ביקורת מתגלגלת: האחרונים מבינינו

מאת
רם קיץ
– פורסם ב 15 במרץ 2023Posted in: ביקורות, טלוויזיה
הסדרה שמנפצת את "קללת משחקי המחשב" לרסיסים.

כמו תמיד, אזהרה: הביקורת המתגלגלת מכילה ספוילרים (בהתאם לכל פרק, לא לכל הסדרה). נקודות השוואה עם המשחק המקורי ייעשו רק ביחס לנקודת הזמן במשחק שהפרק מושא הביקורת מכסה. בתגובות, אנא הקפידו לסמן ספוילרים ולציין לאיזה פרק הם מתייחסים, ולהקפיד כפליים עם ספוילרים מהמשחק שהם מאוחרים לפרק שעליו אתם כותבים. ועכשיו, רם.

• פרק 1: כשאתם אבודים בחשכה
• פרק 2: נגועים
• פרק 3: הרבה מאוד זמן
• פרק 4: בבקשה תחזיק לי את היד
• פרק 5: להחזיק מעמד ולשרוד
• פרק 6: שארים
• פרק 7: נותרים מאחור
• פרק 8: עת מחסור
• פרק 9: לחפש את האור

פרק 1 | "כשאתם אבודים בחשכה"

"וואו, זו יכולה להיות סדרה נהדרת ב-HBO" הוא משפט שאני כמעט משוכנע שחשבתי בעת ששיחקתי לראשונה ב-The Last of Us, משחק הוידאו עטור השבחים מבית סוני ושאותו כתב וביים הישראלי (לשעבר) ניל דרוקמן. אמנם משחקי וידאו בעלי אופי "סינמטי" היו קיימים עוד קודם לכן אך TLOU הציב סטנדרט חדש. על כן אתם יכולים, קרוב לוודאי, להבין מדוע כל-כך מתבקש החיבור הזה בין משחק וידאו שמצטיין בכל הקשור לבימוי, כתיבה, משחק ועיצוב – ובין רשת שידור שמצטיינת בכל הקשור לבימוי, כתיבה, משחק ועיצוב. במובנים מסוימים, The Last of Us (להלן: "האחרונים מבינינו") נולדה להיות ב-HBO.

עכשיו, האם אני אחד המעצבנים האלה שיזכירו בכל הזדמנות שהם שיחקו במשחק? ברור שלא. שיחקתי בו פעמיים כך שאני אהיה אפילו יותר מעצבן. ובכל זאת, אשתדל לשים בצד את האהבה שלי למשחק ולדמויות כדי לנסות ולבחון האם הסדרה כן עומדת בפני עצמה (דגש על המילה "אשתדל").

את ההחלטה החכמה הראשונה בעיבוד עתיר התקציב של HBO אנו רואים כבר בפריים הראשון, באותו ריאיון באולפן טלוויזיה שפתח את הפרק ושנועד, נגיד את האמת, לומר לנו הצופים דבר אחד ויחיד: שזו לא סדרת זומבים. שמעתם? לא. זומבים! מה פתאום זומבים! אנחנו ב-HBO. את הזומבים תשאירו לרשתות נחותות. כאן זה רק פטריות-קטלניות-שמשתלטות-על-המוח! וכך, בניגוד להסבר הדי מעפן במקור שכלל מונטאז' של קטעי חדשות וגזרי עיתונות (מונטאז' שלא הקשבנו לו בכלל כי בדיוק ניסינו לעכל את המוות של שרה) הפעם מבינים במה מדובר החל מהסצנה הראשונה.

מודה, לרגעים אחדים הייתי מתוסכל מהשינוי. הרי לא עדיף להיכנס לנעליים של שרה ולהיות, ממש כמוה, מבולבלים מהכאוס שסביב? אולם ככל שהפרק המשיך האדרנלין סביב חיי שרה גבר בגלל הידיעה שהיא חרק קטן וחסר משמעות בתוך מה שאנחנו, הצופים, יודעים שהוא גדול בהרבה ממנה ומאביה. התכווצתי כאשר ראיתי אותם חושבים לאיזה כיוון לברוח ותוהים בקול מחשבות סרק אודות המגיפה ("אומרים שזה בגלל סמים", "אומרים שזה הדביק רק אנשים מהעיר") – הרי כל דבר שהם יעשו לא יעזור. העולם כפי שאותו הכירו אבוד.

ואז התכווצתי פעם נוספת כשנזכרתי כי דיבורים ומחשבות שכאלה היו גם לי, ולרבים מכם, עד לאחרונה. הרי העולם ניסה להרוג אותנו לא מזמן וייתכן שבתנאים מעט שונים הוא היה מצליח. וזה היופי המחריד של הפרק: הוא גרם לנו לחוש תחושת עליונות על ג'ואל ושרה האבודים והמבולבלים, ובו זמנית הביא תחושה שהאבדון גם מעבר לכתף שלנו. הרי אנחנו, בתנאים אחרים, היינו יכולים להיות הם.

במהלך הצפייה ניכר שהפרק הראשון הוא למעשה שני פרקים שנערכו יחדיו (וזה לא ניחוש, זה נאמר בפודקאסט) מה שמסביר מדוע לעונה הזו צפוי מספר מוזר של 9 פרקים. סביר להניח שהיינו אמורים לבלות עם שרה פרק שלם עד הרצח שלה בידי חייל אך לבלות שעה שלמה במחיצתהּ של דמות שלא נראה יותר בהמשך, רק כדי שנהיה עצובים ממותה אפילו יותר מאשר במשחק (שנפתח רק ברגע בו ג'ואל חזר מאוחר מהעבודה) זה לא פתרון שהיה מיטיב עם הסדרה או עם הצופים; מוות של נערה צעירה הוא טראגי לא חשוב מספר הדקות שהכרנו אותה.

עם זאת לטעמי היה מקום, ממש כמו במשחק (אין, אני מצטיין בקטע הזה של בידול!) להמתין עם קליפ הפתיחה – הנהדר, יש לציין – עד לרגע בו שרה מתה, ולא רק כי אני אוהב קרדיטים שמגיעים מאוחר (טוב, גם קצת בגלל זה) אלא כדי שנבין שמה שראינו עד עכשיו היה הפרולוג, טעימה, ולמעשה הסיפור האמיתי מתחיל 20 שנה קדימה. ומה יש לנו 20 שנה קדימה? עוד ילדים שנהרגים על-ידי בני אדם, זה מה.

אני מבין שהסדרה רוצה להדגיש שגם שני עשורים לתוך האפוקליפסה העולם עדיין עמוק בחרא, אבל להרוג ילד שעבר כברת דרך כדי להגיע למקום מבטחים, ואז לשרוף את הגופה שלו (ועוד שתי סצנות לאחר מה שקרה עם שרה) זו לא אקספוזיציה טובה אלא אכזריות לשם האכזריות, מהסוג שרואים בסדרות כמו "סיפורה של שפחה". והרי ממילא ג'ואל גר כעת בבוסטון, זה נוראי מספיק גם לא במסגרת אפוקליפסה.

מהנקודה הזו הסדרה בעיקר מניחה את הקלפים על השולחן: ג'ואל הוא כעת מבריח מוכשר ואיש שיחה מרתק כמו שזיף (אלא אם תדברו איתו עם קונסטרוקציה של בניינים) ואלי היא יתומה מסתורית שמשום מה הפטרייה לא משפיעה עליה – וצריך כעת להעביר אותה הרחק הרחק מבוסטון. הפרק הראשון מסתיים כשאנחנו יודעים מי נגד מי, מה הסיכונים ומה היעד, ומדובר בסוג הפרקים שמותירים חשק לעוד: עבור חדשים כי מדובר בסיפור מוצלח (תעיד על כך אשתי שלא שיחקה במשחק) ועבור הוותיקים בגלל אותה הסיבה בדיוק, וגם בגלל השינויים מהמקור שאותם לא אפרט כי אין לי מושג אם זה יחזור אלי בהמשך העונה כמו בומרנג שעליו כתוב "חה, זה בעצם ספוילר!".

בינתיים אני יכול לסמן את "האחרונים מבינינו" כהצלחה. מדובר (לעת עתה) בעיבוד מוצלח שהרחיב רבות על המקור אבל גם, ואני מודה שהופתעתי בנקודה הזו – שכפל ממנו רגעים שלמים. ואני לא מתכוון רק לדיאלוגים ולעלילה אלא גם לדברים זניחים כמו סט בר חלוף שנמצא על המסך לשניות ספורות, ושנבנה כך שייראה אחד לאחד כמו בפלייסטיישן, ועד תיק הגב של ג'ואל והפיצ'יפקס שמסביב. ניכר שיוצרי הסדרה קרייג מאזין ("צ'רנוביל") וניל דרוקמן השקיעו רבות "לייבא" את האווירה הנוסטלגית והמוכרת עד לרמה שחשתי צורך להרים ג'ויסטיק ולתפוס שליטה על הדמויות בעצמי.

ואם כבר הדמויות, פדרו פסקל נהדר. ג'ואל הוא דמות מהסוג שפסקל לא גילם בעבר: הוא יותר קשוח, מחוספס ועם בורג משוחרר (ואיך אפשר שלא יהיה לו אחרי מה שעבר?) ואין שמח ממני שפסקל נבחר לגלם אותו. והאמת שהייתה זו בלה רמזי שהדאיגה אותי לפני הצפייה, משום שאף דמות שרמזי גילמה עד כה לא הותירה בי הרושם שהיא מסוגלת להיכנס לנעליה של צעירה בעלת ניואנסים עדינים כדוגמת אלי. הו בוי, אני שמח להיווכח שטעיתי כי רמזי גונבת את אור הזרקורים; אלי היא חוצפנית, מצחיקה ועם ג'ורה ענקית אך גם מבולבלת ואבודה, ורמזי מעבירה בהצלחה ובחן את האלמנטים שהפכו את אלי לאהובה כל-כך. אני לא יודע מה מצפה לנו במורד הדרך של העונה הזו אולם בגזרת השחקנים יש לי דאגה אחת פחות.

"האחרונים מבינינו" התחילה טוב, נהדר אפילו, על אף שלדעתי היא לחצה חזק מדי על דוושת הטרגדיות. הפרק הראשון כתוב היטב, מבוים לעילא ואין בו מריחת זמן (אם כי טיפה מוזר לי לראות את ג'ואל פותח דלתות ולא מת 20 פעם ברצף כי אין מספיק תחמושת) וצופים חדשים שלא הכירו את המשחק יכולים סוף סוף להבין על מה הביג דיל. "האחרונים מבינינו" נולדה להיות ב-HBO ואחרי הצפייה בפרק התחזקתי בדעתי שהיא אף נועדה לפרוח שם.

פרק 2 | "נגועים"

הפרק השני של "האחרונים מבינינו" הפך אותי לנוסטלגי – לא למשחק אם כי ל-"צ'רנוביל", הסדרה הקודמת שיצר קרייג מאזין עבור HBO. ואיך אפשר שלא? מדענית במדינה שאנו לא חושבים עליה ביומיום נלקחת במפתיע למתקן ממשלתי על-מנת לחוות דעתה על מה שנראה כמו אסון ביולוגי. זה, חבר'ה, "צ'רנוביל" אחד-לאחד. החל באותם רגעי שקט (הנסיעות הארוכות, ההליכות במסדרון) שמגבירים את החרדה והבלבול, וכלה בהסברים המדעיים – הסברים שעל הנייר לא אומרים לנו הצופים דבר (אלא אם יש לכם פטריות קורדיספס בבית – ואם כן אז בבקשה תשרפו את הבית ואז את עצמכם) אולם הבעות הפנים של אותה מדענית וקציני הצבא מספרות את כל הסיפור.

וזו האימה האמיתית של הפרק, יותר מאשר אותם לא-זומבים שיגיעו בהמשכו; ההיתכנות שמשהו כזה עלול לקרות אצלנו גרמה לשרירי הבטן שלי להתכווץ. יותר מכך, אותו פתיח קר אישר תיאוריה (בת שבוע שלם!) לפיה ההימנעות של ג'ואל ושרה ממוצרי קמח היא שמנעה מהם להפוך ליצורים שהולכים כאילו דרסה אותם מטרונית ומדברים בשפת הק'; בג'קרטה מפעל הקמח הגדול בעולם, מפעל שכנראה אחראי לפנקייקים שג'ואל ושרה לא אכלו בארוחת הבוקר, לביסקוויט שג'ואל סירב לקחת מהשכנים בגלל דיאטת אטקינס, לעוגה ששרה סירבה לה בעדינות אצל השכנה אחר הצהריים ולעוגה שג'ואל שכח לקנות ליומולדת שלו עצמו בערב.

בכך הסדרה העניקה למגיפה סיפור מקור ומאפיינים ייחודיים (כמו תודעה קולקטיבית) אך נשאלת כעת השאלה הבאה: האם כל בני האדם ששרדו את ההתפרצות הראשונית הם אנשים שלא אכלו מוצרי קמח באותו יום? כי אם זה אכן המצב אז אמנם האנושות חוותה אפוקליפסה, אבל היי לפחות זו אפוקליפסה בריאה. כל הכבוד ל-"האחרונים מבינינו" שמעודדת תזונה נכונה, ואני מחכה בקוצר רוח לסדרה בה זומבים הורגים רק אנשים שאכלו מזון עם אחוז נתרן גבוה ושומן רווי.

בהווה, ג'ואל וטס מבינים שהסחורה שהם צריכים להעביר, בת 14 עם ג'ורה של נתן זהבי, היא אולי המפתח שיציל את האנושות ויפיג את החשש מפני עוגות קמח. בלי הרבה ברירות, השניים מובילים את הנערה בדרכים אשר גם בלי להכיר את המקור, אפשר לנחש שנלקחו היישר ממשחק וידאו: במְקום פשוט להגיע מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת, שלושתם עושים עיקוף בבניינים מסוכנים, מתגברים על מכשולים ופותחים דלתות שאין להם מושג מה יש בצד השני שלהן.

ורק באמצע הפרק הבנתי שאנחנו כמעט שעתיים לתוך העונה וטרם נתקלנו בקליקרים. ראינו אמנם בני אדם שזה עתה השתלטה עליהם פטריה, רובם נראים כמו אנשים רגילים שנהנים קצת יותר מדי בפסטיבל מידברן, אבל לא ראינו את השלב הבא באבולוציה. ובכך, בהחלטה שאני יכול להגדיר כנבונה מאוד, "האחרונים מבינינו" בנתה את המיתוס סביב המפלצות והגבירה את החשש מהלא נודע באופן מעורר השתאות ופלצות. לכן כאשר ג'ואל, טס ואלי סוף סוף פוגשים אחד (בעצם שניים) לא נשמתי; בדומה למפלצות ב-"מקום שקט", הקליקרים לא יראו אתכם אך ישעטו לעברכם אם רק תעזו לנשום דציבל אחד חזק מדי.

בעצם, גם זה לא נכון. שינוי גדול שהסדרה עשתה ביחס לסיפורי זומבים קלאסיים הוא שהקליקרים, בבסיסם, אינם אלימים. להתנגדות הם מגיבים באלימות שכמעט (רק כמעט) משתווה לחתול שלי כשצריך להכניס אותו לכלוב לפני וטרינר, אך כאשר טס הנגועה עומדת מול עדר שלם ומקבלת על עצמה את מר גורלה – הקליקרים ניגשים אליה בעדינות והופכים אותה לאחת מהם בנשיקה. נשיקה מבחילה, כן, אני ממליץ לא לאכול שום דבר כשאתם צופים בפרק – אבל היי, קיבלתי נשיקות דוחות יותר מדודות מבוגרות במשפחה.

באופן הזה "האחרונים מבינינו" מצביעה על כך שזו לא מגיפה, לפחות לא בעיניים שלהם. זו התפתחות ביולוגית, צורת חיים חדשה בכדור-הארץ אשר מנסה, באמצעים לא אלימים, להגיע לכל מקום בגלובוס. בני-האדם שמגיבים באלימות הם הטפילים האמיתיים ובהם יש לנהוג באלימות. זה רעיון מעניין לפיו הסדרה לא באמת עוסקת במאבק של בני-האדם מול אויב אימתני, אלא בנִסיון אחיזה נואש של שארית האנושות בתקווה שעוד נותרה להם.

והתקווה הזו היא אותה נערה בת 14 עם פה ג'ורה שייתכן שממנה עתיד לצאת החיסון שבתחילת הפרק נאמר שלא קיים. ועם טס מחוץ לתמונה, הסדרה נותרה כעת עם שתי דמויות קבועות: אב שכול ונרגן שאין לו באמת סיבה לחיות, ונערה שנולדה לתוך מציאות כאוטית וגורל העולם מוטל על כתפיה. "האחרונים מבינינו" ממשיכה לדחוף את הדמויות שלה לקצה ובינתיים היא עושה זאת בצורה מופלאה.

פינת השינויים מהמשחק:

כדי לא להיות מעצבן בביקורת עצמה ולטובת הסקרנים שבכל זאת רוצים לדעת כיצד כל פרק עומד ביחס למשחק, אני מתחיל פינה בה אני מתאר מה השינויים המהותיים מהמקור (ורק בהנחה שאין להם פוטנציאל לספוילר).

