"אני מבין שאחותך כבר לא איתנו" שמעתי אותו פולט בצער. מיכל (אשתי) נאלמה למספר שניות, אחותה הרי בסדר גמור. "אבא, יעל חיה ובועטת. אתה מוזמן להתקשר אליה". אבל הניגון הזה חזר על עצמו למחרת – "אני מבין שאחותך כבר לא איתנו" נאנח שוב האב בן ה-70. ההלם הוחלף בתסכול, ואת התסכול החליף מאז כעס. קל להיות שיפוטיים אבל אשתי לא תכננה בגיל 30, בכל יום באותה השעה (17:00, תמיד על הדקה) לבשר לאביה המתאבל כי אחותה חיה.
וכשזה לא בעניין אחותה, אלה דברים פעוטים אחרים. לוודא למשל שהוא לא יְלך לעבודה (כי הוא שנים אל תוך הפנסיה) ולהזכיר, חדשות לבקרים, כי האישה בביתו זו מטפלת זרה ולא פורצת. אני אומר פעלים כמו "להזכיר", "לוודא" ו"לספר" אך המונח הנכון יהיה "להתווכח" – כי הדמנציה לא פגעה בעקשנות של החם שלי. בלבול שמחריף ובדידותו כאלמן הפכו את השיחות היומיומיות למסכת של הוצאת תסכול ורבלי.
לכן חוויית הצפייה שלי בסרט הדרמה "האב" הייתה שונה מזו של הצופה הממוצע. קולנוע זה דבר מופלא, ולא זוכר שיצא לי אי פעם להתיישב כך מול סרט בדיוני ולתהות אם הוא בעצם אוטוביוגרפיה שנלקחה מהחיים שלי (לפחות לא מאז "כביש הזעם").
אנתוני (אנתוני הופקינס) הוא אלמן דמנטי שגר לבדו בלונדון. אם תהיתם כיצד מתנהל סרט בראי אדם חולה דמנציה, התשובה היא "מלחיץ" – שבועות חולפים בדקות, קרובי משפחה מחליפים פנים וכלל לא ברור מה אמיתי ומה לא; אנתוני מנסה להרכיב את חלקי הפאזל אך כשנדמה כי הוא תכף מצליח, חלקים נעלמים, אחרים מופיעים והפאזל הופך בכלל לג'נגה. סצנה מבריקה אחת מדגימה היטב את הכאוס בו שרוי אנתוני כשהיא מסתיימת בדיוק איך שהחלה, רמז ללופ בו הוא שרוי וממנו כבר לא ייצא.
אמנם זה נשמע כאוטי ומבלבל אך "האב" מפגין איפוק רב בקילוף שכבות הדמנציה של אנתוני – הסצנות בו לא מתחרות אחת בשנייה כדי להיות מופרכות ככל שניתן, אלא הן מתכתבות זו עם זו ויוצרות עקביות בבלבול; בין אם זו דמות בחייו של אנתוני שנראית אחרת מכפי שזכר – ובהמשך חוזרת כדמות אחרת, או משפט שנאמר לאנתוני שוב ושוב ולא ברור באיזה הקשר. מבחינתנו הצופים, "האב" הוא סרט הוא על אדם שנכנס למחילת הארנב אך מנסה לנהל את שגרת יומו כרגיל – וככל שהוא מנסה יותר, ארץ הפלאות הזוועתית הזו גוררת אותו יותר עמוק פנימה.
אנשים לא מבריאים מדמנציה. עובדה מוגמרת זו הופכת את "האב" לסרט מתסכל מהרגע בו מבינים מה עובר על אנתוני, ושמכאן זה רק יֵלך ויתדרדר. אנתוני מתעקש לאורך הסרט שהוא בסדר – ולפעמים זה כמעט ועובד לו; כפי שאשתי עוד מנהלת מדי פעם שיחות נורמליות עם אביה, כך גם "האב" מזכיר לא פעם כי מתחת לאנתוני הבודד והמבולבל מסתתר אנתוני הופקינס – רקדן, פלרטטן וצ'רמר. המעבר החד מרגעים משפחתיים שובי לב אל צעקות וביזוי, מפי אדם שהאגו שלו במירוץ צמוד אל מול יכולותיו הקוגניטיביות – הם שמרכיבים את הדרמה הצובטת והכואבת ביותר של "האב".
