ביקורת: טנט

בעוד יומיים ייצא סרטו החדש של כריסטופר נולאן בקולנוע. אלא אם מעכשיו הזמן יתחיל לחזור אחורה.

היי, שני דברים: ראשית, אתם אולי זוכרים גרסה קטועה של הביקורת הזאת ב"עשו לעצמכם ביקורת". ובכן, הנה היא במלואה. שנית, משלב כלשהו הביקורת הרגילה מסתיימת והופכת לביקורת ספויילרים. יש סימן מאוד ברור מתי זה קורה, אבל שימו לב בכל זאת. 


 כריסטופר נולאן הוא בחור שאפתן.

אני לא מחדש כאן משהו, כמובן. כבר מסרטו הראשון הוא התעקש לעשות דברים אחרת, והסרט שפרסם אותו, 'ממנטו', היה בנוי על גימיק אחד גדול. ואני לא מזכיר אותו סתם, כי 'טנט' הוא כנראה מה שהתקציב של ממנטו לא אפשר לנולאן לעשות אז. יש לו גם סבלנות, כנראה.

אבל לשאפתנות יש מחיר: אם אתה מכוין גבוה, אתה עלול להתרסק בצורה כואבת. את שני האפוסים האחרונים של נולאן לא מאד אהבתי – 'בין כוכבים' לא היה יצירת המד"ב הפילוסופית המופתית שהוא רצה להיות, ו'דנקרק' לא היה סרט המלחמה האולטימטיבי שהוא רצה להיות. לכן כל כך שמחתי לגלות שב'טנט' השאפתנות העצומה של נולאן התרגמה סוף סוף בשלמותה אל המסך: 'טנט' הוא סרט מפעים. לא פחות. יש לו בעיות, כמובן, ואני בעצמי אעלה כאן כמה כאלה – אבל ייאמר מראש: החוויה הקולנועית של הסרט הזה היא לא פחות ממרהיבה, מדהימה, מעיפה ת'ראש, מה שתרצו. לסרטים כאלו נוצר הקולנוע, וחי נפשי שאם בקץ המגיפה יעשו מפיצי הסרטים מעשה ויקרינו אותו על מסך גדול – אני אטוס לקולנוע ביום הראשון שאוכל.

הכל התחיל מזה שלנולאן היה רעיון. הוא רצה לשחק עם הזמן שוב, כמו שהוא אוהב, וחשב על משהו מה-זה-מגניב: היפוך זמן. לא חזרה בזמן, אלא אובייקט אחד שנע בכיוון זמן הפוך מכל מה שסביבו. זאת לא פנטזיה, אלא תיאוריה מדעית שזכתה בפרס נובל כבר ב1980; נולאן רק החליט לעשות מזה סרט. זה שהוא הצליח, זאת הפנטזיה.

כאן צריך לזרוק משהו על העלילה, אז הנה: סוכן  CIA חסר שם (ג'ון דייוויד וושינגטון) נשלח להתחקות אחרי סוחר נשק רוסי (קנת' בראנה) שבידו אמצעי חדש ומסוכן להשמדת העולם. הוא לומד בדרך על משמעות של אנטרופיה הפוכה, והאפשרויות שהעסק טומן בחובו; ובנוסף, יוצר קשר עם אשתו הכלואה – בערך – של סוחר הנשק (אליזבת' דביקי), ורוצה לעזור גם לה ולבן שלה, אם אפשר.

מנהלה האלמוני של הסוכנות המסתורית שגייסה אותו מצוות את גיבורינו חסר השם לסוכן נוסף, שדווקא כן מזדהה בשמו – ניל (רוברט פטינסון). השניים יוצאים למסע חוצה יבשות בנסיון לחקור אחרי תוכניתו של סוחר הנשק ולברר אודות האמצעים, אם קיימים, לכתוב לסוחר עתיד אחר מזה שתכנן.

תראו, נימת ה'לצאת ידי חובה' של שתי הפיסקות האחרונות מכוונת. אין טעם להאריך, באמת שאין. רוצים חוות דעת על השחקנים? אין לי משהו מיוחד לומר. גם לנולאן לא. מייקל קיין, למשל, הקמיע הכמעט קבוע של נולאן, נמצא כאן בתפקיד מיותר לגמרי, וגם תחת עינויים אני לא אזכר מה השם של הדמות שלו בכלל. הגיבור הראשי אנמי לחלוטין, אליזבת' דביקי מנסה אבל הכתיבה שלה בעייתית, והיחיד ששווה אזכור הוא פטינסון.

