ביקורת: שלב החשמל

קחו את אחד ממספרי הסיפורים הגרפיים החשובים של תקופתנו, תנו לכותבים של "קפטן אמריקה: חייל החורף" להכין תסריט מיצירה שלו, הפקידו את התוצאה בידי הבמאים של "הנוקמים: מלחמת האינסוף" ושימו בצוות השחקנים את סטנלי טוצ'י, מילי בובי בראון, אלן טודיק, כריס פראט, הולי האנטר, ג'ייסון אלכסנדר, ג'יאנקרלו אספוזיטו, וודי הרלסון ובריאן קוקס. מה כבר יכול להשתבש?

מסתבר שהכל.

כדי שחס וחלילה לא נפתח ציפיות, "שלב החשמל" מתחיל בקלסטרפאק של אקספוזיציה ארוכה שאין בה שום הגיון. לרגע זה נראה כאילו אנחנו מתחילים בסיפור עצמו, עם גיבורת הסיפור, מישל, ואחיה, כריסטופר. אנחנו נדרשים להאמין שהיא האחות הכי דואגת בהיסטוריה של היקום והוא הרבה יותר חכם מאיינשטיין (וזה ציטוט), אבל אני בטוח שאני הולך להכיר אותם יותר טוב ולכן זה יהיה – אממ, לא, סליחה, זו בעצם הייתה רק תחילתה של אקספוזיציה שמסרבת להיגמר בסדרה של מכות ליכולת השעיית הספק. למה הסרט מתרחש במציאות אלטרנטיבית שהתפצלה מזו שלנו בשנות ה-80? בלי סיבה, אבל למה לא. למה בני האדם החליטו לדכא את הרובוטים, שהם בבירור תבוניים? בלי סיבה, אבל למה לא. למה הדרך שבה הם דיכאו אותם היא בעזרת גם-רובוטים-אבל-נשלטים-מרחוק? למה לא. למה הסרט לא סומך עלינו שנבין את זה לבד ותוקע קטעי חדשות ערוכים רע על ההתחלה? למה לא. למה סטנלי טוצ'י נראה ומתנהג כמו נבל בונד גנרי, ולמה לבזבז את הולי פאקינג האנטר על תפקיד של 30 מילה? למה לא.

ובכן, הנה למה לא: כי עברו רק שבע דקות וכבר העיניים שלי תקועות בגלגול מתמיד. סרט, אפשר שתפסיק להיות מטומטם? אפשר שתתחיל כבר בסיפור? יש! חזרנו למישל! היא חימצנה את השיער ויש לה צרות בבית הספר והיא בבית אומנה משום מה אבל הנה- אוי לא, בבקשה לא עוד אקספוזיציה!

ג'ייסון אלכסנדר ואוסף קלישאות מיותרות לאחר מכן והנה הסרט סופסוף מתחיל כשרובוט (הם לא חוקיים עכשיו) מגיע לבית של מישל וגורר אותה לחיפוש אחר אחיה האובד (נו, ברור שהוא הלך לאיבוד). אבל אין מה לדאוג, הסרט ימהר לדחוף פנימה עוד שתי דמויות לא מאוד רלוונטיות ועוד איזה פלשבק לפני שתודה לאל, סופסוף פוגשים את כריס פראט. נראה שהסרט נכנס לקצב עלילתי טוב והנה הם נכנסים לאזור האסור שבו נכלאו הרובוטים ו- למה? למה?! למה יש פתאום פאוזה והמצלמה עושה סיבוב של 360 מעלות סביב כריס פראט כאילו יש איזו דרמה גדולה למרות שהוא בסך הכל עומד במדבר? האם כל המעורבים בסרט הזה חטפו אירוע מוחי באותו הזמן? האם זה שלב השבץ?!

נגמרו כבר 40 דקות וכל הסבלנות שלי, אבל החדשות הסבירות הן שמכאן הסרט מפסיק להיות מזעזע והופך לסתם גרוע ולא אמין. גיבורינו יוצאים למסע שבו צריך להשלים שלב אחד כדי להגיע לשלב הבא: להתגבר על הרובוטים הבוזזים, להגיע לעיר הרובוטים הטובים, לשאת נאום מוטיבציה גנרי #315, לפגוש דמות מיותרת מהאקספוזיציה, להיפטר ממנה, לשכוח שהרובוטים הבוזזים רעים, לצאת למסע נוסף וכו' וגו' וכיו"ב וכד' ט.ל.ח עד הסוף ההו-כה-צפוי.

ותראו, זה לא שהכל גרוע ב"שלב החשמל". יש, למשל, את העיצובים של הרובוטים, שהם נהדרים, וגם- אה, רגע, בעצם זהו. זאת אומרת, זה נחמד שלמילי בובי בראון ולכריס פראט יש יותר מהבעה אחת, אבל כשזה לא המצב עם סטנלי טוצ'י, ג'יאנקרלו אספוזיטו, ג'ייסון אלכסנדר וכמעט כל דמות אחרת בסרט, זה לא מספיק, בטח כשגם הדמויות של בראון ופראט שטוחות כפנקייק. מעבר לזה, הבימוי נטול השראה, האקשן נורא, אף דמות לא מתנהלת בהיגיון, הבדיחות שנדחפות כל כמה דקות איומות ובניית העולם לא סבירה באופן קיצוני.

אני יודע שזה לא ניכר, ולכן חשוב לי להבהיר שעד כאן לא ממש נהניתי. אלא שאז הסרט גם התעקש לדחוף מסר. וחי רוחו של סטניסלב לם, איזה מסר מקושקש. איך לעזאזל סרט שמנסה להגיד שגם לרובוטים יש זכויות כל כך שונא טכנולוגיה וקורא לנו להתנתק ממנה? למה הוא כל-כך אכזרי בצורה שבה הוא מדגים את זה וכל-כך לא משכנע בטון ובתוכן? ומי בנטפליקס אישר תקציב של 320 מיליון דולר לפיאסקו הזה?!

"שלב החשמל" היה יכול להיות אסקפיזם נחמד, אבל הוא ניסה להיות יותר, וסיים את חייו בתור הרבה, הרבה, הרבה פחות. חבל שנטפליקס לא ניתקו אותו מהשקע מראש.