אולם כואב ככל שיהיה לראות את מה שעובר על אנתוני, זו בתו אן (אוליביה קולמן המלכה) שנאלצת להתמודד מול התקפי כעס, עקשנות ואמת מכוערת שעדיף היה כי לא תצא – ואת כל זה היא סופגת, סופגת וסופגת. כולנו בני-אדם עם מד גבולי של סבלנות, וקשה לתאר מה אן באמת מרגישה מבפנים: הסרט אמנם לא עוקב אחר בת דמותה של קולמן אך המבט שלה כשהיא מבקרת את אביה, מבט שמנסה לשדר "עסקים כרגיל" אך מקרין "הצילו" אחד גדול, אומר לנו הרבה יותר מכל משפט שיוצא לה מהפה. אן מנסה ללהטט בין חייה האישיים (שכוללים לְרַצות את בן זוגה חסר הסבלנות) ובין הכמיהה לא לנטוש את אביה בשעתו הקשה, אולם בסופו של יום אן אנושית, ואפשר כמעט ולשמוע את המד הפנימי שסופר את השניות בטרם תתפוצץ.
הסרט נקרא "האב" ולא "האיש הדמנטי" ועל כן מערכת היחסים בין אן לאביה היא העיקר פה, ומערכת היחסים הזו מעוררת אמביוולנטיות רבה. מצד אחד כולנו כואבים עם אנתוני ומבינים מה עובר עליו – הרי אנחנו חווים יחד איתו, בזמן אמת, את השינויים הקיצוניים והלא-הגיוניים בחייו. מאידך, הטיפול המסור של אן ניכר, ואנחנו הצופים (ו-"אנחנו" הם הרי אנתוני) רואים כמה קשה היא עובדת. למרות זאת, היא לא זוכה לטיפת הערכה מצד האדם לו היא מקדישה את חייו – מה שגרם לי לכעוס על מי שבסופו של יום הוא בודד בן 80.
"האב" הוא סרט מופתי שדומה יותר לביקור בתיאטרון מאשר בקולנוע (הוא מבוסס על מחזה של במאי הסרט, פלוריאן זלר, שכתב גם מחזות בשם "האֵם" ו"הבן". מחכה בקוצר רוח ל"הבן-דוד השלישי מצד האימא") ועל כן הוא מצריך מידה רבה של סבלנות. "האב" אמנם לא מאוד ארוך, 97 דקות, ועל אף שהוא מתאר כאוס שמתחולל בחייו של הגיבור – הסרט עצמו איטי, רווי שתיקות ומצריך מצב רוח מאוד ספציפי כדי ליהנות ממנו – מצב רוח שלא משיגים בערב שישי עם חברים ובירה.
אני לא חושב שאי פעם אצפה בו שנית כי הוא מהנה כמו הרצאה על חתלתולים במלחמת העולם, אבל "האב" מספק הצצה לחייהם המתסכלים של חולי דמנציה, הופעות המשחק בו יוצאות דופן ומשחקי המצלמה מדהימים (שזה פלא כשלעצמו, כי הסרט ברובו מתרחש בדירה אחת) – כלומר, לכל הפחות צפייה אחת בו אתם חייבים לעצמכם. ייתכן ותצאו מהצפייה הזו מדוכאים וייתכן שתרצו לחבק את אבא או סבא שלכם, אבל "האב" הוא מסוג הסרטים שנשארים איתכם – וזאת בלי שיש בו משהו גדול מהחיים או יוצא דופן. רק איש אחד חולה והבת שלו.
אציין שהביקורת פורסמה לנוכח ההקרנות של הסרט בפסטיבל ירושלים
וזאת לאחר שהביקורת הוכנה לקראת ההפצה ביוני, ואז הסרט נדחה, ונדחה, ואז נעלם מלוח ההפצה. זה אחרי שאדרי בנה אותו כמוקד משיכה עיקרי זוכה אוסקר כשהקולנועים יפתחו.
מה שאני אומר זה שמי שרוצה לראות אותו על מסך גדול – יש מצב סביר שכעת זאת ההזדמנות הכי טובה שלכם לעשות זאת.
יום יבוא ואהיה מוכן להתמודד עם הסרט הזה. ח"ח על הביקורת.
(ל"ת)
בהחלט ח"ח על הביקורת
הדגשת נקודה שחסרה בכל כך הרבה סרטים על דמנציה*, הרפטטיביות המטריפה ואינספור ההזדמנויות של בני המשפחה, מלאי כוונות טובות ככל שיהיו, לפשל ולאבד את הסבלנות מול החולה. כן, זה נראה נורא במבט מבחוץ. לא, אין דרך לא ליפול בזה.
לזכות הסרט יאמר שעד הדקות האחרונות, שפחות עשו לי את זה, הוא באמת עושה כל מאמץ לא ליפול לסנטימנטליות זולה (עוד אחד מהמאפיינים הבולטים של הנושא בקולנוע). והשחקנים, עם הופקינס וקולמן בראש, באמת נהדרים.
* בראשם הקישקוש הנצלני שעליו ג'וליאן מור זכתה באוסקר שהציג משפחה שכל דבר קורה לה פעם אחת בדיוק. ברור שמגיע לה אוסקר, לא על זה.
סרט שובר לב
וקולמן פשוט מדהימה. המבטים האלה שלה…
ניתן לה עוד עשור וחצי כזה והיא תהיה גדולה יותר מהופקינס
(ל"ת)
ביקורת מקסימה רם!
הסרט הזה בהחלט היה קשה לצפייה. גם סבא שלי מתמודד עכשיו עם הדמנציה, וההידרדרות ההדרגתית במצב שלו משפיעה על כל המשפחה. אמנם אני גר רחוק ממנו, אבל זה רק מדגיש את השינויים החדים במצב שלו כשאני מגיע לבקר.
אני לא יכול אפילו לדמיין כמה מורכב להתמודד עם הסיטואציה הזאת כשצריך לטפל בו יום יום, ואוליביה קולמן הנהדרת משחקת את זה נפלא – האכפתיות המשולבת בתסכול, והעצב הגדול שתמיד משתרך אחרי כל אינטראקציה. המבטים שלה הם החלק המרגש ביותר בסרט עבורי, וכל אחד מהם העלה לי דמעות בעיניים.
וכמובן, המשחק של אנתוני הופקינס לחלוטין מצדיק את כל הפרסים האפשריים. הוא הצליח להעביר את הבהלה המצמררת של הזיכרון המשתנה בדרך הכי אותנטית שיכולתי לדמיין. הניואנסים שלו, בין אם זה בהתנהגות של אנתוני או ברגעי השכחה האכזריים, הופכת את הסרט ליצירת מופת אמיתית.
אני כן חושב שהסרט נופל לאובר דרמטיות לפעמים, אבל זה אפקטיבי. בעיקר בשליש האחרון של הסרט, שבו הקהל כבר מבין מה בדיוק מתרחש ויכול רק להיות עד לנפילה הטראגית בזכרונותיו של אנתוני. הסצנה האחרונה מוטטה אותי רגשית, לא רק בזכות המשחק אלא גם בגלל שהרגישה כל כך אמינה וכנה. באמת סרט מצוין.
איזה סרט נפלא
סרט נפלא ושובר לב. סיימתי אותו לפני חצי שעה ואני עדיין עם מחנק בגרון.
את רוב הדברים שאפשר להגיד על הסרט כבר אמרו, אבל אני רוצה להרחיב על משהו שפחות צויין פה…
הדרך בה הסרט מנסה לדמות את חוויית הדמנציה עבור הצופה נעשתה בצורה מושלמת. מעבר לצורה (המעולה גם היא) בה הסרט מטשטש את ההתמצאות בזמן, שנעשית בעיקר בעזרת התסריט ובעזרת משחקו המבולבל של אנתוני הופקינס, מה שלפי דעתי יותר מרשים זה איך שהבימוי והצילום גורמים לצופה להרגיש לא רק אפס התמצאות בזמן (שכאמור, נעשה יותר בתסריט), אלא גם במרחב. הצורה הסימטרית שבה הסרט מצולם, כשלעתים קרובות יש דלת או חלון במרכז הפריים גורמת לכל מקום ולכל דירה שבה אנחנו נמצאים להיראות זהים לחלוטין. אולי זה לא אותו חלון, או אותה דלת, אבל הכל ממוסגר באותה צורה וזה מונע ממך להרגיש הבדל כלשהו בין מקום למקום. אני לא יודע אם כל בכל סצינה שהתרחשה בתוך דירה (כמעט כל הסרט) התרחשה באותה דירה, אבל בעזרת הצילום, זה לחלוטין הרגיש ככה. הכל נראה אותו דבר. הכל מרגיש אותו דבר, הכל מרגיש כמו משהו שכבר ראית, הכל מרגיש כאילו אתה נמצא שם והיית שם במשך כל הסרט, למרות שהמיקומים משתנים. בדיוק כמו שאנתוני מרגיש שכל מקום שבו הוא נמצא הוא בעצם הדירה שלו. די מדהים.
לצפות בסרט הזה זו חוויה מאוד קשה וטראגית, אבל אני חושב שזה ממש שווה את זה. עבר הרבה זמן מאז שסרט גרם לי להרגיש ככה.
אגב, מאז שהתחלתי לכתוב את התגובה הזו עברה לה כמעט עוד חצי שעה, והמחנק בגרון עדיין נשאר. נראה שזה מסוג הסרטים האלה שלא עוזבים אותך ונשארים איתך להרבה זמן גם אחרי שהם נגמרים.