מאקוטו שינקאי, שאותו רובכם מכירים כיוצר "השם שלך." (וכנראה במאי סרטי האנימה המצליח בימינו), הוא סוג של וס אנדרסון במובן שהקהל שלו יודע מה הוא יקבל ממנו עוד לפני שראה את הטריילר: רומן נעורים חוצה ממדים, פנטזיה בסביבה אורבנית, רקעים יותר ריאליסטיים מהמציאות עצמה וכמובן שימוש מוקצן באפקט של הבזק עדשה, כזה שיגרום גם לג'יי ג'יי אברמס לבקש טיפה להרגיע. אלא שבשנים האחרונות, חרף ההצלחה שחווה (וכנראה בעצם בגללה), רבים ממבקריו, ואני ביניהם, טוענים שהוא ממחזר את אותה עלילה עד לרמה שניתן לנחש איך סרט חדש שלו ייגמר, עוד לפני שראיתם ממנו פריים אחד.
אלא שעם "סוזומה" ניכר ששינקאי האזין לביקורות והחליט לעשות משהו. לא משהו דרסטי – זה עדיין "סרט של מאקוטו שינקאי" בכל רמ"ח איבריו – אבל ניכר שהפעם שינקאי יוצא מאזור הנוחות שלו. אומנם במרחק בטוח דיו כדי שאפשר יהיה לקפוץ בחזרה לאזור הנוחות בכל רגע נתון כמו תינוק מבוהל שרץ לאימא, אבל גם רחוק מספיק כדי לחקור ולהתנסות. בפסיכולוגיה קוראים לזה התקשרות בטוחה.
גיבורת "סוזומה" היא נערה בשם "סוזומה". הלם, אני יודע. כשהייתה ילדה קטנה איבדה סוזומה את אִימהּ באסון פוקושימה, ומאז היא מתגוררת עם דודתה בעיירה קטנה בדרום יפן. אלא שמפגש אקראי עם צעיר זר בשם סותה מוביל את סוזומה לדלת קסומה ומסתורית, שם סוזומה מרימה חפץ מסתורי שאותו היא ממש, אבל ממש, לא הייתה צריכה להרים. מאותו הרגע (ודי מהר יש לציין, באופן שאני מעריך ומעודד יותר סרטים לעשות) יוצאת סוזומה למסע ברחבי יפן במטרה לסגור דלתות סוררות וללכוד חתול (מה ששמעתם) בעודה מלוּוה בסותה שהפך לכיסא ילדים. אל תשאלו, פשוט תזרמו.
"סוזומה" הוא סרט מסע (אם לא הבנתם את זה עד כה), מה שאומר שהכישרון של שינקאי להנפיש ערים ועיירות מתפרס הפעם על נתח גיאוגרפי הרבה יותר משמעותי מהרגיל. מדרום ועד צפון מבקרת סוזומה במקומות שונים שנראים, תחת יד האומן של שינקאי, מרהיבים. מבחינה אסתטית ייתכן שזה הסרט המגוון ביותר שיש לשינקאי להציע.
אולם אחד האלמנטים הבולטים של סרטי מסע הוא מקבץ הדמויות החדשות שפוגשים לאורך הדרך, וכיצד הן משפיעות על המשך דרכו של הגיבור (לרוב זה בזכות שיעור חשוב כזה או אחר שנלמד). במקרה של סוזומה, הפרצופים שהיא פוגשת לאורך המסע חביבים, משעשעים בדרכם הייחודית וגם די מיותרים. חלקם מביאים את סוזומה מנקודה א' לנקודה ב' כך שאפשר לזקוף לזכותם את העובדה שהם עזרו למנוע רעידת אדמה, אבל קשה לומר שסוזומה למדה מהם שיעור כלשהו לחיים.
עיקר המסע של סוזומה מתכתב עם אחת הנקודות הרגישות ביותר בהיסטוריה של יפן: רעידות אדמה. סוזומה מנסה בסרט בכל מאודה למנוע מרעידות חזקות נוספות להתרחש, ורוב המקומות אליהם היא מגיעה הם כאלה שניזוקו בעבר ברעידה מפורסמת. "סוזומה" למעשה מצייר את הטראומה הלאומית של יפן באופן שגם לנו הישראלים ייראה מוכר להחריד – בין אם דרך אזעקות ובין אם התרעות קופצות בסמארטפון. במהלך הסרט מצאתי את עצמי מקמץ אגרופים לנוכח סיטואציה שהיא על פניו שונה מהמצב הבטחוני שלנו, אך תגובות הלחץ של סוזומה ושל הדמויות שסביבה דומות להפליא (ואני לא מאמין שאני אומר זאת על סרט של שינקאי, אבל אם יש לכם פוסט טראומה ממלחמה אולי תחשבו פעמיים לפני שתצפו ב"סוזומה").
ורק כדי לוודא שנבכה מכל העסק הזה – כי זה לא סרט של שינקאי אם הוא לא סוחט לנו את בלוטת הדמעות – המערכה האחרונה של "סוזומה" שולפת כמעט כל תכסיס אפשרי ממדריך התכסיסים של פיקסאר כדי שנרגיש כל רגש אפשרי, ושנבכה כאילו זה עתה ראינו חיית מחמד אהובה נדרסת לנו מול העיניים. עליי זה עבד, מודה, אך חשתי מרומה. ל"סוזומה" עלילה טובה ומעניינת מספיק גם בלי מניפולציות רגשיות זולות, ושינקאי לא פעם ולא פעמיים הוציא ממני דמעות הרבה יותר כנות. הוא רק צריך לסמוך על עצמו יותר.
גולת הכותרת של "סוזומה" היא מערכת היחסים של הגיבורה עם סותה, אלא שמערכת היחסים הזו לא בדיוק, איך לומר, הפילה אותי מהכיסא: הסרט מנסה בכל דרך קלישאתית שקיימת להבהיר שהשניים האלה נועדו אחד לשני, ונכשל. יש למעשה יותר כימיה בין סוזומה וסריזאווה, צלע נוספת במסע של סוזומה שמזריק לסרט אנרגיה בדיוק ברגע שהוא עומד לאבד אותה, ואני די בטוח שהוא הדמות האהובה עליי. ונוסף על סוזומה וסותה, הסרט מעביר מסר אודות מהותה של משפחה אמיתית, וזה אומנם מרגיש כאילו זה יצא מתוך סרט דיסני מהעשור האחרון, אבל המסר הזה משכנע הרבה יותר ממערכת היחסים הלא מעניינת בין סוזומה וסותה.
חרף מגרעותיו "סוזומה" הוא סרט נהדר, הרבה מכך הודות לגיבורה שעל שמה הוא קרוי. סוזומה היא צעירה בטוחה בעצמה ואימפולסיבית, שינוי מרענן מהגיבורים הביישנים שמאפיינים את סרטיו הקודמים. מעבר לכך המוזיקה, כרגיל, היא ממתק אמיתי – והפעם ממתינה הפתעה מיוחדת לחובבי ג'יבלי. ואומנם הסרט לא מוגדר כקומדיה, אבל יש בו כמה מהבדיחות המוצלחות ביותר שראיתי השנה (הרבה מהן הודות לסריזאווה).
אז כן, אני יודע לְמה לצָפות משינקאי ו"סוזומה" מספק את מה שציפיתי לו ומעבר לכך. אומנם הסרט לא מתעלה על "השם שלך." באף היבט עלילתי, אבל זה רק כי מדובר בברק שכמעט בלתי אפשרי ללכוד פעמיים (ואם אגב ציפיתם לחוט מקשר עם "השם שלך" או עם אחד הסרטים הקודמים של שינקאי, "סוזומה" מבהיר חד משמעית שהוא מתרחש בעולם משלו). זה סרט הרפתקאות מיוחד שנראה נהדר, משעשע, מרגש וכנראה גם לא דומה לשום דבר אחר שתראו השנה, ואם יש לכם אפשרות (ולראשונה עם שינקאי, אכן יש לכם אפשרות) צפו בו על מסך כמה שיותר גדול. לא נראה לי שתתחרטו.
ממליץ לצפות בסרט באיימקס כל עוד אפשר - מיקס האטמוס פשוט מדהים
(ל"ת)
רגע, אתה לא מערבב?
ה-IMAX 6.1 Mix וה-Atmos 11.1 Mix באים בנפרד.
אני ראיתי באולם עם סראונד רגיל וגם הסאונד היה מצוין. הלוואי שגם בהוליווד ישחקו ככה עם סראונד כל הזמן.
תגיד לי אתה - הייתי באיימקס בפלאנט ירושלים. מה התקן שם?
בכל מקרה, חוויית הסאונד הכי טובה שהיתה לי מאז חולית (אותו ראיתי בוודאות באולם של דולבי אטמוס, ולא איימקס).
IMAX 6-track (וחפירת אוף טופיק)
IMAX ו-Dolby מתחרים ולא באים ביחד.
הסאונד של IMAX דומה מאוד ל-5.1 הרגיל (קדמי מרכזי, ימני ושמאלי, אחורי ימני ושמאלי, וסאב), עם הבדל עיקרי מבחינת הסראונד: הערוץ המרכזי מפוצל לעליון ותחתון כדי לנצל את גובה המסך (תמונה לדוגמא בראש הכתבה הזאת).
חוץ מזה, הם משתמשים ברמקולים מאוד איכותיים (וגדולים פיזית) כדי להגיע לטווח צלילים רחב, וככה מרשים לעצמם להשתמש באמת רק ב-6 רמקולים, אחד לכל ערוץ (במקום קולנוע רגיל שמפזר מלא רמקולים שמשמיעים את אותם ערוצים שוב ושוב). אם תסתכל אחורה ב-IMAX תראה פשוט שני רמקולים מפלצתיים בפינות העליונות מימין ומשמאל והקירות ריקים.
הסאונד מצוין ויש הרגשה של דברים שמגיעים מלמעלה כי הם מנצלים טוב את גובה האולם, אבל נטו מבחינת סראונד, יש ל-Atmos יתרונות.
Dolby Atmos מבוסס על לפזר מלא רמקולים גם על הקירות וגם על התקרה עם הרבה ערוצים נפרדים (12 בדרך כלל, לפעמים יותר, שמשוכפלים על חלק מהרמקולים). כרמקולים בודדים אלו של IMAX יותר חזקים ומדויקים, אבל בזכות הכמות וההפרדה לערוצים הם יוצרים סאונד מושלם לא פחות. היתרון הוא שיש רמקולים פיזית בתקרה, ודברים כמו גשם יכולים להגיע עם יותר דיוק שם.
בסוף שתי השיטות מצוינות. את Nope נגיד אהבתי יותר באטמוס כי היה שם דגש על דברים שנופלים מהתקרה. סרטים של נולאן אני מעדיף ב-IMAX כי הוא מכין את הכל למערכת שלהם. "חולית" נשמע לי מושלם בשניהם ולא זוכר הבדלים משמעותיים.
כרגיל, תודה על הפירוט.
(ל"ת)
תודה על הפירוט זאב מעניין מאוד
(ל"ת)
וואו, תודה על הסבר מושלם
:)
תגיד, איך היה הקהל?
אני חושב ללכת לסרט באולם הזה, רק שאני קצת חושש.
בפעם הקודמת שראיתי שם סרט אנימה, הקהל הורכב כולו פחות או יותר מילדים ונוער שהפכו את חוויית הצפייה שלי ללא נעימה במיוחד, כך שאני חושש שגם פה זה יכול לקרות.
אז אשמח לשמוע ממך איזה חוויה הייתה לך עם הקהל: האם היו מבוגרים או בעיקר נוער? האם האולם היה מלא בכלל או שלא הרבה באו?
לא ראיתי את הסרט עדיין, אבל אני מנחש שלא תהיה בעיה כזו
הסרטים של שינקאי הם לא סרטי "דרגון בול". אין בהם מרכיבים שגורמים למעריצים לצרוח בהתרגשות (יש לשינקאי את השטיקים הקבועים שלו, אבל קשה לי להאמין שמישהו יצרח בהתלהבות בקולנוע מול גשם שנופל על שלוליות).
לא ראיתי בירושלים אבל האולם שלי היה ריק לגמרי
רק עוד 4 אנשים חוץ ממני שהיו בשקט.
ראיתי בירושלים (אם כי בשעות מוקדמות יחסית), וכנ"ל
(ל"ת)
תודה על התשובות
עושה רושם טוב, סך הכל.
גם העובדה שבאתר של פלאנט ניתן לראות שלא ממש קונים לסרט הזה כרטיסים מראש, מרמזת שאולי באמת אקבל אולם יחסית ריק ושקט.
מקווה שכך באמת יהיה.
אני הייתי בהקרנת ערב בירושלים והיו ממש מעט אנשים.
ואלה שבאו התנהגו טוב.
אולי האיימקס קצת מפלטר והמצב יותר טוב מהקרנות באולמות הרגילים, אבל באמת שזה לא הקהל של וואן פיס, דרגון בול ודומיהם.
סרט מקסים
איזה תענוג לראות סרט של שינקאי בקולנוע. הסרטים שלו בהחלט ראויים למסך הגדול, ו״סוזומה״ באופן ספציפי סרט שמשתמש נהדר באנימציה ובסאונד כדי ליצור אימרסיביות אפקטיבית, יותר מרוב סרטיו הקודמים של שינקאי (חוץ מהקודם, שעוד לא ראיתי).
אני מסכים עם רם שהסרט לא מתעלה על ״השם שלך״, אבל מאוד נהניתי ממנו. הוא נוטה יותר לכיוון הפנטזיה והשינטו מאשר סרטים אחרים של שינקאי, באופן שמרגיש כמו השראה ישירה מג׳יבלי (והרפרנס בסרט בהחלט תומך בחיבור הזה), אבל משתמש במיסטיקה הזאת כדי לעסוק בנושאים אקטואליים שרלוונטיים מאוד עכשיו ביפן, כמו הנטישה של הכפרים והמעבר לערים הגדולות, והטראומה הקולקטיבית מרעידות האדמה התכופות.
ֿכמובן, כמו כל סרט של שינקאי, יש גם התמודדות מעניינת עם המצב האנושי והצורך של כולנו בהכלה ומשפחה.
הסרט מבלה קצת יותר מדי זמן במסע ולא מספיק בדמויות – הייתי שמח ליותר פוקוס על סותה (אני ממש רוצה לכתוב סוטה אבל יודע שזה יסבך אותי אחר כך) או על הקאסט המשני של הדמויות, שמרגישות יותר כמו ניצבות ממש עד סוף הסרט. אבל הסיפור הראשי של סוזומה כן היה מספק, והשתמש בקלישאות המוכרות של שינקאי בדרכים יצירתיות ומהנות. הייתי כנראה מוריד מהסרט איזה עשרים דקות, והסאונדטראק פחות זכיר מסרטים קודמים של הבמאי (חוץ מנעימת הנושא שהיא פשוט יפהפייה). למרות זאת, בשורה התחתונה מדובר על יצירה מוצלחת, ואני מקווה שזה הכיוון שהקולנוע שלו ימשיך בו.
לאחרונה אני מוצא את עצמי יותר ויותר מתחבר לסרטי הרפתקאות כמו
כלומר, אני יודע שסיפורית מדובר בשטות שלא מחזיקה, אבל אחרי כל כך הרבה סרטים שנופלים לאיזשהי נוסחא שבה הגיבור עובר דרך מאוד ספציפית שכל דרך מובילה לבאה בחשיבות יתרה, אני מוצא את עצמי נמשך קצת לכאוטיות חסרת הפואנטה של סרטי הרפתקאות כמו "סוזומה" שבהם הרוב לא מתחבר ויש סתם דמויות.
לאו דווקא "כי ככה החיים" כמו שזה מאפשר ליוצרים מדי פעם כיף וחופש שהצורך לתפור ולפתור הכל לא. כמובן, זה בא גם עם בעיות – סוזומה ארוך באיזה חצי שעה שהוא היה צריך לקצץ איפשהו – אבל רק רציתי רגע דווקא להתלהב מהאקראיות של רוב העלילה פה.
חוץ מזה, כן, די מה שרם כתב.
מקסים, אנרגטי, מהנה ומרהיב ויזואלית
אבל עלילתית די פשוט ואני מתגעגע למורכבות אפילו בסרטים הפשוטים לכאורה של מיאזאקי, תמיד היה משהו בעלילה או במורכבות הדמויות שהיה שווה צפייה נוספת. סוזומה מאוד מזכיר ויזואלית את סרטי מיאזאקי וזה יופי ממש, רק הלוואי היתה לו עלילה קצת יותר מעניינת ומורכבת.
היי, מישהו יודע.ת
אם הסרט מוקרן בקולנוע כלשהו בירושלים בשעות הערב? מוצאת רק בפלאנט באזור שתיים וארבע בצהריים, וזה קצת קשוח.
תודה רבה!
מסתבר ששינקאי רצה לעשות סיפור אהבה לסבי
אבל המפיקים לא איפשרו לו. כיוון שהוא לא רצה לעשות עוד סרט על אהבה בין בחור לבחורה (לטענתו הוא מיצה את מה שיש לו לומר על זה), ורצה להוריד את מינון הרומנטיקה, הוא הפך את השותף לדרך של סוזומה לכסא.
מקור:
https://www.looper.com/1254434/director-makoto-shinkai-anime-artistry-suzume-exclusive-interview/
ציטוט:
Q: I have read that you initially intended "Suzume" to be a story about two women but were told by the producers to change one of the romantic leads to a man. Will you still try to tell more direct LGBTQ+ stories in the future?
A: I'm very impressed that you know about that because I think I've only talked about that in interviews in Japan. At first, I wanted to turn this story into a movie about Suzume and another girl journeying. Why I even wanted to go in that direction in the first place is because I personally felt a little bit tired of telling the very traditional romance story. I felt that in "Your Name," I [did] everything that I possibly could in terms of "boy meets girl" and "will they, won't they, will they meet." That element of romance is very relatable to the masses, which is why it was a subject matter that resonated with a large audience.
Personally, because I've done that so many times, I pivoted. I wanted to pivot to a more sisterhood type of romantic story, but I had to change that because my producer said, "You may be tired of these romantic stories, but your audience loves it." So in order to not make it too much of a romance, I decided to make her primary interest a chair.
In terms of the LGBTQ commentary, it's not something that I'm actively trying to write or not write or [is] a conscious decision. But with this film, Suzume as the main character, it works. But I think it would also work had she been a boy or had she been non-binary. It's not necessarily the context of male/female; it's about a human overcoming something. In my future films as well, I want to focus on that human story as opposed to too much commentary on gender or sex.
מצד שני, עצם העובדה שנתנו לו להפוך את מושא האהבה לכיסא מוכיח שעוד יש כוח לבמאים.
זה לא בדיוק צעד שהיה מתקבל בקלילות באולפנים.
זה הדבר הכי יפני שראיתי
(ל"ת)
טוב, זה סרט נהדר
הוא טיפה מתוח גם באמצע (המון מהמסע של סוזומי חזרתי) וגם בסוף, הוא חוזר לתמות של "השם שלך", והחוקים של העולם שבו הוא מתקיים לחלוטין לא ברורים (בעיקר בכל הנוגע להתנהגות של החתולים, שאולי אפשר להסביר אותה בכך שהם חתולים). אבל זה סרט מדהים ביופיו, מצחיק להפליא ומרגש. ובעיקר, יותר אולי מכל סרט שראיתי – זה סרט שלקח אותי בחזרה למקום שהייתי בו בצורה הכי עוצמתית. שינקאי יודע שמקום הוא לא אתרים היסטוריים שנמצאים ברקע, ולא נופים מדהימים ואייקוניים. להיות בטוקיו זה קודם כל הצליל של הדלתות של ה-7-eleven, קערות הראמן, ערימות האורז והלוגו של Yamato Transport שמופיע על משאית ברקע רגע שנעשית לו מחווה. ממליץ מאוד לחסוך כסף לכרטיס טיסה לפני הצפיה.
אין לי ספק שכאשר יתחילו להתפרסם מחקרים על הקולנוע (ולא רק האנימציה) היפני בעידן פוסט-פוקושימה
(הספר המקיף הראשון בנושא, באנגלית לפחות, אמור לראות אור בהמשך השנה), שינקאי הולך לתפוס מקום מאוד מרכזי בדיון. אני לא אקרא לזה "מזל" – זה איום ונורא להשתמש במלה הזאת בהקשר הזה – אבל אין ספק שאסון פוקושימה הוא מה שהזניק את היצירות של שינקאי לצמרת של עולם האנימה והקולנוע היפני בכלל. האיש שעשה עד "השם שלך" סרטים שעוסקים באהבות אבודות ואבדן* התחבר לצייטגייסט של התרבות היפנית אחרי מרץ 2011, קודם עם "השם שלך", אחר כך עם "Weathering With You" ועכשיו עם "סוזומה".
אני מודה שבאתי לסרט בחשש, כי שינקאי הוא מאוד במאי של לפגוע או לפספס. "השם שלך" היה מצוין, "Weathering with You" היה מבולבל ומוחמץ. לאורך החלק הראשון של הסרט חשבתי ששינקאי בורח כאן למקום הבטוח שכבר הוכיח את עצמו בסרט קודם – את הטוויסט מהפך-הקרביים מ-"השם שלך" הוא פשוט משכפל לאורך החלק הראשון של "סוזומה", והופך את מה שהיה מטלטל בסרט ההוא לכמעט סטנדרטי בסרט הנוכחי. אבל זאת בדיוק הנקודה, כנראה: "השם שלך" היה סרט על התקופה שמיד אחרי האסון, תקופה של אבל, של איסוף השברים, של הכאה על חטא בעיקר בכל מה שקשור למתח בין מרכז ופריפריה ביפן. "סוזומה" הוא סרט על התקופה שאחרי כל הדברים האלה, התקופה שבה מנסים להמשיך הלאה ואפילו להדחיק. זה הולך פה מרמת הכלל (האנשים השמחים בשגרת יומם שסוזומה פוגשת לאורך המסע שלה, שיש להם רק זיכרון עמום לגבי הקטסטרופות שהתרחשו לא-רחוק מהם והם לא שמים לב שהאדמה תחת רגליהם רועדת) עד רמת הפרט (ההתפרצות של דודה של סוזומה – שכמובן קשורה קשר הדוק לאחת מאותן קטסטרופות, והזכרונות של סוזומה עצמה). וזה עשוי מצוין.
אבל שינקאי לא נותן לופים לשכוח שהוא בשר מבשרה של התרבות היפנית הפופולארית – זה מתבטא קודם כל ברפרנסים ליצירות אנימה אחרות (יש ה-מ-ו-ן מיאזאקי בסרט הזה, יותר מבכל הסרטים האחרים של שינקאי ביחד, וגם מנה מאוד נדיבה מ-"אקירה" של קצוהירו אוטומו, ונדמה לי שאפילו "שחקנית המילניום" של סטושי קון חלחל פה קצת, עם רעידות האדמה שמלוות את הגיבורה). אבל מעבר לזה, זה אולי הסרט שהכי מזכיר לצופים מאיפה שינקאי בא – הוא הרי התחיל את הקריירה שלו כאנימטור בתעשיית משחקי הוידאו, ו-"סוזומה" הוא סרט עם תשתית עלילתית שהיתה יכולה להגיע ממשחק כזה (בנוי כרצף של "משימות" שהגיבורים מבצעים, עד להגעה למשימה הסופית הגדולה מכולם). וזה גם לא מפתיע, כי שינקאי שייך לדור שזו השפה שלו: הדור שגדל על אנימה, שגדל עם משחקי וידאו וטלפונים סלולריים, וגם הדור הזה, בניגוד לביקורת, יודע להרגיש ויודע להיות רגיש – וזה מסר שעובר כמעט בכל היצירות שלו.
"סוזומה" הוא הסרט הכי טוב של השנה עד כה, לטעמי (לרשימת סרטי השנה שלי נכנסו עד עכשיו "סוזומה" ו-"מייגן" – שגם הוא, באופן מוזר, עוסק בילדה שהדודה שלה צריכה לגדל אותה אחרי שאמא שלה יצאה מהתמונה). רוצו לראות לפני שהוא יעלם מהמסכים.
* אגב, אחרי כל השנים האלה אני עדיין מחשיב את Voices of a Distant Star – הסרט הקצר המוקדם שלו שהוא ביים כמעט לגמרי לבד על המחשב האישי שלו – בתור היצירה החביבה עלי שלו, אם כי אחרי הצפיה ב-"סוזומה" אני כבר לא חושב עליו בתור יצירת המופת הגדולה שלו, "סוזומה" לוקח, לטעמי.
נהדר, אבל סיפור קצת מחופף משאיר טעם חמוץ
לטעמי האישי, מכמה בחינות הסרט הזה טוב יותר מ"השם שלך" (הוא פחות מסנוור, למשל), אם כי חשוב לומר שלא עפתי על "השם שלך" כמו כולם. בכל מקרה, הרגש שבסרט עובד מצוין, וזה סרט סוחף ויפהפה. מה שהציק לי מאד בזמן הצפיה ולאחריה זה הסיפור הלא תפור. היתה לשינקאי בראש מטאפורה מאד יפה על טרגדיות וטריגרים, והוא השקיע המון כדי לרגש את הצופים ולחבר אותם לסרט, אבל הוא שכח לעגן את כל זה בעלילה שמחזיקה מים, והתוצר הסופי הוא סיפור שעומד על כרעי תרנגולת גוססת. וזה מעצבן דווקא כי זה סרט כל כך טוב מכל בחינה אחרת.