• הפתיח הקר בג'קרטה המצאה חדשה. במשחק נאמר בקטע חדשות אקראי נאמר שמקור המגיפה בשדה חיטה בדרום אמריקה ומעבר לכך לא נגעו בעניין. גם האופן בו הפטרייה עובדת הוא חדש: כל רעיון הכוורת והתודעה הקולקטיבית לא היה, והאמת חבל כי זה יכול היה לשפר את המשחק פלאים. מעבר לכך, אני מניח שמיותר לציין שאם במשחק עמדתי בשקט בלי לנוע, אף קליקר לא נישק אותי.

• טס (שאכן נדבקה גם במשחק) לא הקריבה עצמה בפיצוץ עדר קליקרים אלא בקרב יריות שניהלה מול סוכני פדר"ה בזמן שג'ואל ואלי ברחו. יש לכך אִזכור בפרק עצמו כאשר אלי תהתה האם מי שהרגו את חברי הגחליליות היו אנשי פדר"ה וג'ואל אומר לה שלא.

פרק 3 | "הרבה מאוד זמן"

הפרק השלישי (והארוך במיוחד, 75 דקות) של "האחרונים מבינינו" מוריד הילוך מהטירוף שליווה את הסדרה בשני הפרקים הקודמים ומתמקד במערכת יחסים שנולדה ומתה באפוקליפסה, בזוג שמצא חיים חדשים בתוך המוות – ואם לא התרגשתם כנראה שפטריית קורדיספס השתלטה עליכם.

אך לפני שאצלול למערכת היחסים של ביל ופרנק בואו נדבר על תחילת הפרק: צמרמורת עברה בגוף שלי כשג'ואל סיפר לאלי כיצד העולם הלך פייפן במחי סופ"ש אחד – כי ג'ואל לא תיאר כיצד "המתיייייים~ ווּווווווּ" התעוררו לחיים והתחילו לאכול מוחות, אלא הוא תיאר משהו אמין, אותנטי, שיכול לקרות גם לנו כאן ועכשיו, אולם זו המהירות בה הכל קרה שגרמה לי להזיע; אתם אולי מצפים בכליון עיניים לסרט של "ברבי" אבל תקשיבו, תשעים אפוקליפסות יכולות לקרות עד אז. אנחנו כלום ושום דבר בעולם הגדול הזה שמשתנה ומתפתח ולא לטובת האנושות. אנחנו אבודים. שמעתם? אבודים!

בנימה זאת: איזה חמודים ביל ופרנק, הא?

מיותר לציין שניק אופרמן מדהים. הבחור כבר יודע דבר או שניים על דמויות שוליים פרנואידיות, ולמרות זאת ביל שלו מדהים – הוא קונספירטור חובב נשק ולמרות זאת כָּמָהּ לקשר, ללא להיות לבד בעיירת ה-שכחו-אותי-בבית שהוא יצר – וכאשר פרנק מגיע הופך ביל למשהו אחר. לראשונה בחייו, כפי שהוא עצמו אמר, הוא מפחד – לא על עצמו אלא לאבד את מה שיש לו. וככל שמתקדם הפרק אנו רואים לנגד עיננו כיצד זוג ההפכים הזה רב, משלים, מזדקן, נפצע, חולה ולבסוף מת.

הפרק ממשיך את הקו שהתחיל הפרק הקודם ובו דמויות, בתוך עולם כאוטי ורווי אלימות ומוות, זוכות להחליט כיצד הן יסתלקו מהעולם הזה. אך בעוד טס עשתה מה שעשתה כדי להציל את ג'ואל ואלי, ביל ופרנק הם מבני המזל הבודדים שזוכים למות בשלווה, בגיל (יחסית) מבוגר ובתנאים שלהם – ויותר מכך, לצד האדם שהם הכי אוהבים. לעזאזל, זה משהו שגם לא בתוך האפוקליפסה מעטים זוכים לקבל.

המוות השייקספירי של ביל ופרנק היה נחוץ כדי שג'ואל יבין שגם לו יש עכשיו משהו להגן עליו – אמנם זו לא האחת שביל חשב עליה (לעולם לא נשכח אותך, טס) אך אלי, התרופה של האנושות, היא סיבה טובה דיהּ להסתכן בדרכים. במהלך הפרק ראינו כיצד השניים, לראשונה בלי אף אחד אחר בסביבה, נפתחים זה אל זו. אפשר לומר שהמסע של השניים מתחיל באמת רק עכשיו, כשהם יוצאים אל הלא נודע – היכן שבני-אדם אחרים הם הסכנה האמיתית, בני-אדם שבמחי הוראה אחת מלמעלה מסוגלים לירות במשפחות מבלי שהן עשו משהו רע.

הלנתי בפרק הראשון שהסדרה לחצה טיפה חזק מדי על דוושת הטרגדיה, וזה קרה גם הפעם בשוט המתמשך על השלד עם שמיכת התינוק – לא כי זה לא משהו שאני רוצה לראות על המסך שלי (זו סדרת אימה, אני יודע לְמה נרשמתי) אלא כי יוצרי הסדרה משתמשים במניפולציות זולות שלא מתאימות להם. משום שהסדרה מצטיינת בציור האימה במילים ולא במראות – בין אם זה מדען בתכנית אירוח שמתאר פטריה קטלנית, מדענית בג'קרטה עם פחד בעיניים שאומרת להפציץ הכל וג'ואל שמספר כיצד העולם איבד את עצמו בתוך ימים בודדים; אנחנו לא צריכים שוט ארוך על שלדים כדי שנבין שהעולם דפוק.

למרות אותם רגעים מניפולטיביים, "האחרונים מבינינו" ממשיכה להפגין מצוינות, וזאת בפרק בו ראינו, בלחץ, שני קליקרים – ואף לא אחד מהם היווה סכנה אמיתית. אני לא יודע מה צופן העתיד אבל כבר הרבה זמן לא התרגשתי כל-כך לקראת ימי שני.

פינת השינויים מהמשחק:

• הפרק התחיל ונגמר באופן נאמן למשחק: ג'ואל ואלי בדרכם לעיירת המלכודות של ביל – גו'אל ואלי עוזבים במכונית בדרכם לויאומינג. כל מה שבאמצע? המצאה. לא שזה צריך להפתיע מישהו כי כל סצנה בה ג'ואל לא מופיע זו המצאה. הרי המשחק (ברובו) מנקודת המבט שלו. במקור, ביל הוא פרנואיד מתבודד שמקלל הרבה (כלומר, אותו אופי בשתי הגרסאות) שעוזר לג'ואל ואלי רק כי הוא חייב טובה לג'ואל, ויחדיו הם משיגים את מה שזה לא יהיה שהם זקוקים לו כדי שהאוטו יעבוד והם יוכלו לעוף לו מהפרצוף – כאשר בין לבין הם נתקלים בסכנות שונות ברחבי העיירה (ונלחמים בקליקר הכי חזק ומעצבן בכל המשחק). למעשה אנחנו לא רואים את פרנק בכלל עד שאנו מוצאים את הגופה התלויה שלו לצד מכתב התאבדות ובו הוא מאשים את ביל בכל הצרות שלו. אאוץ'. על אף שבמשחק ביל עדיין חי, גרסת HBO ללא ספק עגומה פחות.

• נקודה שכדאי להבהיר: אני יודע, לא כל הנגועים הם קליקרים. במשחק הם מסווגים לארבעה שלבי התפתחות: "Runners" (נדבקים טריים, אלה שעוד נראים כמו בני אדם), "Stalkers" (עדיין נראים כמו בני אדם רק מכוערים בהרבה), "Clickers" (ראשי הפטרייה הדוחים) ו-"Bloaters" (טרם נראו בסדרה, יצורים שהשד ישמור). הבעיה היא שהסדרה עוד לא נתנה לכל הגרסאות האלה שמות (וכפועל יוצא, תרגום עברי) והרבה יותר פשוט לקרוא לכולם "קליקרים".

פרק 4 | "בבקשה, תחזיק לי את היד"

האסוציאציה הראשונה שנלווית למילים "האחרונים מבינינו" (בהנחה ואתם מכירים את המשחק או הסדרה, כן?) היא ג'ואל ואלי, לבדם בדרכים, מדברים על שטויות, מספרים בדיחות קרש ונלחמים במגוון אויבים, יהי זה בני-אדם, נגועים או דרכים חסומות שצריך לעקוף באמצעות שולחן שאלי תטפס עליו ותפיל עבורכם סולם (מעניין, הרבה סולמות שרדו את האפוקליפסה). לכן, במובן מסוים, הפרק הרביעי של "האחרונים מבינינו" הוא הפרק האמיתי הראשון בסדרה שמשקף את מהותהּ, והוא גם הפרק הראשון בו הכימיה בין פדרו פסקל לבלה רמזי עומדת למבחן אמיתי. משום שהפעם זה רק הם. אין מרלין, אין טס, אין ביל ואין אף אחד אחר לסמוך עליו כרגע חוץ מעל עצמם – ועל עצמם בלבד.

