סיפורי שפת הנחל

במקור: Tales of the Riverbank
בימוי: ג'ון הנדרסון
תסריט: ג'ון הנדרסון ואנדרו היסלופ

על שפת נחל פסטורלי, בינות עצים מוריקים וכרי דשא שופעים, חיים יצורים שופעי קסם: עכברוש נהרות חופר את מאורתו בבוץ הרך, אוגר שחמק מבעליו מגלה את טעם החופש, ארנבת סקרנית מכרסמת עשב בשמש החמימה. הרמוניה טבעית שורה בכל, והאדם יכול להתבונן בכל בעין דומעת, להלל את יפי הבריאה ולהעריך את ההדר בו החיות, נטולות ספקות ולבטים, חיות בשפע הירוק שמספק הנהר הטוב והמטיב.
או, אז זהו. שלא.

'סיפורי שפת הנחל' מספר את סיפורן של כמה חיות שנקלעו, שלא מרצונן, ליקום קר ואכזר אשר רודף אותן ורודה בהן. הן מוצאות את עצמן לכודות בהרפתקה סוערת ומסמרת שיער שבה יאלצו להתעלות מעל לטבען החייתי, לשתף פעולה ולנצח את הרשע הנורא ש…
לא, זה גם לא זה.

נו, אז 'סיפורי שפת הנחל' הוא קומדיה מטורפת על חיות שמתנהגות כמו בני אדם, אבל כיוון שהן חיות הבדיחות מגניבות יותר, תעלולי הגוף מצחיקים יותר והסיפור מטורף אבל גם מחמם לב!
כן, ניחשתם – לא ממש.

'סיפורי שפת הנחל' עשוי בטכניקה של הנפשת בובות ומספר על האמי האוגר, רודריק העכברוש וג'יפי השרקן, שסערה פתאומית סוחפת אותם מבתיהם אשר על שפת הנחל ומכריחה אותם לצאת למסע חיפוש אחר בית חלופי. בדרך הם נתקלים בכמה דמויות צבעוניות – בטי הארנבת שמשמשת גם כמדיום, סוניה העכברה שהיא כוכבנית סקסית ומזמרת ושלושה סמורים מרושעים העובדים בשביל החתולים השמנים שהם, כמובן, מרושעים לא פחות. אלו האחרונים מספקים את העלילה בחציו השני של הסרט, כאשר מתברר שהמפעל שבבעלותם – מפעל ליצור וופלים, ריבה וסופגניות (לא פחות!) – מזהם את הנחל ברמה כזו שאסון אקולוגי נורא ממשמש ובא. שלושת גיבורינו יוצאים להילחם בחתולים השמנים, שאף חטפו את סוניה, כאשר לעזרתם באה מחתרת מצוידת היטב אך פחדנית כדבעי וסופר-דג ידידותי, וכנגדם עומד צבא של סמורים ומפעל שלם מלא בסופגניות, ריבה וופלים (לא פחות!).

הסרט מבוסס על סדרת טלוויזיה קנדית שהוקרנה, בגרסאות שונות, כמעט חמישים שנה. אחת מהגרסאות אפילו הוקרנה בארץ פעם, מזמן. עיבוד שכזה מעלה כמה שאלות בעלות תשובות מורכבות, שמושפעות ממגוון רחב של גורמים – תשובות שהן לרוב נטולות וודאות והחלטיות או, במקרה זה, "לא".

'סיפורי שפת הנחל' סובל מכמה בעיות. ליתר דיוק, כל הסרט הוא בעיה אחת גדולה – "זה לא עובד" – שבאה לידי ביטוי בשלל מגוון של בעיות קטנות יותר. הראשונה שבבעיות היא שהסרט לא מצליח להחליט מה הוא רוצה להגיד ואיך הוא רוצה להגיד את זה. האם מדובר בסרט בעל מסר אקולוגי רציני? שמא מדובר בקומדיה מטורפת? או אולי בהרפתקה שבמהלכה הדמויות יגלו רבות על עצמן וימצאו אהבה? רגע, יתכן שזו מחווה לנוף האנגלי משובב הנפש? אולי בכלל יש כאן נסיון חתרני להחזיר למפה סרטים שבהם יש בובות מצולמות במקום אנימציה או חיות CGI? כל האלמנטים האלה מבליחים בסרט אבל אף אחד לא דומיננטי מספיק ואינו בעל אמירה משמעותית מספיק כדי שאפשר יהיה לקבוע שבו עוסק הסרט.

הבעיה השניה של הסרט היא שאת מה שהוא אומר, הוא אומר בצורה מזעזעת. העלילה כל כך קלושה ולא הגיונית שלקרוא לה "טיפשית" יהיה עלבון לטמטום, המסר האקולוגי כל כך מופרך שברור שהוא שם רק כיוון שרעיונות ירוקים מוכרים בימינו, ושלל הקריצות למבוגרים (למשל ציטוט צפוי מ'אפוקליפסה עכשיו') קלישאתיות ומסורבלות.

הבעיה השלישית של הסרט היא שמבחינה טכנית, הוא נתקע אי שם בשנות השמונים – ולא בטוח שאלו של המאה ה-20. הבובות הזזות נראות כמו משהו שיצא מתוך הפקה של הערוץ הראשון, ומעוצבות כך שמצד אחד הן אינן חמודות במיוחד, אבל מצד שני, אינן ריאליסטיות כלל. התוצאה היא תנועות גמלוניות של יצורים מכוערים. שאר האפקטים שומרים על הרמה הנמוכה, וכיוון שלסרט היה תקציב של מעל 10 מליון דולר, אני מניח שרובו בוזבז על ריבה, וופלים וסופגניות, לא פחות.

אבל הבעיה העיקרית של הסרט היא שבארץ הוא מוקרן רק בדיבוב. המקור – שהופץ ישירות ל-DVD – דווקא התהדר ברשימת מדבבים נאה הכוללת בין השאר את ג'ים ברודבנט ('אייריס וג'ון') וסטיבן פריי. מהטריילר, נדמה שגם שאר הדמויות הן בעלות מבטא קוקני או אוסטרלי, או, לכל הפחות, ייחודי – מה שמוסיף להן קסם. בארץ, לעומת זאת, המדבבים התקנאו ביוצרי הבובות והחזירו אותנו שנות דור לאחור: דווקא בתקופה בה רוב הסרטים המדובבים בארץ זוכים לעבודה מקצוענית, מקיפה, ולעתים אף מרשימה, ב'סיפורי שפת הנחל' יש דיבוב חסר השראה וחובבני, עד כדי כך שכל הדמויות נשמעות אותו הדבר. למעשה, הן נשמעות בדיוק כמו מגוון רחב של דמויות שתמצאו בערוצי הילדים השונים, ומסיבה טובה: מדובר באותם השחקנים. אז כן, יהויכין פרידלנדר הוא מדבב לא רע, אבל אלוהים אדירים, הוא משחק בכל סדרת טלוויזיה מצוירת שמוקרנת כרגע בארץ; וכאשר ילד בן ארבע שואל אותך "אבא, למה רודריק נשמע כמו צב נינג'ה?" אין ספק שהמצב חמור.

הילדים, לצערי, די נהנו מ'סיפורי שפת הנחל', אבל הם גם אוהבים לטבול שניצל במיץ פטל ורואים ב'בן 10' הישג טלוויזיוני מזהיר. להורים, לעומת זאת, כדאי להיזהר – ככל שהסרט התקדם מספר המבטים המזועזעים שאני ואשתי החלפנו מעל לראשיהם הלך ותפח עד לרמה שבה העדפנו פשוט להסתכל האחד בשניה: יש יותר הגיון עלילתי, האפקטים טובים יותר והמוח כואב פחות.