לאכול בגדול

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 11 בספטמבר 2004Posted in: ביקורות

במקור: Super Size Me
תסריט ובימוי: מורגן ספרלוק

אמריקה היא אומה גדולה. יש בה את המכוניות הכי גדולות, הבתים הכי גדולים, האנשים הכי גדולים, וכוסות הקולה הכי גדולות בעולם. באמת! ליטר וחצי ואף למעלה מזה – לא הייתי מאמין אם לא הייתי רואה. יש בה גם המון אנשים עם עודף משקל, וזה ניסוח עדין: כמות האנשים המזכירים בצורתם חבית בירה אנושית מדהימה לגמרי. יש לי חשד שבמעליות האמריקאיות כתוב "עד שני אנשים או שלוש מאות קילו".

הרבה אנשים תולים את הסיבה לכך בנטיית האמריקאים לצרוך סופר-אקסטרה-טריפל-פאדג' שייק (1,200 קלוריות) לאחר ארוחת ג'אנק פוד מלאה (מליון וחצי קלוריות, או משהו) במקום לטרוח ולבשל בבית אוכל שעשוי אפילו להיות בריא.

מורגן ספרלוק, בחור אמריקאי גבה קומה ורזה, החליט לברר, פעם אחת ולתמיד, כמה ג'אנק הוא הג'אנק פוד. את יתר הסיפור בטח כבר שמעתם: ספרלוק החליט לאכול, במשך חודש, רק במקדונלד'ס. הוא אכל שם את ארוחות הבוקר, הצהריים והערב של הרשת, שתה את המשקאות המתלווים, וזהו. הוא אף קבע כי באותו חודש הוא יתנהג כמו חלק נכבד מן האמריקאים, שלא טורחים לעשות התעמלות בכלל, אך זוללים המון.

כדי להשלים את העניין, הוא גם בחן את הגישה של הרשת: אם, כפי שמקדונלד'ס טוענת, אף אחד לא אמור לאכול יותר מדי ג'אנק-פוד וכולם ממילא מודעים לכך, האם מקדונלד'ס נותנת לזה איזה ביטוי? האם יש טבלאות תזונה והשקעה כלשהי בחינוך הציבור, או שמא יש מאמצי פיתוי דווקא, תוך הסתרת העובדות על הערך התזונתי של מנות מקדונלד'ס?

אני מצטט מהאתר של מקדונלד'ס: "הטווח הרחב של אוכל איכותי של מקדונלד'ס יכול להתאים כחלק מתזונה מאוזנת (Into a balanced diet)". אז כן, ההצהרה הזו רומזת שלא רצוי לאכול יותר מדי. ואם מחפשים מספיק אפשר גם למצוא כל מיני עצות תזונתיות, מנוסחות בלשון חיובית מאוד, כמו ההמלצה להזמין חלב דל שומן וסלט עם ארוחת המקדונלד’ס שלך. אבל בואו נודה בזה – כמה מהאופציות במקדונלד'ס דלות שומן ממש, וכמה ויטמינים יש בהן? ומה על עובדי הרשת – האם הם יעדיפו להמליץ על אוכל דל שומן, או יעודדו אתכם להגדיל את המנה?

ספרלוק הלך לבדוק. כאיש יסודי, הוא בדק סניפי מקדונלד'ס בכל רחבי ארה"ב, אכל את המנות השונות, הזמין את הארוחות הסטנדרטיות ודגם מנות מיוחדות, אם הציעו לו. הוא גם ביקר לאורך החודש אצל רופאים ותזונאית: המשקל, רמות הכולסטרול, מצב הכבד – הכל נרשם. הוא הלך והציג תמונות לילדים; הוא ביקש ממבוגרים לדקלם את הצהרת הנאמנות לאמריקה, וגם את הפרסומות למקדונלד'ס; הוא בדק אם הם יודעים בכלל מה זו קלוריה (רמז: הם לא), והוא הציג כל מיני סרטים מצויירים וגרפיקות, ללמדנו שהיום כל במאי דוקומנטרי רוצה להיות מייקל מור (לא חבל עליו? כדי להגיע למידותיו של מור, ספרלוק צריך יהיה לאכול במקדונלד'ס במשך שנה לפחות).

התוצאות מפחידות ממש. קשה מאוד שלא להשתכנע מהסרט שיצרניות מזון מהיר (מקדונלד'ס, במקרה האמור, אבל זו רק דוגמה), משתדלות ביודעין לפתות ילדים ומבוגרים כדי שיהפכו לצרכנים כפייתיים, תוך ניסיונות הטעיית הציבור. במקביל, ספרלוק משרטט תמונה לא מחמיאה במיוחד של אמריקה השמנה, חסרת הפעילות הגופנית, מתעמק בחדירת הג'אנק פוד לבתי הספר, ומוצא כמה מקומות שנלחמו בתופעה והצליחו. וזה עוד לפני שמגיעים לתוצאות הניסוי שערך על עצמו, שכוללות עליה במשקל, הפיכת הכבד לג'לי, רמות כולסטרול גבוהות כל כך שמטוסים עלולים להתנגש בהן, עייפות, בחילות ופגיעה בכושר המיני. אין ספק, מישהו פה הקריב את עצמו למען המדע.

ספרלוק יודע לספר סיפור. הקריינות שלו, להבדיל מכמה סרטים דוקומנטריים עם קריינות יוצר, אינה מיתממת, לא מעצבנת וגם לא משעממת. הוא עושה תחקיר יסודי, מביא את הנתונים המדויקים לגבי הנושאים שהוא מדבר עליהם, וגם עונה מראש לטענות הנגד ושולל אותן. הראיות שלו למדיניות ההאבסה של מקדונלד'ס משכנעות מאוד. הוא לא נוקט בטון מתלהם או בחיתוכים יצירתיים, מה שמאוד עוזר. הדוגמאות שהוא מביא והאנשים שהוא מראיין, מבהירים היטב את התיזה שלו, וחישוב קלוריות שעשיתי מראה שהוא אפילו שמרני במקצת. חוץ מזה, לבחור יש גם טעם מצוין במוזיקה.

לא שהסרט חסר פגמים. למשל, העובדה שספרלוק, שבדרך כלל אינו בטטת כורסה, הפך לכזה למשך חודש הניסוי, פוגעת קצת בטיעון שלו: היה עוזר לדעת אם האוכל של מקדונלד'ס גורר תוצאות חמורות כאלו גם באדם שמקפיד על פעילות גופנית. אבל ספרלוק שם דגש על העובדה שהוא ניסה לבדוק מה תהיה השפעת הדיאטה של מקדונל'ס על האמריקאי הממוצע. נכון שאם מישהו נוהג לצעוד שלושים קילומטר ביום, הוא יוכל לאכול חמשת אלפים קלוריות ביום ולא להעלות גרם, אבל אצל האנשים הממוצעים עליהם אנחנו מדברים, המציאות היא אחרת. וספרלוק מצליח להראות היטב את התרומה היזומה של חברות המזון המהיר לכך.

הפגם הכי גדול בסרט, לטעמי, הוא דווקא הציורים שפותחים כל קטע בו. בציורי השמן המפחידים הללו מוצג הליצן של מקדונלד'ס בצורות שונות, כולל כקינג קונג, למשל. לי זה היה מיותר – הטיעונים של ספרלוק מספיק חזקים כדי שהוא לא יצטרך דמגוגיה ציורית.

בסך הכל, החסרונות מועטים והיתרונות מרובים. זה סרט מרתק וחשוב, ואם תצליחו למצוא אותו בבית הקולנוע הסמוך למקום מגוריכם, נשארה לכם רק ההתלבטות איזה גודל של פופקורן וקולה אתם מתכננים להזמין.

תגיות: