על אף גילהּ הצעיר (40), הבמאית נאוקו יאמאדה הספיקה להותיר חותם שבמאים כפולים מגילה יכולים רק לחלום עליו: לא רק שהיא אחראית על סדרות אנימה מהפופולריות והאיכותיות בעשור וחצי האחרונים ("K-ON" ,"Tamako Market" ו"Hibike! Euphonium"), היא גם חתומה על סרטים טובים ואהובים כמו "ליז והציפור הכחולה" או "קול שקט" (זה האחרון אמנם כרגע לא בנטפליקס אבל המתינו דקה-שתיים והוא ישוב). בתחילת העשור יאמאדה עזבה את אולפן הבית שלה, Kyoto Animation; לא סופק הסבר רשמי אבל כנראה התזמון עם האסון הגדול בסטודיו אינו מקרי. היא עברה לאולפן SCIENCE Saru שאותו הקים מַסָאָקי יוּאסה (עוד במאי שאנחנו אוהבים ושגם אתם צריכים לאהוב) שם ביימה אפוס היסטורי נהדר – רק שהוא היה סדרה ולא סרט, ורבים תהו כיצד תיראה חזרתהּ של יאמאדה למסך הגדול תחת המטרייה החדשה.
כעת יש לנו הזדמנות לבחון זאת עם הסרט הראשון שלה באולפן החדש, "הצבעים שבפנים" (תרגום לא רשמי שלנו ל"The Colors Within"), על פי תסריט מקורי של שותפתהּ הקבועה (ואחת התסריטאיות המוכשרות בתעשייה בפני עצמה), רייקוֹ יוֹשידה.
הסרט עוקב אחר טוטסוקו, תלמידה בתיכון קתולי שהיא אמנם לא העיפרון הכי חד בקלמר אבל יש לה לב טוב והרבה אהבה. כמו כן, טוטסוקו רואה אנשים בתור "צבעים", והסרט אמנם לא אומר זאת מפורשות אבל זה נשמע כמו גרסה כלשהי של סינסתזיה. אלא שלמעט רגעים ויזואליים מעניינים הסרט לא עושה הרבה עם היכולת הזו של טוטסוקו, והוא מתמקד בעיקר ביחסים שלה עם קימי, תלמידה נוספת שהיא קצת יותר מסתורית, קצת יותר קשוחה וקצת יותר לא באמת תלמידה כי היא החליטה לפרוש. דבר מוביל לדבר וטוטסוקו וקימי מקימות להקה, וכיוון שבלהקות יש בדרך־כלל יותר משני אנשים מצטרף אליהן רוּאי, בחור צעיר ועליז עם תסביכים משלו שאוהב לאסוף זבל אלקטרוני כדי לבנות תרמין.
וזהו, אין הרבה מעבר לכך. גם לא צריך הרבה מעבר לכך: זה סרט התבגרות סביב עולם המוזיקה תחת ידיה של אחת הבמאיות המוכשרות בסביבה, וגם כשלא קורה כלום – קורה הרבה. העיירה ובית הספר מלאים בחיים, כל פריים מספר סיפור, לכל תלבושת יש משמעות וכל הבעת פנים מלאה בניואנסים. אם כי גולת הכותרת מבחינתי זו התנועה: הדמויות בסרט, בין אם הראשיות ובין ניצבים בבית הספר, זזות כפי שבני־אדם אמיתיים זזים. קשה להסביר את זה כי הרי סרטי לייב אקשן הם משהו שקיים, ואנשים בהם זזים כמו בני־אדם כל הזמן. אבל דווקא כי מדובר בסרט אנימציה ודווקא כי מי־יודע־כמה אנימטורים השקיעו זמן ומרץ עבור, למשל, שוט של שתי שניות המתמקד ברגליים של נזירות על רחבת ריקודים – התוצאה הרבה יותר מעניינת, מרתקת ומשעשעת מסרט דומה שהיה מצולם עם שחקנים בשר ודם. ומעטים היוצרים כמו יאמאדה המפיחים חיים בדמויות מונפשות באופן כה מרהיב.
ועל אף שלא מדובר בקומדיה, "הצבעים שבפנים" מצליח להצחיק, באותו אופן בו יציאה עם חברים מצחיקה – כשאתם פולטים נחרת צחוק בגלל שטות פשוט כי האווירה מזמינה את זה. משום שזו התחושה שהסרט מעניק: אנו, הצופים, הם החבר הרביעי בקבוצה המעט מוזרה אך מאוד חביבה הזו שנבנתה לנגד עֵינינו.
וכפי שאנחנו צוחקים איתם אנחנו גם מתרגשים עמם. מה שאני אוהב בסרטים של ימאדה (למעשה ייתכן והקרדיט במקרה הזו הוא לתסריטאית רייקו יושידה) הוא שאין בהם דחף עז ללחוץ חזק על בלוטת הרגש כדי שהדמעות יהיו בהיכון; זה פשוט קורה בטבעיות, בין אם בשיחה אגבית ובין אם בשתיקה. "הצבעים שבפנים" הוא סרט פיל-גוד שמצליח לרגש ולהצחיק כפי שהחיים מצליחים לרגש ולהצחיק.
וטבעי לחלוטין שלעיתים לא מתרחש שום דבר מרתק בחיים. אני מציין זאת כי מי שמצפה לסרט גדול שבו כל רגע קורה משהו סוחף נכונה לו אכזבה. "הצבעים שבפנים" הוא סרט שאור הזרקורים שלו מכוון לרגעים הקטנים של החיים: שיחות סביב ארוחת ערב, הליכות ברחוב; דברים שנסובים סביב השלישייה המרכזית והמעט שבורה שלנו, ומערכות היחסים של כל אחד מהם עם האנשים בחייהם (עבור קימי זו סבתא שלה, עבור רואי זו המשפחה). ואמנם זה לא נאמר מפורשות, אך ניכר בין השורות שהסרט להט"בי. לא רק עקב היחסים האולי-באמת-אפלטוניים בין טוטסוקו וקימי, אלא בגלל המסרים שהסרט מעביר והקשיים שדמויות אחרות מתמודדות עמן, ובכללם רואי שהוא מעין ציפור דרור כלואה שרוצה רק להיות חופשייה ומאושרת ולנגן על תרמין, ומי אתם שתשפטו.
וכל זה, כאמור, בלי הרבה דרמה. זה סרט שבונה את עצמו לאט, ואם אתם שואלים "רגע, בונה את עצמו לאט לקראת מה?" התשובה היא, ובכן, לקראת מה עוד סרט על להקה יכול לבנות את עצמו?
וזו הסיבה שגם אם דרמה קומית איטית היא לא כוס התה שלכם, הייתי משלם כרטיס מלא רק עבור עשרים הדקות האחרונות של הסרט, השונות בתכלית מכל מה שאירע בו קודם. טוב, לא נכון יהיה לומר שהן שונות בתכלית – כל המערכה המדוברת נבנתה על התשתית שהסרט בנה לאט ובזהירות בשמונים הדקות הראשונות. והתוצאה משכרת חושים. שני חושים, אם לדייק: ראייה (כי ויזואלית, וואו) ושמיעה (כי מוזיקלית, וואו), אבל לא אעצור אתכם אם תבחרו ללקק את המסך בזמן הצפייה כדי להפעיל גם את חוש הטעם.
על־כן אפשר לומר שדרכהּ הקולנועית החדשה של יאמאדה בסטודיו SCIENCE Saru התחילה ברגל ימין. אמנם "הצבעים שבפנים" לא בדיוק מתעלה על הרמה שיאמאדה הציבה לעצמה אבל זה רק כי הסטנדרט שלה גבוה להחריד, ואין הרבה במאים אחרים בתעשייה שעושים את מה שהיא עושה – בטח לא בכזו מיומנות ובכזה חן.
זמן טוב לציין כי יש לכם הזדמנות לצפות בסרט על מסך גדול: הוא יוקרן עם תרגום לעברית בכנס "הארוקון" שייערך בשושן פורים ב-16/3, בבנייני האומה בירושלים. פרטים פה.