ואת המבחן הם עברו בהצלחה. האמת, אין לי שום בעיה בסדרה שתתמקד רק בשני הגיבורים שלנו בעודם נוסעים בדרכים ומחליפים עקיצות אחד עם השני. לכן מעט התבאסתי כשהשניים נכנסו לקנזס סיטי כי צריך גם עלילה בתוך הרוד טריפ הזה.

כפי שאמרתי בעבר, האויבים האמיתיים בסדרה הם בני-האדם ועל כן בהחלטה שהיא, לדעתי, אמיצה בסדרה מהסוג הזה – לא ראינו ולא נגוע אחד במהלך כל הפרק (אמנם שמענו יצור מסתורי כלשהו אבל בינתיים זה לא נחשב). ג'ואל ואלי מצאו את עצמם בתסבוכת: פורעי חוק השתלטו על העיר ויש להם אידיאולוגיה אחת: לירות קודם, לשאול אחר-כך. ועל אף שאין ספק כי הם לא בדיוק האנשים לבקש מהם סוכר לקפה (אם כי ספק אם ג'ואל שותה קפה עם סוכר) ג'ואל ואלי נחלצים מהסיטואציה בעור שיניהם לא באופן חיובי: הם הרגו אדם צעיר שהתחנן על נפשו.

במחי דקה אחת "האחרונים מבינינו" עשתה מהלך מלוכלך למדי: היא נתנה לבחור הצעיר ההוא שלא הכרנו קודם מספר מאפיינים – הוא פוחד למות, הוא רוצה את אמא שלו וקוראים לו בריאן. לכן כשג'ואל הורג אותו אי אפשר שלא לחוש כלפיו רחמים, גם אם דקה לפני כן בריאן עצמו ניסה להרוג את ג'ואל ואלי. אבל אנחנו יודעים באיזה עולם כולם חיים וגם ג'ואל הודה שהוא עצמו עשה דברים שכאלה בעבר.

גם קייטלין (מלאני לינסקי, אתם ודאי זוכרים אותה כשכנה האובססיבית מ-"שני גברים וחצי") היא לא דמות נבל קלאסית. היא המנהיגה של אותם פורעי חוק שהדיחו את השלטון המקומי, ומנקודת מבטהּ האיום הכי גדול עליה כעת הוא מישהו בשם הנרי. קייטלין ויד ימינה המזוקן (ג'פרי פירס, דיבב את טומי במשחק המקורי) עושים כל שביכולתם כדי שאנשיהם – ששלושה מהם זה עתה נטבחו – ישרדו יום נוסף.

ג'ואל ואלי הם הגיבורים הטובים והאמיצים כי אנחנו הרי צופים בסדרה ויודעים זאת, אך עבור החבר'ה בקנזס סיטי שאין להם מנוי ל-HBO – ג'ואל ואלי הם גורם עוין שפלש לטריטוריה שלהם והתחיל לעשות בלגן. נכון לעכשיו, ואנחנו כמעט חצי עונה פנימה, אין שחור ולבן ב-"האחרונים מבינינו" (ואת זה אגב אי אפשר להעיד על המשחק): כל אדם טוב הוא רע בעיני מישהו אחר, וביקום מקביל בו משודרת סדרה שעוסקת בבחור בשם בריאן שעשה כמה החלטות קשות בחייו, היינו שונאים היום את ג'ואל שנאה מרה.

ונראה כי זה הכיוון שהסדרה הולכת אליו – היא הופכת את ג'ואל ואלי לגיבורים בעיקר בעיניי עצמם, ואם תגידו לי שאלי לא נהנית מהאקדח הזה טיפה יותר מדי אני אקרא לכם שקרנים. בכל אופן הפרק הרביעי הוא בינתיים גם הקצר ביותר, 43 דקות. החדשות הטובות שהפרק החמישי (שיסגור את מה שמסתמן כמו ארק בן שני הפרקים של קנזס סיטי) ישודר בלילה שבין שישי לשבת ב-4:00 (שעון ישראל) וזאת בגלל הסופרבול ביום ראשון (שאגב, בצירוף מקרים מוחלט תשחק בו קבוצה מקנזס סיטי).

פינת השינויים מהמשחק:

• הסצנה במכונית עם הקסטה והמגזין הדביק היא אחד לאחד כמו במשחק עד רמת הניואנסים, ואין שמח ממני כי זה אחד מהרגעים האהובים עלי במקור. הסצנה שלאחר מכן, אגב, הייתה בכלל האמבוש (שהתרחש בפיטסבורג ולא בקנזס סיטי), משמע הקמפינג של ג'ואל ואלי ביער מקורי לחלוטין. כמו כן, בדיחות הקרש של אלי הן חלק אינטגרלי במשחק ואני שמח שהן פה (הבדיחה האהובה עלי שאני מקווה שיחזרו עליה גם בסדרה: פעם הייתי מכור לסבון, עכשיו אני נקי).

• קייטלין לא קיימת. קנזס סיטי, במשחק, נשלטה על-ידי פורעי חוק אלימים עם דם בעיניים, ואין לכם מושג כמה נהניתי להרוג את החלאות האלה. מעבר לכך, גרסת HBO השאילה אלמנט מהמשחק השני (כן, השני) ובו דמויות שמוצאות חבר'ה שהרגנו במו ידינו צועקות את השם שלהם על מנת שנחוש אשמה, כפי שהיה עם החייל שמצא את בריאן וצעק "הם הרגו את בריאן!".

• לג'ואל אין בעיות שמיעה באוזן ימין, למעשה ההפך הוא הנכון. לא ברור לי מדוע בסדרה ג'ואל לא מסוגל לשמוע מבעד לקיר כמה אויבים יש בצד השני ואיפה כל אחד מהם נמצא (אני סרקסטי כמובן, ברור שהתוספת בסדרה אמינה יותר).

• אם היה ספק האם נראה בסדרה את ההתפתחות הרביעית והאימתנית מכולן של הנגועים, המתנפחים (Bloater, לא מסיבת יום הולדת של בני 4 שקופצים בתוך טירה מעוטרת בדמויות מ"מפרץ ההרפתקאות"), הפרק לא הותיר ספק שמשהו אימתני מחכה לנו בפרק הבא.

פרק 5 | "להחזיק מעמד ולשרוד"

אני לא בוכה, אתם בוכים. 

טוב, בסדר. גם אני בוכה – וזאת גם כשידעתי מה סופם של סם והנרי, סוף שהסדרה הפכה לטרגי יותר מהמוות של שרה בתחילת העונה: הנרי בגד בחברים הקרובים ביותר שלו וגרם למותו של אדם אחר (שאותו אהב) רק כדי להציל את אחיו הצעיר. ולאחר התלאות ששניהם עברו והבריחה האלימה, זה מסתיים באופן אקראי ומתסכל.

אין ספק שהיה אנוכי מצדו של הנרי להציל את האיש היקר לו מכול ולהקריב, בתמורה לכך, אדם אחר וחשוב שפעל לטובת הכלל. אין ספק בכלל. אבל האם אתם ואני היינו פועלים אחרת באותן נסיבות?

התמה שבה עוסק הפרק, ובמובן מסוים כל "האחרונים מבינינו", היא שחרא קורה, ומי אנחנו שננסה להילחם ולשנות את הגורל? אבל אם אין לנו אנשים קרובים ואהובים לחיות למענם, מה המטרה בכלל לחיות, ועוד בעולם כל -כך אלים ונוראי? ביל הבין זאת לפני שני פרקים וכמוהו גם "איש" (להרחבה על "איש" ופועלו: בסוף הביקורת) וגם הנרי שלנו ידע זאת תמיד: כשיש לך מישהו שאתה אוהב והוא כל עולמך, שאר העולם חשוב פחות. זה אנוכי – וזה אנושי.

לכן גם אנוכי ואנושי מצדה של קייטלין לדבוק בנקמה: העולם שלה נלקח ממנה. והאובססיה הזו לנקום היא שהובילה לא רק למוות (המחריד) שלה עצמה אלא גם למוות (המחריד אף יותר) של אנשי המחתרת שהנהיגה. ופה טמונה טרגדיה יוונית: האנשים הללו ביצעו הפיכה בקנזס סיטי לאחר שנים של דיכוי, ויצר הנקמה של אדם אחד הוא שהפיל הכול. לוּ קייטלין רק הייתה סולחת להנרי, כפי שאח שלה עצמו ביקש ממנה, ולכל הפחות מוותרת על החיפוש אחריו, קנזס סיטי יכלה להיות מושבה פוסט אפוקליפטית בריאה ומתפקדת (נו, בגבולות הפוסט אפוקליפטיים).

היעדרם של הנגועים בפרק שעבר ומרבית הפרק הנוכחי הביאו לאחת הסצנות המלחיצות שראיתי בעת האחרונה: עדר של עשרות נגועים, קליקרים ומתנפח אחד (Bloater, אבל מתנפח זה יותר מצחיק) שהגיחו יש מאין ותקפו על ימין ושמאל את כל מה שזז. המהירות שבה הם רצים, הקפיצות והאקרובטיקה – החבר'ה האלה לא זומבים. הם יותר מסוכנים, וזה מה שאני אוהב בהם. 

מעבר לכך, במהלך שני הפרקים בקנזס סיטי ראינו אינטריגות בין בני-אדם שכללו בגידות ונקמות, אולם המחלוקות נמחוּ בבת אחת בגלל מכה אימתנית מצד הטבע, טבע גדול והרסני מכל בני-האדם גם יחד. בכך, למעשה, "האחרונים מבינינו" מחזירה אותנו הצופים אל הקרקע והמציאוּת שלנו: אנחנו יכולים לריב כמה שאנחנו רוצים על שטח, היסטוריה או דת, אך בסופו של דבר אנחנו כלום לעומת העולם הגדול והאכזר שמתחמם לאיטו ויוצר רעידות ומגיפות.

ייתכן שעלינו ללמוד יותר מהילדים. אלי, בדרכה התמימה, ניסתה להציל את סם; יותר מהמוות שלו ושל הנרי ויותר מכל דבר אחר שקרה בפרק, הרגע שבו התכווצתי הכי עמוק לתוך הספה הוא כשאלי ניסתה להיאחז בתקווה ולהציל מישהו אחר עם הדם שלה. זה, כמובן, לא צלח כי לא ככה עובד דם, אבל אנחנו יודעים שאלי מיוחדת, וגם אלי יודעת שהיא מיוחדת. לפי המבט הספק-כועס ספק-אפאתי שלה בסוף הפרק, היא נחושה מאי פעם להגיע ליעד כדי שאולי היא תפסיק לראות מוות, תתחיל לראות חיים ותיפטר מהפחד להיות לבד.

פינת השינויים מהמשחק:

• בשבוע שעבר הסברתי שקייטלין לא קיימת במקור והסדרה העניקה לפורעי החוק רקע ואופי. הנרי וסם, לעומת זאת, בהחלט היו; לסם לא הייתה לקות שמיעה והוא היה צעיר מאלי בשנה (וזכה בשל כך להקנטות ברוח שטות). הנרי וסם היו למעשה השורדים האחרונים מתוך קבוצה גדולה יותר שאותה לא ראינו, ובלי סיפור רקע עם מחלה ובגידה.

• הסוף הטראגי של האחים זהה לחלוטין, אם כי הרגע האינטימי בין אלי וסם הוא תוספת. רק כשג'ואל, אלי והנרי התעוררו בבוקר, שמחים ונרגשים לקראת המשך המסע, הם מצאו את סם החדש הפחות-סימפתי ויותר-נשכני. המשחק הלך על שיטת הטוויסט המזעזע בעוד הסדרה הוסיפה ניואנסים ורגש.

• כאשר הרביעייה נכנסה למנהרות התת-קרקעיות ומצאה כיתת לימוד מאולתרת ומגרש משחקים, את מבטו של ג'ואל צד ציור ילדותי שתלוי על הקיר עם הכיתוב "דני" ו"איש" [Ish]. ובכן, קחו כוס ספל והישענו לאחור כי זו שעת סיפור, סיפור שאותו רבים מהגיימרים עצמם ששיחקו במשחק לא מכירים משום שהוא סוּפּר אך רק דרך מכתבים שנמצאו במָקום.

"איש" הוא שורד שיצא זמן קצר לאחר פרוץ המגיפה עם סירת הדייגים שלו אל הים ושהה במים חודשים רבים לבדו (כי נגועים לא שוחים מי-יודע-מה). לאחר שאזל הציוד וגם הסירה החלה להתבלות, שב "איש" אל החוף ונכנס למנהרת ביוב. בפנים הוא הקים בית מחסה עם דלת פלדה וגדר שהגנו עליו.

כאשר נאלץ "איש" לתוּר אחר אוכל, הוא יצא לפרברים הסמוכים ופגש את קייל וסוזן, זוג נחמד עם ילדים שהחליף עם "איש" מזון תמורת תחמושת. כשחזר לביוב, הבין "איש" שאין טעם לחיות לבד והוא הציע לקייל וסוזן לעבור למחסה שהקים. עד מהרה, באותן המנהרות, התפתחה קהילת שורדים גדולה ומתפקדת: היו להם כיתת לימוד, מיטות, מקלחות והילדים הרבים צבעו את המקום והפכו אותו לשמח ונעים (כפי שהנרי איפשר לסם לעשות בעליית הגג). בהמשך, "איש" פגש אדם בשם דני והשניים הפכו למגני הקהילה (ומכאן הציור שראינו בפרק ושאותו צייר אחד הילדים או מבוגר שלא יודע להישאר בתוך הקווים).

למרבה הצער, דלת שאחד מאנשי הקהילה הותיר פתוחה הובילה עדר נגועים למנהרות, ורבים מצאו את מותם – כולל ילדים (אחד הרגעים המחרידים במשחק הוא כשג'ואל מוצא חדר ובו גופות מכוסות בד לצד גופה חשופה של מבוגר, והכיתוב "הם לא סבלו" על הרצפה). "איש", סוזן וכמה מהילדים שכן שרדו נמלטו בחזרה אל הפרברים ו"איש" נותר המגן היחיד שלהם. מה עלה בגורלם? זאת, למרבה הצער, תעלומה עד עצם היום הזה. קיוויתי שהסדרה תרחיב את הסיפור של "איש" והקהילה ושאולי נראה את "איש" עצמו, אך התקוות הללו התבדו כעת משג'ואל ואלי בדרכם לויומינג והרחק מהמנהרה.

"איש", אם זה מעניין אתכם, הוא הומאז' לאישרווד ("איש") ויליאמס, גיבור הספר "Earth Abides" מ-1949 של ג'ורג' ר. סטיוארט. עלילת הספר מתרחשת בעולם פוסט אפוקליפטי, ובדומה ל"האחרונים מבינינו", "איש" בספר הוא מלח לשעבר שהקים קהילת שורדים שאת הילדים שלה הוא בעצמו לימד (גם אמרו עליו שהוא מזכיר את גיבור "מובי דיק" ישמעאל).

פרק 6 | "שארים"

מאז שיש לי ילדים נהייתי חרדתי. נכון לומר שמאז ומתמיד היו לי חרדות במגוון נושאים: אסונות טבע, מלחמות, מחלות ושניצל תירס, אבל לא חשתי חרדתי מהממוצע. אולם מאז הילדים החרדות הוכפלו כמו בטור הנדסי: אני מפחד לא רק עליהם אלא על עצמי יותר מאי פעם; כי אם יקרה לי משהו, מה יהיה איתם? אלה חרדות שמזינות חרדות וזה מעגל שלא נגמר.

למעט לאנשים כמו ג'ואל. עבורו, בשלב מסוים, זה בהחלט נגמר: החרדה הכי גדולה שלו התממשה. האיש איבד את בתו היחידה, ואת החרדות לשלומה החליפה הטראומה שבאובדנה. אבל אז הוא הכיר את אלי, התיידד איתה ולמד לאהוב אותה כמו בת – ועכשיו ג'ואל במצב מורכב: לצד הטראומה המתמשכת שבאובדן של שרה, החרדות חזרו – וכעת הן מתמקדות בשלומה של אלי. השילוב הקטלני הזה הוא שיצר את האדם השבור שראינו בפרק 6 הנהדר, "שארים", פרק שעוסק ברצון שלנו לשמור על עצמנו לטובתם.

לכן לא יכולתי שלא לכעוס על ג'ואל שבמְקום לאחל לאחיו הצעיר איחולים וברכות על ההורות שבדרך, הוא מבקש ממנו לסכן את עצמו. אני בהחלט מסוגל להבין מדוע טומי לא מיהר להודיע לג'ואל איפה בדיוק הוא שוהה ושהוא בריא ובסדר; הוא ידע שאח שלו לא טיפוס של קומונה ומשפחתיות, ושהוא לא יקבל בזרועות פתוחות את חייו החדשים.

ובואו נדבר רגע על השיחה הכנה בין ג'ואל לטומי. אני אוהב את פדרו פסקל – הוא מגניב ומגלם דמויות יוצאות דופן – אך מעולם לא תפסתי ממנו, אתם יודעים, שחקן, מהסוג שמקבל אמי על הופעות בלתי נשכחות. אבל הסצנה שבה הוא התפרק מול טומי והתוודה על החרדות והפחדים שלו היא אחד הרגעים הטלוויזיוניים המשובחים שראיתי בעת האחרונה, וכל זה לא היה קורה לולא היה נמצא שם שחקן משכמו ומעלה כמו פדרו פסקל, שהוציא דמעות לא רק מעצמו אלא גם ממני. שאפו.