וחוץ מכל זה, זה סרט שגם די קשה לספיילר אותו, למעט אולי פרט אחד, וגם הוא לא מאד נורא; העיקר כאן, ואני מתקשה לחשוב על סרט נוסף מהתקופה האחרונה שאפשר להגיד את זה עליו – זאת החוויה.

נולאן יצר פה תשבץ. זאת חידה, כן, והמוח בהחלט צריך לעבוד בהילוך גבוה מן השניה הראשונה עד האחרונה, אבל זה לא רק התסריט המורכב, זה האופן המרהיב בו הוא תורגם לויזואליה. אני צופה בתמונות, בסיקוונסים הענקיים, ואני פשוט המום. המוח עובד, כן, אבל העיניים נהנות בלי קשר.

למה אנשים נהנים להרכיב פאזלים? לא יודע בוודאות, אבל הם נהנים מזה, וכשהתחיל הסגר הראשון דאגתי גם לעצמי לאחד כזה. וכל אחד יודע שמה שנהנים ממנו זאת לא התמונה בסוף; יש אותה על הפוסטר או על הקופסה. נהנים מההרכבה. מהשלבים. מההתקדמות. וגם אם בסוף יוצא ציור סטנדרטי שבתור משיכה במכחול לא הייתם שמים עליו עשרה שקלים, את הפאזל תמסגרו ותתלו במסדרון במקום בולט.

לא סרט אחד ולא מאה מבוססים על תעלומה מעוררת סקרנות ומצריכים מוח בתפקוד גבוה. רבים מהם נותנים תסריטים חכמים (הרבה) יותר מזה של 'טנט'. אבל נולאן היחיד שהעז לקחת את חוויית ההרכבה ולתרגם אותה לויזואליה עצמה, לכל כלי הקולנוע האפשריים, ולא רק לתסריט – וזה מטורף (גם על התסריט יש לי מה לומר, אבל זה יחכה לביקורת עם הספויילרים, ממש עוד רגע).

גם אם לא תאהבו את הסרט (ורבים לא אהבו), דבר אחד בטוח: אין לי מושג איך נולאן עשה את כל הסצינות המשוגעות פה, אבל עזבו 'איך' – זה שהוא יצא לדרך, זה מה שמדהים. לזה קוראים, נדמה לי, שאפתנות.


*** ועכשיו עם ספויילרים ***

נכון, אמרתי שקשה לספיילר את הסרט הזה. לא במובן של "אין מה לחשוף כי לא קורה כלום", אלא במובן של "גם אם תקראו את כל העלילה בערך הויקיפדיה של הסרט לא תהנו מהסרט פחות". המשפט הזה, בהקשר של 'טנט', הוא כמעט נכון.

אז בואו נתחיל: הסרט הזה, כמו השם שלו, הוא פילינדרום. בביקורת הקודמת הבטחתי להרחיב על התסריט כאן, אז הנה – הדיאלוגים של נולאן ממש לא משהו ("הוא ישמיד את כל העולם!" – "כן, כולל הבן שלי". ברצינות?), אבל בניית הסרט סביב הרעיון שבבסיסו נעשתה בצורה מרהיבה. רק אחרי צפיה שניה קלטתי, למשל, שהיה אפשר די בקלות להפוך את הסדר של מרבית הסרט, והוא היה נשאר די מובן.

בסופו של דבר הרי זה הסיפור: הגיבור שלנו מגוייס לארגון שהוא עצמו יקים מאוחר יותר, והוא זה ששלח את ניל לעבר כדי לגייס את עצמו ולעזור לעצמו להביס את קנת בראנה. כמו סיפור מד"ב טוב, לולאת הזמן נסגרת בזאת, כשאין תשובה ממשית לפרדוקסי המסע-בזמן שעולים מכל העסק. אבל נולאן לא מתעסק בחזרה בזמן. הוא מתעסק בפריסת הסיפור לפנינו, והוא בחר להתחיל דרך עיני הגיבור של תקופת ההתחלה, שגם הוא, כמו הצופים, עדיין לא יודע כלום. אבל האמת היא שהפרט הספציפי הזה – הגיבור הוא הבוס מהעתיד – לא משנה לעצם הסיפור. הבוס יכל להיות מישהו אחר, אולי ניל בעצמו; ויש בהחלט מצב שפריסת הסיפור מהסוף להתחלה היתה עובדת לא רע (חוץ מכך שנולאן בעצם כבר עשה משהו כזה).

אינני נכנס כאן לדקויות עלילתיות, כי הן לא הנושא. אני בא להגיד כאן משהו אחד: הסיפור של 'טנט' פשוט, אבל הפשטות שלו מכוונת, כי הוא רק בסיס להתפרע עם האפשרויות של היפוך הזמן, ובתור בסיס פשטני אפשר בהחלט לשחק איתו. זאת התכונה של מעגל – הוא אינסופי, אבל קל מאד לשרטט אותו. פחות קל להמחיז אותו.

ההחלטות של נולאן מהרגע שהיה לו את הבסיס היו רק אלו רמזים לפזר במהלך הסרט, וכיצד בדיוק לפזר אותם. חלק מהרמזים הם אקדח של צ'כוב סטנדרטי ("אם אני לא אקבל אותך, גם אף אחד אחר לא", משפט שנאמר על ידי סאטור לאשתו ואז מתברר שזה נכון גם כלפיי העולם כולו); חלק אקדח צ'כובי סטנדרטי קצת פחות (האישה שקופצת מהיאכטה, שהיא בעצם קאט בעצמה); אבל יש כמה שמהווים חלק ממה שתורם לסרט את החווייה הייחודית שלו. אלו לא רמזים במובן הרגיל, אלא יותר סימנים – עכשיו להתרכז, חבר'ה. המוח מרכיב את הפאזל העלילתי, העיניים משתגעות מהטירוף הויזואלי. בסצינת המרדף בכביש, למשל, אנחנו צופים פעמיים: בפעם הראשונה אנחנו נהנים מאד מהאקשן, ותוהים מה לעזאזל קורה כאן; בפעם השניה אנחנו עדיין נהנים מהאקשן, אבל מי שעובד קשה הפעם זה הראש, שכעת הסרט מסביר לו מה באמת לעזאזל.

כל העסק הזה מרים הילוך בעיקר מנקודת האמצע של הסרט, בה הגיבור מתחיל לנוע אחורה בזמן, וחווה את המסע של החלק הראשון מהכיוון ההפוך. רמת המיינדפאק ממריאה באחת, וחוץ מהבלגן המפואר על המסך, המוח שלי עסוק גם בלחבר את חלקי הפאזל זה לזה. זה מרהיב, זה סוחף, וכשמגיע סוף הסרט ואז אנחנו מבינים שבעצם העלילה כולה היא 'תנועת מלקחיים' ענקית שתוכננה על ידי הגיבור שלנו ונועדה להביס את סאטור – מבחינתי זה שיא הסיפוק שבהשלמה של הפאזל הזה.

אני מסכים לכאורה שקל למצוא את החסרונות של 'טנט'. הסיפור נטול כל עוגן רגשי, ומי שהיתה אמורה להיות העוגן הזה, אליזבת' דביקי, נכשלת בגלל כתיבה לא משהו. אבל סרטיו של נולאן מאז ומעולם לא מאד הצטיינו בתחומי הרגש, אלא נטו יותר לכיוון המחשבתי-פילוסופי; כאן אין שום פילוסופיה ושום חידה יקומית או למצער אנושית. יש כאן רק משחק של נולאן, והוא משחק מהמם.

אבל בנקודה הזו אני חייב לציין שמבחינתי, כן יש לסרט עוגן. ניל. ולא רק בגלל שפטינסון משחק יותר טוב מגד"ו. זה כן מתחיל בכך שפטינסון בהחלט בחור סימפטי, ויש משהו מאד משעשע בחניכה שלו את הטירון שלצידו. אבל מה שיפה כאן בעיקר זה כשמתגלה סודו של הבחור, שהוא בעצם נשלח מהעתיד וחווה כבר שנים ארוכות של חברות עם הגיבור, נשפך אור חדש לחלוטין על כל מה שעשה עד עכשיו. הגילוי שהוא זה שהציל את הגיבור בבית האופרה בתחילת הסרט, היה עבורי לא רק חתיכה בפאזל הכולל, אלא מעין קתרזיס רגשי שפייס אותי על הצער שבמוות של הבחור. העוגן הזה מתגלה רק למפרע, וזאת מבחינתי נקודה נוספת לנולאן על הטרמה עלילתית ופורקן מספק שלה.

לסיכום , אם אחזור רגע למשל הפאזל: ברור מן הסתם שלהרכיב פאזל של ספר טלפונים יקרוץ פחות לאנשים. הסיפוק שבפענוח לא יכול לבדו להחזיק משימה ארוכה. אבל 'טנט' הוא הדבר הכי רחוק שיש מספר טלפונים: הוא מאתגר, זה נכון; אבל הוא יצירתי, הוא שאפתני, והוא חגיגה של המבע הקולנועי המופרע ביותר שיכולתם לחשוב עליו. אני בכלל בכלל לא מחסידיו של נולאן, אבל בסרט הזה הוא העיף לי את המוח. שווה לבדוק כמה רחוק הוא יצליח להעיף את שלכם.

תגיות: