בדירה אפלולית חיים בני זוג. לא כל כך גבר ואישה, אלא בעל ורכוש. הוא בא והולך, פוקד, מחלק מילות חיבה והשפלה לפי הטעם, שוכב איתה כשבא לו וכשלא בא לו – עם אחרות. היא תלויה בו לחלוטין ומלבדו אין לה חיים: היא כמעט שלא יוצאת מהבית, ובילוי הזמן היחיד בחייה שאינו קשור לבן הזוג הוא זלילה והקאה חליפות. מערכת היחסים הזאת היתה מזעזעת בכל מקרה, אבל אז מתברר עוד פרט קטן שהופך אותה להרבה יותר גרועה: האישה הזאת? זאת לא אשתו. זאת הבת שלו.
אם התיאור הזה בלבד גרם לכם להחליט לא לצפות בסרט הזה לעולם – זה לא מפתיע. "הרחק מהיעדרו", קל להבין, הוא לא סרט שכיף לראות, וכל מי שצופה בו (או יצר אותו) מודע לכך. הוא לא רק מציג את אחד הנושאים הכי קשים שנראו על מסכי הקולנוע בארץ, אלא מציג אותו ישירות, בלי שום רחמים או נחמה לקהל. כמעט שעה וחצי נטו של התעללות. על סרט מסוג זה אנשים לא אומרים שהוא טוב. אומרים שהוא "חשוב".
הסרט מתעלל בצופים לא רק מבחינת הנושא שהוא עוסק בו, אלא גם מבחינת העשייה. הבעיה העיקרית היא הדמויות, או העובדה שכמעט ואין כאלו. הסרט מלווה כולו את הגיבורה, תמי (מעיין תורג'מן בתפקיד ראוי להערכה). תמי היא קורבן, והיא לא שום דבר מלבד קורבן. הסרט לא נותן לה היסטוריה, חלומות, או בכלל, משהו לדעת עליה מלבד היותה תקועה בזוגיות האיומה הזאת. לא איך היא הגיעה לשם, לא מה היה קודם, לא מה היא אוהבת מלבד את אבא, לא מי עומד מאחוריה ומלפניה ומצדדיה. ייתכן שבמקרה שלה, זו היתה הכוונה: זה העולם היחיד שהיא מכירה, והעובדה שהיא גדלה לתוכו שללה ממנה את היכולת להיות משהו אחר. אבל זה לא מסביר למה גם הדמויות הבודדות האחרות בסרט הן כאלה. צחי גראד, בתפקיד האב, הוא אמנם מפלצת, אבל מפלצת לא מעניינת. הסרט אפילו לא מנסה להסביר איך ולמה הוא כזה. בשלב מסוים נכנסת לתמונה אישה נוספת, בגילומה של יעל אבקסיס, אבל גם לה אין שם, מקצוע, תחביבים, חברים, כלב, משפחה, ספרים אהובים או תכונות כלשהן מלבד הרצון לעזור. זה סרט על שלוש קליפות.
נדמה שקרן ידעיה, במאית בעלת ניסיון ועטירת כיבודים, נפלה למלכודת שהרבה יוצרים מכובדים נופלים אליה: הבילבול בין צמצום לבין איכות. המחשבה שאם אין בסרט מוזיקה, ואם הדיאלוגים מעטים, ואם המצלמה נעה בכבדות, ואם הנושא ממש ממש לא נעים, כל אלה לבדם מספיקים כדי שהסרט יהיה איכותי, טוב, חשוב. ולא, זה לא המצב בכלל. מיעוט הטקסטים לא מוסיף לסרט אמינות, אלא בדיוק להיפך. מיעוט הפרטים לא הופך את הדמויות לאוניברסליות, הוא מרוקן אותן. האיטיות לא גורמת לסרט להיות טוב יותר, היא רק מרחיקה ממנו צופים.
זה לא חייב להיות ככה. לא כל סרט חייב לעשות לצופים נעים, אבל אפילו אם המטרה המוצהרת היא לעסוק בנשא קשה, אפשר ליצור תקשורת עם הקהל. קחו את "שש פעמים", למשל. גם הוא סרט ישראלי שעוסק באישה שנופלת קורבן לאלימות מינית גברית. גם הוא רחוק מלהיות סרט נעים לצפיה. ובכל זאת "שש פעמים" הוא כל מה ש"הרחק מהיעדרו" הוא לא: קצבי, מנומק, נוגע. הוא סרט עמוס בדיבורים, בדיאלוגים מלוטשים ומדויקים שהופכים את כל הדמויות – גם הקורבן וגם המקרבנים – לבני אדם מלאים ואמינים. ו"שש פעמים" עובד: הוא הביא מספר מדהים של צופים, בהתחשב בנושא ובאופי הסרט, וכך פעל להעלאת הנושאים שבהם הוא עוסק לסדר היום. "שש פעמים" הרוויח ביושר את התואר "סרט חשוב". לעומתו, "הרחק מהיעדרו" הוא סרט שחושב שעצם השמת הנושא המטריד על השולחן מספיקה. הוא רק מצביע ומראה כמה שזה מזעזע. כן. זה מזעזע. לא, זה לא סרט טוב.
פורסם במקור בוואלה
לא ראיתי את "שש פעמים" ולא את "הרחק מהיעדרו",
אבל יכול להיות שהסיבה ש"שש פעמים" מצליח במקומות ש"הרחק מהיעדרו" כושל בהם היא שהנושא של הראשון נפוץ יותר מ… טוב, הדבר הזה שכתוב שם בפסקה הראשונה?
קיוויתי גם להשוואה ל״אור״ של אותה הבמאית
הסרט ההוא היה מדהים, קרן ידעיה היפנטה אותי בסרט ההוא והציגה עשייה קולנועית משובחת, עם כמה שהנושא בו עסק היה קשה.
אני בכלל לא מבין את המסר של הסרט
אחד מהמאפיינים של "סרטי טרגדיות" שצריך בכדי שהוא יהיה מוצלח לפי דעתי הוא רלוונטיות, או תופעה מוכרת שקוראת בקרב הציבור והסרט יכול לבקר אותה לשלילה.
כמה פעמים שמעתם על מקרה כזה שאב חולני מגדל את ביתו,מתעלל ושוכב איתה?
פעמים בודדות שומעים על מקרים כאלה והם מגיעים כמעט תמיד מחול..
כולם יודעים ללא עוררין שאם קיימת תופעה כזאת היא תופעה נוראית ואכזרית, אפילו עוד לפני שהם רואים את הסרט. אתם רואים את הסרט והפלא ופלא, התופעה הזאת באמת אכזרית ולא נעימה לצפייה.
לכן מהבחינה הזאת הסרט לא יכול לחדש לכם דעה או חשיבה מחודשת על נושא מוכר. הוא פשוט מראה תופעה איומה ולא נפוצה,שכולם יודעים שהיא איומה ומראה כמה שהיא..איומה. זהו.
לפי דעתי אחת הסיבות העיקריות ליצירת סרטים מהסוג הזה זה להראות תופעה מוכרת בקרב הציבור, ולהצביע על מגרעותיה בכדי לחדש משהו לציבור שעוד לא הבין שהתופעה הזאת רעה, והסרט הזה פשוט לא עושה את זה. סתם שעה וחצי של התעללות בדמות הילדה,ובצופים גם כן ולאחר מכן הם לא יוצאים עם משהו נוסף
ומה לגבי "שש פעמים"?
שם לא ידעת שיש תופעה כזאת, שבנות עשרה נופלות קורבן להתעללות מינית עקב לחץ חברתי? המטרה של הסרטים האלו היא להציף את הבעיה, להביא משהו שאנחנו דוחים ושמים בשוליים כי הוא נושא דוחה, למרות שהוא לאו דווקא שולי – לפרונט.
ידענו על התופעה של שש פעמים.
היו בעיתונות לא מקרה אחד ולא שניים של דברים שהיו בסגנון של שש פעמים רק הרבה יותר נוראיים.
לעומת זאת, גילוי עריות במשפחה? הרבה פחות נפוץ כתופעה שיודעים עליה. מה שלא אומר אם היא קיימת הרבה או לא – פשוט היא לא מקבלת את החשיפה התקשורתית של "אונס קבוצתי של ילדה בת 15".