בסופו של דבר, ואני לא בטוח מה התהליך שהוביל לזה ובהחלט יכלו להסביר קצת יותר טוב (סליחה, אבל פלאשבק של שרה זה לא פתרון), ג'ואל התגבר, או שמה הדחיק, את הפחד שלו לאחר שיחה כאובה במיוחד עם אלי, והשניים יצאו לדרכם אל עבר היעד הבא – בפעם הראשונה לא בתור סחורה ומטען, אלא בצוותא חדא, והשיחות ביניהם והאופן שבו הם נפתחו זו אל זו הביאו לי חיוך מתמשך ולא רציתי שזה ייפסק. אלא שזה נפסק, כמובן, ופעם נוספת זה קרה בגלל בני אדם ולא נגועים (שאותם לא ראינו במהלך הפרק, כפי שהיה בפרק 4) והדקירה שג'ואל חווה נראית רצינית למדי. דווקא כשג'ואל הוריד מגננות בנוגע לחרדות של עצמו נראה שהן התגשמו. צחוק הגורל, תראו מה זה.

פינת השינויים מהמשחק:

• סצנת הפתיחה עם הזוג הזקן: מקורית לחלוטין, ואני אוהב את היוצרים על כך כי זה אחד הרגעים החביבים עליי בכל הסדרה עד כה.

• אפשר סוף סוף לספר שבמשחק המקורי ג'ואל ידע מההתחלה היכן, בערך, טומי גר. טומי עזב את בוסטון לפני שנים וג'ואל אומנם הזכיר לאלי שעבר בינו ובין טומי חתול שחור, אבל במשחק (בניגוד לסדרה) הוא לא פירט מה בדיוק אירע ביניהם. כמו כן, כל הסצנות בין אלי ומריה מקוריות, וכך גם החוויה של העיירה מנקודת מבטהּ של אלי. תוספת מבורכת.

• הסצנה של ג'ואל ואלי בחדר השינה היא אחת לאחת כמו במשחק עד רמת הניואנסים הקטנים בדיבור ובהתנהגות. זהו אחד הרגעים האהובים ב"האחרונים מבינינו" ואין שמח ממני שהם העבירו אותו באופן מדויק כל כך.

• שינוי דרסטי מהמשחק שאני לא יודע לאן הוא יוביל: מריה לא נכנסה במקור להיריון וטומי לא עמד להפוך לאבא.

• במשחק, טומי וג'ואל נאלצו להגן על העיירה מפני בוזזים – משהו שלא קרה הפעם ואין לי בעיה עם כך. אני לא רואה כיצד זה תורם לסיפור. כמו כן, אחרי שאלי כעסה על ג'ואל שהתכוון לנטוש אותה היא לקחה סוס וברחה מהעיירה (כלומר, התנהגה כפי שמצופה מבת טיפש עשרה להתנהג) וג'ואל וטומי עלו על סוסים ויצאו לחפש אותה.

• לא אפרט בעניין מחמת ספוילרים, אך בפרק הזה במיוחד הרשתה לעצמה הסדרה לקרוץ לא אחת לעבר מי ששיחקו במשחק השני.

• "ג'ואל של פעם" כפי שג'ואל תיאר לטומי, האחד שיכול היה לכסח אנשים בקלות ולא נכנס לפניקה – זה תיאור מדויק של ג'ואל מהמשחק. כמות האנשים שג'ואל הרג לאורך המשחק כדי להגן על אלי נמדדת בעשרות אם לא מאות נפשות, לעומת הסדרה שבה את מספר האנשים שהרג במהלך המסע ניתן לספור על יד אחת. במהותם, ג'ואל של המשחק וג'ואל של הסדרה דומים במובנים רבים, אבל הסדרה הפכה את ג'ואל מצבא של איש אחד לאדם רגיל עם פחדים ורגשות, וזה הרבה יותר טבעי בעיניי.

• כן, הקופים באוניברסיטה היו במקור.

פרק 7 | "נותרים מאחור"

מריחים את הסוף? מה זאת אומרת "לא"? יש עוד שני פרקים, חבר'ה.

אבל כן, אתם צודקים, העונה הראשונה רואה את הפוטו פיניש לנגד עיניה ולא נראה שג'ואל ואלי בכלל קרובים ליעד שלהם, לא גיאוגרפית (לפי גוגל מפות, 600 ק"מ מפרידים בין קולורדו לבין סולט לייק סיטי, לשם אלי וג'ואל גילו בסוף הפרק הקודם שהגחליליות עברו) ובטח שלא פיזית, בגלל הפציעה מסכנת החיים של ג'ואל. לכן אני יכול להבין את המתוסכלים שתוהים האם זה באמת הזמן והרגע לסטות מהעלילה הראשית ולהתמקד בעברהּ של אלי.

התשובה היא כן, בוודאי. בילינו כבר לא מעט פרקים בחברתה של הנערה היתומה הזו שגורל העולם מוטל על כתפיה, ומלבד מה שהיא סיפרה לג'ואל וטס, מה אנחנו באמת יודעים עליה? איפה היא גדלה לפני כן? וכשהיא אמרה בפרק הקודם "כל מי שאי פעם הכרתי עזב או מת," מי הם כל אותם אנשים שעזבו או מתו? מי את בכלל, נערה זרה?

אז הכירו את אלי, יתומה שגדלה כל חייה באקדמיה צבאית מאולתרת של פדר"ה בבוסטון. אין לה הורים ומשפחה ואין לה חברים, למעט אחת: ריילי, ואפילו אותה ריילי עזבה את והאקדמיה בשושו מבלי לספר לאלי. אלי, שהיא מה שהמורים נוהגים לכנות "תלמידה בעייתית", הפכה מאז לבעייתית כפליים, ותכלס האם אפשר להאשים אותה? מה עוד יש לה בחיים האלה? אבל ריילי חוזרת במפתיע ולוקחת את אלי – כמעין רוח חג מולד רק באפוקליפסה – למסע קסום, מופלא וחווייתי… בקניון.

והאמת היא שזה מקסים: בימינו "מסע בקניון" הוא שם קוד לתרבות צריכה מוגזמת (או הורות עצלנית במקרה שלי), אך עבור נערות שנולדו לתוך עולם פוסט אפוקליפטי, המקום הזה שמאגד תחת קורת גג אחת מגוון אטרקציות הוא תכלס לונה פארק. וכפי שאלי התלהבה כמו ילדה קטנה כשהתיישבה במכונית לראשונה בחייה לפני כמה פרקים, כך היא מוצאת את עצמה פעורת פה לנוכח דברים שנראים לנו שוליים לחלוטין, דוגמת מדרגות נעות (סליחה, "מדרגות חשמליות").

ומעניין לראות את זה כי למרות החזות של "הנערה הקשוחה והמקללת שלא אכפת לה מכלום" – לאלי דווקא אכפת לא מעט: היא מוצאת דברים לאהוב, בין אם זה קומיקס, משחקי מילים, מדרגות נעות, הקונספט של בתי מלון ואפילו אנשים אחרים, כמו ריילי שאותה הכירה שנים או סאם שעימו היא בילתה יומיים בלחץ. אלי מאמינה שאת העולם הזה עוד אפשר להציל – לפני הנשיכה זה היה דרך אמונה שפדר"ה יכולים לעשות גם דברים טובים, ולאחר הנשיכה היא גוררת עצמה ברחבי היבשת כדי למצוא תרופה למגיפה. למעשה אלי, על אף הקשיחות, מציגה את המעלוֹת הגבוהות ביותר של אלטרואיזם; היא ההפך הגמור ממישהי שלא אכפת לה יותר, ועל אף שראינו כבר עדות לכך, "נותרים מאחור" מוכיח זאת באופן הבולט ביותר.

לכן, על אף שמגבלת הפרקים דוחקת, הפרק השביעי (שאמור להיות מתורגם ל"נותרות מאחור", רק אומר) מהותי להבנה של מי היא אותה אלי ולמה חשוב לה כל כך – בעיקר אחרי שקרה מה שקרה עם ריילי – להציל כמה שיותר אנשים; וכעת זה תלוי באדם אחד, פצוע קשה, לוודא שזה יקרה.

פינת השינויים מהמשחק:

• הפרק מבוסס, ברובו, על חבילת הרחבה באורך 3-4 שעות שנלווית למשחק, "Left Behind" שמה. במקור היא יצאה שמונה חודשים אחרי המשחק והיא נפרדת ממנו לחלוטין; אולם בכל הוצאה מחודשת של המשחק מאז, "Left Behind" מצורפת אליו באופן אינטגרלי, ואפשר להבין מדוע: הם חלק בלתי נפרד אחד מהשני.

• אלי וריילי מדברות במהלך הפרק על אירועים שאותם מגוללת סדרת קומיקס בת ארבעה פרקים בשם "The Last of Us: American Dreams", סדרת קומיקס שעוסקת בימיהן של אלי וריילי באקדמיה ובמפגש הראשון של שתיהן (כן, שתיהן) עם הגחליליות, שבועות או חודשים לפני הלילה הגורלי בקניון. בקומיקס זו גם הפעם הראשונה שבה הצעירות פוגשות את מנהיגת הגחליליות מרלין, בניגוד לפרק הראשון של הסדרה ולפלאשבק בפרק הנוכחי שבהם אלי לא יודעת מי זו בכלל מרלין.

• בחבילת ההרחבה המקורית, אלי מחפשת בקניון נטוש אנטיביוטיקה עבור ג'ואל הפצוע (במשחק אגב הוא פצוע הרבה יותר קשה, ברמה שהוא לא מסוגל לדבר). בעודה משוטטת בין החנויות היא נזכרת באירועי הלילה ההוא עם ריילי. כאן, המסגרת העלילתית שבהווה שונמכה לרמת "אלי מחפשת ערכת עזרה ראשונה בקומה למעלה". לא נורא.

• בסוף מסכת הפלאשבקים, מרלין והגחליליות מגיעים בדקה התשעים להציל את אלי וריילי (שכבר ננשכו) רגע לפני שנחיל נגועים טורף את השתיים – ובכך מונע מהן מוות רגוע ושליו כפי שתכננו. את הפערים של מה שקרה אחר כך, הן במשחק והן בסדרה, אפשר להשלים בראש לבד: ריילי גססה ומתה לנגד עיניה של אלי שנותרה בחיים. אני שמח שלא ראינו את זה קורה כי לא הייתי עומד בזה.

• הביקור עצמו בקניון, למעט שינויים קלים שאין טעם להרחיב עליהם, זהה למקור, למעט שינוי אחד לרעה. לא מדובר בשינוי שחשוב לעלילה או כזה שמשנה אותה באופן קיצוני, אבל בסדרה שעד כה הצטיינה בניואנסים, וכל סטייה מהמשחק הייתה לטובה, מפתיע לראות שהפעם גרסת HBO היא שעשתה את הבחירה השטחית יותר. אני מדבר על סצנת הארקייד, שם אלי וריילי גילו שהמכונות לא עובדות יותר, מה שלא מנע מריילי לעשות לאלי דמיון מודרך של משחק מכות פיקטיבי; הרבה יותר אינטימי, רומנטי ומרגש ממה שראינו השבוע. אני תוהה אם זו הדרך הממזרית של הבוסים בוורנר לקדם את זיכיון מורטל קומבט שבבעלותם.

פרק 8 | "עת מחסור"

הייתי סקפטי כששמעתי על הליהוק של בלה רמזי: מה למנהיגה הלוחמת מהצפון ליאנה מורמונט ולנערה אמריקאית עם פה ג'ורה כמו אלי? אבל הן בפרק הקודם, "נותרים מאחור", והן בחדש, בלה מוכיחה לא רק מדוע היא נבחרה לתפקיד, אלא מדוע מגיע לה פרס אמי על הניסים והנפלאות שעשתה על המסך בשבועיים האחרונים. האופן שבו היא מגלמת נערה שמסתירה את הפחדים שלה דרך ביטחון עצמי מופרז ראוי ללא פחות משבחים.

את "עת מחסור" ביים עלי עבאסי ("עכביש קדוש") ויד האומן שלו מורגשת – הפרק הוא אחד המותחים והמלחיצים שהיו בסדרה עד כה. על פניו, זה לא שהקבוצה הנוצרית-פנאטית שחלק מחבריה קניבלים מסוכנת יותר מחברי המחתרת ההיא בקנזס סיטי, ואפילו נגועים לא ראינו בפרק, אך יש הבדל קטן בין אז לעכשיו: אלי לבד. אומנם ג'ואל בסביבה אבל הוא יעיל כמו פינגווין בסהרה. לראשונה במסע שלהם, ולמעשה לראשונה בחייה, על אלי לסמוך על עצמה ועל הכישורים שלה לא רק להישרדות שלה עצמה, אלא כדי שהאדם החשוב היחיד שנותר בחייה יחיה.

לכן, אלי, כפרה, מה חשבת לעצמך כשכיוונת רובה על שני מבוגרים אם אין לך כוונה לירות? זה אומנם השיג לה את האנטיביוטיקה שריפאה את ג'ואל, אבל זו לא הייתה בדיוק התוכנית שלה מלכתחילה, נכון? למעשה, אלי שעושה טעויות מתוך לחץ היא תמה שחזרה על עצמה בפרק: מה בדיוק היא ניסתה לעשות שם עם הסוס והאקדח? ואיך לשבור לדיוויד את האצבע עזר לה במשהו? שחקי את המשחק של דיוויד, תני לו לשחרר אותך וברחי ממנו אחר כך! למרות זאת בסופו של יום אלי ניצלה והרגה את דיוויד, ואז הרגה אותו שוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב…

כי דיוויד צדק בדבר אחד: לאלי יש צד אלים, והיום הצד האלים הזה יצא מהצללים. אלי נולדה מחדש (וכמו בלידה אמיתית, זה כלל הרבה דם) אבל בנסיבות חייה, איזו ברירה יש לה? היא אומנם סיבכה את ג'ואל ואת עצמה בצרות האלה מלכתחילה, אבל היא זו שגם הוציאה אותם מהם ואני שמח שהיא עשתה זאת לבד, על אף שג'ואל היה קרוב להיות אביר על סוס לבן שמגיע בדקה התשעים. אלי הוכיחה שהיא יודעת להסתדר לבד ויהיה מעניין לראות את הגרסה החדשה הזו שלה.

לפנינו רק עוד פרק אחד לעונה והוא צפוי להיות קצר למדי, 43 דקות בלבד. אני סומך על הצוות שהם יודעים מה הם עושים, אבל הם יצטרכו להפעיל כמה קסמים כדי לסיים הכול בכל כך מעט זמן.

פינת השינויים מהמשחק:

• בחלק הזה של הסיפור במשחק, זו הפעם הראשונה שבה אנו שולטים על דמותה של אלי בעוד ג'ואל גוסס לו אי שם במרתף במשך שבועות ארוכים (הייתה קפיצת זמן לאחר הפציעה שלו). אלי נהייתה ציידת לא רעה במהלך התקופה ואף הצליחה להרוג את הארנב המסכן ההוא עם חץ וקשת (שהוא כלי הנשק העיקרי של אלי).

• כל סצנה ללא אלי או ג'ואל היא מקורית, מה שאומר שלא ראינו את דיוויד שסוטר ליתומות מצד אחד, ומצד שני המסתורין סביב הקבוצה והמניעים שלה היה רב יותר; עד נקודה מאוחרת יותר לא ידענו אם דיוויד אכן רע.

• לדיוויד ואלי הייתה הרפתקה קטנה בזמן שהמתינה לאנטיביוטיקה. יחדיו הם חיסלו עדר לא קטן ומעצבן במיוחד של נגועים, ונוכחותו של דיוויד אף הצילה את חייה; זה תרם לתחושה שלפיה דיוויד אכן עשוי להיות דמות-אב עבור הנערה, ואני לא אוהב שהסירו את החלק הזה משום שמתוך עונה בת תשעה פרקים, שלושה מהם נטולי נגועים לחלוטין. כן, "בני האדם הם האויב האמיתי," אני מבין את המנטרה. ובכל זאת, שליש מסדרת אפוקליפסה על זומבים ובכלל לא רואים זומבים. איפה הכיף?

• שינוי שכן אהבתי: אלי, במקור, לאחר שברחה על הסוס כדי להסיט את תשומת הלב של החבורה מהמיקום של ג'ואל, הייתה במסע ציד של אותם קניבלים והרגה רבים מהם (כי כאמור, היא הפכה לציידת מוכשרת). אני זוכר זאת בוודאות כי זה היה כל כך, אבל כל כך, כיף להרוג אותם אחד אחד. בסדרה, לעומת זאת, אלי נתפסה מהר ומבלי שפגעה במי מהם – וזה שינוי שאני מבין לחלוטין. לאפשר לאלי הצעירה להרוג מספר רב של קניבלים חמושים וצמאי נקם זה אל"ף, לא אמין, ובי"ת, מוריד מחשיבוּת ההתגברות שלה על דיוויד שהוא כעת ההרג האמיתי הראשון שלה.

• את ג'יימס מגלם טרוי בייקר, מי שדיבב (וגילם בלכידת תנועה) את ג'ואל במשחק. בחור מוכשר.

פרק 9 | לחפש את האור

אז, ילדות וילדים, מה אתם הייתם עושים? האם הייתם מוכנים להקריב את האדם החשוב בחייכם כדי להציל את האנושות, או שאין טעם בחיים האלה בלי האדם הזה? "האחרונים מבינינו" הציבה זה כנגד זה שני ערכים מנוגדים, זולתנות ואנוכיות. על פניו, על מאזני משקולת שעליהם בצד אחד האנושות ניצלת ובצד השני היא אבודה, ברור שג'ואל היה צריך לבלוע רוק ולתת לרופאים לעשות את שלהם כדי שבשנה הבאה ילדים ברחבי העולם ישחקו תופסת בין הבית לבין השדות בלי חשש להינשך על ידי פטריה. ברוווור לחלוטין ואין ספק נו מה, זו האנושות והאנושות חשובה יותר מאדם יחיד עם פה ג'ורה.

אבל דמיינו רגע את עצמכם בסיטואציה ובה, בשבוע הבא, מתפרצת ביזקיט-קורונה: שזה כמו קורונה רגילה רק קטלנית ב-100% וכל הנדבקים גוססים בעודם שומעים בראשם שירים של לימפ ביזקיט (ולא מהטובים כמו "My Generation", אלא "Down Another Day" וכאלה), והיחיד מבין כל מיליארדי האנשים בעולם שחסין לביזקיט-קורונה הוא הבן שלכם או אימא שלכם או הכלב שלכם או אלי גורנשטיין או מי שזה לא יהיה שעליו אתם חושבים כששואלים אתכם מי האדם היקר לכם בתבל – וכדי לסחוט מתוכו תרופה אותו אחד יאלץ למות. כעת התשובה לא כזו פשוטה, הא?

לאורך העונה התכנסה "האחרונים מבינינו" אל הרגע הזה שבו נשב מול המסך, נזדעזע ונתהה מה הדבר הנכון לעשות והאם זו באמת בחירה שלנו. למה מי אנחנו בכלל? לא שזה באמת משנה, כי אם הייתם בנעליים של ג'ואל הייתם מתים תוך שלוש שניות.

לפני מספר פרקים התוודה ג'ואל בפני טומי שהוא כבר לא האיש שהוא היה פעם, רוצח בדם קר שהיה בשני צידי המתרס (כפי שתיאר זאת בפני אלי). ג'ואל שלנו חווה פוסט טראומה ולאורך העונה ראינו אותו נאבק, כמעט בקושי, באויבים שהתקילו אותו, יהיו אלה בני אדם או כאלה שעושים "בלגדככיגחלדיכך".

אבל אז קרה משהו – הסחורה שאותה התבקש להעביר היא כעת בת עבורו, וג'ואל לא מוכן לאבד בת נוספת. בפרק השמיני ראינו כיצד הוא מענה שניים מאנשיו הקניבלים של דיוויד והורג אותם לבסוף, רק כדי לגלות היכן אלי מוחזקת; אבל מה שקרה הפעם הוא רמה אחרת של טירוף: האיש שהוא היה פעם יצא, ולראשונה חווינו את ג'ואל של הסדרה הופך לצבא של איש אחד.

הבחירה הזו לשחרר את מגה-ג'ואל בשלב הזה של הסיפור מעניקה לקשת העלילתית של העונה סיום עוצמתי בהרבה מהמשחק המקורי, שם ג'ואל לא חווה פוסט טראומה (לפחות לא כזו הנראית לעין); ואם במשחק ג'ואל עשה בבית החולים את מה שהוא ממילא עשה עד אותה נקודה (כלומר, הרג מספר פסיכי של אנשים לגמרי לבדו), בסדרה ראינו את ג'ואל חייל-העל רק הפעם, כשיש מישהי חשובה להגן עליה והזמן שלה קצוב.

אבל הטרגדיה האמיתית היא לא הבחירה שג'ואל עשה, אלא הבחירה שנשללה מאלי. אומנם לא סיפרו לה מה הם תכננו לעשות עמה אבל מטומטמת היא לא, ומהשיחה בין השניים מוקדם יותר בפרק נדמה שאלי השלימה עם הגזירה. אלי, בניגוד לג'ואל ביום שאחרי המוות של שרה, כן מוכנה למות. זה הגורל שלה.

אלא שכאן עולה שאלה נוספת: האם זה באמת הגורל שלה? מה זה בכלל "גורל" בנסיבות האלה? היא בת 14 ולא מכירה חיים אחרים שאינם עינוי מוחלט. ג'ואל אומנם בחר את שבחר מתוך אנוכיות, אבל מה שהוא הציע לה אמיתי וכן לחלוטין: חיים חופשיים ונטולי דאגות עם שיעורי גיטרה וטיולים ומה לא בקיבוץ של טומי. איזו מין זכות בחירה זו כשאין לה היכרות עם ההיצע?

המסקנה היחידה היא שאנחנו, בני האדם, לא יודעים כלום ופועלים מתוך אינסטינקט – וזה לא הופך אותנו לשונים בהרבה מהנגועים. לכן אני אולי מבין את ג'ואל ואולי (אם היו לי את הכישורים שלו) הייתי פועל כמוהו, אך מנגד אני מתוסכל משאלת ה"מה אם". מה אם התרופה הייתה עובדת? כל אירוע טראגי שקשור באפוקליפסת הקורדיספס והנגזרות שלה (כולל הקניבליזם) ושיקרה מעתה והלאה, לא תעזוב אותנו המחשבה שהוא יכול היה להימנע אם בן אדם אחד היה מציב את טובת הכלל על פני טובתו האישית, וכמה אני שמח שאני לא בנעליים של ג'ואל כי באמת שאין לי מושג מה הייתי עושה.

וזהו, העונה הראשונה של "האחרונים מבינינו" הגיעה לסיומה ועמה העיבוד המלא של המשחק הראשון עטור השבחים. כעת, מיליוני אנשים נטולי פלייסטיישן יזכו לספר שהם מכירים את עלילת המשחק הראשון שלמשך 7 שנים היה גם המשחק היחיד.

אומנם עוד לפני שהעונה עלתה לאוויר אמרו היוצרים שהמשחק השני יזדקק ליותר מעונה אחת כדי לספר את הסיפור שלו במלואו, אך כעת זה רשמי. השאלה היא האם היוצרים מתכננים שתי עונות נוספות או שלוש, כי אני רואה את שתי האופציות כסבירות לחלוטין.

אם אתם לא מסוגלים להמתין שנתיים עד שתעלה העונה הבאה, דעו שאתם יכולים לצלול אל המשחק השני ולהבין הכול כי, כן כן, העיבוד עד-כדי-כך נאמן (הפרט החשוב היחיד שצריך לזכור הוא שטומי, במקור, לא היה בדרכו להפוך לאבא). אתם לא מוכרחים להשקיע בקונסולת פלייסטיישן כדי ליהנות מהמשחק כי באינטרנט, כמובן, יש הכול. ספציפית, אני ממליץ בחום על ערוץ היוטיוב של אנדי גילינד שהופך משחקים לסדרות באמצעות עריכה אינטנסיבית (בין סצנות הקישור הקולנועיות הוא משלב קטעי משחקיות שחיוניים להבנת העלילה, והוא גם מסיר ידנית אלמנטים גרפיים מסיחי דעת דוגמת מד החיים וכיוצ"ב). את The Last of Us: Part II הוא הפך לסדרה בת 6 פרקים בני שעה וחצי-שעתיים כל פרק. צפייה מהנה.

פינת השינויים מהמשחק:

• ההתחלה של הפרק עם אימא של אלי (בגילומה הנהדר של אשלי ג'ונסון, היא אלי מהמשחק) מקורית לחלוטין. ידענו, דרך מכתבים ושיחות, שהייתה לאלי אימא בשם אנה שעבדה כאחות ומרלין הייתה חברה שלה, ושהיא הבטיחה לדאוג לאלי. במשחק, מרלין "מדברת" עם אנה לפני הניתוח הגורלי של אלי ומבטיחה לה שאלי תהיה איתה בקרוב.

• ג'ואל לא התוודה במשחק על ניסיון התאבדות לאחר שאיבד את שרה אולם במשחק, באותה נקודה, אלי מוסרת לג'ואל צילום שלו עם שרה שאותו לקחה מהביקור אצל טומי. זה היה רגע מקסים ויכולנו לקבל גם הפעם הופעה אחת אחרונה של שרה וחבל שלא זכינו לכך.

• ג'ואל ואלי עוברים דרך מנהרות תת קרקעיות לפני שהם מגיעים לבית החולים, שם הם נלחמים – איך לא, בעדר נגועים. אומנם אי אפשר לומר שהפרק נטול נגועים לחלוטין כי יש את האחד שנשך את אנה בפלאשבק שבתחילת הפרק, ובכל זאת: שימו לב שג'ואל ואלי בהווה לא נתקלו ולו בנגוע אחד מאז שעזבו את קנזס סיטי (לפחות לא על המסך).

• שאר הפרק נאמן למשחק לחלוטין באופן כמעט מפחיד, כולל זוויות צילום, תפאורה, תאורה, בימוי, עריכה והבעות פנים. מרשים מאוד.

תגיות: