ביקורת: היצור מן הביצה

מפלצות נוטות להופיע בטלוויזיה האמריקאית בתקופות מעבר, במיוחד בין עשורים שמסמנים גם שינויים פוליטיים. בסוף שנות ה-70, המפיק קנת' ג'ונסון לקח את דמות הקומיקס "הענק המדהים" של מרוול, הוציא מהסיפור כל רמז לחייזרים, מפלצות אחרות וכמעט כל גורם על-טבעי אחר, והפך את הגיבור האנושי/מפלצתי המקולל לפוקוס של הסדרה שהפיק על הדמות כשעימת אותה עם אמריקה החבולה והמדממת מהטראומה של וייטנאם, משברי אנרגיה שלא נגמרים ומה שנראה כמו מוות קליני של החלום האמריקאי תחת הנשיאות של ג'ימי קרטר. 

עשור לאחר מכן, קבוצה של כותבים מוכשרים שהבולט בהם הוא ג'ורג' ר.ר. מרטין (כן, אותו אחד), לקחה את אגדת "היפה והחיה", העבירה אותה לניו-יורק המודרנית (ועל כן נקרא שמה בארצנו: "היפה והחיה בניו יורק"), ובסיוע הופעות מרשימות של לינדה המילטון ורון פרלמן יצרה משל סנטימנטלי אבל מריר על עשור של שלטון רפובליקני שבו הפער בין דיירי מגדלי הפאר לשוכני הביבים נהיה בלתי-נתפס – אבל גם כזה שבהחלט מאפשר נפילה כואבת מהראשון לאחרון. בתפר שבין סוף שנות ה-90 למילניום הנוכחי, ג'וס וידון התחיל עם האופטימיות הקלינטונית שאפשרה לבאפי להתמודד עם השדים של התיכון וגיל ההתבגרות לפני שהוא עבר לזו חסרת-הסיכוי של אנג'ל עם עולם המבוגרים שלאחר ה-11 בספטמבר. הביקורת הנוכחית נכתבת כשעוד לא ממש ברור האם אנחנו באמצע חילופי שלטון בבחירות לנשיאות ועדיין, "Swamp Thing" היא אולי ה-סדרה הייצוגית של שלטון טראמפ. 

והיא גם סדרה מצוינת, שזה הישג מרשים כי למקור הקומיקסי שהיא מעבדת יש היסטוריה מפוארת משלו.

סדרת הקומיקס המקורית עסקה באלק הולנד, מדען ביש-מזל שפיצוץ במעבדה שלו בביצות של לואיזיאנה הופך אותו ליצור מפלצתי, שילוב בין אדם וצמחייה. הסדרה התפרסמה במיוחד בזכות המקפצה שהיא נתנה לקריירה בקומיקס האמריקאי של כותב בריטי צעיר בשם אלן מור, שהפך אותה לדרמה פסיכולוגית מורכבת ולאחד מכותרי הקומיקס המרכזיים של חברת DC. 

סדרת הטלוויזיה, אם כן, נושאת לא רק באחריות לעיבוד הולם של הקומיקס, אלא גם לתיקון המורשת העגומה של עיבודים קודמים – החל מניסיון מעניין אבל לא ממש מוצלח של ווס קרייבן לפרוץ לזירת שוברי הקופות ההוליוודיים עם עיבוד משנת 1982 (שנתיים אחר כך, קרייבן יצליח לפרוץ לזירה הזו דווקא עם "סיוט ברחוב אלם") עבור בסרט המשך זניח, ועוד כמה גיחות טלוויזיוניות – מצולמות ומונפשות – זניחות אף הן.

"Swamp Thing", שעלתה לשידור לעונה אחת בלבד באמצע 2019, מתגברת על המכשלה שניצבה בפני ניסיונות העיבוד הקודמים בעזרת תרגיל פשוט אבל מבריק: רוב הזמן היא בכלל לא עוסקת בדמות שהיא נקראת על שמה. הסיפור הטראגי של אלק הולנד (אנדי בין) והפיכתו למפלצת אמנם נמצא תמיד ברקע, אבל הפוקוס הוא דווקא על אבי ארקיין (קריסטל ריד), אפידמיולוגית צעירה שחוזרת לעיירת הולדתה מאראייס על גבול הביצות בלואיזיאנה כדי לחקור התפרצות של מגיפה קטלנית באזור. תוך כדי החקירה שלה והניסיון להתמודד עם הטראומות שהיא ברחה מהן כשעזבה את העיירה, מתפתחת בין ארקיין להולנד/המפלצת מערכת יחסים שמובילה לחשיפה של השחיתות והרוע שנמצאים תחת היסודות של העיירה.

וכאן הצופים מתוודעים לעוד דמות חשובה בסיפור – העיירה מאראייס, מקום שמגדיר מחדש את המושג "רקוב עד היסוד". מעבר לכל מרכיב סיפורי, העיירה והביצות שמקיפות אותה מצולמות בסדרה בגוונים שנעים בין אפור מדכא לחשיכה מוחלטת, עם תחושה שסביבת הביצות אמנם חיה ונושמת, אבל היא גם רעילה בצורה לא רגילה והרעל הזה הולך ומתפשט. הטיפול החזותי הזה משקף, כצפוי, את ההון האנושי שמאכלס את אותה עיירה, בראשם הנבל של הסדרה אייברי סאנדרלנד (וויל פאטון), איש עסקים חלקלק עם חיוך כובש ואישיות פסיכוטית שלא תיתן לאף אחד לעמוד בדרכו אל הכסף והכח – כן, סאנדרלנד, האיש שתקנו ממנו מכונית משומשת ותצטערו על זה במשך יתר חייכם ניחן בדמיון ממש לא-מקרי לדונאלד טראמפ. עם התקדמות העלילה, על הדמות של סאנדרלנד בגילומו של פאטון מצליחה להאפיל זאת של ג'ייסון וודרו (קווין דוראנד), מדען שאפתן שקושר את גורלו בזה של סאנדלנד ושניהם גוררים את העיירה כולה, לאט אבל בטוח, לקטסטרופה. 

אל מול הצמד הזה מתייצבת ארקיין, אכולת ספקות ואשמה, כשלצדה מתייצב לפעמים גם הייצור שעל שמו נקראת הסדרה. שניהם חושפים, טפח אחר טפח, את הסיבה להתפרצות המגיפה בעיירה, משהו שבין קנוניה של אנשים חמדנים לאימפוטנציה מובנית של הרשויות. אם כאשר הסדרה שודרה במקור לפני שנה האופן שבו היא הציגה את הפתרון לתעלומה הזו גרם לקיבה להתהפך, אחרי אירועי הקורונה שהיינו עדים להם בשנה האחרונה הוא ממש גורם לה לעשות סלטות. סיפור האהבה בין ארקיין לייצור, כמו הסיפורים של באפי ואנג'ל, היפה והחיה וגם ברוס באנר והפסיכולוגית שלו (באחד הפרקים המרגשים של "הענק") הוא שובר לבבות וטראגי.

ל-"Swamp Thing" יש בכל זאת שני חסרונות עיקריים. אחד מהם מצוי בעלילות המשנה שלה, שכל אחת מהן – האינטריגות המשפחתיות של סאנדרלנד, חברת הילדות של ארקיין, ועוד איזה משהו שמערב מכשפת וודו ואת איאן זירינג מ-"בברלי הילס 90210" – רובן מעניינות בפני עצמן, אבל החיבור שלהן לעלילה המרכזית הוא לא תמיד חלק. החיסרון השני הוא הסוף של הסדרה. עוד לפני שהסדרה שודרה, נודע בצעד תמוה במיוחד על ההחלטה שלא להפיק לה עונה שניה. אני לא בטוח אם הפרק האחרון הופק לפני או אחרי פרסום ההחלטה הזו, אבל בהשוואה להתפתחות האיטית והמחושבת של האירועים לאורך רוב הפרקים האחרים, הפרק האחרון מרגיש כמו ריצת אמוק שמנסה לסגור את רוב הקצוות ועושה את זה בצורה הכי לא-אלגנטית שיש. הטוויסט הגדול של הסדרה מתמסמס לגמרי בתוך כל ההתרחשויות האחרות. חבל.

למרבה הצער, ההחלטה להרוג את "Swamp Thing" עוד לפני שהיא התחילה ללכת צמצמה במידה משמעותית את כמות הצופים שלה ועכשיו הזמן לגלות אותה מחדש. היא בפירוש אחת מסדרות הז'אנר הטובות של העשור הנוכחי. והסדרה שראויה לכל מי שבחר בטראמפ. וגם למי שלא.