"שש פעמים" הרבה יותר רחב מנקודתית, אונס קבוצתי של נערות.
זה מתחיל מהשיח המיני בקרב בני נוער, ממשיך בהתנהלות המינית שלהם גם כשהיא נכנסת תחת קטגוריית המין בהסכמה, וכלה בשאלת ה"כשאת אומרת לא". אונס קבוצתי זה "משחקים בחצר האחורית", לא "שש פעמים".
נכון.
(ל"ת)
בטח שכולם ידעו, אבל לא חשבו שזה קשור אליהם.
"בת 15 נאנסה!" זאת כותרת בעתון. "יש מישהי בשכבה שנותנת לכולם" זה משהו שקורה בחיים האמיתיים. אני בטוח שהרבה אנשים (אנשים בני 15, בעיקר) לא עשו את הקשר בין הדברים. הסרט מכריח את הצופים לראות ששני הדברים הם, לפעמים, תיאורים שונים של אותו הדבר. זאת לא איזו תופעה נדירה, זה קורה כל הזמן.
"הרחק מהיעדרו"? הוא לא מדבר על מקרים של ניצול מיני בתוך משפחה "נורמטיבית" לכאורה (תופעה לא נדירה, למרבה הצער), אלא על מקרה סופר-קיצוני של ניצול שיטתי מאוד של אישה שאינה קטינה, חיי "זוגיות" של אב ובתו. ייתכן שמקרים כאלה קיימים, אבל אני מאוד בספק אם זו תופעה רחבת היקף, וכמו ש-Samooelsami כתב, אף אחד לא צריך שיספרו לו שזה דבר איום ונורא ומזעזע. אז הסרט לא מחדש לנו שום דבר שלא ידענו קודם, הוא רק מראה שדברים מזעזעים הם מזעזעים.
כולכם מניחים שזו תופעה סופר שולית
אני לא בטוח שאני מסכים. כלומר, האם בדיוק בדיוק מה שקורה בסרט (שטרם ראיתי) קורה הרבה? מסכים שלא. מהתיאורים נראה שהסרט לוקח לאקטסרים דבר קיצוני בפני עצמו. אבל זה לא אומר שהתופעה של ניצול מיני בתוך המשפחה מתרחשת נורא נורא מעט. זו תופעה שסובלת מתת-דיווח עוד יותר מעבירות מין "רגילות".
מכיוון שלא ראיתי אין לי ברירה אלא להסכים שהסרט לא מחדש. אבל אני לא בטוח שזו המטרה של יוצרי הסרט, לדעתי. סרטים כאלו מדגישים את הטלת הזרקור על תופעה נסתרת כדי להביאה אל האור באופן רחב יותר. חידוש וערך קולנועי הם מבחינתם מטרות משניות, או בונוס. אפשר כמובן לבקר את ההחלטה לעשות את זה, אבל זו עדיין ההחלטה שלהם.
התופעה של גילוי עריות היא תופעה קיימת,
התופעה (?) של גילוי עריות בין אבא לבתו הבוגרת שחיים בתור בני זוג, הרבה יותר נדירה.
ועל זה אמרתי "בדיוק בדיוק מה שקורה בסרט"
אבל מהתיאורים עד כה אני לא סגור שזה מה שהסרט מבקש לשים עליו זרקור. הוא לקח דוגמא ומתח אותה לקיצוניות כדי לוודא שהנושא יישאר חרוט בראשו של הצופה.
השאלה אם בני ה-15 התחילו לעשות את ההקשר אחרי 'שש פעמים'.
התיאור של 'הרחק מהיעדרו' נשמע לי מדוייק גם לגבי 'שש פעמים'. מדובר בתופעה קשה של בחורה שמנסה להתקבל לחוגים מסויימים, התחבר לקהלים מסויימים, ובגלל זה נופלת קורבן לניצול מיני. הבעיה ש 'שש פעמים' מראה את הסצינות המזעזעות למי שמבין שמדובר בתופעה מצערת עוד לפני הסרט. מי שחשב שאם בסופו של דבר הבחורה הסכימה, או ש"להעביר" בחורה בין החבר'ה זו התנהגות מקובלת המשיך לחשוב ככה גם אחרי 'שש פעמים'. כי הוא התאמץ מאוד לשמור על מאפייני סרטי האיכות (כל מה שהזכרתי למעלה) כולל לחתוך סצינות סופר חשובות באמצע סתם.
אז מה הוא היה אמור לעשות?
שש פעמים הוא לא שיעור מיוחד לגבי הטרדה מינית או דוקו שמומן על ידי האגודה למניעת אונס שבסופו יש פלקט " אם אתם מכירים מישהי שזה קרה לה התקשרו ". הוא סרט עלילתי, שמנסה לשקף את המציאות שהוא רואה סביבו. הוא הצליח לגרום לאנשים לדבר כי הוא התייחס לנושא שעלה בכותרות ושאנשים דיברו עליו ונתן מבט של איך התהליך הזה נראה ואיך בקלות מערכת יחסית די לגיטימית מדרדרת למעשים מזעזעים.
כשאומרים בתקשורת " שש פעמים זה סרט על בחורה שנאנסת" ואז אתה רואה סרט שבו קורים המון דברים שלא מתקשרים לך אוטומטית לאונס הברוטלי המוכר שמוצג במדיה, אז יש כאן הישג – כי אנשים מתחילים לפקוח עיניים ולשאול את עצמם שאלות, כחלק מתהליך חברתי ארוך של דיבור על "תרבות האונס". האם יש אנשים שנשארו לא משוכנעים? כן. האם יש אנשים שבאו משוכנעים? ודאי. אבל אני כן חושב שהסרט העלה שאלות מעניינת לגבי הקווים בין הסכמה-הטרדה-אונס בין בני נוער, ושאולי בני 15 מסויימים לא הבינו ממנו הרבה, אבל להרבה אנשים בגילאים גדולים יותר, הסרט העלה שאלות שזה הדבר הכי טוב שסרט יכול לעשות, לדעתי.
כשאומרים בתקשורת " הרחק מהיעדרו זה סרט על אב ובת שגרים בזוגיות" זה.. זה פשוט מנותק כמעט לחלוטין מהמציאות של רובנו ( אני מקווה? אולי לא? אולי אני חי בבועה של חוסר-בנות-ואבות-שגרים-בזוגיות?).
[ לא יודע אם הרחק מהיעדרו סרט טוב או מגשים את המטרה שלו או משהו. בשביל זה אצטרך לראות אותו. שש פעמים, לעומת זאת, סרט נהדר .]
התלונה על הסרט היא שהוא מציג משהו מזעזע באופן מזעזע וזהו.
אין שום ערך מוסף. אני מסכים ש'שש פעמים' הוא סרט שעשוי בצורה מעולה, אבל למה באמת ראיתי אותו? מה היה שם? הסרט ברח עם הזנב בין הרגליים מכל סצינה שהייתה יכולה לתת משמעות או הבנה על הדמויות, עומק כלשהו לסיפור, רק כדי להראות עוד סצינה מזעזעת. אז יופי, הזדעזעתי. ההיא קורבן, ההוא ילד חרא, ההוא ניצל אותה והרחיק את עצמו, ההוא אנס אותה אבל נעלב ממנה. איזה שאלות עלו לך?
וחוץ מזה סרט עלילתי לא אמור לשקף את המציאות מסביבו, הוא אמור להציג עלילה ולעניין אותי. אמורים להיות לו התחלה אמצע וסוף. אם הייתי אומר את המשפט שלי ומפסיק באמצע זה היה
מעצבן אותך? ככה אני הרגשתי בסוף הסרט.
אני מרגיש שאתה מתאר סרט שונה ממה שראיתי.
הרגשתי שהיו משמעות לדמויות. הרגשתי עומק לסיפור ובייחוד הרגשתי שיש סוף, שמאיר את כל הסרט ומרחיב אותו מעבר להשקפה הצרה של בני נוער בעייתיים.
איזה שאלות עלו לי? לא יודע, הראשונה היא למה? למה היא ממשיכה את הקשר הזה עם החבורה הזאת. בנוסף מה היא מנסה להסתיר? מה בדיוק הולך במשפחה שלה? למה ההורים של הילד מתעלמים ממה שקורה בחיים של הילדים שלהם? מה חושבות הנערות על גיבורת הסרט? למה, בעצם, אף אחד לא עוצר בשום שלב?
לכל השאלות היו ניצני תשובה – שזה רעיון מעניין. בשום שלב לא מתארים את הילדה כמסכנה עם הורים מתעלמים ומרביצים – אבל כן מראים ניתוק מסוים. משאירים אותך עם הינף של מבט לדברים האלה אבל לא צועקים אותם עליך כצופה. כלומר, סגירת הדלת של האימא זאת סצנה שליוותה אותי הרבה יותר ממה שהיא הייתה אמור, בייחוד בסרט שכזה.
לא אמרתי שסרט עלילתי אמור לשקף את המציאות מסביבו – אמרתי שש פעמים מנסה לעשות את זה. בנוסף, ידוע שכל סרטי ישראל סובלים מבעיית סופים רצינית אבל דווקא שש פעמים פותר את הבעיה הראשית ומשאיר אותך עם תמונה מסתכלת שהוא לפתע לוקח מבט אחורה ומראה שהבעיה הרבה יותר רחבה.
בעיני זאת היתה החוזקה שלו
זה לא סרט על נערה מבית מפורק שמוצאת את עצמה במערכות יחסים בעייתיות. זאת סתם בחורה והם סתם בחורים וההורים של שניהם הם כנראה לא מושלמים. כל סיפור מסגרת היה הופך את הסוגיות בסרט לבעיה נקודתית, וזה ההפך מהמסר בסרט.
זאת לא התלונה שלי.
אני אומר שהסרט לא מעניין אותי בתור צופה כי הוא בורח מקונפליקטים. סצינה מזעזעת אחרי סצינה מזעזעת זה לא עלילה, זה פורנו זעזועים.
סרט בורח מקונפליקטים
תראה, קונפליקטים בסרט אין. אין כאן מסע של דמות מנקודה אחת לשנייה אלא רצף סצנות שנותנות הצצה לחיים של נערה. לכן אמרתי שהסרט מנסה לשקף מציאות ולאו דווקא לספר עלילה – הסרט מנסה להיות תמונת מראה מסוימת להתנהגות חברתית בחלקים של החברה שלנו. הוא לא מנסה לזעזע אותנו – להיפך, רוב הסרט מוקפד, צנוע, נמנע ממלודרמטיות, נמנע ממוזיקה מרגשת, נמנע מבכי, נמנע מצעקות – הכל שקט, קצת מחוספס. הוא לא צועק, צורח ומנסה להגיד " תראו את הסבלללללל" אלא פשוט מסתכל על החיים של הנערה הזאת ושל הסביבה שלה.
זה גם למה הסוף עבד כל כך טוב – במקום להתמקד בדמות אחת ולהראות את הסבל שלה, במבט אחד של דמות, הוא מראה שיש כאן משהו עמוק יותר שקשור גם להורים ולחברה הכללית שיש כאן. זה לא סיפור של נערה שהוטרדה מינית – זה סיפור על חברה עם מצפן מוסרי שנדפק. אני מבין למה הסרט לא נעים לצפייה אבל לקרוא לו "פורנו זעזועים" זה מרגיש לי מזלזל, וגם – קצת סותר מה שאמרת למעלה. כי אם הסרט היה באמת מזעזע, אז לא היו יכולים לצאת מהסרט אנשים שחשבו שההתנהגות הזאת בסדר ולחשוב שזה בסדר. אבל בגלל שהסרט מוקפד, קטן, לא צועק אלא נותן לסצנות לדבר בשבילו – אז חוויית הצפייה יכולה להיות שונה כל כך בין בן אדם שלא מבין מה הסיפור של הסרט לבין אדם שבשבילו הסרט היה עינוי רגשי.
וחוץ מזה – שש פעמים, הוא לא, בסופו של דבר סיפור של איך בחורה נאנסת עוד פעם ועוד פעם. זה סיפור (בערך, כמו שאמרתי – כי הדגש הוא באמת המבנה החברתי שהרשה את המעשים בסרט) על בחורה אבודה, שמנסה למצוא לעצמה מקום בחברה ולא יודעת איך לעשות את זה. היא לא איזה חנה פריצל שכלאו אותה במרתף וחייה עברו מדחי אל דחי, היא לא קורבן שאנחנו רגילים לראות. היא סתם ילדה אבודה שמנסה לשפר את מעמדה החברתי ולא מבינה איפה עובר הקו שבו משתמשים בה.
(מסכן "הרחק מהיעדרו". בא, עשה סרט על אבא ששוכב עם הבת שלו ועל מה כולם מדברים בדף סרט שלו? על איזה ילדונת שהוטרדה מינית.)
טוב?
תראה, כשאתה מכניס את המילה "בשבילי", אין לי מה להגיד או להוסיף.
השאלה המקורית הייתה מה מבדיל בין הרחק מהיעדרו ושש פעמים (שאלה שהיה קל לי יותר לענות עליה אם הייתי רואה את הרחק מהיעדרו) סביב השאלה האם הסרט הועיל למטרה שהוא עשה אותה ויצר סביבה שיח ו/או פקח עיניים או סתם היה הזדמנות לעסוק בנושא נוראי בצורה קולנועית: פורנו זעזועים.
החוויה שלך יכולה להיות שהוא היה רק פורנו זעזועים, אבל אתה צריך לפחות להכיר שלכמה וכמה אנשים הסרט כן היווה נקודת פתיחה לדיון ובכך הוא בעצם לא היה סתם סרט קיצוני שבא להראות מעשים נוראיים אלא כן סרט עם ערך מוסף כלשהו, שהצליח לפתוח את הדיונים האלה, מה שמעלה אותו לאותם אנשים מעבר לרמה של "פורנו זעזועים".
כלומר, זה לא הוסטל או משהו.
אני לא טענתי שהחוויה שלי היא הקובעת.
אני אמרתי את מה שאני חושב על 'שש פעמים' אחרי שראיתי אותו, והתבססתי על תגובות אחרות של אנשים שראו אותו (כולל המיני ביקורת של דורון).
ובכללי, מההודעות שלי אותי ניתן להבין שלא אהבתי את הסרט. דווקא התרשמתי ממנו מאוד לטובה. את כל האספקטים בסרט נורא הערכתי. אבל עדיין, לפי דעתי, היה יכול להיות סרט יותר טוב ופחות יומרני אם הוא היה פחות משתדל לעקוב אחרי מאפייני סרטי האיכות. לא בקטע של תשדיר שירות, אלא בתור סרט.
ומהביקורת של דורון על 'רחוק מהיעדרו' נראה שהוא חושב עליו מה שאני חשבתי על 'שש פעמים', וזה מה שבאתי להגיד.
הבחילה והגועל
אני מניח שהבמאית והסופרת נהנות מהזעזוע שהסיפור גורם לאנשים.בדרך כלל או בוכים או שצוחקים או שיוצאים מזיעים מסרט מתח.הפעם חויתי חויה של גועל אמיתי .הלכתי עם אשתי לסרט ישראלי ב 10 שח ומכוון שכל הכרטיסים אזלו לסרטים היותר מפורסמים החלטתי לא לחזור הביתה מבואס, וקניתי כרטיסים לסרט שמשום מה נשארו בו הרבה כרטיסים.הקופאית אמרה שמדובר בגילוי עריות,אבל ביננו ,מי מקשיב לקופאית, שיש לחץ ורעש מסביב.האולם התמלה עד החצי בצעירים ומבוגרים .מיד שהסרט התחיל בתמונות הראשונות הבנתי שמדובר בבמאי (?) כפייתי שאינו מתכוון לעסוק ברמזים: אלה דוחף את המציאות לגרון עד הרקטום ולהפך.אשתי קמה ממקומה אחרי 5 דקות ויצאה ,כשהבינה שמדובר בגילוי עריות(שכחתי לספר לה..).אני נשארתי לראות את יעל אבוקסיס אהובתי (פייר לא משהו שיעניק לה את האוסקר על שחקנית משנה )בהמשך יצאו כמעט כולם, נשארנו כעשרה צופים שנדבקו לכסאות בעקשנות של צבועים אפריקניים שמכרסמים עצם של פיל.חוץ מהגועל והבחילה שחשתי מהתוכן(כל פעם שתמי הקיאה חשתי הזדהות "גם לי בא"),הסרט הוא ניג'וז אמיתי וחסר מעוף של במאית לא כלכך מוכשרת שכאמור לעיל ,דחפה לנו את התמונות,באריכות מיגעת, ובמלוא הכיעור.אם זו מטרתה אז שאפו ! ואם פיספסה אז בבקשה להוריד את הסרט מהמסכים ולשווק אותו כסרט צפיה לסוטים של סדו מאזו.חברים/ות המבצע של 10 שח נגמר,וחבל לשלם מחיר מלא על סרט שבאיומיי חרב של לוחם דאעש לא הייתי צופה בו !!
הייתי בטוח שזה יקרה
לשים את הסרט הזה ביום "סרט בעשרה שקלים" זו מלכודת – ברור שאנשים ילכו לסרט הזה בלי לדעת עליו כלום, ברור שהם יסבלו ויצאו באמצע. זה סרט שצריך לדעת בדיוק למה אתם הולכים כשהולכים לראות אותו.
המשך
אנחנו צרכני תרבות שעוצבה ע"י הטלויזיה."האמת בשידור חי" או "קטעים נבחרים מ…" הקצב המסחרר של התמונות והמראות שהורגלנו לראות,הפך אותנו לצרכני הקווקי(חפוז).לצורך זה הבמאים החדשים לא ערוכים.הם פונים לקהל סופר משכיל שמסוגל לעכל כל זבל תרבותי.קהל זה אינו מתרגש מכלום וכל בעיה הופכת לאתגר פסיכולוגי/אומנותי/תרבותי/פולטי/…. אלא מה לעשות,לא כולנו כאלה.גם לנו יש מוח.של
האנשים הפשוטים ,שמחפשים משענת לעולם המציאות .התערובת ת-א,אבא ובת,ערב פסח,מין בכל מקום ומכל סוג ,סמים,אלכוהול,אלימות,אהבה.כל הסלט הזה בלתי אכיל.
נניח שהסיפור של גילוי העריות נכון והקורבן אינו קורבן אלה סיפור סדו מזוכיסטי בין גבר בהמתי לאישה צעירה חולת נפש שבמקרה היא ביתו.האם עלילה כזו צריך לאפות עם מרכיבים של סצנות ארוכות ודוחות,שתיקות מוזרות וקלוזאפים על כל נקודת חן .לדעתי לא ! במשק כנפיים של פרפר יכולים להציג ברמזים דקים את ציר העלילה הדוחה ולהצמד למקור של הספר ולהכניס יותר דמיות שירעננו את הסיפור ויגרו לנו את המוח ויגרמו לנו להרגיש שיש קשר למציאות ולאישה האומללה אמורה להיות מתישהו ישועה ותקווה.ואולי גם איזה מכת ברק שיחסל את הגבר הבנזונה.
אגב- גם השחקנים לא משהו וחבל.
סרט ב- 10 ש"ח
מסכימה שהסרט לא היה צריך להיות מוקרן בין הסרטים ב-10 ש"ח. נכנסו אנשים שציפו למשהו מסוים וקבלו משהו אח ופשוט לא עמדו בזה. היתה נטישה של אנשים.
הסרט השאיר אותי עם תחושה קשה והרבה מחשבות.
המצלמה שנעה בכבדות וההתעכבות על פרטים השאירה בפירוש תחושה של כבדות ומחנק כי זה מה שהנושא מעורר כבדות ומחנק.
סרט טוב, תיאור מפורט ולא מתנצל של סטטוס קוו גיהנומי
אולי הדמויות באות בלי רקע והקונפליקט המרכזי נעדר התפתחויות ענייניות אבל התימה לכשעצמה טורדת מנוח ומעוררת מחשבה.