זמן רב ולא משאירות רושם כזה עצום. הן כיפיות, לא משעממות ומפתיעות – אבל לא ממש נבל לפנתיאון.
אבל אולי הנקודה הכי משמעותית בסרט, כאמור, היא הפוליטיקה שבו. ו"טיירון" הוא סרט מאוד מאוד פוליטי, שמאשים כוחות – לאו דווקא לבנים אבל כזה, כנראה לבנים – בכך שהם מטמטמים בכוונה את האוכלוסיה, שולטים בהם דרך כימיקלים ומוזיקה ובכלליות מתייחסים לאנושות כמו ניסוי אחד גדול. זאת אמירה שגם אפשר להתפלסף עליה עד מחר, אבל הסרט אף פעם לא מותיר לדמויות שלנו ברירות קלות וחד מימדיות. הסרט לא מוריד אשמה ואחריות מדמויות שהן בסך הכל השפעה שלילית על הסביבה שלהן, גם אם הוא אף פעם לא טוען שזה איכשהו מגמד את האשמה של האחראים על הניסוי. זה חבל די דק להלך בו, ו"טיירון" עושה את זה באופן מעורר השתאות. בעידן שבו הוליווד נוטה לדחוף פוליטיקה בצורה די גסה, הדרך שבה "טיירון" מצליח לשלב את העלילה שלו עם הנושא יכולה להוות מקור השראה לשלל אולפנים.
כי כזה, כן, הרבה פעמים יש בעיות אמינות עם תיאוריות קונספירציה מוגזמות שאמורים לקחת ברצינות, אבל זה הקסם ב"טיירון" – אתה לא ממש אמור לקחת את זה ברצינות. אתה אמור להתלהב מהקיצוניות והבלתי אפשריות של זה, ומכמה שזה מגניב ואז רק אולי גם לשקול את העניין הפוליטי. וכזה, תקשיבו – זה אכן ממש מגניב. עלילתית וויזואלית כאחד.
וזה נכון בכלליות ל"טיירון" – למרות האמירה שנובעת ממנו, זה לא סרט שצריך לחשוב בו יותר מדי (בייחוד במערכה האחרונה, שם מתרחשים דברים לא הגיוניים אפילו קצת אבל מגניבים למדי), אלא ליהנות מהאווירה הפרנואידית-טיפשית, מהסגנון של הדמויות, מהמוזיקה הכיפית ומהסטייל שנוטף מהסרט. קשה להגיד שזה הסרט הכי טוב בנטפליקס, וכנראה שזה אפילו לא יהיה הסרט הכי טוב בפלטפורמה השנה – אבל זה סרט נהדר להעביר איתו שעתיים בסלון.
סליחה על ההפרעה
גם נכנס אצלי לקטגוריה הזאת.
טוב, הסרט הזה השאיר אותי עם שאלה אחת קטנונית אך מעצבנת - באיזו שנה הוא מתרחש לעזאזל
הטכנולוגיה ברוב הסרט (סלולרים, טלוויזיות) מתאימה לתחילת שנות ה-2000, בעוד הטכנולוגיה באיזורים היותר "מד"ביים" היא עירבוב של טכנולוגיה שנראית מיושנת יותר עם כזאת שנראית מודרנית או עתידנית. הייתי יכול לחיות עם זה בשלום אם הסרט לא היה מלא ברפרנסים תרבותיים. רובם עדכניים לשנת 2003 בערך, אבל פתאום צץ בתחילת הסרט איזכור של בלוקצ'יין, מה ששם אותו בשנת 2012 (נניח) לפחות. זה מאוד קטנוני אבל המוח שלי חיפש מרבית הסרט תשובה לשאלה הזו.
ולגבי דברים קצת יותר חשובים – באמת אחלה סרט. משעשע בלי להיות פארודי או קומי. המוטיבציה של הדמויות להמשיך (בהתחשב בגודל האיום שהם נלחמים מולו) קצת לא אמינה, אבל הצלחתי לסספנד אותה.
לגבי מודעות עדכנית – קשה להגדיר את הסרט כבעל יחס מודרני לנשים, בהתחשב בעובדה ששתיים מהדמויות הראשיות הן "סרסור בעל לב זהב" ו"עובדת מין שעבורה זאת סתם תקופת מעבר". אבל רוב הזמן אפשר לשים את העיסוק של הדמויות בצד כי הדינמיקה ביניהן באמת נהדרת.
זה לא בלוקצ'יין, זה בלאקצ'יין.
(ל"ת)
סרט חביב מאד.
ג'ון בויגה נהדר וגם השאר עושים עבודה טובה. אחלה סרט.
אולי הסרט נטפליקס הכי טוב שיצא
הסרט לא מושלם אבל לעומת הרבה סרטים שמחקים את תרבות הרחוב – זה מרגיש אותנטי
+הסרט מצחיק
מומלץ לערב שקט
מכירים שעוברות 20 דקות ולא בחרתם מה לראות? אז פשוט תבחרו בסרט הזה.
סרט מוזר אבל מבדר
והפסקול פשוט מצויין!
זה הז'אנר
(ל"ת)