ביקורת: הנזיר והרובה + תלמה

נזיר, רובה, זקנה, ותרמית טלפונית נפגשים בביקורת.

שני סרטים מגיעים למסכינו, כאשר שניהם מוצגים קצת יותר "מגניבים" ממה שהם. "הנזיר והרובה" מתהדר בשם שזורק אותך למחוזות האקשן, ו"תלמה" מוצג כפארודיית אקשן שבה במקום גבר בן 50 עם עבר סודי יש סבתא יהודיה זקנה. שניהם לא ממש מגניבים באופן שהם מוצגים ועדיין מומלצים מאוד, אז הנה ביקורות קצרות יחסית על שניהם. 

הנזיר והרובה

ההיכרות הראשונה שלי עם בהוטן הייתה דרך משחק מחשב של הפנתר הוורוד, באחת מההרפתקאות אליה נשלח הפנתר לעשות משהו בליווי שירים הרבה יותר קליטים וטובים משיש להם זכות להיות. למען השם, זה משחק מחשב לילדים, מה אתם משקיעים. היום רק הרעיון של לדבב משחק מחשב לעברית יגרום למפתחים לצחוק בקול גדול. בכל מקרה, המשחק יצא בשנות התשעים והדגיש את העובדה שבהוטן היא מדינה שסוגרת את הגבולות שלה לעולם החיצון ודבקה במסורת ויהי מה. 

אלא שמאז שנות התשעים כנראה שהבינו שם בבהוטן שלא לעולם יעמוד הדבר, והתחילו לפתוח מעט את השערים כולל שליחת סרטים לאוסקר. ספציפית, שליחת הסרטים של פאוו צ'וינינג דורג'י ("לונאנה: יש יאק בכיתה") שמדגיש בסרטיו את המתח בין המסורת למודרנה. בסרטו הקודם זה בא לידי ביטוי דרך הדילמה של המורה שחלם לנסוע לאוסטרליה ונתקע על הר עם יאק בכיתה, וב"נזיר והרובה" זה בא לידי ביטוי דרך שלל סיפורים שכולם מתרחשים סביב (ובעקבות) הפיכתה של בהוטן לדמוקרטיה והבחירות הדמוקרטיות הראשונות של המדינה אי אז ב-2006. 

אז אחד מהסיפורים הוא על נזיר שמתבקש למצוא רובה ולהביא אותו ללאמה שלו (כמו דאלי לאמה, לא כמו החיה). השני הוא סוחר נשקים אמריקאי (מארק צוקרברג מבחינתי, עד שיוכח אחרת) שמגיע למדינה בשביל לקנות רובה עתיק מימי מלחמת האזרחים, ואפשר לראות איך שני הסיפורים שלהם משתלבים אבל אז יש גם את הסיפור על המשפחה הגרעינית הקטנה שנקרעת בגלל שהאבא תומך במועמד אחד והמשפחה של האמא במועמד אחר, או הסיפור של מי שעוברים כפר כפר במטרה להסביר לאנשים מה זה בכלל כל הקטע הזה של בחירות, איך הוא עובד ולמה הוא בכלל טוב. 

אם כל זה מזכיר לכם קצת סרט של גאי ריצ'י של המון סיפורים שמתכנסים בסוף אז, ובכן, כן – אבל בודהיסטי בהרבה. גם במסר הגדול שיש לסרט, גם בתפיסת החיים שמובילה כל סצנה וגם באווירה הכללית: זה סיפור פשע מרובה משתתפים רק שכולם הרבה יותר רגועים ומוכנים ללמוד לקחים מהטבע ואחד מהשני.  

יש לזה את הקסם שלו, גם אם קשה להגיד שכל הסיפורים והדמויות כתובים באותה איכות ואולי היה אפשר לוותר או לחדד כמה מהם. למי שרוצה להסתכל על דמוקרטיה "מבחוץ", זה בהחלט מומלץ.

תלמה

הדבר שחשוב לתלמה זה העצמאות שלה. בגיל 93 זה לא פשוט – היא לא ממש משתלטת על כל ענייני המחשב וצריכה את העזרה של הנכד שלה, וההורים שלו כל הזמן מודאגים ממנה ורוצים לשלוח אותה לבית אבות. אבל תלמה יודעת מה טוב לה. טוב לה לחיות לבד. 

רק שאז היא נופלת קורבן לתרמית טלפונית, ומרגישה כיצד כל התדמית שבנתה לעצמה חומקת לה בין האצבעות. אז היא יוצאת למסע בלי להודיע למי מהמשפחה שלה – להשיב לעצמה את הכסף ועל הדרך להשיב לעצמה את העצמאות שלה. 

גם הנכד שלה, דניאל, שהיה אמור לשמור עליה, יוצא למסע בעקבותיה להוכיח לעצמו או למישהו שהוא לא אפס מוחלט. 

כאן מתחיל סרט מסע, שלרגעים גם לוקח קלישאות אקשן ומתאים אותן לגיל השלישי, על אנשים שמנסים להגדיר את עצמם בפני עצמם. זה סרט מרגש ומתוק על חברים, משפחה ומה לא. עוזרת העובדה שכל השחקנים מתוקים להפליא – קשה להגיד שמישהו מהקאסט הראשי עושה את תפקיד חייו, אבל ג'ון סקוויב בהחלט מוכיחה שיש לה את הכריזמה לסחוב סרט שלם כאישה מצוברחת, נחושה ובכל זאת חביבה. ריצ'רד ראונדטרי מצליח לאזן אותה כאדם זקן שמודע לחולשות שלו ולצורך של האחר, ופרד השינגר מצליח להיות לוזר אמין אבל תמיד חביב מספיק שלא נשנא כנכד שלה. 

את הסרט ביים וכתב ג'וש מרגולין בהתבסס על סבתא שלו לרמת ציטוטים שהיא אמרה מתישהו והוא הכניס לסרט, והוא מראה בסרט הביכורים שלו פוטנציאל להיות במאי של קומדיות קטנות ומחממות לב – בהנחה שמארוול לא יבואו אליו עם שק של כסף כדי שיביים את "המארוולס 2: מארר גארר". 

אני מודה שכששמעתי שהסרט נבחר לפתוח את פסטיבל ירושלים הרמתי גבה. סרט קטן, בלי שמות גדולים, בלי קשר ישראלי או יהודי ניכר (אם כי בדיעבד זה לא היה נכון, זה סרט יהודי למדי) ובלי ביקורות משתפכות? אבל צפייה בו ממיסה כל חשד או חשש: זה סרט מהשורה הראשונה ואחד מהסרטים הטובים של השנה. בטח למטרת צפייה משותפת עם סבא או סבתא אהובים.